שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 365 | כב חשון תשפ”ו

הקדמה – מהותם של שירי המעלות[1]

המדרש על ייעודם של שירי המעלות מעורר תמיהות רבות

שירי המעלות שבתהילים הם חטיבה מיוחדת של חמישה עשר מזמורים רצופים הפותחים בביטוי ב”שיר המעלות” או “שיר למעלות”. כבר בחז”ל אנו מוציאים את השאלה “כנגד מי” אמר דוד מזמורים אלו. דרך התעמקות בדברי קודשם של חז”ל, ננסה לעמוד על מהותם ומשמעותם של מזמורים אלו: 

אמר לו רב חסדא לאחד מן החכמים שהיה מסדר אגדה לפניו, אמר לו: האם שמעת על אותן חמש עשרה מעלות (-שירי המעלות שבתהילים) כנגד מי אמרם דוד? אמר לו, כך אמר רבי יוחנן: בשעה שכרה דוד שיתין, עלה התהום ורצה לשטוף את העולם, אמר דוד חמש עשרה מעלות והורידו. (-אמר לו:) אם כך, חמש עשרה מעלות?! ‘יורדות’ צריך לומר!

אמר לו (-רב חסדא): הואיל והזכרת לי, כך נאמר: בשעה שכרה דוד שיתין עלה התהום ורצה לשטוף את העולם; אמר דוד: האם יש מי שיודע אם מותר לכתוב את שם ה’ על חרס ולהשליך לתהום שיירגע? לא היה מי שענה לו דבר. אמר דוד: כל היודע לומר ואינו אומר – ייחנק בגרונו. נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים; לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה! אמר לו: מותר. כתב שם על חרס, והשליך לתהום, וירד התהום שש עשרה אלף אמות. כשראה שירד הרבה, אמר: ככל שיעלה יותר, תהיה רטיבות לעולם; אמר חמש עשרה (-שירי ה)מעלות, והעלה אותו חמש עשרה אלף אמות, והעמידו בעומק אלף אמות.

(סוכה נג ע”א, מתורגם)

דברי חז”ל כאן מעוררים תמיהות רבות. ידועים הדברים ששירי המעלות נוסדו כדי שישירו אותם הלויים על המעלות שבין עזרת נשים לעזרת ישראל בבית המקדש. כך כותב רש”י על תהילים: “שיר המעלות – שיאמרו הלויים על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל עד עזרת נשים, ויש כאן ט”ו מזמורים של שיר המעלות” (רש”י תהילים קכ, א[2]). כך כותב גם המצודות: “אלה חמשה עשר שירי המעלות אמרם דוד שיאמרו אותם הלויים בחמש עשרה המעלות העולות מעזרת נשים לעזרת אנשים, שיר אחד על מעלה אחת” (מצודת דוד, תהילים קכ, א), וכן ביארו גם אבן עזרא והרד”ק, ועוד. לפי זה לא מובנת שאלת הגמרא: “כנגד מי אמרם דוד”. לכאורה חמש עשרה שירי המעלות מכוונים בפשיטות לחמש עשרה המדרגות שהיו במקדש, שנקבעו שם דווקא במספר זה על ידי הקב”ה: “הכל בכתב מיד ה’ עלי השכיל כל מלאכות התבנית” (דברי הימים א’ כח, יט). מדוע צריך לחפש סיבות נוספות?

בנוסף, ר’ יוחנן עצמו שאומר כאן שדוד כרה את השיתין, הוא זה שאומר קודם לכן בגמרא שהשיתין נבראו מששת ימי בראשית:

אמר רבה בר בר חנה אמר ר’ יוחנן: שיתין מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר: ‘חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אָמָּן’ (שיר השירים ז, ב); ‘חמוקי ירכיך’ אלו השיתין, ‘כמו חלאים’ – שמחוללין ויורדין עד התהום, ‘מעשה ידי אמן’ – זו מעשה ידי אומנותו של הקב”ה. תנא דבי ר’ ישמעאל: ‘בראשית’ אל תיקרי בראשית אלא ברא שית.

