דף הבית » שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 292 | טו סיון תשפ”ד
בע"ה
(א) הַלְלוּ יָהּ אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה’ בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד: (ב) גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ: (ג) הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד: (ד) זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק: (ה) טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט: (ו) כִּי לְעוֹלָם לֹא יִמּוֹט לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק: (ז) מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה’: (ח) סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִירָא עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה בְצָרָיו: (ט) פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד: (י) רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד:
הזיקה הגדולה שבין מזמור זה לבין המזמור הקודם בולטת מאוד. שניהם מזמורים שנאמרו על סדר האלף-בית (ובביאור מזמור קיא הרחבנו במעלה המיוחדת שיש בכך), ושניהם עוסקים בשבח. הראשון עוסק בשבחי ה’, ומתאר שצדקתו היא תמידית, ושטובו וחסדו מבריאת העולם ומתחילת הנהגתו את עמו נשארים לעד. המזמור השני עוסק במעלת האדם הירא את ה’ והאוהב את מצוותיו, ואת ההנהגה המופלאה שהוא זוכה לה שמתקיימים בו המעלות הרבות של הון ועושר וברכת דור ישרים, שהוא אינו ירא משמועה רעה ושאויביו נופלים לפניו. ניתן לשים לב שיש הקבלות ישירות מאוד במטבעות הלשון של שני המזמורים. הביטוי “צדקתו עומדת לעד” שנאמר במזמור קיא ביחס לה’ (קיא, ג), נאמר פעמיים במזמור קיב ביחס לצדיק (קיב, ג; שם ט). גם “הוד והדר פעלו” שנאמר באותו פסוק במזמור קיא, מקביל אל “הון ועושר בביתו” במזמור קיב. כך גם ההקבלה בין “חנון ורחום ה'”, האמור במזמור קיא, ו”חנון ורחום וצדיק”, האמור במזמור קיב. כמו כן: “סמוכים לעד לעולם” נאמר בשבחו של ה’, ובשבחו של האדם – “סמוך לבו לא יירא”. מעבר לכל אלו, המוטיב העיקרי של “לעולם” ו”לעד”, שהוזכר 7 פעמים במזמור הקודם, מוזכר במזמור זה 4 פעמים בביטויים זהים של: “צדקתו עומדת לעד“, “כי לעולם לא ימוט”, “לזכר עולם יהיה צדיק”, ושוב “צדקתו עומדת לעד“. ובנוסף מוזכר היסוד הזה פעמים נוספות בתוכן של מזמור קיב, כמו באמירה שהצדיק לא יירא עד אשר יראה בצריו, שמשמעותו שהצלחתו תהיה תמידית ואיש לא יוכל לאיים עליה.
מה עומד מאחורי הקבלה כה משמעותית ובולטת כזו? נראה שהדבר בא ללמד שיראי ה’ אינם ‘נמחקים’ בזה שהם עובדים את ה’. הקב”ה לא ‘מוחק’ את יראיו בזה שהוא מצווה עליהם את מצוותיו. אדרבה, הקב”ה מעמיד אותם בארץ להיות כעין מקבילה למלכות שמים, כפי שיתבאר כעת.
עצם העובדה שהקב”ה נותן טרף ליראיו ושהוא זוכר את בריתו איתנו לעולם, שהוא מנחיל לנו נחלת גויים ושולח פדות לעמו, שהוא מצווה לעולם בריתו ושחכמתו ויראתו מקנים לנו שֵׂכֶל טוב (כפי שכל זה מתואר במזמור קיא) – כל זה כבר נותן לנו מלכות מסויימת בעולמו. יש בכך בחינה מסויימת של “ותחסרהו מעט מאלוקים וכבוד והדר תעטרהו. תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו” (תהילים ח, ו-ז). מתוך המלכות העצומה והמופלאה של הקב”ה, הוא מעניק גם לנו את המלכות שלנו, כחלק מהברית שלו איתנו שמוזכרת במזמור. בברית הזו, ככל שהאדם מסגל לעצמו ענווה ו’מתאיין’ יותר לפני ה’, כך ה’ יתברך משפיע עליו יותר ומנחיל לו ‘יש’ – “להנחיל אֹהֲבַי יש וְאֹצְרֹתֵיהֶם אמלא” (משלי ח, כא). דוד המלך מדגיש זאת במקומות רבים בתפילותיו, שהיותו מכיר בכך ש”כי ממך הכל ומידך נתנו לך” (דברי הימים א’ כט, טו), זה עצמו מה שמאפשר לקב”ה לתת לו את כל העושר והכבוד שהוא מנחיל לו.
