שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 357 | כו אלול תשפ”ה

המחשבה שמכניסה את האדם לספר החיים  

לכאורה לא יתכן שהדין מוכרע על ידי מחשבה ולא מעשים

ישנן כמה שאלות חשובות הנוגעות למהותם של ראש השנה ויום הכיפורים, ולכל העבודה שלנו בימים הקדושים הללו. עסקנו בכמה הזדמנויות בדבריו המופלאים של המגיד ממעזרישט זיע”א, על האופן בו האדם נכתב בימים אלו בספרי החיים והמתים:

וכבר ידוע דברי אדונינו מורנו ורבנו הגאון מורנו הרב דוב בער זצ”ל, כי הכתיבה לחיים בספר פירושו החקוקה במחשבתו של אדם. כי הרשע בזוכרו את עוונותיו ונפחד ונרעד ואין לבו ברשותו לשוב אל ה’, הרי זה נכתב לאלתר למיתה, סימן לדבר המחשבות המבלבלות אותו ומפיגין את לבו באימת מוות. מה שאין כן הצדיקים, הגם שהם זוחלים ורועדים מאימת ה’ יתברך, הם בוטחים בישועתו וחסדו ומתחזקים לשוב אל ה’ והם נכתבים לאלתר לחיים וחקוק במחשבתם הכתיבה לטובה.

(עבודת ישראל, ניצבים ד”ה וכבר הקדמנו).

המגיד הקדוש מלמד אותנו שהצדיקים והרשעים חורצים לעצמם את דינם בראש השנה. הרשעים מלאים בפחד, ואין ליבם ברשותם לשוב אל ה’, ובזה הם כותבים את עצמם מיד למיתה. ואילו הצדיקים בוטחים בישועת ה’ ובחסדו, ומתחזקים לשוב אל ה’, ובזה הם כותבים את עצמם לחיים.

אולם הדבר לכאורה תמוה. האם הקב”ה לא אמור לכתוב את האדם לפי מעשיו? כיצד יתכן שדינו של האדם ייקבע רק בשאלה האם הוא מאמין שה’ רוצה לכתוב אותו בספר החיים? הדבר נראה לכאורה מאוד לא הגיוני[1].

מחילת העוונות על ידי התשובה היא לכאורה מנוגדת להיגיון

שאלה נוספת נוגעת להגדרתו של ראש השנה ב”יום הדין” שבו העולם נידון, כפי שהדבר מובא בכמה מקורות בחז”ל (ראה ראש השנה ח’ ע”א). לכאורה היה מצופה שביום כזה אנו בעיקר נחזור בתשובה ונבקש מהקב”ה סליחה ומחילה. בנוסף אנו גם נתחנן שיגזור עלינו שנה טובה ומתוקה. במקום זה אנו כלל לא עוסקים בסליחה ומחילה. אנו לא מדברים על תשובה. את העיסוק בתשובה אנו דוחים ליום הכיפורים. בראש השנה אנו מתמקדים רק בהמלכת ה’ – “מלוך על כל העולם כולו בכבודך”. אך לכאורה זה לא מתאים! הלא עכשיו הולך להיקבע כיצד תיראה כל השנה שלנו. כל הבריאות, הפרנסה, ההצלחה נכתבים כרגע. זה הזמן להמליך את ה’? לכאורה מה שחשוב כרגע זה לצאת כמה שיותר טוב בדין. ולשם כך צריך לחזור בתשובה, לבקש מחילה, ולהתחנן לשנה טובה. מדוע אנו לא מתייחסים בראש השנה לדבר שאנו אמורים להיות הכי מוטרדים ממנו? למה מתמקדים בדבר שאמנם הוא חשוב מצד עצמו, אך לכאורה הוא לא אמור להיות המוקד שלנו ביום גורלי כזה?