(סוכה מט ע”א)

רש”י (סוכה נג ע”א ד”ה בשעה) מתרץ שיש כאן מחלוקת אם אכן השיתין נבראו מששת ימי בראשית. אמנם לכאורה קשה שבשני המקומות מדובר בדעת ר’ יוחנן. תוספות (סוכה מט ע”א ד”ה אל) עמדו על כך, ונאלצו לומר שכנראה מדובר במחלוקת אמוראים מה היא דעתו של ר’ יוחנן. אולם לכאורה יש דוחק בתירוץ זה. רש”י מתרץ תירוץ נוסף, שיתכן והשיתין נסתמו מאז ימי בראשית, והיה צורך לחפור אותם שוב. אולם גם לפי תירוץ זה, וגם לפי התירוצים האחרים, תמוה שבדיוק כאשר דוד בא לכרות את השיתין אז התהום עולה ורוצה להציף את העולם. הרמב”ם (הל’ בית הבחירה ב, יא) מפרש שהשיתין של המזבח לא היו עמוקים במיוחד, ובסך הכל הגיעו עד אמת המים שעברה מתחת המקדש, ומשם התנקזו הנסכים לנחל קידרון. גם על פי רש”י, שמפרש במסכת מכות שכריית השיתין על ידי דוד הייתה חפירת יסודות בית המקדש (רש”י מכות יא ע”א ד”ה שכרה) – עדיין מדובר כאן על חפירה לעומק לא כל כך גדול. כל אדם שרוצה לחפור יסודות כדי לבנות בניין – חופר בעומק נמוך כלשהו, ולא קורה דבר. אז לכאורה גם כדי לבנות בניין בגובה של בית המקדש לא נצרך לחפור יסודות עמוקים מאוד[3]. ואם כן – מה קרה לפתע שהתעורר התהום להציף את העולם? ואם נבין שדוד חפר לעומק גדול במיוחד, צריך להבין מדוע ולשם מה הוא עשה זאת.

צריך להבין גם מה המשמעות של כתיבת שם ה’ על חרס. מדוע לא היה מספיק להתפלל שלא יציף התהום את העולם? כמו כן, מדוע התלבט דוד אם הדבר מותר או אסור, והלא מדובר בפיקוח נפש על כל העולם! מדוע היה צריך ללמוד בקל וחומר מסוטה שהדבר מותר? מה יש בקל וחומר הזה שאין בדין הפשוט שפיקוח נפש דוחה את כל התורה? לא מובן גם מה גרם לדוד לחשוב שיש אנשים שיודעים את הדין ולא מגלים לו, עד כדי כך שהוא הוצרך לקלל את מי שיודע ולא אומר.

עניין נוסף הטעון ביאור הוא מדוע החרס עם השם המפורש הוריד את מי התהום כל כך הרבה. הלא הדבר לא היה רצוי, וכפי שאכן דוד פעל אחר כך להעלות אותם בחזרה. אז לכאורה יוצא ששם השם גרם לדבר לא רצוי! ועוד, מדוע שירי המעלות היו יכולים להרים את מי התהום חמש עשרה אלף אמות, אבל לא היו יכולים להוריד את מי התהום אלף אמות? הלא לכאורה אם יש בהם זכות כל כך גדולה, היה ניתן מראש לומר אותם, ולא להזדקק למחיקת שם ה’ במים.

שירי המעלות מכוונים כנגד עניין יסודי ושורשי מאוד

במשנה המתארת את שמחת בית השואבה נאמר שהמדרגות שבבית המקדש מכוונות כנגד שירי המעלות:

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות. והלויים בכינורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר, על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתהילים, שעליהן לויים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה.

