שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 359 | יא תשרי תשפ”ו

מסלול ההכשרה של דוד המלך והמשמעות עבורנו בחג הסוכות

משיחת דוד למלך בנערותו מעוררת שאלות ותמיהות

משיחתו של דוד למלך בידי שמואל הנביא מעוררת שאלות ותמיהות רבות. לאחר שהקב”ה מאס בשאול, הוא שולח את שמואל אל ישי אשר בבית לחם למשוח מלך מבניו. הקב”ה לא אומר לשמואל באיזה מבני ישי הוא בחר, ושמואל נאלץ לעבור מאחד לאחד. רק כשלבסוף הוא מגיע אל דוד, ה’ אומר לו שאותו עליו למשוח. מאותו הרגע צולחת רוח ה’ על דוד, ושמואל שב לביתו (שמואל א’ טז, א-יג).

ראשית יש לשאול מה היה הצורך במשיחה הזו. אם היא נועדה כדי שרוח ה’ תצלח על דוד – הלא היו בעם ישראל שופטים רבים שצלחה עליהם רוח ה’ גם ללא שמשחו אותם בשמן. כך למשל: “ורוח ה’ לבשה את גדעון” (שופטים ו, לד), “ותהי על יפתח רוח ה'” (שם יא, כט), ועוד.

אפשרות אחרת היא שהמשיחה הזו היא חלק מתהליך מינוי מלך, וכפי שכותב הרמב”ם: “כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה, שנאמר: “ויקח שמואל את פך השמן וַיִּצֹק על ראשו וַיִּשָּׁקֵהוּ” (הל’ מלכים א, ז). אלא שלכאורה דוד איננו מתמנה כאן למלך. הוא אמנם נמשח למלך, אך בפועל שאול ממשיך למלוך, ויעבור עוד זמן רב עד שדוד ימלוך. גם הפסוק שמביא הרמב”ם כדוגמה למשיחת מלך הוא פסוק שמדבר על שאול, ולא על דוד.

אלא שבהמשך אותה הלכה כותב הרמב”ם: “כיון שנמשח דוד, זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים הכשרים עד עולם, שנאמר: ‘כסאך יהיה נכון עד עולם'” (שמואל ב’ ז, טז). כלומר המלכות של דוד וזרעו לדורי דורות החלה כבר מרגע שהוא נמשח. וכיוון שלא מצאנו בתנ”ך שדוד נמשח בהזדמנות נוספת, זה אומר שהמשיחה שמשח אותו שמואל הנביא בבית לחם הייתה משיחה גמורה למלך.

אך אם כן, צריך להבין מדוע הדבר נעשה באופן הזה. מדוע היה צורך שדוד יסתובב תקופה ארוכה עם ‘מינוי’ למלך, כשאין לזה שום ביטוי ממשי? בפרט שלפי פשט הפסוקים מדובר על תקופה של לפחות 13 שנה, עד שדוד החל למלוך בגיל 30. משום שבמלחמת גוליית, שהתרחשה לאחר שדוד נמשח, דוד עדיין היה נער שלא כשיר למלחמה. גוליית מבזה אותו במפורש על כך שהוא נער: “ויבט הפלשתי ויראה את דוד ויבזהו כי היה נער” (שמואל א’ יז, מב). דוד גם לא גויס מלכתחילה למלחמה הזו, וזה אומר שהוא לא הגיע לגיל 20, שהוא גיל הגיוס. בנוסף רואים שרק שלושה מבני ישי גויסו. כלומר היו עוד ארבעה אחים הגדולים מדוד, שגם הם לא הגיעו לגיל הגיוס. כך שלכל היותר דוד היה אז בגיל 17, ויתכן שהיה אף צעיר יותר[1].

