שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 370 | כח כסלו תשפ”ו

על מה חוגגים בחנוכה (המשך)

סיכום החלק הקודם

בחלק הראשון של שיחה זו עמדנו על כך שלכאורה אין הסבר הגיוני לגזרותיו של אנטיוכוס לעקור את התורה. בשאר המדינות נהגו השליטים היוונים באופן הרבה יותר פתוח וסובלני. הם אפשרו לכל עם לנהוג לפני מנהגיו ודתו, ורק דרשו להוסיף לכך את התרבות ההלניסטית שלהם. נראה שההסבר היחיד הוא שה’ עורר את היוונים לגזור גזרות כאלו, כדי לגרום למרד החשמונאים ולעצור את ההתייוונות שפשתה בעם.

התחלנו גם לברר שתי שאלות כבדות שמתעוררות כשמתבוננים ברצף ההיסטורי של תקופת החשמונאים. מתוך פירוט רצף המאורעות שלאחר נס חנוכה, עולה שכמעט ולא היה מלכות ממשית ורצופה של בית חשמונאי. כל שכן ששליטה של הפרושים הייתה רק שנים בודדות. אם כן, השאלה הראשונה היא: מה השמחה הגדולה ומה הנצחון הגדול שיש כאן? מה אנו חוגגים כל כך, אם כבר לאחר שנים בודדות לא נשאר מהנס הזה כל זכר, והמצב חזר לקדמותו?

יש כאן נקודה עמוקה מאוד שמצריכה אותנו לשנות את צורת ההסתכלות שלנו. אנו מורגלים לתפוס את המלך כאדם החשוב ביותר, שהוא עיקר ההנהגה של העם. אולם התפיסה הזו מושפעת בעומקה מהתרבות היוונית. בתפיסה היוונית הרוח כלולה ב’חיים הטובים’. עולם הרוח משרת את ‘החיים הטובים’. האדם הוא המרכז, והוא רוצה ‘לחיות טוב’. כחלק מזה הוא גם מממש את הצרכים הרוחניים שלו. לכן בתרבות היוונית השליט הפוליטי הוא הכל. הוא לא רק בעל כל הסמכויות, אלא הוא זה שגם מוביל את העם בהנהגה הרוחנית. מכוח זה שהוא מנהיג את חייהם הפיזיים של בני האדם הוא גם מנהיג אותם בחיי הרוח שלם, כי חיי הרוח שלהם הם חלק מהצרכים שלהם.

זה מה שאנטיוכוס לא היה יכול לסבול ביהודים. לא היה אכפת לו שיעבדו לאל שלהם, כמו שהעמים האחרים עובדים לאלים שלהם. אבל מבחינתו הם היו חייבים להבין ולקבל שֶׁכָּל ההעדפות הרוחניות שלהם והפולחן שלהם הם רק חלק מהאלוהות שלו בעצמו, בהיותו המנהיג והמלך והשליט הכל יכול.

התפיסה היהודית הפוכה לחלוטין מהתפיסה היוונית. עולם הרוח לא משרת את ‘החיים הטובים’ אלא בדיוק הפוך. החיים משרתים את התורה ואת הרוח ואת רצון ה’. התורה נותנת חיים לעושיה, ו”אֹרֶךְ ימים בימינה, בשמאולה עֹשֶׁר וכבוד” (משלי ג, טז). אבל היא נותנת לאדם חיים רק כשהוא מקדיש החיים שלו בעבורה; כשהחיים מהווים כלי שרת לקיום רצון ה’. הקב”ה בעצמו הגדיר אותנו: “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” (שמות יט, ו). הממלכה שלו היא של כהנים. אנו כולנו בשרות עבודת ה’. 

ההנהגה העיקרית בעם ישראל זו ההנהגה הרוחנית

אם כן, יש כאן מחלוקת גדולה מאוד – האם הרוח היא בשביל החיים, או שהחיים הם בשביל הרוח. זהו ויכוח האם הרוחניות באה לשרת את הרצון להנות מ’החיים הטובים’, או שהרוחניות מעניקה חיים טובים אחרי שמכוונים אליה את החיים. ההתנגשות הזו איננה משהו נקודתי. היא חורזת את כל החיים ואת כל המציאות. אלו הם שני הפכים, שאמנם דומים מבחינות מסויימות, אבל הם מאד שונים. אנו מסתכלים אחרת על החיים, על המדע, על הממשל והפוליטיקה, על תפקיד עולם הרוח ועל תפקיד המקדש. ממילא הדבר מקרין מאוד על כל היחס להנהגה ומלכות ישראל.