אך בנתינת המלכות הזו לאדם יש גם היבט נוסף ומשמעותי ביותר. אין כאן רק בחינה של יראה ו’התאיינות’ מול ה’, אלא גם הבנה שתפקידנו כאן בעולם הוא לפעול את את הפעולות וההנהגות שבהם הקב”ה מנהיג את עולמו. אם “צדקתו עומדת לעד” אז גם אנו נשתדל להיות צדיקים כאלו שצדקתנו עומדת לעד. אם הוא חונן ונותן, אז גם אנו נהיה חוננים ונותנים. אם הוא מעמיד אותנו ומגדל אותנו ומחנך אותנו, אז גם אנו מעמידים דור ישרים מבורך ומשקיעים בילדינו ובחינוכם. אם הוא מתנהג ביושרה, ומעשי ידיו ומשפט, ונאמנים כל פיקודיו ועשויים באמת וישר, אז גם אנו נתנהג ביושרה ויקויים בנו “זרח בחושך אור – לישרים” (פס’ ד).
אם כן, מה שמאפיין את עובדי ה’ זו שְׁנִיּוּת עמוקה ביותר: מצד אחד ‘התאיינות’ ובחינה של עבד, יראה, וביטול גמור אל ה’; ומצד שני מלכות ובחינה של בנים, ואהבה. אלו הם היראה והאהבה, אותם מכנה הזוהר כשני כנפיים הנצרכות יחד על מנת לעוף (תיקוני זוהר, תיקון י, כה ע”ב) . השילוב הזה איננו דבר מובן מאליו, והוא דורש הרבה התבוננות וסיגול מעשי. משום שבאופן טבעי הדבר מייצר שתי נטיות הפוכות הנפש. הירא הוא בבחינת “ראוני נערים ונחבאו” (איוב כט, ח). יראה היא מצמצת, מגבילה, מקטינה ומשביתה, וכלשון הפיוט: “מול אלי וגודלו ירעד גופי כולו”. ידוע שרבי זושא מאניפולי זיע”א ביקש פעם שיתנו לו יראה כפי שיש למלאכים, אך הוא לא הצליח לעמוד בעוצמת היראה הזו. לעומת זאת באהבה יש תעוזה מסויימת. היא מקפלת בתוכה את ההכרה באהבת ה’ אל האדם, ושהוא רצוי, ושהתפילות שהוא מתפלל והשבחים שהוא משבח הם רצויים ואהובים. בבחינה של האהבה האדם איננו רועד ונחבא, אלא דווקא נמצא בזרימה מסויימת עם עצמו, הוא מתלהב ופועל ועושה מאהבה. ואכן בספרים הקדושים כבר עמדו על כך שבאמת קשה מאוד להכיל בו זמנית את שני הצדדים הללו יחד. ולכן הדרך ליישם זאת בפועל היא לבוא מיראה לאהבה ומאהבה ליראה, ולהימצא בתנועה תמידית ביניהם.
