שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 366 | כט חשון תשפ”ו

דבקות

הדבקות היא תכלית הכל

תכלית המצוות, ותכלית כל מציאות האדם בעולם, היא להידבק בקב”ה. בתורה מופיעה מצוות הדבקות כמה פעמים: “את ה’ אלוקיך תירא, אֹתוֹ תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע” (דברים י, כ), “כי אם שָׁמֹר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לַֽעֲשׂתָהּ לאהבה את ה’ אלוקיכם ללכת בכל דרכיו וּלְדָבְקָה בו” (שם יא, כב), “אחרי ה’ אלוקיכם תלכו וְאֹתוֹ תִירָאוּ ואת מצותיו תשמרו וּבְקֹלוֹ תשמעו וְאֹתוֹ תעבדו ובו תדבקון” (שם יג, ה), “לאהבה את ה’ אלוקיך לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ ולדבקה בו, כי הוא חייך וְאֹרֶךְ ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה’ לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם” (שם ל, כ).

בספרים הקדושים נכתב רבות על מרכזיותה של מצווה זו, ונביא מעט דוגמאות לכך. היעב”ץ כתב על הדבקות: “שזה פרי כל התורה, כאומרו: ‘את ה’ אלוקיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק'” (יעב”ץ על מסכת אבות ד, ד). במהר”ל מובא: “בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר: ‘וצדיק באמונתו יחיה’ (חבקוק ב, ד)… כי זהו ענין האמונה שדבק בו יתברך לגמרי… ודבר זה גם כן שלימות גמור, כי כל המצות שיהיה לאדם דבקות בו יתברך, ולכך אמר שהעמידן על אחת” (נתיבות עולם, נתיב האמונה פרק ב). וכן כתב בפלא יועץ: “דבקות בשם יתברך היא מצוה מתרי”ג מצוות שיהא דבק בשם תדיר בחשק רב ברשפי שלהבת אהבה. ואין לך מדה טובה הימנה דכלא (-שהכל) בה. ולפי חשיבותה קשי השגתה… וכל אדם חייב כשעורו להשתדל בכל כוחו לקיים מצוה זו ודכוותה (-ושכמותה) בכל עת שזוכר” (פלא יועץ, ערך דבקות).

כיוצא בזה כתב גם הרמח”ל בתחילת המסילת ישרים: “וכשתסתכל בדבר תראה כי השלימות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך… כי רק זה הוא הטוב… שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין, והם הם המצות” (מסילת ישרים פרק א).

בתורת החסידות הדבקות קיבלה מקום מרכזי מאוד. הבעש”ט ותלמידיו הדגישו במיוחד שזהו הדבר החשוב ביותר בעולם. ה’תולדות יעקב יוסף’ כתב: “הרי כי תכלית כל תרי”ג המצוות כדי שנוכל לידבק בו יתברך. וכן כתב במפורש בזוהר כי תרי”ג מצות נקראו תרי”ג עיטין… כי הם עצות איך לידבק בו יתברך” (תולדות יעקב יוסף, הקדמה ד”ה ועוד קשה לי). וכן כתב במקומות נוספים: “כי עיקר ותכלית כל התורה והמצותה ועבודת התפילה כדי לבוא למדרגה לאהוב את ה’ יתברך ולידבק בו” (שם ואתחנן, ד”ה ונראה לי), “כל הכנות וטרחות ותכלית הלימוד והמעשים – שיזכה לדבקותו יתברך, לקיים מה שכתוב ‘ובו תדבק'” (שם במדבר ד”ה עוד נ”ל). ה’יושר דברי אמת’ כתב: “הנה עיקר כל התורה ומצוות הן דבקות הנפש והרצון בה’ יתברך ברוך הוא וברך שמו” (יושר דברי אמת, קונטרס שני אות נא). ב’נועם אלימלך’ נכתב: “שכל רמ”ח מצוות עשה ושס”ה לא תעשה – לא נאמר לישראל אלא בשביל דיבור אחד; פירוש, שיהיו כולם יכולים לדבר דיבור אחד באחדות גמור ודבקות” (נועם אלימלך, שלח ד”ה או יאמר וישלח).

וכן כתב גם המגיד מקוז’ניץ:

“הנה כל התורה כולה היא רק לדבק בהקב”ה, ולכן סיים משה רבינו ע”ה אחר כל התוכחות ‘ובו תדבקון’… נמצא כל התורה כולה היא דבר אחד, כמו שאמר הכתוב ‘אחת דבר אלוקים שתים זו שמעתי’ (תהילים סב, יב) – ‘אחת דבר אלוקים’ – בשביל דבר אחד, להתחבר להקב”ה; ‘שתים זו שמעתי’ – הם מצוות עשה ולא תעשה.

