שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 362 | ב’ חשון תשפ”ו

[קי”ט – אות ש] (קסא) שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם וּמִדְּבָרְךָ פָּחַד לִבִּי: (קסב) שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב: (קסג) שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי וַאֲתַעֵבָה תּוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי: (קסד) שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ: (קסה) שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל: (קסו) שִׂבַּרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ ה’ וּמִצְוֹתֶיךָ עָשִׂיתִי: (קסז) שָׁמְרָה נַפְשִׁי עֵדֹתֶיךָ וָאֹהֲבֵם מְאֹד: (קסח) שָׁמַרְתִּי פִקּוּדֶיךָ וְעֵדֹתֶיךָ כִּי כָל דְּרָכַי נֶגְדֶּךָ: [המשך המזמור יתבאר בחלקים הבאים בע”ה]

“שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ” – שלווה והתעלות לאוהבי התורה

דוד עומד רק לפני ה’ ולכן אינו מפחד מאויביו

הפסוקים בחלק זה של המזמור מעוררים כמה שאלות. ראשית, יש להבין את הקשר בין שני חלקיו של הפסוק הראשון: “שָׂרִים רדפוני חִנָּם, ומדברך פחד לבי” (פס’ קסא). כיצד יראת השמים של דוד קשורה לכך שהוא נרדף בידי השרים? עוד צריך להבין את הדימוי שבפסוק הבא: “שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב” (פס’ קסב). במה דומה השמחה בתורה למציאת שלל? גם ההמשך טעון ביאור: איך יתכן לומר שיש “שלום רב לְאֹהֲבֵי תורתך” (פס’ קסה)? והלא דוד אומר קודם לכן שהוא אוהב את התורה, ובכל זאת שרים רודפים אותו. אם אוהב התורה נרדף, איזה מין “שלום רב” זה? פסוק נוסף בו יש לברר את הקשר בין תחילתו לסופו הוא: “שִׂבַּרְתִּי לישועתך ה’ ומצותיך עשיתי” (פס’ קסו). מה הקשר בין עשיית המצוות לבין הציפייה לישועת ה’? כמו כן, יש להבין מה המשמעות של “כל דְּרָכַי נגדך” (פס’ קסח), וכיצד זה מהווה נימוק לשמירת פיקודי ה’: “שמרתי פקודיך וְעֵדֹתֶיךָ כי כל דרכי נגדך” (שם).

ישנם כיוונים שונים במפרשים כיצד להסביר את הפסוקים כאן אבל לכאורה יש בהם קשיים שונים בפשוטו של מקרא. לכן נראה שהרעיון המרכזי שדוד המלך מלמד כאן הוא העמידה המוחלטת שלו לפני ה’. הוא חי את כל המציאות שלו רק מול ה’, זו אהבתו הגדולה ביותר, וזו זווית הראיה היחידה שלו להתייחסות שלו אל המציאות. הוא לא רואה את השרים הרודפים אותו כגורם בפני עצמו[1], אלא הוא עומד רק מול ה’. זה גם מה שהוא אומר בהמשך: “כי כל דרכי נגדך” (פס’ קסח). כל מה שקורה עם דוד הוא נגד ה’ – לא במובן של התנגדות, אלא במובן של מציאות שנוכחת אל מול האדם, והכל מכוון אליה[2]. 

לכן כאשר שרים רודפים את דוד חינם, הוא כלל לא נכנס לשאלה אם זה צודק, ולמה הם עושים לו את זה. הוא לא מפחד מהם מצד עצמם. הדבר היחיד שמעניין אותו זה איך הוא עומד מול ה’ בסיטואציה הזאת; האם הוא נאמן לו, והאם הוא מקיים נכון את מצוותיו. הוא ‘לא סופר’ את השרים, ופוחד רק מדבר ה’. אם הוא מקיים את מצוות ה’ ומחובר אליו בכל כוחו – הוא לא מפחד משום דבר. אם “מצוותיך עשיתי”, אז גם הישועה מובטחת, ולכן: “שִׂבַּרְתִּי לישועתך”. הוא יודע שיהיה לו “שלום רב” ולא יקרה לו שום מכשול. משום ש”לה’ המלחמה” (שמואל א’ יא, מז), ורק הוא “מלמד ידי לקרב, אצבעותי למלחמה” (תהילים קמד, א). הקב”ה לא רק מנהל את המלחמה בכלליות, אלא הוא ממש נמצא בכל תנועה ותנועה. הוא זה שמכוון את ידיו של דוד אם להחזיק את החרב כך או כך, ואם לעשות תנועה כזו או אחרת. ובקרבות של ימי קדם – זה מה שהיה מכריע אם האדם יחיה או ימות.