(סוכה נא ע”ב)

כלומר לא השירים מכוונים כנגד חמש עשרה המעלות, אלא המעלות מכוונות כנגד חמש עשרה שירי המעלות! ואכן, גם מתוך התוכן של שירי המעלות לא נראה שהן נתחברו כדי שהלויים ישוררו אותם כשירי שמחה בבית המקדש בשמחת בית השואבה. הם נפתחים דווקא ב”שיר המעלות אל ה’ בצרתה לי קראתי ויענני. ה’ הצילה נפשי משפת שקר” וכו’ (תהילים קכ, א-ב). וכן בהמשך: “שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי” (שם קכא, א), “שיר המעלות אליך נשאתי את עיני הַיֹּשְׁבִי בשמים… חננו ה’ חננו כי רב שבענו בוז” (שם קכג, א-ג). וכמובן גם “שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'” וכו’ (שם קל, א). כלומר המזמורים הללו בחלקם הגדול הם לא שירי הלל והודאה, שבח וזמרה, אלא יש בהם גם שירים של זעקה וצעקה. אמנם הלווים שוררו את שירי המעלות בשמחת בית השואבה[4]; אך אם כל כוונתם המקורית של שירים אלו הייתה כדי להיאמר בשמחת בית השואבה על חמש עשרה המעלות שבמקדש, לכאורה אין אלו המסרים המתאימים למעמד כזה.

לכן נראה שאמנם ודאי שדברי רש”י הם אמת וצדק, ודוד חשב מראש שיאמרו את השירים הללו על מדרגות בית המקדש; אבל לא זו הייתה הסיבה העיקרית לחבר את המזמורים הללו. יש לכך סיבה עמוקה יותר. חז”ל הבינו שזה בדיוק הפוך, ודווקא המעלות מכוונות כנגד שירי המעלות – ושירי המעלות עצמם מכוונים לעניין יסודי ושורשי הרבה יותר, כפי שיתבאר להלן.

בכריית השיתין דוד התחבר אל התשתית העמוקה של כל הבריאה

 השאלה מה הן ה’שיתין’ היא מהותית מאוד. מצד אחד ראינו שר’ יוחנן מלמד על כריית השיתין על ידי דוד המלך. השיתין הללו הן בפשטות נקבי הניקוז של המזבח, או יסודות המקדש, כפי שפירשו הראשונים. אך אלו לכאורה לא אמורים להיות עמוקים במיוחד. לעומת זאת הובאו לעיל דברי ר’ יוחנן עצמו שהשיתין נבראו מששת ימי בראשית, והן “מחוללין ויורדין עד התהום” וכן הם “מעשה אומנותו של הקב”ה”. קשה להבין את התיאור והשבח הללו אם מדובר על אותן שיתין קטנים שתחת המקדש. נראה שר’ יוחנן מבין שמתחת בית המקדש היו גם ‘שיתין’ שהם ‘הצנרת הראשית’ של יסודות כל העולם. הרי גם אבן השתיה שהייתה במקדש נקראת כך על שם שממנה הושתת כל העולם (יומא נד ע”ב). השיתין הללו הן עמוקים ויורדים עד התהום, והן אומנתו של הקב”ה, כי הם למעשה התשתית של כל העולם. מתוך כך מתבאר גם מדוע חז”ל דרשו שם בהמשך את בריאת השיתין מהמילה בראשית – ברא שית. הרבה יותר מסתבר לדרוש מן המילה הראשונה בבריאת העולם את יצירת התשתית של העולם, מאשר ללמוד ממנה על יצירת נקבי הניקוז של המזבח.

מתוך כך מובנים דברי ר’ יוחנן: כאשר דוד כרה את השיתין לבית המקדש הוא חפר לעומק קטן, אך הוא התחבר בחפירותיו אל השיתין העמוקים יותר שהקב”ה יצר בששת ימי בראשית. לכן דווקא שם התהום התפרץ, כי בעצם נוצר חיבור אל אותן שיתין שנוקבים ויורדים עד עומק התהום ממש.

