דף הבית » שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 291 | ח’ סיון תשפ”ד
בע"ה
הרמח”ל מציין בהקדמה שענייני האהבה והיראה, טהרת הלב ושאר המידות אינם נמצאים באדם באופן טבעי. הם אינם כמו השינה והיקיצה ושאר תנועות האדם הטבעיות. לכן נדרשים לימוד והתבוננות רבים כדי לקנות מידות ישרות:
ראה, אין דברי החסידות ועניני היראה והאהבה וטהרת הלב דברים מוטבעים באדם, עד שלא יצטרכו אמצעים לקנותם אלא ימצאו אותם בני האדם בעצמם כמו שימצאו כל תנועותיהם הטבעיות, כשינה והיקיצה, הרעב והשבע, וכל שאר התנועות החקוקות בטבענו, אלא ודאי שצריכים הם לאמצעים ולתחבולות לקנות אותם, ולא יבצרו גם כן מפסידים להם שירחיקום מן האדם, ולא יחסרו דרכים להרחיק מפסידיהם.
מדברים אלו עשוי להשתמע שעיקר עבודת האדם היא להכניע את הטבעיות שלו. משום שאם האדם לא יתמיד לכבוש בכוח את מאווי ליבו ורצונותיו, הם יקחו אותו למחוזות שליליים ביותר. ישנן אכן גישות כאלו בעבודת ה’, הַשָּׂמוֹת דגש מרכזי על כפיית הנפש והכרחתה ללכת בדרך התורה, כביכול בניגוד לרצונה וטבעה השלילי.
אולם להכנעה כזו עלול להיות מחיר גדול. חלק מהטבעיות הפשוטה שבאדם הוא העולם הרגשי שלו. אולם הרגשות הטבעיים שמתעוררים באדם לא תמיד מתאימים והולמים את הדרך שהוא רוצה ללכת בה. כאשר מנסים לכבוש את הנפש להתאים אותה בכוח לדרך שכלית מסויימת, הרגשות הללו נתפסים כמכשול שרק מפריע לעבודה. כך האדם לומד להחניק את רגשותיו ככל יכולתו ולהתנתק מהן. הוא מנסה לכוון את כל מעשיו לפי ‘שכל טהור’, קר ומחושב, שאין בו מקום לגחמות רגשיות. אולם בכך האדם מאבד מנוע רב עוצמה. הרגש הוא כוח אדיר שמסוגל לדחוף את האדם ולתת לו אנרגיה ולהט בעבודתו. אדם שמכבה את רגשותיו, יכול אומנם להיות ‘מְתֻכְנָת’ לעבוד נכון, אך לא תהיה בו ההשתוקקות לעשות זאת. הוא יכול להיות דומה למכונית עם הגה מדוייק, אך עם מעט מאוד דלק במנוע.
חשוב מכך, החיבור אל הרגש איננו בגדר המלצה בלבד וכוח עזר, אלא הוא חלק מהותי במצוות רבות. מצוות כגון אהבת ה’ ויראתו, אהבת ישראל ואהבת הגר, ועוד, דורשות במהותן הפעלה של כוחות רגשיים. ללא חיבור לעולם הרגשי, לא ניתן לקיים אותן כראוי.
יתר על כן, באדם ישנה נשמה, הופעה אלוקית טהורה. הרמח”ל מתייחס אליה בפרק הראשון: “חשובה ועליונה, גדולה יותר מן המלאכים עצמם” (להלן פרק א), “בת מלך” (שם ע”פ קהלת רבה ו, ו) שעיקר רצונה לשוב אל המלך ולהתחבר עמו. הרצון של הנשמה מופיע דרך הזרימה הטבעית של האדם, כרצון פנימי שאינו מגיע מהחלטה של השכל[1]. אדם עשוי למשל לחוש משיכה לחלק מסוים בתורה, וזוהי הכְוונה אלוקית שנשלחה אליו דרך הנשמה שלו. למשיכה כזו חשוב להקשיב ולתת מקום, משום ש”אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ” (עבודה זרה יט ע”א). החנקָת הזרימה הטבעית אינה מאפשרת לנשמה לבוא לידי ביטוי.
