שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 369 | כא כסלו תשפ”ו

על מה חוגגים בחנוכה

לגזירות היוונים אין סיבה טבעית

בבסיסו של נס חנוכה עומד ביטול גזרותיו של אנטיוכוס הרשע, שבאו לעקור את קיום המצוות מעם ישראל. אולם עצם העובדה שהוא גזר כאלו גזירות כנגד שמירת השבת, ברית מילה ועוד, הוא לכאורה תמוה ולא מובן. הלא בכל מקום נהגו השליטים היוונים באופן הרבה יותר פתוח וסובלני. הם אפשרו לכל עם לנהוג לפני מנהגיו ודתו, ורק דרשו להוסיף לכך את התרבות ההלניסטית שלהם.

קשה לומר שהדבר נבע בגלל עקשנות מיוחדת שהייתה ליהודים כנגד התרבות ההלניסטית. כי בפועל ההתייוונות דווקא פשטה מאוד בעם ישראל. העשירים ותושבי הערים נהו אחרי התרבות היוונית. כך שלכאורה לא היה משהו חריג מאוד בקבלת ההשפעה התרבותית, ביחס לארצות אחרות שכבשו היוונים.

ההיסטוריונים הציעו כל מיני הסברים לגזירות הללו. אחד מהם למשל הוא שהביזה שבזז אנטיוכוס את המקדש גרמה לתרעומת רבה אצל היהודים ותחילתה של התמרדות. ובגלל זה אנטיוכוס החליט לגזור עליהם גזירות דת.

אמנם ההיסטוריון הקדום יוסף בן מתתיהו מציין כאן סיבה אחרת לגזירות. בתחילת ספרו הוא מתאר את השתלשלות הכיבוש היווני של ארץ ישראל:

בעת מלחמות אנטיוכוס הנקרא אפיפנס עם תלמי השישי על דבר השלטון בכל ארץ סוריה נפלה מריבה בין תקיפי היהודים, כי שלטה קנאה ביניהם בדבר שלטון העם, וכל אחד מאנשי המשרה לא רצה להיכנע לפני חבריו. חוניו, אחד הכהנים הגדולים, התחזק וגרש מהעיר את בני טוביה, ואלה ברחו אל אנטיוכוס וחילו את פניו להתנפל על ארץ יהודה, והבטיחו להיות לו לעינים. המלך נעתר אליהם, כי זה מכבר זמם לעשות כדבר והזה, ומיהר בעצמו לעלות על העיר בראש חיל גדול, וכבש אותה בחוזק יד והמית המון גדול מאנשי שלומו של תלמי, ונתן רשות לאנשי הצבא לבוז את העיר באין מעצור. והוא בעצמו בזז את היכל ה’ והשבית את עבודת התמיד שלוש שנים ושישה חודשים…

ועוד לא שב אף אנטיוכוס אחרי כבשו את העיר מבלי שקיווה לדבר מראש, וגם לא מצא סיפוקו במעשי השוד וברצח הגדול, כי בזדון יצרו הרע ובזכרו את התלאות אשר מצאוהו בשעת המצור, אילץ את היהודים לעזוב את חוקי אבותיהם, להשאיר את ילדיהם ערלים ולהקריב בשר חזיר על המזבח. וכאשר סרבו היהודים למלא את מצוותו, נמסרו החשובים בהם לטבח. ובקכידס ראש המצב שנשלח בידי אנטיוכוס הוסיף באכזריות יצרו הרע מעשי רישעה על פקודות המלך הזד, ולא נבצרה ממנו כל תועבה.

(מלחמת היהודים עם הרומאים פרק א, א-ב)

אין כאן הסבר הגיוני לגזירות הללו. מה שעמד מאחוריהם זו רק הרשעות העצומה והאכזריות של אנטיוכוס ואנשיו. אלא שעדיין צריך להבין מדוע אותו אנטיוכוס לא נהג כך בעמים האחרים שהוא כבש. נראה שההסבר היחיד שאפשר לתת כאן הוא שה’ עורר אותו לעשות מה שעשה, בגלל ההתייוונות שפשתה בעם. היו כבר רבים מאוד מעם ישראל שהתייוונו, המקדש חולל כבר בידי המתייוונים, הגימנסיות פרחו והייתה עזיבה גדולה מאוד של התורה. כדי לעורר את עם ישראל שלח ה’ את אנטיוכוס הרשע לעשות את כל הצרות הללו, שהובילו באופן מיידי למרד החשמונאים.

