שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 364 | טז חשון תשפ”ו

[קי”ט – אות ת] (קסט) תִּקְרַב רִנָּתִי לְפָנֶיךָ ה’ כִּדְבָרְךָ הֲבִינֵנִי: (קע) תָּבוֹא תְחִנָּתִי לְפָנֶיךָ כְּאִמְרָתְךָ הַצִּילֵנִי: (קעא) תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה כִּי תְלַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: (קעב) תַּעַן לְשׁוֹנִי אִמְרָתֶךָ כִּי כָל מִצְוֹתֶיךָ צֶּדֶק: (קעג) תְּהִי יָדְךָ לְעָזְרֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ בָחָרְתִּי: (קעד) תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ ה’ וְתוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי: (קעה) תְּחִי נַפְשִׁי וּתְהַלְלֶךָּ וּמִשְׁפָּטֶךָ יַעַזְרֻנִי: (קעו) תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי:

“תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ” – תלות מוחלטת בה’ שמביאה לגילוי אחריותו עלינו

לשה אובד אין שום יכולת לשרוד

דוד חותם את הפרק בפסוק הנפלא: “תעיתי כשה אֹבֵד בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי” (פס’ קעו). הדימוי של שה אובד מיוחד מאוד. כאשר שה הולך לאיבוד, אין לו שום אפשרות לדעת לאן ללכת. הוא לא מסוגל להפעיל שום ‘היגיון’ כדי להתמצא. הוא חסר אונים באופן מוחלט. אם נשווה זאת לבעלי חיים אחרים, ישנם כאלו שמסוגלים להתמצא ולנווט את דרכם למרחקים גדולים. כלבים יכולים לנווט למרחק של 100-200 ק”מ, וכך גם אריות ונמרים. יש עופות נודדים שמסוגלים לנווט עשרות אלפי קילומטרים. דגים מסוגלים לנווט כ-3,000 ק”מ, ולוויתנים מסוגלים לנווט 10,000 ק”מ. גם אדם שהולך לאיבוד יכול לנסות באמצעים שונים למצוא את דרכו. הוא יכול להיעזר בשמש או בכוכבים כדי לדעת את הכיוון שלו, או לשאול אנשים שהוא פוגש, כפי שיוסף נעזר כשהיה תועה בשדה (בראשית לז, טו-טז). אפילו עז, שהיא דומה יחסית לכבש, מסוגלת לנווט למרחק של 7-10 ק”מ, אם השטח מוכר לה באופן כללי. אם השטח כמעט ולא מוכר לה, היא יכולה לנווט את דרכה חזרה ממרחק של 3 ק”מ. אך כבש – לא יכול בכלל. עדר של כבשים כן מסוגל למצוא את הדרך ממרחק של 1-2 ק”מ; אבל לשה בודד אין שום יכולת התמצאות, אפילו לא ממרחק קצר. במקום לחפש את דרכו חזרה לאזור המוכר לו, הוא מחפש סביבו את העדר. וכיוון שהוא לא מבחין בעדר, הוא נותר חסר אונים, ולא מצליח לחזור אל אזור המחייה שלו אפילו ממרחק קטן.

לכן כאשר הכבש נמצא לבד יכולת ההישרדות שלו היא אפסית. כבשים הם טרף קל לטורפים, כמו שועלים, תנים, זאבים וכלבים משוטטים. כבש אובד ייטרף בדרך כלל תוך מספר שעות, ועד יום אחד. לכבש אין אמצעי הגנה טבעיים. אין לו שיניים חדות, לא מהירות ריצה, לא עור עבה ולא טפרים. כבשים בודדים לרוב אינם מצליחים לברוח או להתחבא היטב, במיוחד אם הם רגילים לחיים הבטוחים במכלאה. כאשר כבש עוזב את העדר והולך לאיבוד, הוא גם נלחץ מאוד, נכנס להתנהגות מבולבלת, נעצר או מתרוצץ ללא כיוון. גם בלי להיטרף, כאשר הכבש נמצא בשטח לא מוכר, הסיכוי שימצא מזון או מים הוא נמוך מאוד. הוא אינו יודע לחפש מים זורמים או לגלות שלולית, וימים בודדים ללא מקור מים בולט וברור עלולים לגרום למותו בצמא. אפילו כאשר יש מזון מול עיניו, לחץ פסיכולוגי עלול למנוע ממנו לאכול. מחקרים וטרינריים מצאו גם שכבשים בודדים מפתחים במהירות דלקות, התייבשות, חולשה ואף קריסת מערכות. כללו של דבר, כאשר שה אובד ונמצא לבד, הוא חסר יכולת להתמצא, הוא נלחץ מאוד ויכולת ההישרדות שלו היא אפסית.