ההגדרה היהודית של המלכות היא מלכות של תורה – “בי (בתורה) מלכים יִמְלֹכוּ” (משלי ח, טו), “מאן מלכי – רבנן” (ע”פ גיטין סב ע”א). בגמרא גם נקראת הכתרה לראשות הישיבה כ”המלכה” – “מָלַךְ רבה”, “מָלַךְ רב יוסף” (ברכות סד ע”א). הפוליטיקה[1] היא חיצונית בלבד. היא אמנם נצרכת ואי אפשר בלעדיה, אבל היא החלק הטפל של החיים. לרוב אנו בכלל לא יודעים את שמם של אלו שהיו ‘ריש גלותא’, ראשי הקהל והגבירים למיניהם שבכל הדורות. הם לא היו מנהיגי ישראל באמת. מנהיגי ישראל בכל הדורות היו חכמי התורה. זו היתה ההנהגה הברורה בזמן התנאים והאמוראים, וגם בדורות אחר כך – רבני הקהילות, ראשי הישיבות, תלמידי החכמים והאדמו”רים החסידיים[2]. מכוח ההנהגה הרוחנית שלהם הייתה להם מלכות, שממנה אנו מתקיימים עד היום הזה.

עצמיות החיים בעם ישראל זו התורה ועבודת ה’. לכן גם ההנהגה היא הנהגה של תורה וקדושה. אלה הם החיים באמת. מנהיגות פוליטית יכולה להועיל או להזיק, אבל היא חיצונית לגמרי להנהגה האמיתית. לכן יכול לשבת לו בבני ברק יהודי צנום, חלש וחולני, שמתקשה לעמוד ורוב היום שוכב על מיטתו, אך הוא מנהיג ציבור שלם. אין לו שום כוח ומעמד ופוליטי, והוא בלי שום ממון ורכוש, ועם זאת הוא המנהיג הבלתי מעורער של רבבות אלפי החרדים לדבר ה’. זו הייתה המציאות של מרן החזון איש זצ”ל. כל הישיבות, תלמודי התורה והמוסדות החרדיים, כמו גם כל חברי הכנסת החרדים, כולם נשמעו לו והיו מונהגים על ידו בכל צעד ושעל. בדומה לזה היו גם הרבי מליובביץ’ והבבא סאלי, הבעל שם טוב והגר”א, אור החיים הקדוש והחיד”א, וכל הצדיקים ותלמידי החכמים הגדולים שהנהיגו את ישראל[3]. לא היה זה מכוח מעמד ושררה, ולא מכוח פוליטי, אלא אך ורק מכוח רוח ה’ והתורה.

כמובן שיש חשיבות גם לקיום המלכות הפיזית. גם אם המלכות הרוחנית איננה תלויה במלכות מדינית, ברור שהנהגה פוליטית שעויינת את ההנהגה הרוחנית יכולה לפגוע בתפקוד שלה ולהקשות עליה ולהגביל אותה. יתירה מזו, החזון השלם של “ממלכת כהנים וגוי קדוש” היא של עם ה’ שחי בפלטרין של מלך ומקיים מלכות ההולכת בדרך ה’. קידוש השם הגדול ביותר הוא שהמלכות הפיזית יונקת מהמלכות הרוחנית ומממשת את האידיאלים האלוקיים מתוך ההשראה שהיא מקבלת ממלכות הרוח. זו התגשמות החזון של הרמוניה של גוף ורוח שמממשים את רצון ה’ בשלמות. ואולם למרות החשיבות הגדולה של המלכות הפיזית, המלכות הרוחנית היא העיקרית והיא זו שצריכה להנחות ולהוביל את המלכות הפיזית.   