עמידה מוחלטת לפני ה’ תלויה באהבת התורה

דוד מלמד אותנו כאן שהוא רואה את כל האיומים שבאים עליו כשלוחים של ה’ ומושגחים על ידו. גם את כל התנועות שלו והפעולות שלו הוא רואה כשייכות לה’. כל מה שהוא מביא לה’ ועושה הוא בבחינת “כי ממך הכל ומידך נתנו לך” (דברי הימים א’ כט, יד). אולם דוד לא מסתפק במסרים הללו. הוא מדגיש כאן שהנקודה הפנימית ביותר של הכל היא האהבה שלו אל ה’ ואל תורתו. המוטיב של אהבת התורה בולט מאוד בפסוקים הללו: “שָׂשׂ אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב” (פס’ קסב), “תורתך אהבתי” (פס’ קסג), “הללתיך על משפטי צדקך” (פס’ קסד), “לְאֹהֲבֵי תורתך” (פס’ קסה), “וָאֹהֲבֵם מאד” (פס’ קסז). יותר ממחצית פסוקי חטיבה זו עוסקים באהבה הזו.

כשיש לאדם כזו אהבה לתורה, כל החיות שלו יכולה להיות מהתורה. הוא לא זקוק לעולם החיצוני ולא תלוי בו. אם האדם זקוק לכבוד חיצוני, להנאות חיצוניות או אפילו לַחֶבְרָה החיצונית[3], אז הוא לא יכול להיות במצב של “כל דרכי נגדך”. יש לו תלות בחברים, ובמידת ההערכה והחיבה שלהם אליו. הוא תלוי בהנאות שהוא רוצה להשיג, והם עצמן גם כן תלויות לרוב באנשים אחרים. הוא לא יכול להיות בטוטאליות כזו שהוא ‘לא סופר’ את העולם. כדי שבאמת יהיה אפשר לסמוך על כך ש”אין למו מכשול” ותהיה ממש מציאות של “שלום רב” – זהו רק כאשר האדם ממש אוהב את התורה, ומקבל את החיות שלו ממנה.

במציאות הזו, גם אם כביכול יש מכשול, וכביכול יש מסביב הרבה בעיות וקשיים ורדיפות, ואפילו בעיות קיומיות קשות ביותר וסכנות חיים – האדם נמצא במציאות ש”אין למו מכשול”. הכל לא קיים. הוא אמנם צריך לעשות פעולות מעשיות שונות, למשל לברוח מהרדיפות או להתנהל מולם, אבל בעומק הפנימי ביותר שלו הוא נמצא במציאות של “שלום רב”. אנו רואים מהתיאורים הרבים בתנ”ך שדוד לא היה חלילה ‘מנותק’ ו’הזוי’. הוא בהחלט ידע להתנהל במציאות במלוא הרצינות והאחריות. אבל מתוך מקום פנימי של שלווה. בביאור מזמור כג הרחבנו כיצד דוד מסוגל לומר “אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי” (תהילים כג, ו), ולצייר את כל חייו כנאות דשא ומי מנוחות, למרות שמעט קודם לכן הוא תיאר שהוא מתהלך בגיא צלמוות. כאשר אדם מתחייה כל כך מה’ ומתורתו, הוא מסוגל ‘לא לספור’ את כל מה שקורה סביבו. בעומק הפנימי ביותר הוא במציאות של “שלום רב”. ממילא גם אהבתו לתורה, שמאפשרת לו את המציאות הזו, תוסיף ותתעצם עוד ועוד.

היכולת להימצא בשלווה פנימית גם בעת קושי מודגשת בהפטרת האישה השונמית

היסוד הזה מופיע גם בסיפור של ‘האישה השונמית’, אותו נוהגים לקרוא בהפטרת פרשת וירא. אישה זו הייתה בעלת מדרגה מיוחדת: הנביא קורא לה “אשה גדולה” (מלכים ב’ ד, ח), ובתרגום יונתן מתפרש הדבר כאישה יראת חטא. במדרש מובא שהיא היתה אמו של עדוא הנביא (ילקוט שמעוני מלכים ב’ רמז רכא), ובזוהר הקדוש מובא שהיא הייתה אמו של חבקוק הנביא (זוהר ח”ב מה ע”א). וכן נאמר עליה שהייתה גדולה מכל נשות העולם (שם מד ע”א). בכתבי האריז”ל אף מופיע שהיא תקנה את חטא חוה (לקוטי תורה, שמואל א, א).