(עבודת ישראל אבות ג, י)

כיוצא בזה מובא ב’מאור עיניים’: “שכל כוונת הבורא ברוך הוא בבריאה היה בבריאת העולם עבור ישראל שיעבדוהו עבודה תמה בדבקות ותשוקה גדולה” (מאור עיניים, כי תבוא ד”ה את ה’ האמרת). וכן כתב עוד: “נודע כל עבודתנו וכוונת כל עשיית המצוות הוא שנבוא למדריגת ‘ובו תדבק'” (שם אמור ד”ה להבין כל). וכן במקורות רבים נוספים הם חזרו ואמרו באופן ברור ובמפורש שכל התכלית היא להיות דבוקים בו יתברך. אם האדם מקיים את כל המצוות ולומד הרבה תורה, אך הוא איננו מגיע לשום דבקות בה’, אזי העיקר חסר מהספר. כל המטרה של המצוות היא כדי שנהיה דבוקים בה’.

הדבקות אפשרית בכל זמן ובפשטות

מהי הדביקות הזו, שהיא התכלית והמטרה של הכל? ה’מסילת ישרים’ מביא את הדביקות כאחד משלושת הענפים של אהבת ה’:

 ונבאר עתה ענפי האהבה… הדביקות, הוא שיהיה לבו של אדם מתדבק כל כך בשם יתברך, עד שכבר יסור מלפנות ולהשגיח אל שום דבר זולתו. והוא מה שבא עליו המשל בדברי שלמה: “אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד” (משלי ה, יט).

(מסילת ישרים פרק יט)

הדבקות היא ענף של האהבה. כשאוהבים מישהו רוצים להיות איתו. כשאדם אוהב למשל את אשתו, הוא רוצה להיות איתה הרבה. אי אפשר לומר שאוהבים מישהו, אם לא רוצים להיות איתו. דרך האוהבים להיות קשורים זה בזה, וקשר הוא חלק מהאהבה. אם אבא אוהב מאוד את בנו הוא רוצה להיות איתו ובקרבתו. יתכן שיש לו אילוצים שונים שבגללם הוא לא יכול להיות איתו, ויתכן שהוא אפילו נוסע למדינת הַיָּם לתקופה לצורך פרנסתו; אך אם הוא אוהב אותו אזי הרצון שלו הוא ודאי להיות כמה שיותר איתו.

כך גם חלק מהאהבה לה’ זו הדבקות. כשאדם מפנים את טובו של ה’ ומרגיש שיש בו אהבה לה’, ממילא הוא אמור לרצות להיות עם ה’ כמה שיותר. כיצד קשורים בה’ ונמצאים איתו? במחשבה עליו. לא צריך בשביל זה להיות בקי בייחודים עליונים. הקשר עם ה’ יכול להיות בפשטות גמורה. את כל מה שעושים לעשות מתוך מחשבה של חיבור עם ה’: להרגיש שה’ נמצא איתי ואני לומד לפניו או מתפלל לפניו או עושה את כל מעשיי לפניו. הרי אדם יכול ללמוד תורה ואפילו להתפלל, בלי שהוא מרגיש שהקב”ה נמצא איתו. אדם יכול ללמוד את התורה כמו שלומדים מתמטיקה והיסטוריה. משמעות הדבקות היא שהאדם נמצא עם הקב”ה. את הלימוד שלו הוא עושה לפני ה’, התפילה שלו היא דיבור עם ה’, וכל המצוות הם מתוך שהוא בצוותא עם ה’ (מצוות מלשון צוותא).

הדרך להיות עם ה’ בלימוד תורה למשל היא על ידי שהאדם לומד על כך שה’ מקשיב ושמח בתורה שלו. ישנם מאמרי חז”ל רבים שמתארים את זה שהקב”ה מאזין לתורתנו ויש לו שמחה ועונג בתורה של כל אחד ואחד. כשאדם מחייה בקרבו את ההכרה הזו, ונמצא בה בעת לימודו, הלימוד נעשה לפני ה’. וכך בכל דבר ועניין, ואפילו כשאדם עוסק בעניינים שהם ‘חולין’. בכל עת ניתן להיות במציאות של: “כי אתה עמדי” (תהילים כג, ד), וכן: “ואני תמיד עִמָּךְ” (שם עג, כג).

לאדם יש הרבה זמן ביום שבו הוא יכול לחשוב על ה’. אפילו כשהוא נמצא עם בני אדם ומדבר איתם, הוא יכול לעשות זאת מתוך עמידה לפני ה’ ומחשבה עליו, כפי שכותב הרמ”א בתחילת השולחן ערוך, בשם הרמב”ם (במו”נ ג, נא):

כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול; ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: “אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'” (ירמיה כג, כד) – מיד יגיע אליו היראה[1] וההכנעה בפחד ה’ יתברך ובושתו ממנו תמיד.