ההנהגה הרוחנית שהחזירו החשמונאים החזיקה מעמד לדורות

היוונים בהנהגת אנטיוכוס הרשע, יחד עם המתיוונים, ביטלו את עבודת המקדש וגזרו גזרות דתיות. אך חמור מכך, הם הצליחו לקעקע את ההנהגה של עם ישראל, ואת כל מהותו. לומדי התורה ונאמני ה’ ברחו למדבריות. כך נותרה ההנהגה כולה, לא רק הפוליטית אלא גם התורנית, בידי המתיוונים. יאסון ומנלאוס ימ”ש שלטו שלטון מוחלט.

מה שהתחדש בעקבות מלחמת הגבורה של החשמונאים הוא שחזרה ההנהגה הרוחנית לעם ישראל. אמנם כדי שזה יקרה היה צורך בניצחון הפיזי על היוונים. בלעדיו לא הייתה תקומה להנהגה הרוחנית. כעין זה בחיי האדם, הנשמה היא עיקר החיות שלו, ואם הגוף נמצא אך הנשמה איננה זהו מת גמור. ובכל זאת, אם האדם לא יאכיל את גופו במשך כמה ימים – הוא ימות ברעב. על אף שהגוף איננו העיקר, אם הוא נמצא בחידלון אז הנשמה מסתלקת. זה היה המצב של עם ישראל באותה שעה. בגלל כל הגזירות הקשות והריגת כל החסידים והצדיקים, הנשמה של עם ישראל כמעט פרחה חס ושלום. מלחמת החשמונאים החזירה את הנשמה לעם ישראל. הם שינו את המציאות. גם אם הייתה מאז מציאות כזו או אחרת של רעב רוחני או התנכלויות גדולות או קטנות – לא כבה נרה של האומה הישראלית, היא המשיכה בחייה ורוחה שבה אליה.

עיקר המשמעות של ניצחון החשמונאים נעוצה בכך שחכמי ישראל חזרו להנהיג את עם ישראל. כל יראי ה’ התקבצו סביב הנהגתו הרוחנית של מתתיהו ואחר כך של בניו. הדבר נקבע באופן רשמי בכך ששמעון הקים את מועצת העם, שהייתה מעין סנהדרין מתחדשת. הסנהדרין הזו הפכה להיות הנהגת העם לכל אורך התקופה הזו, ובגילגוליה השונים המשיכה להתקיים לאורך מאות שנים[4],, גם כשהיו עליות ומורדות בשלטון היהודי המדיני. אפילו בזמנים ששלטו מלכים צדוקים, כמו ינאי המלך ואחרים, העם הונהג על ידי הסנהדרין. נשיא הסנהדרין היה נשיא העם האמיתי. גם אם העם לא הצליח להיפטר מהאליטה הצדוקית ששלטה בו, הוא הביע את עמדו בהזדמנויות שונות: “שפעם אחד ניסך אחד על גבי רגליו[5] ורגמוהו כל העם באתרוגיהן” (סוכה מח ע”ב). וכן מופיע עוד: “פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת, והביאו מרביות של ערבה מערב שבת, והניחום בעזרה, והכירו בהן בייתוסין ונטלום וכבשום תחת אבנים. למחר הכירו בהן עמי הארץ, ושמטום מתחת האבנים, והביאום הכהנים וזקפום בצידי המזבח” (שם מג ע”א). רש”י מבאר שם שהבייתוסים היו הצדוקים, אשר אינם מודים במצוות זקיפת הערבה משום שאיננה מפורשת בתורה שבכתב, אלא היא מן התורה שבעל פה. תלמידי החכמים לא היו יכולים להוריד את האבנים מהערבות משום איסור מוקצה, אך עמי הארץ נחלצו לעזרתם כי לא היו בקיאים באיסור זה, “והם הייתה ידם עם הפרושים” (רש”י סוכה מג ע”א ד”ה עמי הארץ).

ישנם גם מקורות נוספים בהם ניתן לראות שבאופן כללי העם היה נוהג על פי חכמים: “יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת. למחרת משכימין ובאין, כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו. מפני שאמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו” (סוכה מא ע”א). כל העם נהגו באופן מסוים, מפני שכך אמרו חכמים. וכן בעניין קידוש החודש: “ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונין אחריו מקודש” (ראש השנה כד ע”א). כך גם בנוגע לאדם שהנשיא נידה אותו: “מנודה לנשיא – מנודה לכל העם” (מסכת שמחות, פרק ה). הנשיאות שכל כך הקפידו עליה לא הייתה הנשיאות הפוליטית, אלא נשיאות הסנהדרין, שהיא זו שבאמת הנהיגה את העם.