אכן העבודה שהרמח”ל מתווה איננה סותרת את הזרימה הטבעית. לעיל למדנו מדבריו שהכלי העיקרי לקניית המידות הטובות והרחקת מפסידיהן הוא ההתבוננות. הוזכר גם שההשפעה של ההתבוננות היא בחיבור תובנות שכליות אל הלב (ועוד יורחב בכך בביאור הפרק הראשון), וכן שהאדם הוא טוב ביסודו אלא שיש לו טעויות שמרחיקות אותו מן האמת. נמצא שעיקר העבודה אינה בהכנעה וכיבוש של הטבעיות, אלא ברתימתה להכרה בָּאמת והתחברות אליה.
אותה נשמה אלוקית שבאדם, שרוצה לשוב ולהתחבר אל המלך, למעשה רוצה בכל המידות הטובות. זוהי הטבעיות הפנימית העמוקה שבאדם. אלא שעל רצון פנימי זה רובצים מחסומים רבים, שמונעים ממנו לצאת אל הפועל ואף מונעים מהאדם לזהות ולחוש שזה מה שהוא רוצה. ההתבוננות פוקחת את עיניו של האדם לראות את רצונו הפנימי, להבין מה מונע מרצון זה לבוא לידי מימוש בפועל ולמצוא את הדרכים להתגבר על מחסומים אלו.
הרמח”ל מנגיד את ענייני עבודת ה’ לתכונות החקוקות בטבעו של האדם כשינה ויקיצה, רעב ושבע, שאותן לא צריך ללמוד. אולם גם את השינה והיקיצה צריך לנהל ולכוון באמצעות השכל, וכך גם את הרעב והשבע. במובן זה ענייני עבודת ה’ דווקא דומים לתכונות אלו: היסודות אכן חקוקים בטבעו של האדם, אבל הם צריכים הרבה הכוונה והיישרה. כך גם כוחות הרגש כאהבה ויראה, הם כוחות טבעיים שקיימים באדם מעצם טבעו, אך אם הוא לא יעבוד לכוון אותם נכון – הם עלולים לפנות לכיוונים שגויים ומזיקים. כוח האהבה שמכוּון היטב יופיע כאהבת ה’, אהבת התורה, אהבת ישראל ואהבת הבריות; כוח האהבה שאינו מכוון היטב יופיע כתאוות שונות שעלולות להפיל את האדם לבאר שחת. כוח היראה בטהרתו יופיע כיראת שמיים ויראת חטא; כוח היראה ללא תיקון יופיע כחרדות שמעכבות את האדם מלחיות חיים בריאים, בושה שמונעת ממנו לקיים מצוות וכדומה.
זה תפקידה של ההתבוננות – להשתמש בשכל על מנת לכוון את הכוחות הטבעיים והרצונות הפנימיים של האדם, כך שהללו יובילו אותו אל ה’.
חוסר הטבעיות שבתהליך ההתבוננות הוא רק שלב בדרך. המטרה היא להנביע את הכוחות הפנימיים בעוצמה גדולה, אך באופן מוכוון. זרימה טבעית חסרת בקרה עלולה להוביל את האדם גם למחוזות שליליים, ובמלוא העוצמה. ההתבוננות השכלית צריכה לכוון את הזרימה הטבעית של האדם אל עבר הטוב והרצוי בלבד. ללא התבוננות לא ניתן לזהות היכן יש בעיות בזרימה, ומה צריך לעשות כדי לאפשר לה להמשיך באופן תקין. הדבר דומה לצנרת של מים: כאשר יש תקלה כלשהי בצנרת, צריך לעצור את הזרימה לחלוטין לזמן מה, כדי לזהות את התקלה ולתקן אותה. אחרי התיקון ניתן וצריך לחדש את הזרימה, ואז היא תוכל לזרום ללא תקלות. בנוסף, גם ללא תקלות יש לעיתים צורך שהאדם יכוון את עצמו באופן שונה במצבים ובזמנים מסויימים, בהתאם למציאות המשתנה. גם זה דורש ניווט של השכל, ולא רק זרימה פשוטה וטבעית[2].