דוד היה צריך להתמודד עם כוחות פראיים בבריאה שאיימו להחריב את העולם

כאן מגיעה הנקודה העיקרית. הקב”ה ברא את עולמו באופן כזה שעם ישראל ישתתף יחד איתו בהנהגת העולם, בהשפעה הרוחנית עליו ואפילו בקיומו הפיזי של העולם. בית המקדש הוא מצד אחד המקום ממנו הקב”ה משתית את עולמו, ולכן מרכזו הוא אבן השתיה שמשם מושתת העולם כולו; ומצד שני זהו המקום בו עם ישראל פועל בעבודתו הרוחנית את המשכת ההשפעה והקדושה וההנהגה של ה’ בבריאה. כל עבודות המקדש, הקטורת והקורבנות, לחם הפנים והדלקת המנורה וכו’, הן כולן עבודות בהן עם ישראל מתחבר לכוח הבריאה וההשפעה של הקב”ה, ויחד איתו משפיעים את השפע לעולם. יחד עם הקב”ה הם מחדשים בכל יום את מעשה בראשית.

כאשר דוד חופר את היסודות לבית המקדש, הוא לא רק מניח יסודות פיזיים לבניינו, אלא הוא בעצם מתחבר למעשה ה’ שהניח את היסודות הפיזיים והרוחניים לכל הבריאה כולה. אולם ברגע שדוד נכנס לשותפות ממשית בבריאה עצמה, הוא צריך להתמודד בעצמו עם התהום. זה שהתהום היה כנוע מפני ה’ יתברך, אינו אומר שהוא כנוע מפני דוד. כשהתהום רואה שדוד נעשה שותף בהנהגה, הוא רוצה לפרוץ ולהסתער ולהחריב את כל העולם.

דוד צריך להתמודד עם כוחות פראיים של הבריאה, שהוא לא יצרם ועשאם, והם חזקים ממנו עשרות מונים. כשהוא נמצא במציאות כזו, נראה לו שיש לו שתי דרכים בלבד להתמודד: האחת, להשאיר לקב”ה לפתור את הבעיה הזו. היא לכאורה ‘גדולה’ מכפי מידותיו של דוד. אם העולם כולו ייחרב או לא, זו צריכה להיות כבר דאגה של הקב”ה בלבד. אמנם אם דוד כן נדרש לעשות משהו כנגד איתני הטבע הללו, אז לכאורה הדרך היחידה להתמודד כנגדם היא להשתמש בשם המפורש. המציאות של השם המפורש היא אפשרות שניתנת לאדם כביכול ‘להכריח’ את הקב”ה לפעול בעולמו.

דוד התלבט בין שתי האפשרויות הללו. היה ברור לו שלא ניתן להכריע בזה מצד פיקוח נפש. פיקוח נפש זו דאגה אישית לאדם מסוים או לציבור קטן מסוים. אבל כשמדובר על כל העולם הדבר לכאורה עובר לאחריותו של הקב”ה, ואין הוכחה מפיקוח נפש שמותר לעשות הכל במצב כזה. לכן היה צריך ללמוד קל וחומר מסוטה, ששם ההיתר להיעזר בשם המפורש איננו משום פיקוח נפש אלא כדי להשכין שלום בעולם. דוד גם נזקק לומר שמי שהיודע את התשובה ולא יאמר יחנק בגרונו, כי אחיתופל היה יכול להשתמט ולא לענות מאותה סיבה עצמה שבה דוד התלבט – שיש צד לומר שנכון יותר להשאיר לקב”ה לפתור את הבעיה בעצמו.