העם הזדהה ברובו המוחלט עם הנהגת החכמים. הם אלו שהובילו את עם ישראל בכל המשך ימי בית שני, בתקופות הטובות ובתקופות הקשות. זו נקודה שלא השתנתה מאז ניצחון החשמונאים. דווקא בגלל שבתפיסה היהודית השורשית המימד של המלוכה המדינית והפוליטית הוא יחסית שולי, לכן השינויים שחלו במימד הזה לא השפיעו על הדבר העיקרי שהוא ההנהגה הרוחנית.

החשמונאים נאבקו על טהרת החכמה ומלכות הרוח

בשיחה אחרת (***חנוכה תשפ”ד***) עמדנו על כך שמלחמתם של היוונים לא הייתה על ארון הברית שבקודש הקודשים, אלא דווקא על המנורה – שמייצגת את החכמה. גם אנו מסכימים שהחכמה נצרכת, אך הקרב הגדול הוא בשאלה מה היא החכמה. האם זו חכמה שמנותקת מה’, או חכמת התורה. המלחמה של החשמונאים הייתה על טהרתה של החכמה. על כך שהמנורה תודלק בשמן טהור דווקא. מקומה של חכמת הטבע היא רק לשרת את חכמת התורה שהיא העיקרית. וכפי שגם הבאנו שם (בעמ’ ***) שהתורה לוקחת את הלשון היוונית ומוכיחה ממנו שרק התורה היא חכמה. כפי שפותח המסילת ישרים בהקדמתו: “והנה הכתוב אומר ‘הן יראת ה’ היא חכמה’ (איוב כח, כח), ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: ‘הן’ – אחת, שכן בלשון יוני קורין ל’אחת’ הן (שבת לא, ב). הרי שהיראה היא חכמה, והיא לבדה חכמה”.

היוונים טמאו את כל השמנים. לכאורה שמן טהור ושמן טמא נראים בדיוק אותו הדבר. אם יקחו אותם למעבדה ימצאו שיש בהם בדיוק את אותם מרכיבים. אף על פי כן שמן טמא הוא טמא, אי אפשר להקריבו במקדש וישו בו דינים שונים של שמן טמא; ואילו שמן טהור מאיר במקדש לכל העולם. בזה מתגלה שהמציאות הפיזית, החיים עצמם, אינם שווים מאומה אם אינם מטוהרים בטהרה האלוקית. הם אולי נראים אותו דבר, אבל אלו עולמות שונים לחלוטין. מה שקובע איננו מה שגלוי ונראה. לא המציאות הפיזית היא הקובעת: “לא בחיל ולא בְכֹחַ, כי אם ברוחי אמר ה’ צבאות” (זכריה ד, ו). מה שקובע זו הרוח, ולא סתם רוח אלא ‘רוחי’ – רוחו של ה’. שמן טמא הוא בלי ‘רוחי’, ואילו בשמן טהור ‘רוחי’ יכולה לשרות.

שמן הוא גם סימן של מלכות. את המלכים היו מושחים בשמן, כי זהו ביטוי של כבוד המלכות. הנס שהתרחש בחנוכה בשמן מגלה שהמלכות היא אחרת. היא קטנה מאוד בתוך כל הלילה והחשכה, ובמיוחד בתקופה זו של השנה שהלילות הם הארוכים ביותר. אבל מעט מן האור הזה דוחה הרבה מן החושך. ובפרט לפי דעת בית הלל, שהאור “מוסיף והולך”.

החשמונאים טעו כשחיברו בין הכהונה למלכות

אחר כך זאת, אנו מגיעים אל השאלה הגדולה השניה שמתעוררת מתוך ההתבוננות ההיסטורית. כיצד קרה שהחשמונאים שנלחמו ומסרו נפש כנגד רוח המתייוונים, נהפכו אחרי 3 דורות להיות בעצמם צדוקים, פורקי עול ואויבי חכמי ישראל?

