שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 293 | כא סיון תשפ”ד

(א) הַלְלוּ יָהּ אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה’ בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד: (ב) גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ: (ג) הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד: (ד) זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק: (ה) טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט: (ו) כִּי לְעוֹלָם לֹא יִמּוֹט לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק: (ז) מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה’: (ח) סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִירָא עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה בְצָרָיו: (ט) פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד: (י) רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד:

“אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יְהֹוָה” – פיתוח תודעה קבועה של עמידה לפני ה’

יראת ה’ היא תחושה תמידית של עמידה לפני המלך

בחלק הקודם של ביאור המזמור ראינו שכדי לזכות במציאות הנפלאה של ברכת ה’ המתוארת במזמור, מוטל על האדם להיות ירא שמים וחפץ במצוות: “אשרי איש ירא את ה’, במצותיו חפץ מאד” (פס’ א). הרחבנו בכך שהדרך להגיע אל החפץ והרצון במצוות היא באמצעות חיבור כל מכלול החיים אל עמידה לפני ה’ ועשיית רצונו. לעומת זאת, יראה ה’ היא דבר שקיים בדרך כלל באופן בסיסי באדם, ועיקר העבודה היא להפנים אותה – כך שהאדם יראה את עצמו כל הזמן כעומד לפני המלך. וכפי שכותב הרמב”ם (מו”נ ג, נב), והרמ”א מביא את דבריו בסעיף הראשון בשולחן ערוך[1]:

“שויתי ה’ לנגדי תמיד” (תהילים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול; ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: “אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'” (ירמיה כג, כד) – מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה’ יתברך ובושתו ממנו תמיד.

(שו”ע או”ח א, א בהג”ה)

האדם חווה את יראת ה’ כאשר הוא שם על ליבו שהמלך הגדול אשר מלוא כל הארץ כבודו עומד עליו תמיד ורואה במעשיו. אולם כיצד ניתן להגיע לתודעה קבועה כזו? ומה מעכב את האדם ומפריע לו מלהגיע אליה?

המיקום של יראת חטא בסולמו של ר’ פנחס בן יאיר טעון ביאור

על מנת לעמוד על הדברים בעומקם נתבונן באופן בו עוסק המסילת ישרים במידת היראה. באמצעות התבוננות זו גם יובן ביתר עומק הקשר שבין מזמור זה והמזמור הקודם, שכאמור (בתחילת ביאור המזמור) הם מקבילים וקשורים זה בזה. הספר מסילת ישרים בנוי על פי דברי ר’ פנחס בן יאיר, המסדר את מדרגות עבודת ה’:

והנה כל אלה כללים, צריכים פירוש גדול. ומצאתי לחכמינו ז”ל שכללו החלקים האלה בסדר וחילוק אחר, יותר פרטי ומסודר לפי ההדרגה המצטרכת בהם לקנות אותם על נכון. והוא מה שאמרו בברייתא, הובאה במקומות שונים בש”ס, ואחד מהם בפרק לפני אידיהן (עבודה זרה כ’ ע”ב), זה לשונם: “מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענווה, ענווה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים”.

(מסילת ישרים, הקדמת הרב המחבר)

לפי הסדר המבואר כאן, מופיעה תחילה מידת החסידות, לאחריה מידת הענוה, ורק לאחריה מידת יראת החטא[2]. בביאור מידת יראת החטא מדגיש הרמח”ל שלא מדובר ביראת העונש, שהיא דבר בסיסי ומצוי אפילו אצל קלי הדעת, אלא ביראת הרוממות. זו היא מדרגת יראת ה’ עליה מדבר דוד המלך, ובה אנו עוסקים בביאור מזמור זה.