מתוך כך מובן מדוע אין בנמצא כבשים שחיים לבד בטבע. זה לא קיים כיום, ולא היה קיים בעבר. החיסרון המובנה שלהם מכריח את הביות שלהם. כמו שדג חייב להיות במים, וכמו שבעלי חיים שונים בטבע חייבים להתקיים בלהקות או בעדרים, כך שה חייב להיות שייך לבני אדם שרועים אותו ודואגים לו. אין לשה קיום עצמי בלי הבעלים שלו. אין לו שום יכולת הישרדות בלעדיהם. בגלל זה הם מוכרחים לדאוג לו ולהיות אחראים עליו, אם הם לא רוצים לאבד את ממונם. מי שמחזיק כבש בעדרו חייב לדאוג לו. הוא לא יכול לאפשר לו ללכת לאיבוד. כלומר התעייה המוחלטת של השה, והתלות המוחלטת שלו בבעליו, הם הגורם לכך שהבעלים חייבים לדאוג לו.

זו משמעות האמירה של דוד כאן: “תעיתי, כשה אֹבֵד בקש עבדך[1]“. הוא אומר שאין לו שום יכולת לדעת מה לעשות בעצמו, ושום יכולת אחיזה במציאות. הוא מייחל לכך שה’ יבקש אותו, כי זה כל רצונו – להיות בעדר של ה’, קשור אל ה’ ונאמן לו לגמרי – “בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי”. למרות שהוא אובד, הוא לא שוכח את המצוות ונשאר נאמן. אך זה לא נותן לו את ההתמצאות מה הוא צריך לעשות ואיך לנווט את דרכו בעולם. הוא זקוק לקשר ההדוק עם הקב”ה.

דוד אומר כאן לקב”ה שיכולת ההישרדות שלו בלעדיו היא אפסית לגמרי. אין לו שום יכולת להחזיק מעמד בלי ה’. הוא בשום אופן לא יכול להסתדר לבד. הוא יהפוך חלילה מהר מאוד לטרף לכל אלו שרוצים לטרוף אותו, פיזית וגם נפשית ורוחנית. הוא מבקש מה’ שיבקש אותו, כי כל המציאות שלו ככבש חסר אונים כזה מעידה עליו שיש לו רועה שאמור לדאוג לו ולבקש אותו.

אנו תלויים בקב”ה גם בדברים הפשוטים ביותר

גם אנו בבחינה של ‘שה אובד’. בשביל לדעת כיצד להתנהל אנו זקוקים להרבה מאוד סייעתא דשמיא. אפילו ביחס למחשבות הבסיסיות ביותר אנו זקוקים לעזרה לחשוב נכון ולהתייחס נכון לדברים. אנו עלולים בקלות רבה כל כך ליפול לעצבות, בלבול ותהיות חוזרות ונשנות על דברים שהם לכאורה מובנים מאליהם.

הצורך הזה מורגש מאוד בפרט בדור הזה. בגלל שיש כיום כל כך הרבה בחירה ואפשרויות שונות, נוצר הרבה מאוד תסכול ואובדן דרך. שום דבר כבר לא מובן מאליו. אנו מוצפים בכל רגע נתון באינספור הצעות, הזדמנויות, גישות ואפשרויות. זה פוגש אותנו ממש בכל נושא ונושא בחיינו. למרות שחופש הבחירה העצום הוא לכאורה דבר נפלא, בפועל ההתלבטויות הרבות שהוא גורם מייצרות תסכולים רבים לאין ערוך. אפילו נושאים שאמורים להיות מהנים, מייצרים תסכולים. כשמשפחה רוצה למשל לצאת לטיול, אז אם ברור מאליו שנוסעים רק למסלול האפשרי היחיד, כולם לומדים לשמוח ולהנות בזה. אבל כשיש 4 מסלולים אפשריים, או אינספור אפשרויות לסוגי טיולים ונופשים ואטרקציות וכו’, אז הבחירה הרבה יותר קשה ומתסכלת. בכל החלטה יש גם צער על כך שלא מתממשות האפשרויות האחרות.