אולם בגלל שהשם המפורש הוא בעצם דרך ‘להזעיק’ את ה’ להחליף אותנו בתפקידנו כשותפים לה’ בהנהגת העולם – ההחלפה הזו יוצרת מציאות של ‘יותר מדי’.  בהנהגת העולם יש שותף גדול ואין סופי (ה’ יתברך) ושותף זוטר (אנחנו). השילוב ביניהם הוא השילוב המתאים והמאוזן. אם כביכול ‘מכריחים’ את השותף הגדול והאין סופי להחליף את חלקו של השותף הזוטר – מופר האיזון הנכון ונוצרת מציאות שהיא בבחינת ‘ריבוי אור’ שאינו מתאים ל’כלים’. לכן השם המפורש גרם לכך שהתהום ירד יותר ממה שהוא אמור לרדת.

על ידי תפילה ניתן לממש את תפקידנו גם כנגד איתני הטבע

 אמירת שירי המעלות על ידי דוד המלך הייתה מסקנה מיוחדת ולימוד שדוד למד באותו האירוע. הוא הבין שבכוח התפילה וההתקשרות לה’, ומתוך המקום של “מאין יבוא עזרי – עזרי מעם ה'” (תהילים קכא, א-ב), ניתן לפעול וליישם את תפקידנו בעולם, גם היכן שנראה שהדבר אינו אפשרי. כאשר דוד ראה את ההתעצמות של התהום, הוא חשב בתחילה שאין לו דרך לפעול לתיקון המצב, מלבד כביכול ‘להפעיל’ את הקב”ה באמצעות השם המפורש. הוא ידע שהקב”ה הפקיד את האדם כשותף בתיקון ושכלול מעשה בראשית, אך סבר שכאשר מדובר על התערבות בבריאה עצמה, הברירה היחידה שבפניו לפעול היא בכוח השם המפורש; מה שהתחדש לו זה שיש בידו את היכולת להתערב בבריאה עצמה על ידי התחברות אל ה’ בתפילה ומתוך המקום של “ממעמקים קראתיך ה'” (שם קל, א).

שימוש בשם המפורש שונה במהותו מתפילה. האדם לא מתחבר אל ה’ ממקום של חידלון וקריאה לעזרה, בבחינת מ”אין” יבוא עזרי, אלא ממקום של שליטה בכוח שם ה’ שניתן לו. כביכול כמו שיש לאדם שרירים חזקים, כך יש לו גם את השם המפורש. זהו עוד כלי שהוא משתמש בו ב’הפעלה’ של הטבע, הכולל גם את ‘הטבע’ של הכוחות האלוקיים. אמנם כאמור לעיל, כשאדם ‘מפעיל’ את הכוח האלוקי, והופך אותו לגרזן ביד החוצב בו, אז באמת יש השפעה של ‘ריבוי אור’. כי בעצם זה אומר שהאדם ‘מפעיל’ את הכוח האלוקי כביכול פעם נוספת. לעומת זאת בתפילה האדם לא ‘מפעיל’ את ה’. הוא פונה אל ה’ שיעשה את חלקו המקורי. הוא לא משתמש בכוח האלוקי ככוח ‘נפרד’ שהוא האחראי על הפעלתו, אלא הוא ‘מתאיין’; הוא נותן לקב”ה להיות זה שעושה את חלקו. אמנם יש לו תפקיד – אך התפקיד שלו מסתכם רק ב’איתערותא דלתתא’ מסויימת: השתדלות להכיר בכך שהוא ‘אין’, ופניה אל ה’ שיעשה את חלקו.

על פי זה יש להבין שאם דוד המלך היה אומר מראש את שירי המעלות ולא היה משתמש בשם המפורש, היו המזמורים מועילים להוריד את מי התהום בדיוק במינון הנדרש. נראה שזו הסיבה לכך שבתחילה טעה אותו חכם שהיה מסדר את האגדה לפני רב חסדא (כמובא לעיל), ואמר שדוד אמר מיד את שירי המעלות והוריד את מי התהום שעלו. רב חסדא תיקן אותו ששם ה’ הוריד את המים, ורק בהמשך אמר דוד את שירי המעלות כדי להעלות את המים שירדו יותר מדי. כלומר רב חסדא בא ללמד שהיה כאן מהלך שלם של ניסוי ותעיה שעבר דוד, בו הוא למד על כוחה של תפילה וחיבר את שירי המעלות.