עוד נקודה שיש לברר נוגעת לעצם הפעולה של חזרה בתשובה. לכאורה חזרה בתשובה מנוגדת להיגיון. איך יתכן שאדם יעשה הרבה עבירות, יגרר אחרי יצרו הרע ויבלה בנעימים בתאוותיו – ופתאום כשהוא מחליט לעזוב את המעשים הללו, הכל נמחק ונסלח? זו שאלה קשה, ובאמת הרבה אנשים מתקשים בה, במודע או שלא במודע. ממילא קשה להם להאמין באופן מוחלט בכוחה של תשובה. כי באמת זה נשמע מאוד מוזר ש”הרשע כי ישוב מכל חַטֹּאתיו אשר עשה… כל פשעיו אשר עשה לא יִזָּכְרוּ לו” (יחזקאל יח, כא-כב). בהמשך דבריו הנביא אכן מתאר  שעם ישראל מתקשה לקבל את זה: “ואמרו בית ישראל: לא יתכן דרך ה'” (שם, כה).

אך האמת היא כפי שמתואר שם ובמקומות נוספים בדברי הנביאים ובחז”ל, שכאשר אדם שב מרשעתו אכן כל עוונותיו נמחלים. בנביא אפילו לא כתוב שהוא צריך לעשות משהו כדי לחזור בתשובה, מספיק שהוא מחליט לשנות את דרכיו. הדבר גם מעוגן בהלכה הידועה: “(אמר לה: התקדשי לי) על מנת שאני צדיק, אפילו (באמת הוא) רשע גמור – מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו” (קידושין מט ע”ב). זהו איננו רעיון יפה או מליצה שנועדו רק כדי לעודד את האדם, אלא הכרעה הלכתית עם משמעויות מעשיות שיכולות להיות חמורות ביותר שנוגעות לדיני נפשות. אם אדם הרהר תשובה בדעתו הוא נחשב בעיני הקב”ה כצדיק גמור, ולהלכה אם הוא קידש אשה על מנת שהוא צדיק היא תהיה אשת איש לכל דבר וענין. אולם מה ההיגיון בדבר? איך זה יכול להיות שאדם נעשה צדיק בלי תעניות וסיגופים, בלי עבודה של שנים, רק בהחלטה והרהור אחד?

לא מובן מדוע נאמר על הדין הקשה בראש השנה שהוא חסד

אלו הן השאלות המרכזיות, ואליהן יש לצרף שאלה נוספת. ישנו פיוט מופלא שנהגו בקהילות רבות לאומרו בראש השנה – “ונתנה תוקף”[2]. הפיוט פותח בתיאור של תוקפו ועוצמתו של יום ראש השנה: “ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום, ובו תנשא מלכותך וְיִכּוֹן בחסד כסאך”. בהמשך מתואר כיצד נפתח ספר הזכרונות, וכל מעשי האדם נשפטים ונספרים. הפיוט ממשיך ומבטא את חרדת הדין הגדולה שאוחזת את כל באי עולם, שכעת נקבע גורלם – “מי יחיה ומי ימות”.

אמנם לכאורה לא מובן מדוע מיד בפתיחת הפיוט נאמר “וְיִכּוֹן בחסד כסאך”. האם זהו תיאור של חסד? זהו תיאור של דין קשה ומפחיד ביותר! אמנם בהמשך הפיוט מופיעות עצות כיצד להעביר את רוע הגזירה, אך לכאורה הן רק דרכים ‘להתחמק’ מהדין הקשה שהוא עיקר עניינו של היום. מדוע מדובר כאן על ‘חסד’?

כלל נקוט בידינו בבואנו לעסוק בדברי קודשם של חז”ל והראשונים. ככל הדברים פחות מובנים – מסתתרים בהם מרגליות גדולות יותר. הקשיים בהבנה וחוסר הבהירות  באים להרים אותנו לנקודת מבט גבוהה הרבה יותר מזו שאנו אוחזים בה. אם אנו נשארים בהסתכלות הנמוכה שלנו הדברים אכן נראים בלתי מובנים. כדי להבין אותם אנו צריכים להעפיל גם בעצמנו לנקודת מבט גבוהה יותר, אשר משם הכל נראה אחרת, והקשיים מתבהרים.