המשיחה הזו גרמה לדוד צרות רבות

יתר על כך, לא רק שה’מינוי’ הזה לא הועיל לדוד בכל משך הזמן עד שהוא נעשה מלך בפועל, אלא הוא גם סבל ממנו ביותר. רוח ה’ שצלחה עליו בעקבות המשיחה הזו היא שהסבה לו את הצרות הגדולות שלו. בפסוקים מפורש שרוח ה’ שצלחה על דוד היא זו שהסתלקה משאול[2]. זה היה הדבר שגרם לשאול לשנוא כל כך את דוד, כפי שעולה מפשט הפסוקים. בסיום משיחתו של דוד נאמר: “ותצלח רוח ה’ אל דוד מהיום ההוא ומעלה, ויקם שמואל וילך הרמתה” (שם טז, יג). ומיד בפסוק הבא נאמר: “ורוח ה’ סרה מעם שאול, ובעתתו רוח רעה מעם ה'” (שם, יד). לאחר מכן דוד מובא לפני שאול כדי לנגן לו ולהסיר ממנו את הרוח הרעה, ושאול מבין שרוח ה’ נמצאת כעת אצל דוד:

ויהי ממחרת ותצלח כוח אלוקים רעה אל שאול ויתנבא בתוך הבית ודוד מנגן בידו כיום יום והחנית ביד שאול. ויטל שאול את החנית ויאמר אכה בדוד ובקיר, וַיִּסֹּב דוד מפניו פעמים. וַיִּרָא שאול מלפני דוד כי היה ה’ עמו ומעם שאול סר. ויסרהו שאול מעמו וישמהו לו שר אלף, ויצא וַיָּבֹא לפני העם. ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה’ עמו. וירא שאול אשר הוא משכיל ויגר מפניו… וַיַּרְא שאול וידע כי ה’ עם דוד… וַיֹּאסֶף שאול לֵרֹא מפני דוד עוד, ויהי שאול אֹיֵב את דוד כל הימים.

(שם יח, י-כט)

יוצא שמשיחתו של דוד לכאורה לא ‘קידמה’ אותו, אלא רק הזיקה לו. ואם כן עולה השאלה – מדוע אי אפשר היה לדחות אותה? מדוע הקב”ה לא חיכה עד ששאול ייהרג או ימות, ורק אז שלח נביא כדי למשוח את דוד?

האופן בו נמשח דוד עורר עליו את קנאת האחים

שאלה נוספת שעולה מתוך פרשיית משיחתו של דוד, היא מדוע הקב”ה לא אמר מראש לשמואל את מי מבניו של ישי למשוח? מדוע היה צריך להעביר את כל הבנים לפני שמואל, ולשלול כל אחד מהם, ורק לבסוף להגיע אל דוד? לכאורה כשם שהקב”ה מיקד את שמואל ללכת לביתו של ישי, הוא היה יכול למקד אותו עוד יותר ולומר לו איזה בן בדיוק למשוח. ההתעסקות עם האחים והחיפוש במי בחר ה’ זהו דבר שלכאורה רק סיבך את דוד מאוד. הוא גרם לתחושה קשה וקנאה מצד האחים, כפי שעולה מהיחס שלהם אליו בהמשך.

האלשיך (בביאורו לשמואל א’ טז, ג) מסביר שהמטרה בזה הייתה להסיר קנאה מהאחים. אם שמואל היה מגיע ומיד בוחר בדוד, היו לאחים הגדולים טענות על הבחירה הזו, שמא הדבר נעשה מלבו של שמואל. אך כשהם רואים ששמואל קודם מתחיל בהם, ומן השמים בוחרים דווקא בדוד – הם אמורים לקבל את הדבר. אך לכאורה ישנו קושי בזה, כי באופן פשוט הדבר מעורר דווקא יותר קנאה. אם שמואל היה מגיע עם הוראה ברורה למשוח את דוד, היו כולם מבינים שזהו צו אלוקי. אך זה שמעבירים את הבנים אחד אחד וצריכים לחפש מי הוא הנבחר, עלול לעורר את המחשבה שזו בחירה של שמואל. כי אם זו היתה בחירה מאת ה’, אז הוא היה אומר ישירות במי הוא בוחר, ולא היה צריך את ‘חיפושים’ כאלו. ועוד, שעצם השלילה של כל אחד מהבנים מעוררת מימד נוסף של קנאה. אינו דומה מצב בו באים ובוחרים את אחד הבנים מבלי להתייחס לאחרים, למצב שבו עוברים בן אחר בן ובמפורש אומרים עליו שהוא אינו ראוי.