אלא שמידה זו של יראת הרוממות כבר מופיעה קודם לכן בסולם המידות עליו מתבסס הרמח”ל. כאשר הוא מפרט את מידת החסידות, הוא כולל בה את היראה והאהבה בקיום המצוות. וכך הוא כותב על היראה:

בכלל היראה יש ההכנעה מלפניו יתברך, הבושת בקרוב אל עבודתו, והכבוד הנעשה אל מצותיו אל שמו יתברך ואל תורתו… הנה עיקר היראה היא יראת הרוממות שצריך האדם לחשוב בעודו מתפלל או עושה מצוה, כי לפני מלך מלכי המלכים הוא מתפלל או עושה המעשה ההוא…

והנה שלושה דברים צריך שיסתכל האדם ויתבונן היטב, כדי שיגיע אל זאת היראה: האחד שהוא עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו ונושא ונותן עמו, אף על פי שאין עינו של אדם רואהו… ואחר שיקבע זה בדעתו, צריך שיתבונן על רוממותו יתברך, אשר הוא מרומם ונשגב על כל ברכה ותהלה, על כל מיני שלימות שתוכל מחשבתנו לדמות ולהבין. ועוד צריך שיתבונן על שפלות האדם ופחיתותו, לפי חומריותו וגסותו, כל שכן לפי החטאים שחטא מעודו.

(שם פרק יט)

כלומר כבר במידת החסידות הרמח”ל מביא את יראת הרוממות, בה האדם עומד ממש לפני הבורא, ומכיר ברוממות האל ובשפלות עצמו. לאחר מכן מגיעה מידת הענוה, שמהותה היא: “היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה” (שם, פרק כב). ולאחריה מידת יראת חטא, שהיא יראת הרוממות. הרמח”ל עצמו עמד על כך שיראת הרוממות מופיעה כבר במידת החסידות, והוא מבאר שיש שני חלקים ליראת הרוממות. החלק הראשון ששייך למידת החסידות הוא: “בשעת המעשה או בשעת העבודה, או בפרק העבירה, דהיינו או בשעה שהוא עומד ומתפלל או עובד, שאז יבוש ויכלם ירעש וירעד מפני רום כבודו יתברך, או בשעה שמזדמנת עבירה לפניו והוא מכיר בה שהיא עבירה, שיעזוב מלעשותה למען אשר לא יעשה דבר למרות עיני כבודו חס וחלילה” (שם, פרק כד). ואילו החלק השני של יראת הרוממות, שהוא נקרא יראת חטא, איננו רק בשעת קיום המצוות או נסיון העבירות: “אך יראת החטא היא בכל עת ובכל שעה, שהנה בכל רגע הוא ירא פן יכשל ויעשה דבר או חצי דבר שיהיה נגד כבוד שמו יתברך”. והדרך לקנות את יראת הרוממות היא ההתבוננות על “היות שכינתו יתברך נמצאת בכל מקום שבעולם ושהוא יתברך משגיח על כל דבר קטן וגדול אין נסתר מנגד עיניו” (שם, פרק כה).

אולם לכאורה ההבדל בין שני חלקים אלו של יראת הרוממות לא נראה מהותי. לכאורה יש כאן רק שכלול ופיתוח והרחבה של יראת הרוממות, שלא תהיה רק בזמנים מסויימים אלא במשך כל שעות היום. ואם כן, לא מובן מדוע בין יראת הרוממות ליראת החטא צריך ‘לעבור בתחנה’ של הענווה. מדוע לא מספיק להעצים את יראת הרוממות כדי להגיע ליראת החטא, אלא מוכרחים גם לרכוש את הענוה, ורק אחר כך ניתן להגיע ליראת חטא? עניין נוסף שמעורר שאלה הוא שלכאורה גם מידת הענוה עצמה נמצאת כבר בתור יראת הרוממות שבחסידות. כפי שהובא לעיל, אחד משלושת הדברים בהם צריך להתבונן היטב כדי להגיע ליראת הרוממות הוא: “שפלות האדם ופחיתותו, לפי חומריותו וגסותו, כל שכן לפי החטאים שחטא מעודו”. האם אין זו בדיוק מידת הענוה?

כדי לחוש בנוכחות האלוקית בקביעות צריך להתנגד לחושים הטבעיים

כאשר המסילת ישרים מסיים לעסוק בעניין הגאווה במידת הנקיות, הוא כותב: “ועוד נדבר מזה בסיעתא דשמיא בבואנו אל מדת הענוה, אשר מפני הקושי הגדול שיש בהשגתה הושמה בדברי רבי פנחס מן האחרונות” (שם, פרק יא). כלומר יש קושי גדול ומיוחד בהשגת הענוה. מהו הקושי הגדול שיש בהשגת הענוה?