לא מובן על מה חוגגים אם הישגי המכבים לא החזיקו מעמד

אלא שכאשר מתבוננים ברצף ההיסטורי של תקופת החשמונאים מתעוררות שתי שאלות כבדות. על מנת לעסוק בהן נסקור תחילה בקיצור רב את תולדות הימים ההם:

אנטיוכוס השלישי כבש את הארץ בשנת תקס”ב. אחרי 12 שנה, בשנת תקפ”ד, מלך אנטיוכוס הרביעי המכונה אפיפנס, שהוא אנטיוכוס הרשע. לאחר 7 שנים (תקצ”א) הוא עלה על ירושלים, בזז את בית המקדש, הרג רבים מתושביה ומכר רבים אחרים לעבדים. לאחר שנתיים נוספות (תקצ”ג) הוא התחיל לגזור את גזרותיו הרעות על המילה, ביטול עבודת בית המקדש, חיוב עבודה זרה, אכילת חזיר ועוד. באותה תקופה החלו מתתיהו ובניו במרד, ולאחר שנתיים וחצי (בחנוכה תקצ”ו) הם כבשו את ירושלים וטיהרו את המקדש. על כך אנו חוגגים את חנוכה.

בהמשך, היו עוד כמה קרבות בין המכבים ליוונים, וביניהם הקרב עם ניקנור בשנת תקצ”ט. הקרבות הללו הסתיימו בנצחונו של יהודה המכבי. אבל כבר שנה לאחר מכן, כ-4 שנים אחרי הנצחון בירושלים, נהרג יהודה בקרב אלעשה על ידי בקכידס הרשע (בשנת ת”ר). כתוצאה מכך התרחש טבח נורא ביהודה, שביטל למעשה את כל הישגיהם של המכבים. יונתן המשיך ונלחם ביוונים, תוך שהוא מנצל מריבות פנימיות שהיו אצלם, אך הוא לא הצליח לכבוש את ירושלים. רק אחרי 8 שנים (תר”ח) הוא הצליח לקבל אוטונומיה שלטונית. אמנם לאחר 10 שנים (תרי”ח) הוא נרצח על ידי היוונים. שמעון אחיו המשיך להילחם, ושנה לאחר מכן (תרי”ט) אף כבש את מצודת החקרא והרס אותה. אבל שליחי היוונים רצחו גם אותו 6 שנים לאחר מכן (תרכ”ה), יחד עם שנים מבניו. באותה תקופה החל מצור קשה על ירושלים, ונעשו שמות ביהודים בכל ארץ יהודה, ושוב חזר מצב נורא לשרור בארץ.

לאחר 5 שנים (תר”ל) הצליח יוחנן הורקנוס להשתחרר מהיוונים, בגלל מות אנטיוכוס סידטס, ולהקים מלכות שהחזיקה 26 שנה (עד תרנ”ו). בסוף ימיו הוא נעשה צדוקי, והבן שלו ינאי המלך כבר היה צדוקי שלחם מאד בפרושים יראי ה’. מאז התבטל שלטון הפרושים, למעט תקופת שלומציון המלכה שהייתה 30 שנה אחר כך, למשך 9 שנים (תרפ”ד-תרצ”ג). בשנת תרצ”ה פנו בניה של שלומצין לרומאים, ופומפיוס הרומאי כבש את ארץ ישראל, וביטל בה את המלכות בשנת תרצ”ז. בתקופות שלאחר מכן ועד חורבן הבית התקיימה המלכות לסירוגין, תחת השלטון הרומאי. מלכות כזו התקיימה למשך 5 שנים להורקנוס ואריסטובולוס  בניה של שלומציון. לאחר הפסקה של 23 שנה שוב הייתה מלכות לאנטיגנוס השני ולהורדוס הרשע במשך 37 שנה. אחרי הפסקה נוספת מלך אגריפס הראשון 7 שנים, ואגריפס השני 16 שנה.

יוצא אפוא שכמעט ולא היה רצף של מלכות ממשית. כל שכן ששליטה של הפרושים הייתה רק שנים בודדות. אם כן, השאלה הראשונה שעלינו לשאול ולברר היא: מה השמחה הגדולה ומה הנצחון הגדול שיש כאן? מה אנו חוגגים כל כך, אם כבר לאחר שנים בודדות לא נשאר מהנס הזה כל זכר, והמצב חזר לקדמותו[1]?