היה אפשר לומר שהתהליך הזה נועד כדי לחבב את דוד על שמואל ועל ישי. כמו שהקב”ה לא גילה לאברהם מיד להיכן עליו ללכת כשאמר לו “לך לך”, כדי לחבב עליו את ארץ ישראל (רש”י בראשית יב, ב). וכיוצא בזה הוא לא גילה לו מיד היכן תתקיים העקידה (שם). אבל לכאורה טעם כזה איננו מספיק כדי להצדיק את הקנאה שהדבר עורר אצל אחי דוד. ובפרט שעצם המשיחה היא סיבה עיקרית לחבב את דוד על שמואל וישי, ולא צריך סיבה נוספת.

המשיחה נצרכת כהשתתפות עם ישראל בהמלכת המלך שנבחר על ידי ה’

מתוך האמור עולה גם שאלה על עצם תפקידו של שמואל במשיחת דוד למלך. שמואל לא מהווה חלק ממשי בבחירה. הקב”ה לא ביקש את חוות דעתו של שמואל בבחירת המלך. אדרבה, חז”ל אומרים ששמואל טעה וחשב שדווקא אליאב הוא המתאים (ספרי דברים פיסקה יז). הקב”ה לא מבקש משמואל לבחור את המלך, אלא רק למשוח אותו. הבחירה בדוד כבר קיימת ועומדת: “מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי, כי ראיתי בבניו לי מלך” (שמואל א’ טז, א). בתנ”ך אנו מוצאים גם התייחסויות נוספות לכך, המציינות שהבחירה בדוד היא אלוקית: “ועתה כה תאמר לעבדי לדוד, כה אמר ה’ צבאות אני לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן להיות נגיד על עמי על ישראל” (שמואל ב’ ז, ח), “ויבחר בדוד עבדו ויקחהו מִמִּכְלְאֹת צאן” (תהילים עח, ע). שמואל איננו חלק מהבחירה הזו, ומלשון הפסוקים אף נראה שהקב”ה בכלל לא מתייחס לשמואל כמי שאמור לדעת מי אמור להימשח. הקב”ה לא אומר לו מראש את מי למשוח, ואף כשהוא מגיע אל דוד הקב”ה מורה לו: “קום משחהו כי זה הוא” (שמואל א’ טז, יב). “כי זה הוא” זה בסך הכל הסבר ונימוק לציווי לקום ולמשוח אותו. כלומר התפקיד של שמואל הוא טכני בלבד. בבחירה עצמה אין לשמואל שום שותפות ושייכות, והיא שמיימית לגמרי.

הדבר מצריך להבין מדוע בכלל צריך ששמואל ימשח את דוד. האם רק בגלל שהקב”ה לא יוריד שמן מן השמים למשוח אותו?  הלא ה’ יכול להחליט שמינוי מלך ייעשה גם ללא משיחה בשמן. מדוע המשיחה הזו נצרכת כדי שדוד ימונה למלך?