דבר דומה הוא כותב הרמח”ל גם לגבי יראת החטא, הנמצאת ממש ברום הסולם: “הנה ראותנו המדה הזאת נמנית אחר כל המדות הטובות אשר זכרנו עד הנה, די לנו להעירנו על ענינה שראוי שיהיה ודאי ענין נכבד ועיקרי מאוד וקשה להשיג אותו, שכבר לא יוכל להגיע אליו אלא מי שכבר השיג כל המדות שקדם זכרם” (שם, פרק כד). בנוגע ליראת חטא הרמח”ל מסביר מדוע הדבר קשה כל כך:

והנה זאת היראה אינה כל כך קלה להשיג אותה, כי לא תוולד אלא מתוך ידיעה והשכלה להתבונן על רוממותו יתברך, ועל פחיתותו של האדם, כל אלה דברים מתולדות השכל המבין ומשכיל.

 (שם, פרק כד)

בהמשך הדבר מתחדד עוד יותר:

ואמנם הדבר הזה אינו מצטייר היטב בשכל האדם, אלא על ידי התמדת ההתבוננות וההסתכלות הגדול. כי כיון שהדבר רחוק מחושינו לא יציירוה השכל אלא אחר רוב העיון וההשקפה, וגם אחר שיציירהו יסור הציור ממנו בנקל אם לא יתמיד עליו הרבה.

(שם, פרק כה)

בתחושה הטבעית של האדם, ה’ לא נמצא מולו. העולם כמנהגו נוהג, והטבע הוא השולט. העולם קיים ועומד בפני עצמו בלי נוכחות אלוקית, ומה שקובע במציאות זו רק הכוחנות וריבוי ההשתדלות. התחושה הטבעית הזו מייצרת חוויה של נפרדוּת מה’, שהוא כביכול נמצא רק בעולמות העליונים אבל איננו רלוונטי כאן בחיים הארציים. כנגד זה האדם צריך לקנות מבט הפוך לגמרי, שה’ נמצא ממש בכל מקום, שהוא משגיח על כל פרט קטן, וכל הצלחה או חוסר הצלחה הן אך ורק ברצונו. זו תחושה שהאדם צריך להרגיש באופן תמידי, בעוד החושים הטבעיים שלנו משדרים לו משהו אחר לגמרי. הוא נדרש להתנגד לתחושה הטבעית שלו.

לשם כך נדרשת עבודה גדולה, כפי שכותב הרמח”ל, של התבוננות תמידית והחדרה בלתי פוסקת של המסר הזה אל הלב. רק כך אפשר להפוך את התחושה הטבעית לתחושה שהיא גם הפוכה מהטבעיות, וגם יציבה ותמידית.

גם מידת הענוה מצריכה תודעה הפוכה מהתחושה הטבעית של האדם

זו גם נקודת הקושי בקניית מידת הענוה. התחושה הטבעית של האדם היא שמי שפועל ועושה זה הוא; הוא חכם והוא יודע, הוא מבין והוא יכול. באופן טבעי אם יש לו יותר כסף מאחרים, והוא יכול לקנות, לתרום או לפעול עם הכסף שלו, הוא מרגיש שזה נותן לו מעלה על הסובבים אותו. אם יש לו יותר כשרונות וידע מאחרים, והוא מצליח ללמוד ולזכור ולתפוס ולהבין מהר יותר מאחרים – אז זה הופך אותו להיות ‘יותר’ מהם. אם הוא לומד תורה יותר מאחרים או מתפלל בכוונה יותר מהם, ואם הוא משתדל להתחזק בעבודת ה’, בשמירת הקדושה ובחינוך הילדים יותר ממה שנראה שמישהו אחר עושה – הוא מרגיש באופן טבעי שהוא הרבה יותר חשוב ובעל מעלה מאותם אלו שלא מצליחים בכך כמותו.