קשה לומר שסיבת החג היא רווחה כלכלית או בטחונית

יש שהסבירו שעצם קיומה של עצמאות מדינית, גם אם חלקית, הועילה מאוד לעם ישראל ותרמה לשגשוגו. המציאות הזו אפשרה ליהודים לשוב לארץ ממקומות שהם ברחו אליהם, תרמה לפריחה כלכלית וכדומה. אולם לכאורה קשה לקבל את ההבנה הזו. משום ששגשוג מסוג כזה או אחר איננו סיבה מצדיקה לקבוע חג כה משמעותי לדורות.

קשה גם לומר שמאז נס חנוכה החלו בתי המדרש לפרוח ולהתרחב. אין לנו שום עדות שצמיחת בתי המדרש החלה דווקא אז. לא כתוב על כך בשום מקום. אדרבה, אנו מוצאים כבר בספר בן סירא, שקדם לכך בהרבה, עשרות פסוקים שמוזכרים בהם בתי מדרש ולימוד תורה בהרחבה רבה. גם במשניות קדומות יותר מופיעות הדרכות להקמת בית מדרש ולימוד מפי חכמים: “העמידו תלמידים הרבה” (אבות א, א), “יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם” (שם, ד). מסתבר שזו היתה ההנחיה לבני הדור, גם לפני נצחון המכבים.

בתרבות היוונית הרוחניות משרתת את ‘החיים הטובים’ ומונהגת בידי המלך

נראה שיש כאן נקודה עמוקה מאוד שמצריכה אותנו לשנות את צורת ההסתכלות שלנו. אנו מורגלים לתפוס את המלך כאדם החשוב ביותר, שהוא עיקר ההנהגה של העם. אולם התפיסה הזו מושפעת בעומקה מהתרבות היוונית. זו תפיסה שהעולם הגלוי והמעשי הוא מיצוי של כל ההוויה. תפיסה כזו מכירה גם בחשיבותם של התרבות והרוח, אך היא רואה בהם חלק מהצורך האנושי, מהעידון האנושי ומהמעלה האנושית. עולם הרוח הוא חלק מהעונג האישי, מהצורך האנושי ב’פילו-סופיה’ – אהבת החכמה. לאדם יש אהבת חכמה, ולכן הוא עוסק בחכמה כחלק מהאהבה שלו להתעסק בזה. החלק הגבוה שלו רוצה מלבד שעשועי גוף באיצטדיון גם מוזיקה טובה, מחזות, שירה וספרות. המטרה של כל אלו היא לספק את הצורך האנושי הגבוה יותר. 

ה’פוליס’ ביוון העתיקה הייתה ההוויה של החברה היוונית[2], והיא המקור המילולי והרעיוני של ה’פוליטיקה’. ה’פוליטיקה’ בתפיסה היוונית היא הניהול של הכל, כולל העניינים התרבותיים והרוחניים. התחומים הללו הם בסך הכל חלק מ’החיים הטובים’. המושג ‘החיים הטובים’ העסיק כבר את ההוגים היוונים הקדומים כמו סקורטס, אפלטון ואריסטו: איך אפשר לחיות את החיים הטובים, ומה צריך לעשות בשביל זה. הם תפסו את האדם כמי שרוצה לחיות את החיים הכי טוב שאפשר, ולכן הוא מבין שעליו להיות מוסרי, נדיב ולעסוק בענייני רוח. כך הוא יוכל לחיות את ‘החיים הטובים’.

בתפיסה היוונית הרוח כלולה ב’חיים הטובים’. עולם הרוח משרת את ‘החיים הטובים’. האדם הוא המרכז, והוא רוצה ‘לחיות טוב’. כחלק מזה הוא גם מממש את הצרכים הרוחניים שלו. לכן בתרבות היוונית השליט הפוליטי הוא הכל. הוא לא רק בעל כל הסמכויות, אלא הוא זה שגם מוביל את העם בהנהגה הרוחנית. מכוח זה שהוא מנהיג את חייהם הפיזיים של בני האדם הוא גם מנהיג אותם בחיי הרוח שלם, כי חיי הרוח שלהם הם חלק מהצרכים שלהם.