(שו”ע או”ח א, א בהג”ה)

מחשבת הדבקות בקב”ה לא צריכה למלא את כל מחשבותיו של האדם. כדי להיות מסוגל לתקשר עם בני אדם אחרים, או לעשות פעולות שונות, הוא מוכרח לחשוב גם עליהם. מדובר על מוּדָעוּת שיכולה להימצא ‘ברקע’. כמו ששני אחים יכולים לדבר, תוך כדי שהם מודעים לכך שאבא שלהם מסתכל עליהם. הם מרוכזים בשיחה שלהם, ובד בבד יש להם גם את התחושה שהאבא מסתכל עליהם. המציאות הזו שאדם יודע שה’ רואה אותו, מסתכל עליו ונמצא איתו, זו בפשטות הדבקות.

את הדבקות צריך לחזק לפתח יותר יותר

את הדבר הזה האדם צריך כל הזמן ‘לתדלק’ ולחזק יותר ויותר. כך הוא נכנס עוד ועוד לחיות את המציאות של הדבקות. חשוב לזכור שזו עבודה שלוקחת זמן והתרגלות. היא לא נעשית בלחיצת כפתור, אלא צריך לפתח אותה יותר ויותר. אפשר לדמות זאת אל גרף שלפעמים נמצא למעלה, ולפעמים למטה. ככל שהאדם עובד על כך יותר, אזי משך הזמן שהגרף נמצא למעלה הוא ארוך יותר. המטרה בסופו של דבר היא שהאדם יהיה כמה שיותר בדבקות, אבל לבנתיים יש מצב של ‘רצוא ושוב’. האדם נמצא לעיתים בדבקות, ולעיתים לא. השאיפה היא להגדיל יותר ויותר את זמני הדבקות.

כאשר זוכים לדבקות כזו, היא מכניסה הרבה מאוד מתיקות ושמחה לעבודת ה’. אינה דומה כלל עבודת ה’ עם דבקות לעבודת ה’ ללא דבקות. אם אדם מתפלל ולומד ומקיים את כל המצוות רק כי כך צריך, אז הוא נאמן מאוד לה’, אבל אין בזה את המתיקות. המתיקות מגיעה כשאדם עובד את ה’ מתוך קשר חזק איתו ותחושת קירבה. זו המציאות שדוד המלך מתאר בפסוקים רבים: “ואני קרבת אלוקים לי טוב” (תהילים עג, כח), ועוד.

נכון להתייחס ולדבר על המתיקות שבדבקות

על המתיקות הזו נכון גם לספר ולדבר, כפי שעושה דוד המלך. הוא מתאר את הדבקות שלו שלו בקב”ה: “אם זכרתיך על יְצוּעָי בְּאַשְׁמֻרוֹת אהגה בך” (שם סג, ז), “דבקה נפשי אחריך כי תמכה ימינך” (שם, ט), “כן בקדש חזיתיך לראות עזך וכבודך” (שם, ג); והוא מוסיף לתאר את התחושה הנפלאה שלו כשהוא בדבקות כזו: “כמו חלב ודשן תִּשְׂבַּע נפשי, ושפתי רננות יהלל פי” (שם ו). המציאות הזו משביעה ומענגת אותו.

כשאדם מסיים תפילה טובה, טוב שיאמר, אפילו לעצמו, ‘איזה תפילה מתוקה ומרוממת הייתה עכשיו’. זה חלק מדרכי האהבה. כפי שבני משפחה שמסיימים טיול מוצלח מדברים אחד עם השני על כמה טוב ויפה היה. וכן בני זוג שמסיימים שיחה מלבבת משתפים כמה נעים וטוב היה להם. זה עצמו מחזק את הקשר. גם אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו את הטוב שיש לנו בקשר עם ה’.

אמנם צריך להקפיד שהאמירות הללו לא יבואו מתוך מקום של גאווה. אם אדם מחמיא לעצמו על התפילות והלימוד שלו, ורק מתנפח מגאווה וחשיבות עצמית, זה פסול. ר’ אשר פרוינד זיע”א היה אומר על כך שאדם לא צריך לעשות עניין ממה שהוא מרגיש או לא מרגיש בתפילה. אין כוונתו שאדם לא צריך לחוש את המתיקות ואת קרבת ה’ שבתפילה. ודאי שצריך לתת לזה מקום, וכפי שעשה דוד המלך. אלא שהדגש צריך להיות על מתיקות הקשר עם ה’, ולא על התפעלות של האדם מעצמו ומהישגיו.