האישה הזו זכתה לבן שהובטח לה על ידי הנביא אלישע, ולאחר כמה שנים הבן חש בראשו ותוך זמן קצר מת. היא יצאה מיד אל אלישע לבקש רחמים על בנה, ואכן אלישע בא לביתה והחיה את הילד. בצאתה לדרכה לאלישע, האישה נשאלה על ידי בעלה מדוע היא הולכת לאלישע, והנביא מתאר את תגובתה: “ותאמר שלום” (מלכים שם, כג). גם לאחר מכן, כאשר גיחזי נערו של אלישע יצא לקראתה ושאל אותה לשלומה ולשלום משפחתה, היא חזרה על אותה תשובה: “ותאמר שלום” (שם, כו). התשובה הזו מפליאה: האם יתכן שהיא לא סיפרה לבעלה את הסיבה להליכתה, ואמרה לגיחזי דבר שאינו נכון? גדולי המפרשים, ראשונים ואחרונים, נתלבטו בשאלות אלו. יש שהציעו למשל שהיא לא רצתה לגלות לבעלה מה שקרה, כדי שהנס שיעשה הנביא יהיה בצנעה. אולם לכאורה ההסבר הזה איננו מתרץ מדוע גם למשרתו של הנביא היא ענתה תשובה כזו. השאלה מתעצמת לאור העובדה שמנהג יוצאי עדות המזרח לסיים את הפטרת פרשת וירא במילים אלו ממש – “ותאמר שלום”[4], ולא מסתבר לסיים את ההפטרה בתשובה כזו שהיא חסרת משמעות.

מלבד זאת, יש להבין גם את הקשר לפרשת וירא, בו נתחבטו המפרשים. אם מסופר בהפטרה על ילד שניצל ממוות אז הקשר לעקידה מובן. אך לפי המנהג להפסיק באמצע הסיפור, לפני החלק של הצלת הילד, לכאורה לא מובן הקשר לפרשת וירא. אי אפשר להצדיק זאת בעצם ההבטחה שיהיה ולד באופן ניסי, כי אז היה ניתן להפסיק את ההפטרה מיד אחרי לידת הילד, מבלי לספר בכלל על מותו בהמשך. עוד יש להבין מדוע ההפטרה איננה מתחילה בסיפור האישה השונמית, אלא בסיפור אחר שמופיע קודם לכן – נס השמן שאלישע מחולל לאלמנת הנביא הענייה. הלא לסיפור הזה לכאורה אין כל קשר לפרשת וירא.

במקום אחר (ביאור מזמור מה), הצענו שהמילה “שלום” כאן איננה תשובה מתחמקת בעלמא. תשובת האישה השונמית מבטאת את המקום הנפשי שהיא נמצאת בו – “שלום”. היא הולכת לבקש על נפש בנה המת, ונתונה בצער ובמתח גדול, יחד עם הצורך המעשי להגיע אל איש האלקים ולהביא אותו אל מיטת בנה, ועם כל זה היא נמצאת במקום הפנימי שלה במציאות של שלום. היא מתרוממת למקום שבו כבר אין את המקום של החשבונות אם כעת הזמן הקבוע להליכה לנביא, או מה שלום אנשי ביתה; כעת היא נמצאת בתדר אחר לגמרי של שלמות וביטחון. היא אומרת לבעלה שהכל בסדר אצלה ובאמת מתכוונת לזה, וגם לגיחזי היא לא משקרת באומרה שהיא ב”שלום”[5].

ההפטרה עוצרת בפסוק הזה, כדי להעביר את המסר שכל מה שיקרה אחר כך הוא כביכול לא חשוב. עצם היכולת להימצא באמונה חזקה ובמקום פנימי של שלום בשעה קשה כזו, זהו מסר עצום וחשוב שראוי לסיים בו הפטרה. מה שקרה אחר כך הוא בעל ערך מצד שהוא נותן תחושה של טוב ה’ גלוי, אך הדבר החשוב ביותר שאנו צריכים לקחת מההפטרה הזו הוא את המקום הפנימי שאנו צריכים להימצא בו בשעת ניסיון – מציאות של אמונה ו’שלום’ פנימי.