אם כך הדבר בבחירות שהן לא כל כך חשובות, קל וחומר בנושאים חשובים ומהותיים. כאשר יש רק ישיבה אחת שניתן ללמוד בה, אין לבחורים התלבטות, ואין להם גם תסכול מהתלבטות. אבל כשיש 20 ישיבות שצריך לבחור מביניהן באיזו ללמוד, הבחירה הופכת להיות מתסכלת. המשמעות שלה היא שחייבים לוותר על האפשרויות שלא נבחרו, ולהשלים עם הבחירה. כך גם באופן כללי לגבי דרכים בעבודת ה’. אם לא גדלים בסביבה שבה כולם הולכים בדרך אחת מוגדרת וקבועה מראש, זה אומר שצריך לבחור. זו עשויה להיות בחירה מאוד מבלבלת, בפרט אם האדם לא בטוח בבחירה שלו. הוא מרגיש קצת מחובר לגישה מסויימת, אבל גם קצת מחובר לגישה אחרת, וקשה לו להחליט. גם כשהוא כבר בוחר הוא נשאר מתוסכל.

בבחירות הבסיסיות ביותר שלנו אנו לא יכולים להיות בטוחים שבחרנו נכון. לכל בחירה יש גם השלכות והשפעות ותגובות שרשרת, שעליהם ודאי שאנו לא שולטים. עלינו להבין שאנו ממש במציאות של “שה אובד”. והדרך היחידה שלנו ללכת בדרך הנכונה היא רק לקרוא לרועה שיבקש אותנו.

אפילו כדי להביע את מחשבותינו אנו זקוקים לעזרת ה’

היסוד הזה מתחבר גם לשאר הפסוקים שבחטיבה זו במזמור קיט. יש בפסוקים אלו מוטיב מאוד בולט, שכאשר מתבוננים בו הוא ממש מדהים ומפליא. לשם הבנתו יש להקדים ולציין תופעה שקיימת בעולמנו. ישנם אנשים שעברו פגיעת ראש משמעותית, שאחריה הם לא מצליחים להזיז את אבריהם כפי שהם רוצים. גם הדיבור שלהם נפגע. הם רוצים לומר משהו, אבל לא מצליחים להוציא אותו מפיהם. הם יודעים בדיוק מה הם רוצים, אבל יש פער שלא מתגשר בין הרצון והמחשבה שלהם לבין הביצוע. יש לתופעה הזו כל מיני שמות מדעיים, כמו “אפאזיה הבעתית”. התסכול שהם חווים הוא נורא. ישנם מחקרים שמתעדים את התסכול העצום שנוצר במצב הזה.

גם אצל דוד אנו מוצאים במזמורנו שהוא מדבר על פער שיש בין הרצון שלו ובין היכולת שלו להביע דברים. הוא רוצה להביע בשפתיו תהילה, אבל זה לא יוצא לו: “תבענה שְׂפָתַי תְּהִלָּה” (פס’ קעא). הוא לא מצליח להביע את התהילה, לכן הוא מבקש מהקב”ה שיעזור לו בזה. וכן בפסוקים נוספים: “תען לשוני אמרתך” (פס’ קעב), הוא רוצה לומר בלשונו את אמרת ה’, אבל הוא זקוק לעזרה ולא מצליח לבד. “תחי נפשי ותהללך” (פס’ קעה) – הוא רוצה להלל את ה’, אבל הוא צריך שה’ יחייה את נפשו כדי שהוא יצליח לעשות את זה.

גם בדברים הפשוטים ביותר אנו זקוקים לסייעתא דשמיא גמורה ומוחלטת. אפילו בדברים הבסיסיים, שכביכול נראה שאנחנו יכולים ‘להסתדר לבד’, האמת היא שאנחנו לא יכולים להסתדר לבד. לפעמים אדם רוצה לדבר אל ה’, אך הלב שלו חסום וסגור. הוא לא מצליח לפתוח את הפה. במקום אחר דוד המלך אומר: “ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך” (תהילים נא, יז). אפילו בשביל לפתוח את השפתיים זקוקים לעזרתו של ה’. בשביל שהפה יגיד את תהילתו, צריך שהוא יאפשר לנו להצליח בזה. כלומר לא רק המחשבות שלנו תלויות בסייעתא דשמיא, כפי שהתבאר לעיל; אלא גם היכולת להביע את עצמנו ולבטא את מחשבותיו – גם בזה אנו תלויים בו וזקוקים לו כמו שה אובד.