בנקודה זו ישנו עוד עניין חשוב מאוד ונפלא מאוד. אחד הקשיים הגדולים שלנו באמירת שבחים לה’ ובשירי שבח לה’ קשור בשאלת הערך של הדבר. הלא אנו יודעים שהקב”ה לכאורה אינו זקוק לכך שנשבח אותו. יש אינספור מלאכים שכבר משבחים ומפארים את ה’. איזה ערך יש לשבחים שלנו, ומה הטעם בזה? אמנם כשיש בכך צד של הודאה לה’ אז הדבר מובן – עלינו להכיר טובה לה’ ולהודות לו. גם אם הוא לא זקוק להכרת הטוב שלנו, זו מחויבות שלנו כלפיו, וגם חינוכי עבורנו לומר תודה על מה שקיבלנו. אבל ברוב התפילה שלנו אנו אומרים עוד ועוד שבחים ותהילות לה’, שאינם קשורים להכרת הטוב. בכל בוקר אנו למשל משבחים את ה’ שהוא דואג לתת לחם “לבני עֹרֵב אשר יקראו” (תהילים קמז, ט), או שהוא “נותן שלג כצמר, כפור כאפר יפזר” (שם, טז), ועוד. מה הערך בזה?
בעניין זה ישנו חידוש נפלא בעצם נקודת האפסות שלנו. ישנו פיוט מופלא הנאמר בקהילות רבות ביום הכיפורים, ומפאת אריכותו נביא כאן רק את תחילתו:
אשר אֵימָתֶךָ באראלי אֹמֶן. באבירי אֹמֶץ. בבלולי קרח. בברואי קֶדַח. ומוראך עליהם.
וְאָבִיתָה תהילה מגלומי גוש. מִגָּרֵי גַיְא. מִדְּלוּלֵי פֹעַל. מִדַּלֵּי מעש. והיא תהילתך.
אשר אימתך בהמון מלאכים. בהילוך מחנות. בועד אלפים. בְּוֶכַח רבבות. ומוראך עליהם.
ואביתה תהילה מזיו שונה. מִזֹּהַר כָּבֶה. מחסרי שכל. מחורשי רשע. והיא תהילתך:
הפיוט מתאר את רוממות צבא המלאכים משרתי ה’, ואימת ה’ אשר עליהם תמיד, לעומת שפלותם ודלותם של בני האדם. בהמשך הפיוט, לצד תיאורים נשגבים נוספים של שרפי הקודש ועבודתם הנשגבת לפני ה’, ישנם עוד תיאורים ‘מלבבים’ כלפינו בני האדם – סרוחי מעש, רחוקי אמת, רֵיקֵי צֶדֶק, הבל ותהו, חציר יבש, צל עובר, ציץ נובל, ועוד.
אנו כל כך שפלים, כל כך נמוכים וכל כך גרועים. אבל ה’ מתאווה לתהילה דווקא מאיתנו. דווקא השבחים שבוקעים מהנמיכות הגדולה כל כך שלנו, היא התהילה שהוא חפץ בה. קשה לנו להבין למה ה’ רוצה אותנו למרות שאנו כל כך נמוכים ושפלים. למה הוא לא מתאווה יותר לשירת המלאכים ולשבחיהם? מצד ההיגיון הפשוט שלנו, ככל שיותר גבוהים ומושלמים וקדושים יש בשבח שמשבחים יותר ערך. דווקא אז יש מקום לחשוב שהשבחים והתהילות שלנו יהיו שווים בעיני ה’. אבל כאן אנו רואים שההיגיון האמיתי הוא הפוך. כל החידוש שבבריאת העולם הוא דווקא בזה שהקב”ה איווה שתהיה לו שכינה בעולם השפל שלנו. חז”ל מלמדים שעיקר עניינה של השכינה הוא לשרות דווקא בתחתונים (בראשית רבה יט, ז). הרצון של ה’ ותהילתו הוא שמתגלית מלכותו ומהללים אותו דווקא בעולם השפל ביותר, הנמוך, הארצי, החסר והגרוע[1].