כך למשל במידת השמחה. שמחה היא כוח עוצמתי ביותר, אולם כאשר היא איננה מפוקחת היא עלולה להגיע להוללות, או לחזק את האדם בעשיית מעשים רעים. בנוסף, לפעמים יש לאדם קושי לשמוח. אם הוא חי רק בזרימה טבעית, יהיה לו קשה להיכנס למצב של שמחה כשהיא לא מתעוררת בו באופן טבעי. אולם אם הוא מתבונן גם בזמני השמחה וגם בזמנים שקשה לו לשמוח, הוא יוכל לזהות מה מזין את השמחה שלו ומה מקשה עליו לשמוח. על ידי זה הוא יוכל לחפש פתרונות לקשיים ולהעצים את גורמי השמחה – וכך להרגיש את השמחה בטבעיות באופן שלם יותר ותמידי יותר. מלבד זאת, ישנם זמנים שבהם צריך לעצור את השמחה ולתת ביטוי לרגשות אחרים, למשל כאשר הזולת נמצא בצרה וראוי להשתתף בצערו וכאבו. ללא התבוננות אדם עלול שלא לתת את לבו ודעתו לכך, ולזרום עם השמחה הטבעית שלו גם במצבים ובזמנים שהיא לא מתאימה.
נמצא שההתבוננות, על אף שהיא עבודה שכלית, יסודה הוא פיתוח המודעות העצמית באופן כזה שדווקא מנביע מהאדם את כוחותיו הפנימיים בצורה מלאה ושלמה יותר.
אכן, יש אמת בתחושה שהעיסוק בהתבוננות מצמצם את הזרימה הטבעית של האדם. כאשר אדם בוחן את מעשיו בתחום מסויים, והוא חושב ומתבונן בהתנהגות שלו ומנסה לשנות אותה – בהכרח יתנהל באופן פחות ‘זורם’ בתחום הזה ממי שאינו נותן את לבו לכך. אולם חשוב לזכור שהצמצום הזה הינו זמני בלבד. ואדרבה, מטרתו היא דווקא לשחרר את המחסומים שבאדם, ולאפשר לו לבטא את הפנימיות החיובית שלו באופן ‘זורם’ וחופשי יותר. לכן אין להיבהל ולהירתע מעבודת ההתבוננות, מחמת החשש שהיא תהפוך את האישיות של האדם ל’כבדה’ ועצורה. ובמקום לתת מקום לרגשות הטבעיים שלו הוא יהיה אחד כזה ששוקל כל דבר רק במאזני השכל הקר, ואינו מסוגל להפיק מעצמו רגש חי וטבעי. בדיוק להיפך; ללא התבוננות האדם אמור לחשוש לבטא את עולמו הפנימי הטבעי, שמא מעורב בו שמץ פסול מבלי שהוא שם את לבו לכך. אולם לאחר שאדם מתבונן ומתקן ומכוון את מידותיו ונטיותיו הטבעיות, ועובר את התקופה הזמנית של ‘חוסר הזרימה’ הנצרכת לשם כך, הוא יכול ‘לזרום’ הרבה יותר. הוא יוכל לתת לרגש שלו מקום מרכזי יותר, מתוך ביטחון ואחריות לכך שפנימיותו הטובה תצא לפועל במלוא החיוביות שבה, שתוסיף רק אור וברכה לו ולכל הסובבים אותו, ותעצים ותרומם אותו באהבת ה’ ויראתו.
אחרי שהרמח”ל מוכיח שיראת ה’ דורשת עיון ולימוד, הוא מצטט מתוך מאמר חז”ל:
אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר: “ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה” וגו’ (דברים י, יב), וכתיב: “ויאמר לאדם הן יראת ה’ היא חכמה” וגו’ (איוב כח, כח), שכן בלשון יוני קורין לאחת ‘הן’.
(שבת לא ע”ב)
מדברים אלו הוא לומד חיזוק לדבריו: “הרי שהיראה היא חוכמה והיא לבדה חוכמה, וודאי שאין נקרא חוכמה מה שאין בו עיון”. אולם לכאורה קשה לקבל את הקביעה הגורפת ש”היא לבדה חוכמה”. הרי ישנן חוכמות רבות, כפי שאמרו חז”ל: “חכמה בגויים – תאמן” (איכה רבה ב, יג), וכפי שהרמח”ל עצמו הקדים ואמר:
כי רוב אנשי השכל המהיר והפקחים החריפים ישימו רוב התבוננם והסתכלותם בדקות החכמות ועומק העיונים איש איש כפי נטית שכלו וחשקו הטבעי. כי יש שיטרחו מאד במחקר הבריאה והטבע, ואחרים יתנו כל עיונם לתכונה ולהנדסה, ואחרים למלאכות.
אם כן, מהי כוונתו של הרמח”ל בקביעה שרק יראת ה’ היא חוכמה?