במענה לשאלה הזו נראה שעולה כאן יסוד ראשוני חשוב בפשט הכתוב. בחירת המלך על ידי ה’ צריכה להיעשות בהשתתפות של עם ישראל. אפשר לדמות את זה לבית המקדש, שגם שם ישנו ציווי למשוח את הכלים כדי שתחול עליהם הקדושה. הקדושה של כלי המשכן והמקדש היא מאת ה’, אך כדי שהקדושה הזו תחול יש צורך שעם ישראל ימשח את הכלים בשמן המשחה. כחלק מזה יש עניין גם לדרוש את מקום המקדש – “לשכנו תדרשו” (דברים יב, ה). הקב”ה לא מגלה מיד את מקום המקדש, הוא רוצה שאנו נחפש אותו ובזה נהיה חלק מהבחירה בו. כך גם בבחירת המלך. הנביא אמור לחפש ולדרוש מי הוא המלך, והוא גם אמור למשוח אותו. בזה מתקיימת ההשתתפות וה’איתערותא דלתתא’ של עם ישראל, שמהווה כלי להשראת השכינה על ידי ה’. משיחת המלך, וגם משיחת הכלים, היא האופן בו ה’ בוחר להשרות שכינה בקביעות על המזומן לכך.

גם אצל המלך, משיחתו בשמן לא רק ממליכה אותו, אלא גם משרה עליו קדושה. מלך ישראל איננו רק תפקיד של שררה וכבוד. מלך ישראל הוא כעין נציג של מלכות ה’ בעולם, ולכן שורה עליו רוח ה’. כאשר מלך נמשח על ידי נביא בציווי של ה’, הוא נעשה בזה קשור לה’ ולרוח ה’ בעצם מהותו. כך רוח ה’ צולחת עליו לא רק לפעילות מסויימת או לתפקיד מסויים (כפי שהיה עם השופטים), אלא הוא נעשה כולו קודש לה’, בקביעות ולדורות.

דוד עבר מסלול הכשרה מאתגר מאוד ממשיחתו עד שהתמנה למלך בפועל

כעת נותר להבין מדוע המשיחה הזו הייתה צריכה להיעשות בשלב כה מוקדם בחייו של דוד, ו’לסבך’ אותו מאוד. מדוע לא היה נכון יותר לחכות עד ששאול ימות, ורק אז למשוח את דוד?

נראה שהפרשה הזו היא אבן הדרך הראשונה ב’חינוך’ של דוד, וב’מסלול ההכשרה’ שהוא היה אמור לעבור. דוד עבר שנים ארוכות של קשיים וייסורים, שהכשירו אותו להיות במדרגה העצומה של אמונה וענווה גם כשעלה לגדולה והיה מלך ישראל. החינוך וההכשרה הללו התחילו כבר מרגע המשיחה שלו. כל ההמלכה שלו נעשתה באופן שבו כמעט לא מתייחסים אליו. מתחילה בכלל לא חשבו להביא אותו לפני שמואל: “ויעבר ישי את שבעת בניו לפני שמואל, ויאמר שמואל אל ישי לא בחר ה’ באלה. ויאמר שמואל אל ישי התמו הנערים, ויאמר עוד שאר הקטן והנה רֹעֶה בצאן, ויאמר שמואל אל ישי שִׁלְחָה וקחנו כי לא נָסֹב עד בֹּאוֹ פה” (שמואל א’ טז, י-יא). אם שמואל לא היה מתעקש ושואל שאלה שהיתה כמעט חסרת סיכוי, אז כביכול היו ‘מדלגים’ על דוד[3].

יתרה מזו, מדברי הימים עולה שדוד לא היה הבן הצעיר ביותר של ישי. מבין שמונת בניו, דוד היה השביעי[4] (דברי הימים א’ ב, טו). כלומר היה אח צעיר יותר מדוד, שהביאו אותו אל שמואל לפני דוד. את דוד הרחיקו ולא החשיבו. אמרו עליו שהוא “הקטן” לא רק בגיל, אלא גם בחשיבות. וכן מופיע במדרש: “ולמה נקרא קטן? שהיה מאוס בעיני אביו” (מדרש תנאים דברים א, יז). ישנו אף מדרש לפיו ישי חשד שדוד הוא ממזר ואינו בנו, אף שהדבר לא היה נכון (ילקוט המכירי תהילים קיח, כח)