ה’חידוש’ שלנו הוא דווקא בשפלות שלנו. לכן כאשר אנו מכירים בשפלותנו ולא מנסים להיות ‘משהו’, דווקא אז יש לנו את הערך המיוחד. דווקא מי שהוא עניו מאוד ושפל בעיניו, ומכיר מאוד את חסרונותיו, השירה והתהילה שלו לה’ רצויות ויקרות מאוד. ולהגיע לכך לא קשה במיוחד; חסרונותינו ומגרעותינו הם כה רבים, שלא צריך להתאמץ כדי להודות בהם. כאשר אדם מתחבר לכך, גם ההלל שלו והשבח לה’ נעשים מכל הלב. כי הוא מבין היטב שהנמיכות שלו היא הנקודה שמשמחת ביותר את ה’. לא רק שאדם כזה לא נעשה עצוב ומדוכדך על כך שהוא נמוך וקטן, אלא הוא דווקא שמח בזה.
זו היא נקודת המעבר, ונקודת החיבור העמוקה ביותר, בין היראה לאהבה. דווקא כשאנו נמצאים במקום הנמוך ביותר שלנו, החדלוני והאפסי, אנו מבינים שכעת אנו מוצאים חן לפני ה’ ואהובים לפניו. ממילא מתעוררת אהבתנו אליו, ואנו משבחים ומהללים אותו בכל לב.
מתוך כך מובן ביתר שאת מדוע מזמור זה והמזמור הקודם הם מזמורי “הללויה”. השילוב של האהבה והיראה שהם מבטאים הוא התשתית להלל שלנו לה’. גם הפסוק החותם ומסכם את המזמור הקודם נוגע באופן ישיר מאוד ביסוד שהרחיב בו הפיוט שהובא לעיל: “ראשית חכמה יראת ה’… תהלתו עֹמֶדֶת לעד” (תהילים קיא, י).
כל האמור גם מבהיר יותר את המיקום של המזמורים האלו כפתיחה למזמורי ההלל שבאים מיד לאחריהם. דווקא מהמקום של “איש ירא את ה'”, שהוא בבחינת “אני עבדך בן אמתך”, מגיע המקום של “הודו לה’ כי טוב, כי לעולם חסדו” וכל מזמורי ההלל.
מזמור זה עוסק באדם שהוא “ירא את ה'” ו”במצותיו חפץ מאד”. אולם יש לברר מה המסר שהמזמור בא לומר בכל התיאורים הרבים שמופיעים בו. האם הוא נועד לספר מה הן התכונות הנדרשות מאדם ירא שמים, והפסוקים באים לתאר את תכונותיו ומעשיו הטובים של אדם צדיק כזה; או שהמזמור בא לתאר דווקא את השכר שהוא מקבל? מצד אחד ישנם פסוקים שמתארים את תכונותיו הטובות: “ירא את ה’, במצותיו חפץ מאד… חנון ורחום וצדיק… טוב איש חונן ומלוה, יכלכל דבריו במשפט… נכון לבו בָּטֻחַ בה’… פִּזַּר נתן לאביונים”. ומצד שני ישנם במזמור גם פסוקים של שכר והנהגה טובה של ה’ אל האדם: “הון וָעֹשֶׁר בביתו… זרח בחשך אור לישרים… כי לעולם לא ימוט, לזכר עולם יהיה צדיק. משמועה רעה לא יירא… עד אשר יראה בצריו… קרנו תרום בכבוד. רשע יראה וכעס, שִׁנָּיו יחרק ונמס, תאות רשעים תאבד”. ומצד שלישי, ישנם פסוקים שיכולים להתפרש לשני הכיוונים: “גבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יְבֹרָךְ” (פס’ ב) – אפשר להבין שמדובר בתיאור תכונת הגבורה של ירא ה’, שהוא דורש מעצמו להיות גיבור ולהעמיד דור ישרים שילך בדרך הגבורה הזו ויתברך ממנה; או שהכוונה תיאור שכר שהוא מקבל, שגם זרעו גובר בארץ ומצליח ומתברך. “וצדקתו עֹמֶדֶת לעד” (פס’ ג) – אפשר להבין זאת כשבח שהוא ממשיך לעשות חסדים תמיד, ולבו ממשיך להיות מחובר לעניים גם כאשר יש לו הרבה כסף (“הון ועושר בביתו” (שם)); או שהכוונה שה’ יתברך גומל לו שכר נצחי על צדקתו. “סמוך לבו לא יירא” (פס’ ח) – זהו תיאור של התעלות במידת הביטחון, או שמדובר שהקב”ה עומד לצדו ומשגיח עליו בגלוי, וממילא הוא סומך עליו ולא ירא.
