שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 367 | ח’ כסלו תשפ”ו

דבקות

תקציר החלק הקודם

פתחנו בחלק הקודם במרכזיותה של הדבקות בה’, שהיא תכלית המצוות ותכלית כל מציאות האדם בעולם. הבאנו מקורות לכך מדברי הראשונים והאחרונים. המשכנו ועסקנו במהותה של הדבקות, שהיא השאיפה להיות מחוברים כמה שיותר אל הקב”ה, מתוך אהבתו. ראינו שהדרך לעשות זאת היא בפשטות, על ידי מחשבה על הקב”ה ועל ההימצאות שלו איתנו בכל פעולה וזמן. ובפרט בעת קיום מצוות ולימוד תורה, אשר אם הם נעשים מבלי חיבור אל הקב”ה אזי העיקר חסר בהם. עוד ראינו שעל אף שזו עבודה פשוטה, היא דורשת התרגלות ותחזוק תמידיים. ככל שאדם משקיע ומפתח אותה, כך גדל משך הזמן שהוא מצליח להיות בדבקות. עמדנו גם על כך שעבודה זו מכניסה הרבה מאוד מתיקות ושמחה לעבודת ה’. הרחבנו גם בכך שנכון להתייחס למתיקות הזו ולדבר עליה, ובלבד שהדבר אינו מביא את האדם לידי גאווה. לבסוף עמדנו על כך שכדי לקנות את הדבקות חשוב להפנים עד כמה היא חשובה ויקרה. הרחבנו בכך שהיא מעניקה לאדם ברכה והצלחה. כך למשל בלימוד התורה, שמעוררת באדם את החשק ללימוד, שהוא הכרחי על מנת להצליח בתורה.

הדבקות מעצימה את השמחה ומועצמת על ידה

הדבקות קשורה גם בשמחה. המסילת ישרים (שהובא בחלק הקודם) סידר את שתיהן יחד כענפי אהבת ה’[1]. כשאדם נמצא בדבקות הוא בשמחה. הוא נמצא עִם ה’ שאוהב אותו. היש דבר משמח מזה? ה’ הגדול והעצום נמצא בתוך לבו. כשיש לאדם את זה, הוא לא צריך עוד לרדוף אחרי שום דבר. זו מציאות כל כך משמחת שאין לאדם עוד צורך במאומה – “מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ” (תהילים עג, כה).

הדבקות לא רק מביאה שמחה ומעצימה אותה, אלא היא גם מתאפשרת על ידי שמחה ומועצמת על ידה. כשאדם בעצבות זה מרחיק ממנו את הקב”ה. אפילו בקשר בין בני אדם, כשמישהו נמצא באופן קבוע במצב רוח ירוד ובעצבות, אנשים לא אוהבים להיות לידו. גם הקב”ה לא אוהב עצבות. אצל הקב”ה יש שמחה – “עֹז וחדוה במקומו” (דברי הימים א’ טז, כז). יש לקב”ה שמחה כשבניו שמחים, והוא לא רוצה לראות אותם בעצבות.

בליקוטי מוהר”ן (תניינא, ה) מופיע שגם המלאכים מתחזקים כשהאדם בשמחה. לכל אדם יש לפחות שני מלאכים שמופקדים על שמירתו – “כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך” (תהילים צא, יא). אם הוא זוכה, יכולים ללוות אותו גם גדודים של מלאכים. המלאכים הללו מחזקים גם את כוחו ללמוד תורה ולקיים את המצוות, ושומרים עליו מפגעים וממחשבות רעות. כשאדם שמח, המלאכים מתחזקים, ומקבלים חיזוק בשמירתם אותו. וכשהוא עצוב – הם מתרחקים ממנו.

השמחה חשובה מאוד בעבודת ה’ גם בפני עצמה. היא נותנת לאדם כוחות לעבוד את ה’ ביתר עוצמה ועוז. אבל יש לה מעלה מיוחדת בעבודת הדבקות. כיוון שהיא מעצימה את הדבקות, וגם מתעצמת על ידי הדבקות – היא מכניסה את האדם למעגל של התעלות. ככל שאדם מפתח את הדבקות שלו ואת החיבור שלו עם ה’ הוא נעשה שמח יותר. וככל שהוא יותר בשמחה – גם הדבקות שלו הולכת וגדלה. וכך עוד ועוד, האדם עולה ומתעלה.