עבודת ה’ מאהבה שונה מהותית מעבודה מתוך יראת העונש

כשאדם בא לעבוד את ה’, יש אפשרות שהוא יעשה זאת מתוך יראת העונש. הוא מפחד שאם לא יקיים את רצון ה’ הוא יקבל עונשים קשים. זה מה שמניע אותו. אך יש חיסרון גדול בדרך הזו. קשה להחזיק בה לאורך זמן, בפרט בדור שלנו. אדם לא מסוגל לנהל חיים שלמים של עבודת ה’ מבוקר עד ערב, רק בגלל שהוא מפחד מעונש. אם הוא לא מחובר אל מה שהוא עושה, אלא פועל רק מתוך פחד, זה לא יחזיק מעמד. בפרט שהחיים הם תובעניים: האם ניתן להקים בית של תורה לגדל משפחה לחיי תורה ומצוות, עם כל המאמץ הכרוך בכך, כשהדלק היחיד שמניע את האדם הוא פחד? זה לא מספיק דלק, והוא בקושי יניע את את האדם, אם בכלל. בפרט בדור שלנו, שבו העולם הזה כל כך מוחשי ותופס את האנשים – הפחד מעונש עתידי בעולם הבא פחות משפיע.

האפשרות האחרת לעבוד את ה’ היא מתוך אמונה שהקב”ה אוהב את האדם ורוצה שיהיה לו טוב. כפי שמובא בשם הבעש”ט, שהקב”ה אוהב כל יהודי יותר מאהבת הורים לבנם היחיד שנולד להם לעת זקנתם (ליקוטי שיחות ח”ג, עמ’ 982 בשם הבעש”ט). כשאדם מתבונן כמה ה’ אוהב אותו, וכמה הוא מיטיב איתו, הוא מתחיל גם לאהוב את ה’ בעצמו. וזה מביא אותו לכך שהוא רוצה לעבוד את ה’ מאהבה. “כמים הפנים לפנים” (משלי כז, יט), ככל שאדם מאמין באהבת ה’ אליו, וככל שהוא חש את זה יותר, כך מתעוררת גם אצלו האהבה אל ה’, והוא רוצה לעשות את רצונו. הוא יעבוד את ה’ לא בגלל הפחד מעונש אלא כי הוא אוהב אותו, ורוצה לעשות אפילו יותר ממה שהקב”ה מבקש ממנו.

כאשר זו הגישה, מתחזקים באמונה ובהרגשה שה’ ישמח בזה שיהיו לנו חיים טובים, והוא רוצה בזה לא פחות ממה שאנחנו רוצים ואף יותר. אנו אומרים בתפילת הימים הנוראים: “זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים”. הקב”ה רוצה שאנו ניכתב בספר החיים, ולמענו אנו מבקשים את זה. וכדברי רבי לוי יצחק מברדיטשב זיע”א: “‘כתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים’, כלומר ‘למענך’ שיהא לך תענוג מזה” (קדושת לוי לראש השנה, ד”ה באופן אחר; וראה שם בהרחבה).

התשובה נובעת מאהבת ה’ אלינו ורצונו להיטיב לנו

כשאדם ניגש כך אל הקב”ה, זהו הבסיס העמוק ביותר לתשובה. תשובה לא אמורה להיעשות מתוך פחד שהקב”ה יבוא לנקום באדם על מעשיו. הקב”ה לא מחפש לנקום באדם. העונשים שבתורה אינם כדי ‘לכסח’ את החוטא חלילה. רואים בתורה עד כמה אכפת לקב”ה אפילו מהחוטא, והוא לא רוצה לעשות לו רע. אדרבה, הוא אפילו מצטער בצערו. התורה מצווה לתלות את החוטא החמור ביותר שגידף את ה’ בשם המפורש ובעדים והתראה. אין אף חוטא שמקבל עונש כל כך חמור. ובכל זאת התורה מזהירה לא להשאיר את גופתו על העץ בלילה. בחז”ל מבואר שהטעם לכך הוא בגלל שהקב”ה מצטער מאד בצערו של החוטא הזה: “אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי[3]! אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמן של צדיקים” (סנהדרין מו ע”ב). אפילו על דמם של רשעים שנשפך מצטער הקב”ה, ואינו חפץ לבזות אותם.