הרמב”ן (על התורה, בראשית מט, י) כותב שהחשמונאים חטאו בכך שלקחו לעצמם את המלכות. המלכות אמורה להיות שייכת רק לשבט יהודה. בעצם זה שהם נטלו את המלכות הייתה פגיעה בשבט יהודה ובבית דוד. אם אמנם לצורך השעה היה הכרח שהם ינהיגו את העם, היה עליהם לעשות זאת כשופטים וכשוטרים, אבל לא כמלכים. המלכות היתה צריכה להימסר מיד לזרע בית דוד, אשר רק הוא רשאי למלוך. ובמיוחד לכהנים אסור למלוך, כי עליהם להקדיש עצמם לעבודת המקדש, כמפורש בתורה.

אמנם הרמב”ן לא עונה בזה על שאלתנו. הוא רק מבאר מדוע נענשו החשמונאים שבני מתתיהו נהרגו בזה אחר זה בקרבות, ובשלב מאוחר יותר הוכרת זרעם לגמרי. אך לפי כל מה שהתבאר עד כה נראה שיש כאן עניין עמוק מאוד. יש בירור יסודי שצריך להיות בין הכהונה למלכות. הכהונה – כל מהותה היא עבודת הקודש פנימה. היא ממש הלב הפנימי ביותר של ההנהגה הרוחנית של עם ישראל. מבחינה מסוימת אפילו הסנהדרין היא חיצונית לה. הסנהדרין יושבת בלשכת הגזית בבית המקדש, ואילו עבודת הכהנים היא לפני ולפנים. עבודות המקדש הן הלב הפועם המקודש ביותר בישראל. הכיוון הרוחני של הכהונה צריך להיות יותר ויותר פנימה. ההתעצמות הפנימית הזו מאירה ומשפיעה על כל העולם כולו. זו המהות של עבודת המקדש. לעומת זאת המלכות הפוליטית כל מהותה היא חיצונית. היא צריכה לעסוק בכל ענייני החומר הנמוכים שנצרכים לקיום האומה, במלחמות, ביחסי חוץ וגם בטיפול במפריעים לשלום המלכות.

יש כאן שני אופני התחברות אל ה’. עבודת הקודש ושירות המקדש זו דרך ישירה. בעבודת הקורבנות נאמר פעמים רבות “לפני ה'”. גם על שמואל הנביא ששירת במקדש נאמר: “הנער שמואל משרת את ה'” (שמואל א’ ג, א). הכל נעשה באופן ישיר ביותר. וככל שהעבודה הזו נעשית באופן יותר מכוון ומדוייק לקיום סדרי המקדש, כך היא גם פועלת ומשפיעה טוב יותר. לעומת זאת יש את אופן התחברות דרך החומר, ודרך התמודדויות וקשיים של העולם הזה. זהו אופן של מפגש עם ה’ דווקא היכן שהוא איננו מתגלה. זהו תדר אחר לגמרי.

לכן צריכה להיות הפרדה גמורה בין הכהונה למלכות. העירוב שלהן מקלקל את שתיהן. הוא מחלל את הקודש, ומערב בו את כל ה’בוץ’ של העולם הזה. הוא מכניס פנימה אל הקודש את כל הטומאה שסובבת את השושנה העליונה. והוא גם מטמא את החול, כי הוא מייצר את המציאות ההליניסטית שהוזכרה לעיל, שהקדושה והרוח הופכים להיות חלק מהמלכות הפיזית. המלך הופך להיות זה שבתוך כל עיסוקי החול שלו הוא גם אחראי על הקדושה. הקדושה היא ‘עוד משהו’ באינטרסים ובפעילות החול שלו.

מרוב רצון להעצים את הקדושה בישראל, רצו בני החשמונאים לחזק את הכהונה בסמכות של מלך. כך הם כביכול הבטיחו שהקדושה והכהונה יהיו מוגנות על ידי סמכות של מלך, שנלחם עבור האינטרסים שלהן. אך זו הייתה הפרה של האיזון הנדרש, שמחייב הבדלה בין הכהונה והמלכות. התוצאה הייתה שהמלכות שלהם לא החזיקה מעמד, וגם הקדושה שלהם לא החזיקה מעמד.