הדבקות דוחה מחשבות רעות ומקדמת את האדם

עוד ממעלות הדבקות, היא דחיית מחשבות רעות. מלבד מה שעצם השמחה מועילה בזה (כפי שהוזכר), ככל שהאדם חושב יותר מחשבות של דבקות, ממילא הוא נוטה פחות למחשבות לא טובות כמו עצבויות, פחדים והרהורי עבירה. מחשבות הדבקות הן אור שאפילו מעט ממנו דוחה הרבה מן החושך הזה.

מעלה נוספת היא שהדבקות גם מקדמת את האדם ההתבוננות ותיקון המידות. כשאדם דבוק בה’, ה’ נמצא איתו יותר ובוודאי עוזר לו להתקדם הרבה יותר. היכולת של האדם לטפס במעלה סולם המידות שמביא ה’מסילת ישרים’ מתעצמת מאוד ככל שהוא משקיע בעבודת הדבקות.

הביטחון בה’ קשור בדבקות

האמירה בה פתחנו, שהדבקות היא תכלית הכל, עשויה לעורר קושי: לכאורה יש משהו אחר שגם עליו נאמר שהוא תכלית הכל – הביטחון בה’. כך כותב הגר”א במפורש:

עיקר נתינת התורה לישראל הוא כדי שישימו בטחונם בה’, כמו שנאמר: “וישימו באלוקים כסלם” וגו’ (תהילים עח, ז). וגם כן לספר אחר כך לבניהם, כמו שנאמר: “למען ידעו דור אחרון” (שם, ו). והוא לפי שעיקר הכל הוא הבטחון והוא כלל כל המצוות.

(ביאור הגר”א משלי כב, יט)

אם הדבקות היא התכלית, משמעות הדבר היא ששאר הדברים, ובהם הביטחון, אינם התכלית. הם חשובים מאוד, אבל לא התכלית. ואם הביטחון הוא תכלית הכל, כדברי הגר”א, אז לכאורה לא יתכן לומר שהדבקות היא תכלית כל המצוות.אלא שבאמת הדבקות והביטחון הם עניין אחד, מזוויות שונות. כפי שגם האמונה והדבקות הם עניין אחד, כמובא לעיל (בחלק הקודם) בדברי המהר”ל. השאלה אם האדם בוטח בה’ בעת צרה היא בעצם שאלה כמה הוא דבוק בה’. אם חונה עליו מחנה וקמה עליו מלחמה, ובמקום לפחד הוא חושב על כך שה’ איתו – זו למעשה דבקות. ככל שיש לאדם יותר דבקות בה’, הוא יהיה גם בוטח יותר.

גם בראשונים אנו מוצאים ביטוי לכך שיש פנים שונות לדבקות בה’. הרמב”ם (הל’ דעות ו, ב) מגדיר את מצוות “ובו תדבק” כמצווה להידבק בתלמידי חכמים. מקור דברי הרמב”ם הוא מהגמרא בכתובות (קיא ע”ב), ושם שואלת הגמרא על פסוק זה כיצד ניתן להידבק בה’, שהרי כתוב “כי ה’ אלוקיך אש אֹכְלָה הוא” (דברים ד, כד)! תשובת הגמרא היא שיש להידבק בתלמידי חכמים, ואז “מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה”. הרמב”ן (השגות לספר המצוות, עשה ז) חולק על הרמב”ם בהגדרת מצוות “ובו תדבק”. הוא טוען שזו מצווה רחבה שכוללת דבקות בה’ באופנים רבים. אחד האופנים הוא למשל להישבע בשמו[2], ויש גם דרכים נוספות כמו להידבק בתלמידי חכמים, וכן שמחשבותיו של האדם יהיו דבוקות תמיד בקב”ה. גם הרמב”ם עצמו כותב שמחשבותיו של האדם צריכות להיות דבוקות בה’, אלא שהוא מסווג זאת תחת מצוות אהבת ה’:

וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה’ אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה’, ונמצא שוגֶה בה תמיד כָּאֵלוּ חולֵי האהבה שאין דעתן פנויה מאהבת אותה אשה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשכבו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה’ בלב אוהביו, ושוֹגִין בה תמיד, כמו שציונו “בכל לבבך ובכל נפשך” (דברים ו, ה; י, יב; ל, ו).