רובד אחד בהבנת האמירה הזו, הוא שיראת ה’ היא היסוד של כל חכמה אמיתית. כל חוכמה מיוסדת על הנחות יסוד, שאם הן שגויות – ה’חוכמה’ כולה שגויה. כאשר ביסוד חוכמות שונות לא עומדת הנחה בסיסית של יראת שמים, בהכרח נמצאות שם הנחות יסוד שמנוגדות ליראת שמים. ממילא ה’חכמה’ כולה כבר איננה חכמה אמיתית, אלא מנוגדת לאמת שבתורה.
נדגים זאת במספר תחומים. בפסיכולוגיה, על פי גישות רווחות, הטיפול מבוסס על הנחת יסוד שהאדם מנוהל על ידי אוסף של דחפים אגואיסטיים, שאותן הוא מוכרח לספק בדרך זו או אחרת. אולם התורה הקדושה מלמדת שמהותו של האדם היא הנשמה הטהורה שבקרבו, שרצונה הוא לדבוק בה’ ולעשות את רצונו, והבחירה בידו בין טוב לרע. גישה זו מובילה בהכרח למסקנות אחרות ביחס להתנהגויות של האדם, ולדרכי טיפול שונות לחלוטין. הבדל נוסף הוא שטיפול המבוסס על גישות חילוניות עשוי להציע פעולות ומעשים שעל פי התורה הם פסולים ואסורים, וממילא בהכרח גם לא נכונים לנפשו של האדם ואינם חכמה אמיתית[3].
יסודו של תחום המשפט הוא בחוקה. חוקה שמושתתת על החלטות אנושיות כפופה לשינויים בהשקפת העולם של יוצריה, ובמקרים רבים גם לאינטרסים שלהם. לעומת זאת, חוקת התורה היא אלוקית, וממילא כפופה אך ורק לרצון ה’ הנצחי והמוחלט[4].
מחקר ההיסטוריה איננו מדע מדויק, והוא מושפע מתפיסת העולם של ההיסטוריון. אותם אירועים היסטוריים יתוארו באופן שונה לחלוטין על ידי היסטוריונים בעלי הסתכלויות שונות. למשל, האם כיבוש הארץ על ידי עם ישראל בצאתו ממצרים יתואר כמהלך השתלטות של מקבץ שבטים על ארץ לא להם, או כמהלך אלוקי (מלווה בניסים גדולים) של הנחלת הארץ לעמו כפי שהבטיח לאבותיהם? האם מלחמותיו של דוד מלכנו יתוארו כמסע רצח אכזרי או כמהלך של ביסוס ביעור עבודה זרה וערכי רֶשַׁע וכינון מלכות שמיים? האם שיבת עם ישראל לארצו בדורות האחרונים היא השתלטות על אדמות פלסטין וכיבוש מדכא כלפי יושבי הארץ הערבים, או גאולת עם השב לארצו בהשגחה אלוקית מופלאה? אין זה עניין של ניסוח בלבד, אלא מבט שמשפיע על המחקר עצמו. על פי אופן ההסתכלות על האירועים מחליט החוקר לאלו אירועים יש לייחס חשיבות גדולה בהבנת ההיסטוריה ולאלו לא, וכיוצא בזה[5].
אפילו במדעי הטבע, שהם אובייקטיביים לכאורה, ישנה השפעה גדולה להנחות היסוד. ישנו מרחב לא מבוטל שבו המחקר משתמש בהשערות על מנת להבין את התצפיות. השקפת העולם של החוקר היא שתכריע אלו השערות קבילות ואלו נפסלות. אם חוקר סבור שאין בורא לעולם, הוא מוכרח לאמץ תאוריות מסוימות שיסבירו איך העולם נוצר או התפתח. לעומתו, חוקר שמאמין באלוקים הבורא, היוצר והמשגיח, ובנכונות התורה שבכתב ושבעל פה, אין לו מניעה לקבל את דברי חז”ל ש”כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו” (ראש השנה יא ע”א)[6]. כלומר גם כאן ‘חכמה’ אמיתית היא זו המבוססת על יראת שמים.