שירי המעלות מבטאים את השותפות שלנו עם ה’ שמשלבת תלות ועשייה

המסר המרכזי החורז את שירי המעלות הוא השיתוף המיוחד של עם ישראל עם הקב”ה. מצד אחד מופיעים פסוקים המלמדים על התלות המוחלטת בקב”ה: “מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה’ עושה שמים וארץ” (שם קכא, א-ב),  “אליך נשאתי את עיני הַיֹּשְׁבִי בשמים” (שם קכג, א), “לולא ה’ שהיה לנו בקום עלינו אדם, אזי חיים בלעונו… אזי המים שְׁטָפוּנוּ” וכו’ (שם קכד, ב-ד), “אם ה’ לא יבנה בית – שוא עמלו בוניו בו, אם ה’ לא  יִשְׁמָר עיר – שוא שקד שומר” (שם קכז, א). ומצד שני, המזמורים הללו כן מדברים על התעסקות בעניינים ארציים; על בניית הבית ושמירת העיר בידי האדם[5], על “יגיע כפיך כי תאכל” (שם קכח, ב), על בניית ירושלים ודאגה לשלומה, ועל זריעה בדמעה וקצירה ברינה.

שוב ושוב חוזר במזמורים הללו התדר בו הקב”ה רוצה שנפעל בעולמו: “לא גבה ליבי ולא רמו עיני” (שם קלא, א), “שויתי ודוממתי נפשי” (שם, ב), ו”יחל ישראל אל ה'” (שם, ג). שירי המעלות חותמים גם בשלושה מזמורים שמבטאים את שיאה של  השותפות הזו. במזמור קלב דוד מחפש מקום לה’. על מזמור הבא, “שיר המעלות הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד” (שם קלג, א), אומר הזוהר הקדוש שהקב”ה כביכול מחשיב את עם ישראל כאחיו, באהבה ורעות בלתי נתפסת: “אשריהם ישראל שלא נתן אותם הקב”ה לשר או לשליח, אלא הוא אחוז בהם והם אחוזים בו. ומחביבותם קרא להם הקב”ה… ‘אחים’, שנאמר: ‘למען אחי ורעי’ (תהילים קכב, ח). ובגלל שקרא להם ‘אחים’, רצה לשכון בהם ולא יפרד מהם, שנאמר: ‘הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד’… הקב”ה וכנסת ישראל” (זוהר ח”ג ז’ ע”א). זו גם ההשוואה שיש במזמור זה בין השמן שיורד מזקן אהרון לבין טל החרמון שיורד על הררי ציון: “כשמן הטוב על הראש יֹרֵד על הזקן זקן אהרן שֶׁיֹּרֵד על פי מדותיו. כטל חרמון שֶׁיֹּרֵד על הררי ציון, כי שם צוה ה’ את הברכה חיים עד העולם” (שם, ב); כביכול הכהן הגדול והקב”ה משפיעים השפעה דומה. בשיר המעלות האחרון, ישראל מברכים את ה’ והוא מברך אותם: שיר המעלות הנה ברכו את ה’ כל עבדי ה’ הָעֹמְדִים בבית ה’ בלילות. שאו ידכם קֹדֶשׁ וברכו את ה’. יברכך ה’ מציון עֹשֵׂה שמים וארץ” (שם קלד, א-ג).

מתוך המציאות של “כעיני שפחה אל יד גברתה” (שם קכג, א), ומהקריאה אל ה’ ממעמקים, אנו ‘מתעלים’ בשירי ‘המעלות’ ומגיעים לכך שאנו מוצאים לה’ מקום ומברכים אותו, והוא מברך אותנו. זהו התדר של השותפות האמיתית. רק כך אפשר להתחבר אל ה’ בתחושת שותפות עמוקה, עד כדי כך שלא נותנים שינה לעינינו ועפעפינו תנומה עד שיימצא מקום לה’.