הדבקות מעניקה לאדם ברכה והצלחה

יש עניין נוסף שחשוב להפנים כדי לקנות את הדבקות. הדבקות היא מציאות יקרה מאוד, שמרוממת את האדם ונותנת לו הרבה מאוד שפע, ברכה, הצלחה והתעלות. ככל שהאדם מתקדם בעבודת הדבקות, הוא משתדרג בכל העניינים שלו. לדוגמה, על ידי הדבקות זוכים לסייעתא דשמיא גדולה בלימוד התורה. כך כתב החוזה הקדוש מלובלין זיע”א[2]:

שמעתי הפירוש מהרב המגיד מראוונא ז”ל: “יהב חכמתא לחכימין” (דניאל ב, כא), פירוש הרוצים להחכים ועוסקים בזה. והנה מי שפורש עצמו מהגשמיות וחושב בדביקות הבורא ביראת הבורא ברוך הוא ואהבתו, בא שנשפע לו חכמה בינה ודעת מה’.

(זאת זכרון שלח, ד”ה וידוע)

החשק בתורה הוא כל כך חשוב. הוא המפתח להצלחה בתורה. אם אדם לא מרגיש את החשק בלימוד התורה, קשה לו להתמיד בה. עבודת הדבקות מגדילה את החשק לתורה. אפשר להבין את זה גם באופן הגיוני, ולא רק בדרך סגולית. עיקר מה שאמור לתת לאדם את החשק ללמוד תורה, זה המפגש שיש לו בתורה עם הקב”ה. יכולות להיות גם סיבות אחרות ללמוד תורה, חלקן חיצוניות וחלקן אמיתיות, אבל זו הסיבה העיקרית. ב’תניא’ מובא שהתורה היא הלבוש של הקב”ה, ובלימוד תורה האדם מחבק את המלך בלבושיו (ליקוטי אמרים, פרק ד). הקב”ה האינסופי צמצם את עצמו באותיות ואור התורה, ואנו יכולים להתחבר ולהידבק בו על ידי התורה הקדושה. כשאדם לומד תורה אז התורה שורה בקרבו ובמחשבות שלו, ואז ה’ כביכול ממש נמצא בתוכו. זו הדבקות הגדולה ביותר, שהקב”ה כביכול ממש נמצא בתוך מוחו ולבו של האדם, והאור שלו מאיר בתוכו. וכן כשהאדם מדבר בדברי תורה, אז הוא בבחינת ‘שכינה מדברת מתוך גרונו’. ככל שהאדם פותח את לבו ושם את לבו לכך, האור האלוקי ממלא את האדם. ואז – “בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך” (שמות כ, כא). חז”ל לומדים מהפסוק הזה שאפילו אדם יחיד שעוסק בתורה – השכינה עמו (ברכות ו’ ע”א). כשאדם לומד תורה עם השכינה התורה שלו מתברכת.

אפשר לדייק מהפסוק הזה דבר נוסף. לכאורה במקום לומר “אזכיר” היה צריך לומר “תזכיר”: “בכל המקום אשר תזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך”. מדוע נאמר “אזכיר” בגוף ראשון? יש כאן יסוד גדול, שהרחבנו בו במקום אחר (טל חיים תהילים ח”ג עמ’ קכד), שיש כאן התחלפות בין האדם לבין הקב”ה. כעין זה גם בפסוק: “לך אמר לבי בקשו פני, את פניך ה’ אבקש” (תהילים כז, ח): ה’ מדבר מתוך לבנו לבקש את פניו, וכשאנחנו אכן מבקשים את פני ה’ אז הוא נמצא לנו ומאיר בתוכנו. גם כאן, האדם מזכיר את שמו של ה’, אך הקב”ה כותב זה בלשון “אזכיר”. כשהאדם מדבר בדברי תורה, אז כביכול הקב”ה מדבר מתוך לבו. הדיבור של האדם הוא דיבור של ה’. כשאדם לומד תורה הוא מעורר את ה’ שנמצא בתוכו, ואת הנשמה והאור האלוקי שבתוכו[3].

[המשך בע”ה בגיליון הבא]

[1] הרמ”א התייחס כאן להיבט היראה שבעמידה התמידית לפני ה’. אך הוא הדין גם לעניין האהבה והדבקות בו אנו עוסקים כאן.

[2] וכן מוזכר דבר זה הרבה בכתביהם של גדולי ישראל נוספים (מאור עינים, צו ד”ה והאש; ועוד).

[3] כעין זה מופיע בבעש”ט גם לגבי תפילה: “יחשוב כשמתפלל שבאותיות מתלבש השם יתברך, פירוש, דאין אנו יודעים מה שאדם חושב אלא אם כן מדבר, נמצא הוי הדיבור מלבוש למחשבה. ויאמר בלבו, מלך גדול כזה אני עושה לו מלבוש, ראוי לי לעשות בשמחה, וידבר בכל כחו, כי בזה נעשה אחדות עמו יתברך שמו, כי כחו בהאות, ובהאות שורה הקדוש ברוך הוא, נמצא הוא אחדות עמו יתברך שמו” (בעש”ט עה”ת נח אות פד, בשם צוואת הריב”ש).