מידת הענווה דורשת מהאדם לחוות את המציאות ממש הפוך. כל החכמה והעושר וההצלחה וההתעלות – הם בכלל לא ממנו. הכל איננו שלו, וגם לא ניתן לו בשביל עצמו. במידת הענוה האדם צריך להרגיל את עצמו לתודעה קבועה שהוא “אינו עושה אלא (מה) שבחוק טבעו לעשות, כעוף שמגביה לעוף לפי שטבעו בכך, השור מושך בכחו לפי שחוקו הוא – כן מי שהוא חכם הוא לפי שטבעו מביאו לזה” (שם, פרק כב). וכן שהוא כ”משרתי הבית, שכל אחד ממונה על דבר מה, וראוי לו לעמוד במשמרתו לפי פקודתו, להשלים מלאכת הבית וצרכיה, ואין בכאן מקום לגאוה לפי האמת” (שם). ולפיכך החכם ש”יש בו חכמה רבה הוא מחויב ללמדה למי שצריך אליה”, והעשיר צריך “לעזור למי שאין לו”, והגיבור “לעזור לכושלים ולהציל לעשוקים” (שם). ועל כל היכולות והטובות שהאדם מוצא בעצמו הוא צריך להסתכל כעל חסד אלוקי, והאדם עצמו הוא כ”עני ואביון שמקבל מתנה בחסד, שאי אפשר לו שלא יבוש, כי כל מה שירבה החסד שיקבל, כך ירבה הבושת שייבוש” (שם).

הקושי הגדול לחיות בתודעה נוגע גם להתנהלות המעשית של האדם, ולא רק המחשבתית. אחד החלקים אותם מציין הרמח”ל בחלק המעשי של הענווה הוא “בסבול העלבונות”. כל כך קשה לאדם לסבול עלבונות. בטבעיות שלו הן פוגעות בו, וכביכול ‘מוחקות’ אותו. זו התמודדות שלא שייכת רק לאדם שמפרסמים עליו השמצות בתקשורת; אדם יכול להיפגע גם גם מהילד הקטן שלו, או מחבר שלו שלא התייחס אליו יפה, או למשל אישה שבעלה לא אמר לה מילים טובות שהיא כל כך חיכתה לשמוע. במקרים כאלו ודומים להם, האדם יכול למצוא את עצמו בבת אחת בתוך סערת רגשות. המציאות נחווית לו כפגיעה קשה מאוד, כ’מחיקה’, והרגש הטבעי שלו באותו רגע הוא כעס ורוגז, ורצון לנקום ו’לצאת מהכלים’, או לחילופין עצבות והתכנסות מדוכאת בתוך עצמו. במקרים הללו מידת הענוה משמעותה לקבל באמונה גם את הפגיעות הללו. במקום להיפגע, לראות בהן תזכורת מה’ שהכבוד הוא ממנו ושייך לו, וכעת הוא החליט למנוע אותו מהאדם. אדרבה, בזה הוא נותן לאדם הזדמנות להראות לו שהוא מקבל עליו את עול מלכותו. כאשר זו התודעה של האדם, הוא חווה את המקרים הללו כאתגר של אמונה והמלכת ה’, אשר הָעֲמִידָה בו מביאה פירות עצומים וגדולים; הן במישור של ההתעלות האישית, והן בקידום גילוי מלכות ה’ בעולם[3].

היכולת לחוות את המציאות באופן שונה כל כך מהאופן בו חווים אותה באופן טבעי, וגם לחוות זאת בקביעות ובכל מצב – זהו הקושי העצום של הענווה. ולכן כדי לקנות אותה חייבים להתבונן על העניינים הללו בקביעות. אין אפשרות לקנות את הענווה, וכן את יראת החטא, בלי ריבוי התבוננות.

[המשך בגיליון הבא בע”ה]

[1] היסוד אותו כתב הרמב”ם בסוף ספר מורה נבוכים, מובא ברמ”א מיד בתחילת הספר. זו הבחינה של “הן יראת ה’ היא חכמה” (איוב כח, כח): תכלית החכמה (שהיא עניינו של המורה נבוכים) היא יראת שמים, והיא ההתחלה של השולחן ערוך, העוסק ביראת ה’ ודקדוק בעשיית רצונו.

[2] כך היא הגירסה בגמרות שלפנינו, וכך גם בדפוסים המוקדמים שהיו באיטליה (פיזרו וכן ונציה) שהיו מצויים לפני הרמח”ל. אולם יש לציין שיש גירסה אחרת בכתבי היד שבה הסדר הוא: טהרה, קדושה, ענוה, יראת חטא, חסידות. וכן גרסו גם ברי”ף ובעין יעקב, והגר”א טען שכך יש להגיה גם בנוסח שבידינו. וישנו גם כתב יד בו החסידות באה אחרי רוח הקודש.

[3] וישנם מקרים בהם נדרש מהאדם גם לפעול באופן מעשי כדי למנוע את התמשכות הפגיעות הללו.