אז מדוע יש את כל העונשים וכל הדינים? הכל נועד לטובת האדם. אילולא המציאות של הדין, העולם לא היה יכול להתקיים. אם אין דין ואין דיין, אין שום הבדל בין צדיק לרשע. זה עולם של תוהו ובוהו. אם אין דין אז גם אין חסד. זה לא עולם טוב אלא עולם שאי אפשר לחיות בו. לכן לטובתנו הקב”ה יצר מערכת של שכר ועונש, בה יש שכר על מעשים טובים, ועונש על מעשים רעים. העונש לא נועד לנקום באדם, אלא לכוון אותו לדרך טובה. אפילו הקשיים וה’דינים’ שיש על האדם, נועדו רק כדי לזכך ולרומם אותו, ולהגביה אותו למקומות טובים הרבה יותר.

הקב”ה לא רוצה בדין מצד עצמו. הוא מצטער בזה שהוא צריך לצער את האדם. אך מצד שני טובת האדם דורשת שלא להתעלם מחטאיו. לכן הוא המציא פתרון לבעיה הזו – תשובה. הוא אומר לאדם – אם אתה רוצה להיות טוב, וחוזר בך ממה שעשית, אז אתה נפטר מכל הדין שהיה מגיע לך. אין לה’ שום עניין לשמור לאדם את חטאיו. להיפך, הוא רוצה למחוק אותם. הוא רוצה לעשות לאדם רק טוב, וכמה שיותר טוב. לכן ברגע שהאדם מראה שהוא רוצה לחזור לדרך הנכונה ולשוב אל ה’, אז ה’ בשמחה רבה מוחק לו את חטאיו – “אם ישוב מיד תקבלו” (פיוט ונתנה תוקף). כל הדינים והעונשים נועדו רק כדי שהאדם לא יתרחק מה’ וילך בדרך רעה; לכן ברגע שהאדם בוחר להתקרב וללכת בדרך הנכונה, אפשר מבחינת הקב”ה לוותר על כל העונשים.

בראש השנה אנו מתחברים לשורש התשובה על ידי המלכת ה’

זו הסיבה שהמגיד ממעזריטש אומר שאם האדם מאמין באמת שהקב”ה חפץ בחיים ורוצה בתשובה, הוא ייכתב לחיים. כי זו נקודת התשובה, זה שורש התשובה. ואם האדם מגיע לשם, אין שום סיבה וצורך שהוא יקבל עונשים.

זו גם הסיבה שבראש השנה אנו לא מתעסקים בחטאים ובתשובה עליהם. בראש השנה אנו נוגעים בנקודת השורש – שהקב”ה הוא מלך שרוצה רק בטובתנו; שהוא זוכר אותנו בזיכרון טוב מלפניו; ושהוא שומע את קול תרועת עמו ישראל ברחמים. בזה אנו חודרים לשורש של התשובה, ובזה אנו נכתבים בספר החיים.

יצר הרע רוצה שנחשוב שה’ לא רוצה להיטיב לנו

היסוד הזה צריך להיות נר לרגלינו. נקודת האמת הזו היא המפתח לעבודת הימים הללו. אולם כגודל חשיבותה, כך גם גודל המאמץ של יצר הרע להרחיק אותנו ממנה. יצר הרע מנסה לגרום לאדם לחשוב שהקב”ה לא רוצה בטובתו, אלא רוצה רק להרע לו ולפגוע בו. זהו השורש של החטא הראשון בעולם, שהוא אבי כל החטאים שבאו אחריו. הנחש שיכנע את חוה שהאיסור לאכול מעץ הדעת לא נועד לטובתה ולטובת בעלה, אלא לרעתם. הוא מספר לה שזה לא נועד כדי לרומם אותם, אלא בדיוק להיפך: “כי יֹדֵעַ אלוקים כי ביום אֲכָלְכֶם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יֹדְעֵי טוב ורע” (שם, ה). כביכול אלוקים מפחד שהם הולכים להתחרות איתו, ולכן הוא רוצה לשמור עליהם כמה שיותר קטנים, ודואג שהם לא יתקרבו אליו. זאת אומרת, הנחש ניסה לשכנע את חוה שהקב”ה לא רוצה בטובתם אלא בטובת עצמו. הוא גרם לה להאמין שמצוותיו של הקב”ה הם תוצאה של אינטרסים צרים, חס וחלילה. כך הנחש הפיל את חוה, כי רק כשאדם מבין שההתמודדויות שהקב”ה נותן לו באות להיטיב עמו ולקרב אותו אל הקב”ה הוא מסוגל להתגבר ולעמוד בהן.