זו הדרך להתמודד גם עם תהומות הנפש

משמעות הדברים היא לדורות, ולכל אחד ואחד. המסר אלינו הוא שתפילה יכולה להועיל גם כנגד איתני הטבע. לא צריך להשתמש בשם המפורש לשם כך. אולם כיצד ההתמודדות עם איתני הטבע נוגעת אלינו? במפגש שלנו עם החלקים הנמוכים המוטבעים בנפש האדם. אדם עלול לחשוב שהוא לא מסוגל לעמוד מול כוחות נפש שנדמים פראיים ממש. זהו כביכול כוח שחזק ממנו עשרות מונים. גם ההתמודדות עם יצר הרע, שהוא “אל זר שיש בגופו של אדם” (שבת קה ע”ב), עשויה להיחוות ככזו. כל מיני עצבויות ודכאונות שתופסים את האדם ואינם מרפים ממנו, נראים לו כאיתני טבע שהוא לא יכול לעמוד כנגדם. כך גם עצלויות וכבדות הגוף, שהאדם עלול להרגיש שהן כוחות עצומים שהוא אינו יכול לעמוד בהם. תהומות הנפש הן לכאורה דבר שאין לאדם שליטה עליו.

במצב כזה יכולה לעלות מחשבה שהדרך היחידה להתמודד כנגד איתנים כאלו היא לחדול מכל ניסיון לפעול, ורק להשליך את הכל אל ה’; או לנסות להשיג שליטה באמצעות סגולות, קמיעות ודרכים ‘להפעיל’ עזרה משמים, שהם בבחינה של השלכת השם המפורש אל המים. אולם דוד מלכנו מלמד אותנו שהדרך הנכונה היא לשיר את שירי המעלות. זהו לא רק מעבר מ’השלכה’ על ה’ אל תפילה, אלא זו גם המהות של התפילה. אנו לא פוטרים את עצמנו מעבודה, מהשקעה, ממאמץ, מזריעה בדמעה ומשמירה על העיר; ויחד עם זה “אליך נשאתי את עיני הַיֹּשְׁבִי בשמים” (תהילים קכג, א), ו”עינינו אל ה’ אלוקינו עד שיחננו” (שם, ב). יש כאן שותפות שלנו עם ה’. היא אמנם מתחילה ממעמקים, אבל היא ממשיכה כשותפות. חמש עשרה המעלות מעזרת הנשים[6] אל עזרת ישראל באות לבטא את הקשר שלנו עם ה’ בבחינת אישה אל בעלה. דווקא המעלות של בית המקדש הן המכוונות כנגד שירי המעלות, בהן נוסדה הדרך שלנו להתחבר אל ה’ כחיבור הרעיה אל דודה.

על ידי שירי המעלות אנו מחזקים את התדר הנכון של תהליך הגאולה

הדברים נכונים גם ברובד כללי יותר של תהליך הגאולה. תהליך הגאולה הוא תיקון כל הבריאה, וכל הכוחות העצומים הקיימים בה, והמחוללים את כל ההתנהגות האנושית. בתהליך הזה, מאיימים כוחות עצומים להתפרץ ולחבל בתהליך הזה[7]. גם כאן אנו צריכים ללמוד מדוד המלך את המסר המיוחד העולה בשירי המעלות. מצד אחד, כדי להתרומם ולעלות ולהעלות אנו צריכים לעשות כל מה שביכולתנו על מנת לקדם את תהליך הגאולה. אבל מצד שני, העשייה שלנו צריכה להיות מחוברת מאוד אל הקב”ה. אין לנו שום אפשרות לפעול בלעדיו. אם אנו מנתקים את הפעולות שלנו ממנו, אז “שוא שקד שומר”.