בזה מובן הקשר לפרשת וירא. גם אברהם אבינו הלך לעקוד את בנו תוך שהוא נמצא במציאות עילאית של אהבה. הוא אף משכים בבוקר ומזדרז, וכולו משדר שלמות והשלמה. סיום ההפטרה במילים “ותאמר שלום” מכוון אותנו באופן מודגש ובולט לכך שמבחינתנו העיקר בפרשת העקידה הוא הגישה של אברהם אבינו לניסיון, והעמידה בו באהבה[6]. ההצלה שהייתה בסוף ליצחק היא לא העיקר, על אף שהיא כמובן משמחת מאוד. גם התוצאות של העקידה הן משמחות מאוד ואף חשובות מאוד; ה’ נשבע את שבועתו לאברהם ולזרעו, ואנו מזכירים את השבועה הזו ביום הזיכרון ובהזדמנויות נוספות. אבל מבחינה מעשית עבורנו בעבודתנו, מה שיש לנו ללמוד מפרשת העקידה זה בעיקר את המקום של “הנני” (בראשית כב, א), “וישכם אברהם בבקר” (שם, ג) ו”אלוקים יראה לו השה לְעֹלָה בני” (שם, ח). זו הגדלות האמיתית, להיות במצב של “שלום רב” גם כשמבחינה החיצונית נראה שיש מכשול, גיא צלמוות ושרים שרודפים חינם.

[המשך בע”ה בגיליון הבא]

[1] כפי שהוא גם לא ראה את שמעי בן גרא שקילל אותו כאויב בפני עצמו, אלא “כי ה’ אמר לו קלל” (שמואל ב’ טז, י). כיוצא בזה, גם את הכוח של עצמו להתמודד מול גוליית ושאר אויביו דוד לא ראה כגורם בפני עצמו, אלא ככוח מאת ה’: “אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה’ צבאות אלוקי מערכות ישראל אשר חרפת. היום הזה יְסַגֶּרְךָ ה’ בידי וְהִכִּיתִךָ… וידעו כל הארץ כי יש אלוקים בישראל” (שם יז, מה-מו).

[2] זהו פשט הביטוי: “אעשה לו עזר כנגדו” (בראשית ב, יח), שהאישה היא כל הזמן עומדת למול האיש ועוזרת לו (בנוסף למשמעות הדרשה הידועה: “זכה עזר, לא זכה – כנגדו” (רש”י בראשית ב, יח; ע”פ יבמות סג ע”א). כיוצא בזה גם בפסוקים נוספים: “ויחן שם ישראל נגד ההר” (שמות יט, ב), “נגד כל עמך אעשה נפלאות (שם לד, י), “שויתי ה’ לנגדי תמיד” (תהילים טז, ח), “נגדה נא לכל עמו” (שם יד, יח), ועוד רבים.

[3] במידה והיא לא בבחינת “חבר אני לכל אשר יראוך” (תהילים קיט סג). כמובן שֶׁלַּחֲבֵרוּת וִידִידוּת יש מקום חשוב כחלק מעבודת ה’, וכפי שמצאנו אצל דוד שהיו לו חברים ורעים רבים.

[4] המנהג לסיים שם את ההפטרה קדום מאוד, ומופיע כבר בספר עץ חיים לר’ יעקב חזן (הל’ קריאת התורה פ”ד), מבעלי התוספות וראש גולת אנגליה. בן דורם של המהר”ם מרוטנבורג, הסמ”ק והרשב”א. וכך הוא גם מנהג פרנקפורט דמיין, שבדרך כלל מעיד על מנהג קדום ביותר, וכן מנהג ליסא ופוזן (עריהם של בעל החוות דעת ור’ עקיבא איגר).

[5] בזה ישנו הסבר לעניין נוסף. לכאורה יש לתמוה גם על בעלה של האישה השונמית. הרי הוא ראה שבבוקר הילד אמר “ראשי ראשי” (מלכים ב’ ד, יט), והוא זה שששלח נער שישא אותו אל אמו. ולכן כשהוא חוזר לביתו ורואה אותה יוצאת בסערה אל הנביא – לא היה לו להתפלא על כך שהיא יוצאת אל הנביא שלא בזמנים הקבועים. האם הוא לא מבין שזה יכול להיות קשור למצבו של הילד? ובכלל, מדוע הוא כלל לא מתעניין אצלה במצבו של הילד? אי אפשר לומר שהוא היה כבר זקן מאוד, וכפי שאמר עליו גיחזי “וְאִישָׁהּ זקן” (שם, יד); משום שמתואר שהוא הלך לעבוד עם הקוצרים בשדה. כנראה שפשר הדבר הוא שגם לו היה ברור לחלוטין שלא יכול להיות שיקרה דבר נורא לילד אשר נולד בברכתו ובניסו של אלישע.

[6] זו הדרך היחידה להבין את משמעות ההפטרה כמנהג יוצאי עדות המזרח. אמנם גם למנהג להמשיך לקרוא עד לסיום הפרשייה ניתן להבין כך את המסר.