(הל’ דעות י, ג)

אם כן, יש כאן מחלוקת לאיזה מצווה לשייך את המחשבה התמידית על ה’: לפי הרמב”ן זהו סעיף של “ובו תדבק”, ואילו לפי הרמב”ם זה חלק ממצוות אהבת ה’ (בעוד “ובו תדבק” זו מצווה להידבק בתלמידי חכמים). אך המחלוקת היא רק כיצד להגדיר את המצוות. אין כל חולק על כך שיש מצווה חשובה ביותר להידבק בה’ ולחשוב עליו תדיר. זו הבנה שמשותפת לחז”ל ולכל גדולי ישראל, וכפי שראינו רבים גם כתבו במפורש שהמצווה הזו היא תכלית כל המצוות.

הגר”א ודאי מסכים לכל זה. הביטחון שעליו מדבר הגר”א הוא בעצם נקודת המבחן של רמת הקשר עם ה’. כדי שאדם יוכל לבטוח בה’ הוא מוכרח ראשית כל לאהוב את ה’ ולדעת שה’ הוא טוב ואוהב. אם האדם חושב שהקב”ה הוא חלילה אל אכזרי ונקמן, או אדיש וחסר אכפתיות, הוא לא יכול לבטוח בו. הביטחון הוא המבחן של הדבקות בה’. אך גם אדם שלא מגיע לידי מבחן כזה, ואין לו כרגע התמודדויות שמצריכות אותו להתחזק בביטחון, ודאי שעליו להעצים כמה שיותר את עצם הדבקות ואהבה והקישור אל ה’.

כשפועלים לחבר את הקב”ה וכנסת ישראל מקבלים הרבה חשק ותעצומות

יש לדבקות גם קומה נוספת, שמוסיפה עוצמה רבה לעבודת זו. היא אמנם עלולה להישמע כמדרגה רחוקה, אך האמת היא שכאשר משקיעים בה היא דווקא מקילה על עבודת הדבקות.

רבי אלימלך מליז’נסק זיע”א כותב:

בכל הדברים שבעולם, הן בתורה הן בתפילה הן במצוות מעשיות, ירגיל את עצמו לומר בזה הלשון: “הריני עושה זאת לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, לעשות נחת רוח להבורא יתברך שמו”. וירגיל את עצמו לומר זאת בתוֹכִיוּת ופנימיות הלב, ובהמשך הזמן ירגיש הארה גדולה באמירה זו.

(צעטיל קטן, ד)

רבינו אלימלך מנחה להתרגל לומר בכל מעשה טוב שעושים אותו עבור “יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”. המושג הזה מופיע גם בתיקוני זוהר ובכתבי האר”י, אולם עבור רבים יש קושי להבין היטב את משמעותו. ניתן להסביר זאת, אלא שעדיין זה עלול שלא להיות פשוט וזורם. החוזה הקדוש מלובלין זיע”א משתמש במילים שונות ופשוטות יותר: יחוד הקב”ה וכנסת ישראל (אבני זכרון אות רסט, בשם אור לשמים; ועוד). כלומר כשאדם מקיים מצוות, לומד תורה ומתפלל, הוא מחבר בין הקב”ה וכנסת ישראל. הוא כביכול השדכן שבא שבא לחבר אשת נעורים עם דודה באהבה ואחוה ושלום ורעות.