גם בתוך כל אחד מאיתנו יש ‘נחש’ כזה, שהוא יצר הרע. הוא אומר לנו כל הזמן שהקב”ה לא רוצה בטובתנו. הוא מרמה אותנו שכביכול האיסורים נועדו רק למנוע מאיתנו את הדברים הטובים באמת. הוא משכנע אותנו שכל הקשיים שיש לנו לא נועדו לרומם אותנו אלא הם מעידים שלא איכפת להקב”ה מאיתנו והוא אפילו רוצה להרע לנו, חלילה. כך הוא מצליח להרחיק את האדם מה’ ולהכשיל ולהפיל אותו בחטאים. אך אם נהייה בטוחים בכל מאודנו באמונה שהקב”ה רוצה רק בטובתנו, וזו מטרת כל התורה וכל הנהגתו אותנו, לא ניפול ברשתו של יצר הרע.

הימים הללו נפלאים ביותר ומאפשרים חיבור וקרבה גדולים

האמונה הזו היא היסוד לכך ש”יִכּוֹן בחסד כסאך”. שאלנו לעיל מדוע מדובר בפיוט על חסד, והרי מופיע דווקא דין נורא של “מי במים ומי באש” וכו’. אכן, ישנו דין והוא נוקב ביותר. אבל דווקא משום כך החסד הגדול הוא זה שמתגלה בקדושת היום, והוא מופיע בהמשך הפיוט: “ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. כי כשמך כן תהילתך, קשה לכעוס ונוח לרצות. כי לא תחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה. ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו”. מצד הדין באמת היה מגיע לאדם לקבל את העונשים המוזכרים בפיוט, כפי מעשיו. אבל התשובה מעבירה את רוע הגזירה. ולא זו בלבד, אלא “מיד תקבלו”. הקב”ה מקבל את האדם מיד, כי בטובו הוא רוצה לסלוח לו. זהו חסד עצום, שמראה לנו את עוצם אהבתו של הקב”ה אלינו.זה לא רק דרך ‘להתחמק’ מעונשים, אלא כל עצם העניין כאן זה החסד והאהבה.

משום כך הימים הללו הם ימים טובים ביותר. ה’ימים הנוראים’ הם ‘ימים נורא טובים[4]‘. אלו ימים שבהם אנו יכולים להתקרב אל הקב”ה יותר מכל. כבר מחודש אלול אנו נכנסים למציאות של: “אני לדודי ודודי לי” (שיר השירים ו, ג). זהו שדר של אהבה. הקב”ה לא בא להרע לנו חלילה, אלא בדיוק להיפך: “דודי לי”. כל חפצו הוא להיטיב לנו. הדבר היחיד שיש לו בעולם הזה הוא להיטיב לנו, בנו יחידו. וכך גם אנו: “אני לדודי” מתמסרים אליו באהבה הדדית. זהו החיבור הגדול ביותר, המושתת עם האמונה הבלתי מסויגת באהבתו אלינו. ומעצם זה שאנו מתחזקים באמונה שהקב”ה אוהב אותנו ורוצה בטובתנו – הקב”ה באמת גם מוחל וסולח לנו. הוא מוחל על כל הטעויות שלנו, ומקרב אותנו אליו בקרבה הגדולה ביותר. מתוך כך הוא גם כותב וחותם אותנו לחיים טובים ומתוקים.

[1] המגיד אמנם מתייחס לכך שהצדיקים עושים תשובה והרשעים לא, אך מלשונו משמע שעיקר מה שקובע את דינו של האדם איננו התשובה. מה שכותב את האדם לחיים זו התפיסה “החקוקה במחשבתו של אדם”, והתשובה רק נמשכת ממנה.

[2] האור זרוע (סוף הלכות ראש השנה) כותב שפיוט קדוש זה נכתב על ידי ר’ אמנון ממגנצא זצוק”ל הי”ד, באחת מנקודות הזמן הנוראות ביותר בגלות, כאשר יהודי צדיק זה התעלה לקידוש השם במסירות נפש עצומה ונוראה.

[3].    “קלני” פירושו “קל איני”, כאדם שיגע ועייף ואומר: ראשי כבד עלי, זרועי כבד עלי (רש”י).

[4] כמו “נורא תהילות” (שמות טו, יא).