נראה כי הפיתרון טמון כבר בפתיחת המזמור: “הללו יה אשרי איש” וכו’. לכאורה הפתיחה הזו אומרת דרשני: מדוע אמירת השבחים על האיש הזה היא הלל לה’? נראה מכאן שהאמירה של המזמור היא שהאדם עושה את חלקו בעבודה של יראת ה’ ודבקות במצוותיו, והקפדה בעניינים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום, והקב”ה נענה לו ומנהיג אותו בטוב ובשפע גשמי והצלחה כבר בעולם הזה. זהו שבחו והילולו של ה’, שכאשר אנו עושים את חלקנו בכל ליבנו וחפצנו, לא רק שהוא לא מתעלם מאיתנו, אלא אדרבה הוא נענה לנו ומשגיח עלינו בטוב, ומאפשר לנו לסמוך עליו. וכך אנו יכולים לרכז את כל מאוויינו במעשינו הטובים, ולא בדאגות ובהתגוננות מפני שמועות רעות שיכולות לבוא חלילה, כמתואר במזמור.
ישנם כמה וכמה מזמורים בתהילים שמבטאים את העיקרון הזה. לרוב הם מתארים מציאות בה הצדיק נמצא בקשיים גדולים וברדיפות גדולות, ואף על פי כן הוא מתחזק בה’. כאשר המסר הוא שה’ אכן ישמור עליו ויגן עליו. לעיתים גם מתואר אדם שנמצא כבר במדרגה כל כך עילאית שהוא יושב בסתר עליון ובצילו של ה’, ואז הוא כלל לא חווה את הצרות אלא זוכה להנהגה ניסית ביותר ששום אויב או מחלה לא יכולים לפגוע בו, ו”יִפֹּל מצדך אלף ורבבה מימינך, אליך לא יגש” (תהילים צא, ז). ייחודו של מזמור זה הוא בכך שלא מדובר בו על הצלה וישועה מצרה, וגם לא על הנהגה של ניסים ומופתים, אלא על שגרה ברוכה של אדם המתמקם באופן נכון בעולם הזה. הוא עושה את חלקו, וה’ מנהיג אותו בטוב גלוי.
מה מוטל על האדם הרוצה לזכות למציאות הנפלאה והנעלה הזו שבמזמור? על פי פסוקי המזמור לכאורה נדרשת עבודה ממוקדת מאוד: להיות ירא ה’, ולחפוץ במצוותיו. ואם מבינים ש”גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יברך” זו כן הגדרה של משימות המוטלות על האדם, אז צריך גם להיות גבור וישר. גם אם היישום של זה איננו קל, עצם העובדה שמדובר במשימות בודדות מאפשרת לאדם מיקוד[2].