כך גם בהקשר רחב יותר, כפי שמובא עוד בפסוקי המזמור. דוד רוצה לרנן לה’, יש לו רינה, אבל היא כביכול לא מגיעה אל ה’: “תִּקְרַב רִנָּתִי לפניך” (פס’ קסט). וכן: “תבוא תְחִנָּתִי לפניך” (פס’ קע), התחינה קיימת אבל היא לא מגיעה אל ה’. גם הפסוק: “תהי ידך לעזרני כי פקודיך בחרתי” (פס’ קעג), משמעו שדוד עשה את הבחירה שלו, אבל הוא לא יכול לממש אותה בלי עזרתו של ה’. הוא לא רק מבקש עזרה, אלא הוא מדגיש שהוא צריך את “ידך” שתעזרהו. הוא זקוק להתערבות הישירה והנוכחת של ה’ כדי להצליח לממש את מה שהוא בחר.

ה’ מבקש אותנו מתוך רצונו בנו ואחריותו עלינו

בקריאתו של דוד: “תעיתי כשה אֹבֵד בקש עבדך” ישנו חידוש נוסף. ‘לבקש’ מישהו משמעו בדרך כלל לחפש ולהשתדל למצוא. כמו בפסוק: “ותאבדנה הָאֲתֹנוֹת לקיש אבי שאול, ויאמר קיש אל שאול בנו קח נא אתך את אחד מהנערים וקום לך בקש את הָאֲתֹנֹת” (שמואל א’ ט, ג), וכן במאות פסוקים בתנ”ך. יש לביטוי זה גם משמעות של פנייה למישהו כדי ‘לבקש’ ממנו רשות או הסכמה כלשהי: “ולבקש מלפניו על עמה” (אסתר ד, ח). גם משמעות זו מופיעה בעשרות פסוקים.

אך אצל הקב”ה לכאורה כל זה לא שייך. וכי הקב”ה צריך ‘לבקש’ משהו?! הלא הכל גלוי וידוע לפניו. “הַנִּסְתָּרֹת לה’ אלוקינו” (דברים כט, כח), וכל שכן כל מה שגלוי. גם הסכמה ו’רשות’ הקב”ה לא זקוק לבקש מאף אחד. אז מה המשמעות שיש לכך שהקב”ה ‘יבקש’ את דוד?

למושג ‘בקשה’ יש גם משמעות של רצון: “ובקשתם גם כְּהֻנָּֽה” (במדבר טז, י), “כי בִקֵּשׁ להדיחך” (דברים יג, יא), “אשר בקשו לִשְׁלֹחַ יד במלך אחשורוש” (אסתר ו, ב), ועוד רבים. זו לא משמעות של חיפוש או בקשת רשות, אלא של רצון שמוביל לביצוע מעשי. כאשר הדבר נאמר על הקב”ה, נוספת גם משמעות של לקיחת אחריות על הדבר, כפי שעולה מהפסוקים: “ודמו מידך אבקש” (יחזקאל ג, יח; שם, כ; שם לג, ח), “אבקש להשמיד את כל הגוים” (זכריה יב, ט), “והאלוקים יבקש את נרדף” (קהלת ג, טו), ועוד. אצל בני אדם רצון מעשי איננו בהכרח לקיחת אחריות, כי אין ביד האדם לקחת אחריות על הביצוע. אך אצל הקב”ה אין דבר כזה רצון מעשי שהוא איננו לוקח עליו אחריות שיתבצע, שהרי הוא כל יכול. כך גם כאן, דוד מבטא את רצונו שה’ יבקש אותו – שהוא יקח עליו אחריות, ויביא את האחריות הזו עד הביצוע המעשי. כלומר הבקשה שלו מהקב”ה איננה רק שיחפש אותו משום שהוא כבש בעדר שלו. דוד מצפה שהקב”ה גם יקח עליו אחריות, וידאג לו מתוך האחריות הזו.