אף לאחר שֶׁאֶחָיו ראו שהוא נמשח למלך, הם המשיכו לזלזל בו. אחיו הגדול אף גוער בו ומבזה אותו (שמואל א’ יז, כח). אנו גם יודעים מספר תהילים שהוא היה בזוי ושנוא, וסבל מאוד מהשפלות ומשנאה מהאנשים הקרובים לו ביותר: “מוזר הייתי לְאֶחָי ונכרי לבני אמי” (תהילים סט, ט). זו מציאות קשה ביותר, שלכאורה סותרת את מה שאמור להיות. הלא כאשר נבחר נשיא חדש לארה”ב, להבדיל, לוקח כמה חודשים עד שהמינוי שלו נכנס לתוקף. בזמן הזה רבים מנסים להתקרב אליו וליצור איתו קשרים, כי הם יודעים שהוא המנהיג הבא. ואילו אצל דוד, קרה בדיוק להיפך!

אפילו משמואל הנביא לא קיבל דוד יחס חם ומעודד באותו אירוע. המילה “קום משחהו כי זה הוא” (שמואל א’ טז, יב), מדגישה ששמואל כנראה היסס, או שלא כל כך ‘התלהב’ למשוח את דוד. הנביא מתאר את מה שמואל רואה בדוד: “והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי” (שם). במדרש נאמר על כך: “אדמוני – אמר רבי אבא בר כהנא: כאלו שופך דמים. וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני דכתיב: ‘וישלח ויביאהו והוא אדמוני’ נתיירא ואמר – אף זה שופך דמים כעשיו. אמר לו הקב”ה: ‘עם יפה עינים’, עשיו מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג” (בראשית רבה סג, ח; וכן הוא בילקו”ש שמו”א טו, קכד).

אמנם האדמוניות של דוד הייתה משולבת עם ‘יפה עיניים’, אך לפי הפשט נראה שהדבר הזה היה נראה חריג ומשונה. הכתוב אומר שהמראה הזה גרם לגוליית לבזות את דוד: “ויבט הפלשתי ויראה את דוד ויבזהו, כי היה נער ואדמוני עם יפה מראה” (שמואל א’ יז, יב). סביר שהשילוב הזה היה מוזר: אדמוני הִשְׁרָה רושם של עזות וגבורה, נחישות ועוצמתיות, ואילו יפה עינים וטוב רואי הִשְׁרָה רושם הפוך של נעימות ורגישות[5].

אמנם לעומת שמואל, לכאורה מתקבל הרושם שהקב”ה כביכול כן ‘מתלהב’ מבחירת דוד. לעומת כל הקודמים שבהם הקב”ה היה כביכול ‘פאסיבי’ ורק נתן תשובה שלילית לשמואל, כאן הוא לא רק אומר “זה הוא” אלא יוזם ומעורר את שמואל לקום ולמשוח אותו. “כי” זה הוא, זה כביכול רק נימוק אגבי. עיקר המסר הוא עצם זה שצריך “לקום” ולמשוח אותו. ובפסוק הזה בעצם נוצר ההיפוך הגמור במעמדו של דוד; באופן הדומה קצת ליוסף שמריצים אותו מהבור וברגע אחד הוא נעשה משנה למלך. אלא שגם כאן בפסוק הזה השדר הוא שֶׁדָּוִד נשאר “הוא”. אין כאן התייחסות אישית אל דוד. הקב”ה לא משבח אותו ולא מתאר את מעלותיו. כל זאת בניגוד בולט למה שקרה בבחירת שאול:

וה’ גלה את אזן שמואל יום אחד לפי בוא שאול לאמר. כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימן ומשחתו לנגיד על עמי ישראל והושיע את עמי מיד פלשתים, כי ראיתי את עמי כי באה צעקתו אלי. ושמואל ראה את שאול, וה’ ענהו הנה האיש אשר אמרתי אליך זה יַעְצֹר בעמי.