גם לנו יש חלק בבניית המלכות הרוחנית

במהלך הגלויות הארוכות והנוראות כל כך שעברנו, למדנו בדרך הקשה איך מלכות התורה ומלכות הרוח עומדות בטהרתן בלי שום כוח פיזי. כל הקיום של מלכות התורה והרוח בזמן הגלות היה ללא שום גיבוי של מדינה, צבא וסמכויות עצמאיות כלשהן. וברוך ה’ ובחסדו, כהמשך להארת נר חנוכה, נר אלוקים לא כבה מעולם. התקיימנו בגבורה מדהימה. גדולי ישראל ותלמידי החכמים והצדיקים העמידו את היהדות הנאמנה, והתקיימנו בניסי ניסים כנגד כל המשעבדים למיניהם. מלכות התורה וממלכת הכהנים בכללותה התנהלו באופן מפליא, וקיימו את רוח ישראל ואור התורה במשך כל השנים הרבות.

גם כיום אנו יכולים להמשיך לבנות את המלכות הזו. כפי שהתבאר, אנו לא תלויים במלכות הפיזית, על אף חשיבותה שהתבארה לעיל. אנו כמובן שואפים לכך שהמלכות תחזור לבן דוד. אנו מתפללים ומייחלים שעל כסאו לא ישב זר, ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו. אבל את בניית המלכות המדינית הזו אנו צריכים לבנות מתוך קיום מלכות התורה. אנו לא תלויים בבחירות פוליטיות כלשהן. כל ישיבה, כל חוג תלמידים או חסידים וכל קהילה תורנית שמתפתחת, הם חלק מבניית המלכות הזו. גם עולם התשובה שנבנה הוא חלק חשוב מבניית המלכות הזו. בכל השפעה טובה שמשפיעים בישראל, מחזקים את המלכות של התורה ואת המלכות של ה’.

כל אחד צריך להתחיל בכך במלכות הפרטית שלו. צריך לבנות את המלכות ולהמליך את ה’ על עצמו, על המשפחה שלו, על שכניו, על תלמידיו, וכך במעגלים הולכים ומתרחבים. עיקר ההמלכה היא בזה שמתחזקים מאוד בכך שהחיים הם למען ה’, וכל העשייה היא למענו. אין לנו חיים אלא בתורתו ועבודתו. אנו מייעדים את עצמו להיות ‘כהנים’ של ה’. בזה שכל אחד ואחד רוצה להיות כהן לה’, אנו מקיימים את רצונו שנהיה ממלכת כהנים. 

מתוך שנכין את עצמנו לכך, ה’ יפתח לנו את אוצרו הטוב מן השמים. הוא יאפשר לנו להיות מוסיפים והולכים גם בהנהגה הכוללת של עם ישראל. כך תתקיים בנו בקרוב התפילה ש”על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו אחרים את כבודו” (ברכת ההפטרה), תחזור עטרת הכהונה לבית מקדשנו, ותחזור המלכות לבן דוד מלכנו במהרה בימינו.

[1] שהיא מרכז החיים בתרבות היוונית, כפי שהרחבנו בחלק הקודם של השיחה.

[2] אפילו בתקופת מלכי בית ראשון, שבה חלק גדול מהעם נסחף גם אחרי מלכים רשעים, יראי ה’ לא ראו בהם את המנהיגים אלא הלכו אחרי הנביאים שבאותה תקופה.

[3] כבר בתקופת התנאים והאמוראים היו חלק ממנהיגי הדור עניים מרודים, כדוגמת ר’ יהושע, ר’ אלעזר, רבה ועוד.

[4] בספר ‘טל חיים כללי הוראה’ (עמ’ ***) הרחבנו בכך שהסנהדרין המשיכה גם לאחר החורבן, ואף כשבטלה היה לגדולי הדור סמכות של בית דין הגדול, והם המשיכו להוות את הנהגת העם.

[5] הצדוקים התנגדו לניסוך המים על גבי המזבח בסוכות, ומשום כך הכהן הצדוקי ניסך את המים על גבי רגליו במקום על גבי המזבח.