ההכרה בחוסר האונים שלנו מובילה לתלות בה’ ולישועה

על הפסוק המופלא הזה ישנו מדרש מיוחד, המחבר אותו לתחילתו של המזמור. המדרש פותח בפסוק: “אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'” (תהילים קיט, א), ולומד ממנו: “מי שהוא הולך בתמימות יהא מבושר שהקב”ה מצליח דרכיו” (מדרש תהילים, קיט). המדרש מדגים זאת מהנסיונות שעבר אברהם אבינו, שהאמין בה’ בתמימות גם כשביכול היה נראה שהוא מפסיד מכך. בסופו של דבר לא רק שאברהם לא הפסיד מתמימותו, אלא הוא זכה לברכה גדולה בזכותה. המדרש ממשיך בקריאתו של משה רבינו לעם ישראל ללכת בדרך התמימות של אברהם אבינו, ומוסיף: “אף דוד פתח וקילס ‘אשרי תמימי דרך’, ובסוף אלפא ביתא[2] הוא אומר ‘תעיתי כשה אובד בקש עבדך’ – כשם שהשה תמים אף אני בתמימות עשיתי” (שם).

חז”ל מלמדים כאן מסר כפול. התמימות של דוד היא תמימות של שה. דווקא בגלל שהשה לא יודע שום חוכמות ואין לו סיכוי להתמצא, לחשוב ולתכנן – זה מביא אותו לסמוך על ה’ ולא לנסות להתחכם. ההכרה של האדם בחוסר האונים שיש לו ללא עזרת ה’, מובילה אותו לתמימות. התמימות היא כשהאדם נותן לקב”ה לנהל אותו ולרעות אותו. הוא לא רק מרגיש את התלות הגדולה בה’ (כפי שהרחבנו בזה לעיל), אלא מתנהל באופן של תלות, ומבקש מה’ שהוא ינחה אותו. הוא לא מנסה להגיע לפתרונות לבד. לכל היותר הוא מנסה להבין את האפשרויות שיש בפניו, ופותח את הלב לכל שה’ ינהל אותו. ובזה הוא זוכה להיוושע. זה עצמו מה שגורם לו לברכה והצלחה מאת ה’. התמימות הזו היא המפתח לכל הישועות.

אנו מבקשים את ה’ והוא מבקש אותנו

המדרש מסיים באמירה נוספת:

דבר אחר: למה בסוף המזמורים אמר: “תעיתי כשה אובד בקש עבדך”? אמר ר’ יהודה הלוי בר שלום בשם ר’ חגיי בר אלעזר: בנוהג שבעולם כבש שהוא אובד מן הצאן, וכן שור שהוא אבד מן המרעה, מי מבקש את מי? הכבש לרועה או הרועה לכבש? הוי אומר הרועה את הכבש. כך אמר דוד לפני הקב”ה: ריבונו של עולם בקש אותנו ככבש הזה. כמה שאמרת על ידי שמואל הנביא: “בִּקֵּשׁ ה’ לו איש כלבבו” (שמואל א’ יג, יד).

(מדרש תהילים, שם)

המדרש מביא כאן את האמירה שהתבארה לעיל, שלמצוא את הדרך שלנו זה ממש בלתי אפשרי[3]. אנו כמו שה שזקוק לכך שהרועה יבקש אותו. אך יש כאן גם אמירה שהיא מעבר לכך. דוד לא רק ממתין לכך שה’ יבקש אותו. גם הוא מבקש את ה’, ומתוך כך הוא מייחל לה’ שיבקש אותו. המדרש מקשר את המסר הזה לפסוק: “בִּקֵּשׁ ה’ לו איש כלבבו”. לכאורה יש קושי בפשט הפסוק, מה הכוונה “כלבבו”. לכאורה הכוונה שהלב של האדם הוא כמו הלב של ה’; כפי שאומרים על אדם שיש לו “חבר כלבבו”, והכוונה שיש להם לב דומה ומקושר. אך איך שייך בכלל להשוות בין לב האדם ללבו של הקב”ה? ומה הוא בכלל ‘לב’ במושגים של הקב”ה?