נפתח תחילה בביאור עבודת “במצותיו חפץ מאד”, שהיא יחסית פשוטה יותר לקיום, ובהמשך נרחיב גם ב”ירא את ה'”. מה מקשה על האדם לחפוץ במצוות ה’? כאשר מערכת החוקים של התורה המצוות נתפסת על ידי האדם כמערכת חיצונית של דרישות שהוא נתבע לקיים, יהיה לו קשה לחפוץ בה. אך מנגד, ישנם רצונות רבים שהם מאוד טבעיים עבורו: הרצון להקים משפחה, להתפרנס, ליצור ושאר השאיפות והעיסוקים המרכזיים בחיי האדם. אלא שלאמיתו של דבר המימוש של הרצונות הללו הוא ממש עיסוק במצוות ה’. הלא הקב”ה מצווה על האדם להקים משפחה ולדאוג לה, להתפרנס ולפעול בעולם. אלו אינם דברים המנוגדים למצוות ה’, אלא הם עצמם חלק ממנה. כשאדם מבין את הנקודה הזו, הרצונות הטבעיים שבו מתחברים לרצון במצוות ה’. זהו איננו עוד עול ואתגר, אלא זה ממש מה שהוא עצמו כל כך רוצה. יתרה מזו, ההבנה הזו מעניקה משמעות הרבה יותר עמוקה לחיים עצמם. כל אותם רצונות טבעיים בענייני החיים הם ברי חלוף וזמניים כשהם מצד עצמם, בדיוק כמו עצם חיי האדם. כל שכן שכל תאוות ותענוגות הם הבל וריק. לעומת זאת כשאדם מחבר את הרצונות הטבעיים שלו אל רצון ה’, הם נעשים לחלק ממצוות ה’, והופכים להיות מחוברים אל הנצח.
מה שזה באמת מצריך אותנו בהקשר הזה הוא להכליל את החיים הטבעיים שלנו כמצוות ה’. הדבקות האמיתית היא לקשר כל פרט ופרט מהחיים לקיום רצון ה’, וממילא לראות את מצוות ה’ שבו. במקום להתמקד ברצון האישי בפרנסה, בתפעול הבית ובמילוי מטלות שונות, יש להתמקד בחלק של קיום רצון ה’ הטמון בתוך העשייה שלנו בעולם. כשאדם לוקח את החפץ הבסיסי ביותר שלו לעשות את רצון ה’, ומוריד אותו לפרטי הפרטים של החיים, יוצא שהוא למעשה עוסק כל היום בקיום מצוות ה’ בכל כוחותיו ובכל מאוויו.
יש כאן עבודה כפולה: ראשית להתבונן ולהבין שכל החיים יכולים להיות כלולים במצוות ה’. ויתרה מזו, “כל חפציך לא ישוו בה” (משלי ג, טו), ושום רצון שבעולם כשהוא מצד עצמו לא ישווה לרצון שמחובר לעבודת ה’. החלק השני בעבודה הוא להכניס באופן פרטני את כל פרטי החיים למסגרת של עבודת ה’.
עבודת הדביקות הזו מאירה מאוד את האדם. ב’צעטיל קטן’, קובץ ההנהגות של רבי אלימלך מליז’נסק זיע”א, הוא מדריך לומר לפני עשיית כל מצוה שהיא נעשית “לעשות נחת רוח להבורא יתברך שמו, וירגיל את עצמו לומר זאת בתוֹכִיוּת ופנימיות הלב”, והוא מוסיף ומבטיח ש”בהמשך הזמן ירגיש הארה גדולה באמירה זו” (צעטיל קטן, ד)[3]. כשאדם מקשר עוד ועוד פעולות קטנות מחייו אל העניין הגדול של עשיית נחת רוח לבורא יתברך שמו, זה מפתח בקרבו הרגשה של הארה גדולה.
כיוצא בזה כתב גם החוזה הקדוש מלובלין זיע”א[4]:
לומר האדם בפה מלא קודם ענייני עולם הזה כמו אכילה ושתיה וכדומה לו, לומר בפה מלא הריני מוכן לאכול להיות לי כוח לרצון אל, ולקיים מצוותו שציווני “השמר לך ושמור נפשך מאוד” (דברים ד, ט), “ואכלת ושבעת” כו’ (שם ח, י) וכיוצא בזה. וכן בשאר ענייני גשמיות, וכמו שאיתה בחובת הלבבות. וכן כשנוסע לסחורה יאמר בפה מלא הריני נוסע לסחורה להיות לי ממון לכבוד ה’ יתברך לשלם שכר לימוד בניי, להיות בניי תלמידי חכמים עוסקים בתורה ובמצוות לשם שמים. וכן להשיא את בנותיי לתלמידי חכמים, ולכבד את השבת, וליתן צדקות ומעשר, וכיוצא בזה. ובזה מקשר עסקיו בו יתברך.