משמעות החיבור הזה היא מאוד פשוטה. אנו נמצאים כיום במציאות שיש הרבה ריחוק בינינו לבין ה’ יתברך. הריחוק הזה נראה לעין. יש הרבה אנשים שלא מכירים את הקב”ה, ומאוד רחוקים ממנו. יש בעולם פריצות רבה ומתירנות, חלק ממנה במזיד וחלק ממנה בחוסר דעת ובלבול. עם ישראל נתון במצב קשה מאוד של בלבול. מלבד זאת הוא גם מונהג בידי מלכות שנהפכה למינות ובידי מנהיגים רעים. גם הקב”ה מצדו התרחק מאיתנו – “רחק ממני מנחם משיב נפשי” (איכה א, טז). אין לנו בית מקדש, אין נבואה, אין סנהדרין ואין מלכות בית דוד. כל אלו ביטויים לכך שהקב”ה התרחק מאיתנו. הדבר הזה אמור להיות מתוקן על ידי זה שאנו כל הזמן מחברים את הקב”ה וכנסת ישראל. בכל לימוד ובכל תפילה, אנו כל הזמן פועלים לחבר את הדוד והרעיה יותר יותר.

זו לא רק דבקות שיש בה זכירה של ה’ ועמידה תמידית לפניו. כאן יש גם תנועה; אנו מניעים את הקשר קדימה. פועלים לחזק את הקשר, ובזה גם מקרבים את העולם יותר ויותר לייעודו.

לעבודה הזו יש השפעה גדולה מאוד על האדם. כשאדם ניגש לתפילה ויודע שעכשיו הוא הולך לקרב את הגאולה, לחבר את הקב”ה וכנסת ישראל, להביא לבניין המקדש, לעורר יהודים לתשובה, לגאול את ארץ ישראל ועוד – זה נותן בו עוצמה גדולה. הוא לא בא רק להיות דבוק בה’ בעצם זה שהוא חושב עליו, אלא הוא ממש פועל. ככל שאדם מפתח יותר את התודעה הזו, הוא מרגיש הארה גדולה באמירה הזו, כלשון רבינו אלימלך. היא נותנת הרבה מאוד תעצומות נפש ועושה הרבה מאוד חשק ללמוד עוד פסוק ועוד דף, להתפלל עוד משפט ולקיים עוד מצווה. האדם קם בבוקר והוא יודע שהיום הוא הולך לדחוף את הגאולה עוד כמה צעדים קדימה. הוא יבנה עוד חלק בפלטרין של מלך. התודעה הזו היא לא עוד “משימה” שהאדם מעמיס על עצמו, שבמקום רק ללמוד ולהתפלל הוא צריך גם לחבר אשת נעורים עם דודה. אלא זה משהו שנותן לו הרבה מאוד כוח ותעצומות.

את האמירה הזו טוב לומר בפה, ולא רק במחשבה. משום שבספרים הקדושים הרחיבו רבות בכוחו של הדיבור להשפיע בכל העולמות. הדיבור יוצר מציאות רוחנית בשמים ובארץ, ומתוך זה גם האדם מתקדש בקדושה עליונה.

טוב לחשוב פסוקי דבקות מיד כשקמים בבוקר

העבודה של יחוד הקב”ה וכנסת ישראל שייכת בתורה ובמצוות שהאדם עושה, כדברי רבינו אלימלך. אולם הדבקות הפשוטה של להיות עִם ה’ היא דבר שנכון לשאוף אליו כל הזמן. כדאי לנסות להתרגל לחשוב על כך מרגע שקמים בבוקר. אפשר למשל לבחור פסוקים מתהילים שיתנגנו במחשבה כבר מרגע שמתעוררים, ולכל משך ההתארגנות בבוקר. ישנם פסוקים רבים בתהילים שנוגעים בדבקות, והם מתאימים במיוחד: “דבקה נפשי אחריך” (תהילים סג, ט) ועוד. כשאדם נמצא עם המחשבות האלו, ומתוך כך בא להתפלל, ממילא החיבור שלו אל ה’ בתפילה הוא טבעי הרבה יותר. הוא לא צריך “לנחות” אל תוך התפילה או הברכה ממציאות אחרת שבה הוא נמצא. הוא מגיע כבר מתוך חיבור.

[המשך בע”ה בגיליון הבא]

[1] יחד עם ענף נוסף – קנאה לה’.

[2] הרמב”ם לעומת זאת מחשיב את השבועה בשם ה’ כמצווה נפרדת, שאיננה חלק מהדבקות בה’ (ספר המצוות, עשה ז).