נראה שהכוונה היא שכשם שהאדם מבקש את ה’, מתוך חוסר האונים שלו, כך הקב”ה מבקש אותו. הבקשה שלנו את ה’ והבקשה שלו אותנו מתאימות מאוד. הן יוצרות חיבור עמוק מאוד בינינו לבין ה’, ובזה אנו נעשים “איש כלבבו” של הקב”ה. המהות של הבקשות הללו דומה, למרות שהמשמעות המעשית שלהן כמעט הפוכה; אנחנו מבקשים את אחריותו, והוא מבקש אותנו מתוך אחריות עלינו.

זו אמירה משמעותית ביותר. למרות שהלכנו לאיבוד, ואין לנו יכולת לנהל את עצמו – אנו רוצים לעשות את רצון ה’ ומנסים לבחון את דרכנו (ולא סתם מתנהלים בלי לחשוב). לכן הביטחון בה’ וההישענות עליו אכן תביא אותנו לכך שה’ ידריך אותנו ויביא אותנו למחוז חפצנו. מה נאה למזמור המופלא הזה להחתם בפסוק נפלא כזה, אשר ממש מבטא את תמצית המזמור כולו.

מתוך אובדן הדרך בדורנו נזכה שה’ יבקש אותנו ויגאלנו

בדורנו, אנו ממש במציאות של “שה אובד”. כל כך קשה שאין לנו נביא, ולא איתנו יודע עד מה. עסקנו כבר מכמה זוויות בשאלה מדוע כך נגזר על הדור שלנו. מדוע דווקא בדור ששרוי בבלבול עצום וזקוק יותר מכל להכוונה – דווקא אז ה’ מעלים ומסתיר עצמו ונותן לנו להיות כל כך מבולבלים. מתוך מה שהתבאר ניתן להבין שה’ מכוון זאת כי הוא רוצה שנהיה במציאות הזו של שה אובד. הוא מביא אותנו לתחושה של תלות מוחלטת בו. המציאות שאנו חווים מביאה אותנו להכרה שאין לנו שום אפשרות להתקיים בלי עזרתו, גם בדברים הפשוטים והבסיסיים.

דווקא מהמקום הזה ה’ יכול לבקש אותנו ולגאול אותנו. זו הגאולה העמוקה והעוצמתית ביותר, כי היא באה ממקום שבו אנו ‘אַיִן’ גמור ומוחלט. חז”ל מקשרים את השה האובד למציאות של הגלות: “‘ואבדתם בגוים’ (ויקרא כו, לח), אין אבדן אלא גולה. וכן הוא אומר: ‘תעיתי כזה אובד בקש עבדך'” (פסיקתא זוטרתא, בחקתי). גולה היא לאו דווקא פיזית, אלא גם מצב של גלות רוחנית. זו מציאות שבה הציבור בכללותו נמצא באובדן דרך ולא מקושר לשום דבר ברור שיכול להוות עבורו מצפן בטוח. גם במישור הפרטי, זה מתבטא שהאדם המצוי היום לא רואה אופק ומרגיש אבוד ובודד בדרכו. דווקא במצב הזה הרועה יבקש אותנו. וכפי שלמדו חז”ל מפסוק זה, שהקב”ה לא יתן לעמו להיאבד כליל בגלות. וגם אם נאמר: “ואבדתם בגוים”, זה יהיה רק כ”אבדה המתבקשת, דכתיב: ‘תעיתי כשה אובד בקש עבדך'” (מכות כד ע”א). וכן נקטה שם הגמרא שזו היתה גם נבואת הנחמה של ישעיה: “והיה ביום ההוא יִתָּקַע בשופר גדול ובאו הָאֹבְדִים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לה’ בהר הַקֹּדֶשׁ בירושלים” (ישעיה כז, יג).

כשהשה הולך לבטח בתוך העדר, הרועה לא צריך ‘לבקש’ אותו. אבל במציאות שלנו אנו חייבים את ידו הרחומה שתופיע ותנחה אותנו. אנו זקוקים לו ומבקשים אותו, והוא מבקש אותנו, ויימצא לנו בבקשתנו: “ובקשתם משם את ה’ אלוקיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך” (דברים ד, כט).

[1] זו חלוקת הפסוק לפי טעמי המקרא.

[2] ‘אלפא ביתא’ זהו כינוי למזמור קיט, המסודר לפי א-ב.

[3] בביאור חלקים קודמים במזמור זה הבאנו גם מדברי המסילת ישרים שעמד על יסוד זה.