(שמואל א’ ט, טו)

הקב”ה מודיע מראש לשמואל ששאול עתיד להגיע מחר, וגם כשהוא מגיע הקב”ה מתייחס לתפקיד החשוב המיועד לשאול שיושיע את ישראל. לא נאמר לו בסתמיות רק: “זה הוא”. ואילו אצל דוד אין שום מסר שהוא חביב ואהוב מצד הקב”ה.

וכך גם בדיבור של שמואל אל דוד, אין כאן שום שיח מלבב כפי שהיה אצל שאול. אצל שאול מתואר שמיד לאחר ששמואל מושח אותו הוא מנשק אותו. וכן מתוארת לפרטי פרטים סעודת הזבח ששמואל מצרף אותו אליה, והמחוות שהוא עושה עבורו. הוא גם משקיע לתת לו סימנים רבים כדי לשכנע אותו שאכן ה’ בחר בו. ואילו אצל דוד, שמואל מושח אותו בשמן ומיד הולך בלי לומר לו מאומה ובלי להסביר לו למה הוא משח אותו! בפשט הכתוב הוא אפילו לא נשאר שם לסעודת הזבח שלמענה הוא הגיע באופן רשמי. כיצד דוד אמור להתייחס לזה? הגיע נביא (בהנחה שהוא זיהה שמדובר בשמואל הנביא) משח את ראשו בשמן, והסתלק מיד. מה הוא אמור לחשוב? האם הוא באמת אמור להיות מלך? הלא יש כבר מלך מכהן שלא מראה שום סימן לכך שהוא רוצה שיחליפו אותו. דוד לא מקבל שום הדרכה והכוונה, ואף לא הסבר בסיסי. הוא צריך להבין לבד שהוא עתיד להיות מלך! הוא צריך להתחיל לבנות בעצמו את הקשר שלו עם ה’ ועם רוח ה’ שצולחת עליו, מתוך המציאות המבלבלת הזו.

הקשיים הרבים שדוד עבר בנו אצלו את האמונה והענווה העוצמתיות שלו

ברובד הבסיסי, ניתן להבין שיש כאן ‘מסלול הכשרה’ שדוד עובר. כל מה שהתרחש באותו אירוע, הוא חלק מהחינוך שדוד צריך לעבור. ועוד יותר מכך, העובדה ששנים רבות אחר כך המציאות של דוד המשיכה להיות כפי שהייתה קודם, ללא שיש שום משמעות למשיחה שלו. להיפך, המצב שלו נהיה רק הרבה יותר קשה, עם הרבה יותר רדיפות, צרות וייסורים. אלו הם ייסורים גדולים שמביאים לאמונה חזקה ועמוקה, ולענווה עצומה. דוד יודע שהוא נבחר על ידי ה’ למלך, ובכל זאת הוא צריך להתנהג ולהתנהל כמי שמגורש מלהסתפח בנחלת ה’, כאויב המלך, וכנרדף שכל מוֹצְאוֹ חייב לדווח למלך כדי שיתפסהו ויהרגהו. כל זה מצריך ענווה ואמונה עצומות.

גם לפני כן, כשדוד מנצח את גוליית ומנצח גם בקרבות נוספים, הוא עדיין צריך להמשיך להיות כפוף וכנוע לפני מלך שכולם יודעים שה’ סר מעליו ומבעתת אותו רוח רעה. כל אלו מכריחים את דוד לחיות את האמת בפנימיות ולא בחיצוניות. השנים הללו שדוד עבר הצריכו אותו להתחיות מהאמת שבלבו, ומרוח ה’ השורה עליו – ולא מהמציאות החיצונית. דוד עבר תהליך של התנקות מכל כבוד חיצוני, מעמד, שררה וכדומה. הדבר היחיד שקיים אותו הוא רק האמת האלוקית שטמונה בלבו. כך דוד עבר ‘סדרת חינוך’ של שלוש עשרה שנה. ספר תהילים מלא בזעקות שלו על הקשיים שהוא עבר בתקופה הזו. אך היא בנתה אותו ואת האור הזך של הדבקות שלו.