(זכרון זאת, משפטים ד”ה ראשית)
כאשר אדם עושה זאת, הוא נעשה מואר באור ה’, כי הוא כל הזמן מחובר לה’. החפץ הפנימי שלו לעשות את רצון ה’ מקבל את המענה שלו. האדם גם מרגיש יותר ויותר שיש לה’ נחת רוח ממנו וה’ שמח בו, וכך הוא מתחזק עוד ועוד בעבודה זו. ורצון בונה רצון, וככל שהאדם פועל יותר על פי הרצון שלו, כך גובר עוד יותר החפץ שלו במצוות ה’ – “במצוותו חפץ מאד“.
[1] אמנם גם לאחר שמבינים שזהו ההיגיון האלוקי, ולא כפי שהיה נראה לנו בהיגיון אנושי פשוט, עדיין אין לנו יכולת להבין עד הסוף מדוע דווקא כך רצה ה’. וזו היא ממש חלק מהשפלות שלנו, שאנו לא מבינים עד הסוף את מה שהוא כן מבין. ויש בזה גם חלק מהיופי בקשר שלנו עם ה’.כעין מה שהשוני המהותי בין בעל לאישה גורם לכך שיש עניינים שבהם הם לא מסוגלים באמת להבין אחד את השני לעומק; ומצד שני הם אוהבים דווקא את מי שהם לא מבינים אותו. וגם חווים ‘חידוש’ דווקא במפגש עם הצד השונה מהם שאיננו מוכר ומובן להם, וזה חלק ממה שיוצר את הקשר המיוחד ביניהם.
[2] שאר התכונות המתוארות במזמור, שהוא חונן ונותן, מלווה וכו’ מופיעות לאחר השלב בו נאמר שהוא כבר מתברך בברכת שמים.
[3] בעבודת הדבקות הנעשית על ידי מחשבה זו הרחבנו גם בביאור מזמור ס”ג.
[4] החוזה מציין בענוותנותו שהדברים נכתבו בספר שבט מוסר. אך לאמיתו של דבר יש כאן הרחבה רבה שלו.
פרטים ליצירת קשר איתנו:
למזכיר הרב שמואל טל שליט”א, יצחק מאיר וייסבלום:
(עדיף מייל) b0502007887@gmail.com ,050-2007887
לרכז קליטה לרווקים חוזרים בתשובה, אמיר ברנע:
tshuvathaim@gmail.com ,050-8684018
לאתר התוכנית לחוזרים בתשובה ב”תורת החיים”
לרכזת קליטה לרווקות חוזרות בתשובה:
רבקה – 0508684106
לאתר המדרשה לחוזרות בתשובה “טהר הלב”
לרכזת קליטת משפחות בעלי תשובה, טלי מירון:
kthcbt@gmail.com , 050-7720605
לתרומות (סעיף 46):
באשראי או בביט
בהעברה בנקאית: חשבון מספר 424402, בנק 20, סניף 491. ע”ש תורת החיים
אתר טל חיים
www.talchaim.org.il
tal613613@gmail.com
דרכי הגעה למוסדות
קהילת תורת החיים ממוקמת ביד בנימין.
בישוב יש מרחבים ורוגע המאפשרים לגדול בעבודת ה’ מתוך שלווה.
הישוב נמצא במרכז הארץ, כ- 5 דקות נסיעה מצומת ראם (מסמיה) וכחצי שעה נסיעה מירושלים, בסמוך למחלף שורק של כביש 6.
הגעה בתחבורה ציבורית
מתחנה מרכזית בירושלים ניתן לנסוע בקווים הבאים:
כמו כן ישנו קו 451 (לאשדוד) היוצא מהר חוצבים, עובר דרך השכונות החרדיות ואינו עובר דרך התחנה המרכזית (קו מהדרין).