עלינו לחזק את היסוד הזה בלבנו פנימה, להתפלל עליו, לשיר עליו, ולכסוף לקיומה של הנוסחה המופלאה הזו. ככל שנעשה זאת, כך אנו מחזקים את התדר הנכון לגאולת ישראל. כך אנו מעוררים בעולם את החיבור שלנו לחלקנו בתיקון העולם, מבלי לוותר עליו, או לחלופין מבלי לנסות ‘להשתלט’ חלילה על חלקו של ה’. מתוך שירי המעלות נעורר בתוכנו את התפילה התמידית שה’ יתגלה דרכנו, עד שיאמר כל אשר נשמה באפו ה’ אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.

זו המהות הכוללת של שירי המעלות. בביאור המזמורים עצמם נעמוד על יסודות נוספים השייכים למהות זו, שאותם מביא דוד לידי ביטוי במזמורים השונים.

[1] שיחה זו מבוססת על חלק משיחת סוכות תשפ”ג, ונמסרה בשנית במסגרת השיחות על תהילים כהקדמה לביאור שירי המעלות.

[2] בהמשך דבריו הוא מביא גם את מדרש חז”ל שדוד אמרן כדי להעלות את מי התהום.

[3] בית המקדש היה בגובה מאה אמה, שהם כ-50 מטר. מקובל כיום שעבור בניין בגובה כזה נדרשים יסודות בעומק של 20-40 מטר, כשהקרקע היא סלעית (כפי שיש בהר הבית). אם מדובר בקרקע רכה, נדרש לכל היותר עומק של 60 מטר כדי שהיסודות יהיו יציבים. בעוד שהעומק הממוצע של מי התהום באזורים הררים הוא מאות מטרים.  

[4] מלשונות הראשונים שהוזכרו לעיל משמע ששירי המעלות נאמרו בפועל בבית המקדש: “שיר המעלות – שיאמרו הלויים על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל עד עזרת נשים” (רש”י תהילים קכ, א); “אלה חמשה עשר שירי המעלות אמרם דוד שיאמרו אותם הלויים בחמש עשרה המעלות העולות מעזרת נשים לעזרת אנשים, שיר אחד על מעלה אחת” (מצודת דוד תהילים קכ, א). אמנם שירת הלויים במקדש התייחדה לזמני הקרבת עולות הציבור ושחיטת הפסח, ולשירים מסוימים שנקבעו לכל יום, שאינם כוללים את שירי המעלות (הל’ כלי המקדש ג, ב; ע”פ ערכין יא ע”ב). לכן ברור ששירי המעלות היו נאמרים דווקא בשמחת בית השואבה, וזו היא השירה עליה מדובר במשנה כאן.

[5] האמירה ש”אם ה’ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, אם ה’ לא ישמר עיר שוא שקד שומר”, משמעה שה’ הוא זה שמקיים את פעולת הבונה והשומר. ממילא, זה שה’ מאפשר את בנין הבית ושמירת העיר מלמד שהוא ודאי חפץ בה ורואה בעין טובה את השותפות הזו.

[6] כמה אחרונים נבוכו בשאלה מדוע קוראים לעזרת נשים בשם הזה, הלא נשים היו מורשות להיכנס גם לעזרת ישראל. אמנם נראה שהתשובה היא שאישה שהיתה צריכה לסמוך על קורבנה או שיניפו אותו אכן הייתה נכנסת לעזרת ישראל, אך ככלל הקפידו במהלך כל השנה שנשים תהיינה בעזרת נשים וישראל ייכנסו לעזרת ישראל.

[7] גם ברובד האישי של התמודדות עם יצר הרע, ככל שאדם מחובר יותר למהלך הכללי של גאולת ישראל כך ההתמודדות שלו עשויה להיות קשה יותר. אם האדם עסוק רק בענייניו הפרטיים, יצר הרע כביכול פחות ‘משקיע’ במלחמה נגדו. אך ככל שאדם רוצה לפעול יותר למען הקב”ה, והוא נעשה משמעותי יותר בתהליך הגאולה, כך יצר הרע נלחם בו יותר.