זו נקודת הגבורה והאדמוניות בעומק שלה. זהו הגיבור הכובש את יצרו. זו ההתמודדות הקשה ביותר עם ייסורים. לא רק ייסורים מקומיים אלא ייסורים מעצם זה שכל המציאות שסביב האדם פועלת בניגוד גמור לאמת שלו. מתוך המציאות הזו דוד נהיה לאיש חיל שיודע להיאבק וגם לקבל בזיונות – מבלי להישבר ומבלי להימחק. הוא היה גיבור ואדמוני, ובד בבד גם צמוד לדבר ה’ ו’יפה עינים’. זהו השילוב שאיפשר לו לעמוד בהתמודדות הקשה הזו.

[המשך בע”ה בגליון הבא]

[1] אמנם קיימת דרשה בחז”ל שמלכותו של שאול נמשכה רק שנתיים. אך בפשט הכתוב קשה מאוד להבין שכל המעשים הרבים המתוארים בתקופת מלכותו של שאול התרחשו בתקופה קצרה כל כך. הרי מדובר על מלחמותיו של דוד כשהיה שר צבא של שאול, נישואיו עם מיכל, הרדיפות הרבות שהוא נרדף, בריחתו פעמיים לאכיש מלך גת, מעשה נבל הכרמלי, מלחמת צקלג ועוד ועוד. ומעבר לכך, כאמור אם מלחמת גוליית התרחשה כאשר דוד בגיל 28, לא מובן מדוע הוא ושאר אחיו לא גויסו.

[2] הבעש”ט מסביר בכך מדוע כאשר שמואל חושש למשוח את דוד הוא אומר לקב”ה: “איך אלך ושמע שאול והרגני” (שמואל א’ טז, ב). והלא הבעיה איננה בהליכה. בעת ההליכה לכאורה שאול לא ידע כלום, והבעיה היא רק כשהוא ינסה לחזור לאחר שמשח את דוד. אלא שרוח ה’ ששרתה על שאול המלך הייתה יכולה לאפשר לו להבין ולדעת מראש את סיבת ההליכה של שמואל. ואילו לאחר משיחת דוד רוח ה’ תסור משאול. לכן החשש של שמואל היה דווקא בהליכתו (בעש”ט עה”ת שופטים ח, בשם דגל מחנה אפרים).

[3] הרמב”ם כותב באיגרת תימן שכך יהיה גם משיח בן דוד. הוא לא יהיה אדם מיוחס שניתן לצפות שיהיה המשיח, אלא אדם בלתי מוכר שאיש לא ישער שהוא המשיח.

[4] השמיני הוא אליהוא (כפי שמביא רש”י שם), שדוד אחר כך הקימו לנציב ביהודה.

[5] לאמיתו של דבר זה היה עניינו המיוחד של דוד, שהיה מתעדן כתולעת בבית המדרש וקשה כעץ במלחמה (מועד קטן טז ע”ב). מצד אחד “איש מלחמה” ומצד שני “יודע נגן” (שמואל א’ טז, יח). הוא ידע להיות מלא אהבה ליונתן ושאר רעיו, ויחד עם זאת להילחם בתקיפות: “ארדף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם. אמחצם ולא יֻכְלוּ קום יכפלו תחת רגלי (תהילים יח, לט). בזה הוא הלך בדרכו של הקב”ה שהוא אל מלא רחמים שגם נאזר בגבורה. הקב”ה הוא “אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד”, ויחד עם זאת “נקה לא ינקה, פוקד עוון אבות” וגו’ (שמות לד, ז). המדרש שהובא שאומר שדוד היה הורג על פי סנהדרין מבא את עומק הפשט, שזאת לא רצחנות ‘טבעית’ חלילה, אלא יש כאן יישום של רצון ה’, והכל נובע מתוך המלכת ה’.