לכן אלכסנדר מוקדון, שהקים את האימפריה היוונית, הנהיג שמקריבים קורבנות למלך, ויש למלך מעמד של ‘אל’. מכוח נצחונותיו הפיזיים והנהגתו את האנשים שתחתיו, הוא ראה את עצמו גם כשולט ברוח וכמקור כל הַחַיּוּת של הרוח. גם אנטיוכוס הרשע שגזר את גזירות השמד קרא לעצמו ‘תיאוס אפיפנס’ – האל המתגלה. הוא ראה את עצמו כאל שמתגלה בעולם. הרי מה הוא אל? מי שמנהיג את כל העולם והבריאה. ולכן כיוון שהוא המנהיג הפוליטי והוא המלך, זה אומר מבחינתו שהוא אל שמתגלה בעולם ומנהיג את כל הנתונים תחת חסותו. זה לא רק עניין של סמכויות שנתונות בידיו. זו תפיסה שהחיים והמציאות שאותה הוא מנהיג כוללים גם את עולם הרוח, שהוא חלק מה’חיים הטובים’ של האדם; ממילא יוצא שהוא מנהיג את הכל. ואם הוא מנהיג את הכל, אז הוא בעצמו אל.

 זה מה שאנטיוכוס לא היה יכול לסבול ביהודים. לא היה אכפת לו שיעבדו לאל שלהם, כמו שהעמים האחרים עובדים לאלים שלהם. אבל מבחינתו הם היו חייבים להבין ולקבל שֶׁכָּל ההעדפות הרוחניות שלהם והפולחן שלהם הם רק חלק מהאלוהות שלו בעצמו. הוא האל המתגלה, בהיותו המנהיג והמלך והשליט הכל יכול.

ביהדות החיים משרתים את הרוחניות ומונהגים על ידה ולא להיפך

מהי השקפת היהדות כנגד התפיסה ההלינסטית הזו? גם אנו סבורים שהרוח היא חלק חשוב מהחיים. אנו לא סבורים שהרוח מנוגדת לחיים ובלתי קשורה אליהם. אף על פי כן התפיסה היהודית  הפוכה לחלוטין מהתפיסה היוונית. עולם הרוח לא משרת את ‘החיים הטובים’ אלא בדיוק הפוך: “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כֻּלְּכֶם היום” (דברים ד, ד). כל המציאות של החיים האנושיים נגזרת מהדבקות האלוקית, ומהתפקיד האלוקי שניתן לאדם. המהות של החיים וכל הערך שלהם, הם מעצם זה שהם מקבלים ומקיימים את רוח ה’. “ונתתי רוחי בכם וחייתם” (יחזקאל לז, יד) – התורה היא עץ החיים. אין קיום בלי התורה, ואין חיים בלי התורה: “אמרתך חִיָּתְנִי” (תהילים קיט, נ), “כי הם חיינו ואורך ימינו” (ברכת אהבת עולם).

התורה והרוח לא משרתים את ‘החיים הטובים’, אלא החיים משרתים את התורה ואת הרוח ואת רצון ה’. ורק כאשר הם משרתים את רצון ה’, אז אכן יהיה טוב – “לטוב לנו כל הימים לְחַיֹּתֵנוּ כהיום הזה” (דברים ו, כד). התורה נותנת חיים לעושיה, ו”אֹרֶךְ ימים בימינה, בשמאולה עֹשֶׁר וכבוד” (משלי ג, טז). אבל היא נותנת לאדם חיים רק כשהוא מקדיש החיים שלו בעבורה; כשהחיים מהווים כלי שרת לקיום רצון ה’. הקב”ה בעצמו הגדיר אותנו: “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” (שמות יט, ו). הממלכה שלו היא של כהנים. אנו כולנו בשרות עבודת ה’. 

(המשך בע”ה בגיליון הבא)

[1] הרמב”ם אמנם כתב בתיאור נס חנוכה ש”חזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים עד החורבן השני” (הל’ חנוכה ג, א). אולם נראה לכאורה שיש כאן טעות. הרמב”ם כנראה התבסס על מגילת אנטיוכוס, שזה המסמך ההיסטורי היחיד שהיה נגיש בימיו על תקופה זו, ובה כתוב שהחשמונאים שלטו 206 שנה. אך כיום ידוע שהמגילה הזו איננה מדוייקת כתיאור היסטורי, וכך עולה מהשוואה שלה לספר מ”קבים ולכתבי יוסף בן מתתיהו. הרי כבר מאה שנה לאחר חנוכה כבשו הרומאים את הארץ. ואפילו אם מחשיבים כמלכות את השליטים שהיו כפופים לרומאים, בפועל לפחות 60 שנה מתוך התקופה הזו הללו לא היה שום שלטון יהודי.

[2] ‘פוליס’ ביוון העתיקה הייתה צורת חיים נפוצה של ‘עיר-מדינה’, שהיה לה עצמאות שלטונית, חברתית ותרבותית משלה.