לאמירה שיראת ה’ היא החכמה לבדה ישנו רובד נוסף. הדבר היחיד שיכול לחבר את כל חלקי הבריאה זה לזה הוא יראת ה’, כלומר מבט נכון על יחסי הבורא והנבראים. יש לגשת לחוכמה מתוך הבנה שיש אלוה אחד שברא את הכל ומנהיג את הבריאה כולה, ואנחנו נבראנו כדי לעשות את רצונו ולהתקרב אליו. ממילא כל חלקי החכמה צריכים להיות שלובים זה בזה ומחוברים לתכלית אחת, ולא יתכן להפרידם זה מזה. לולא ההבנה הזו, החכמה נעשית מפוצלת, כאשר כל חלק ממנה עלול לפגוע בחלקים אחרים. כך למשל בתחום הרפואה, המדע ניתק בין רפואת הגוף לרפואת הנפש, ועסק תחום בנפרד. רק בתקופה האחרונה מתעוררת ההבנה שההפרדה הזו פוגעת גם בגוף וגם בנפש. הולכות ונוצרות יותר ויותר שיטות טיפול המנסות לשלב את הגוף והנפש, מתוך הבנה שבמהותם הם קשורים זה בזה.
תחום אחר בו נגרמו נזקים הוא ייצור המזון. ההתפתחות הטכנולוגית והרצון לייצר ולשמר כמותיות גדולות של מזון, גרמו לפגיעה באיכות המזון, על ידי הכנסת כמויות גדולות של חומרים משמרים, ריסוסים ושאר מרעין בישין. כך גם ההתפתחות התעשייתית: פליטת הגזים הרבים שנובעת מגידול עצום של מפעלי הייצור וכלי התחבורה הביאה לפגיעה באוזון, שמערערת את שכבת ההגנה הזו שהקב”ה פרס עלינו לשומרנו. גם חקר הגרעין, שהביא להישגים מרשימים לאנושות, הוליד גם את פצצת האטום, שהיא כלי המשחית האיוֹם ביותר שניתן להעלות על הדעת. כל הנזקים הללו, שעלולים להביא חס ושלום לחורבנו של העולם, נגרמו דווקא מחמת חוכמתם של בני האדם. אמנם יש “חוכמה בגויים”, אבל היא נקודתית ועלולה להיות מנותקת מההקשר הרחב של הבריאה כולה, ומתוך כך לפגוע בבריאה. רק חוכמה שמושתת על יראת ה’ יכולה להיות אמיתית ושלמה. רק היא יכולה להימנע מטעויות כאלו של פיתוח היבט מסויים בעולם על חשבון היבט אחר, ופגיעה בו. משום שחכמה כזו מבוססת על נקודת מבט שכוללת את כל פרטי הבריאה, בהיותם מחוברים כולם לבורא העולם.
עד כה עסקנו בשאלת הנכונות של החוכמה עצמה, וראינו שבלי יראת ה’ היא עלולה להיות שגויה. אולם יש בזה גם רובד עמוק יותר. הבוטניקה למשל, מנתחת את המבנה והמערכות של צמח. אלו דברים מופלאים ומפעימים כשלעצמם, אולם המהות האמיתית שלהם היא שבזה מתגלה חוכמתו של הקב”ה וגדלותו כבורא העולם ומנהלו. כל הבריאה כולה היא כלי עבורנו להיפגש עם ה’ יתברך, כפי שכותב הרמב”ם:
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול.
(רמב”ם הל’ יסודי התורה פ”ב ה”ב)
כך הוא גם בכל תחום מתחומי הבריאה. בכל דבר אנחנו יכולים וצריכים לפגוש את ה’. חוכמה כשלעצמה היא דבר בעל תועלת, אבל תכליתה האמיתית היא לגלות את הקב”ה שמופיע דרך הבריאה – וזה קורה רק על ידי יראת שמיים. ראיית הבריאה ככלי למפגש עם ה’ איננה דבר חיצוני לחוכמה, אלא היא החוכמה עצמה.
ללא יראת שמים, לא רואים את הבורא המופיע דרך הבריאה. במקום לראות ‘בריאה’ המקושרת לבוראה, רואים עולם מנותק שהוא כביכול תוצאה של ‘מפץ’ מסתורי. דומה הדבר לאדם שרואה עץ עם ענפים ופירות, אך חושב שזהו עץ תלוש שהונח לקישוט. או אדם שרואה בובה בתיאטרון בובות, וחושב שהיא מתנענעת בכוחות עצמה, ולא נמשכת בחוטים על ידי המפעיל שלה. אדם כזה גם לא יהיה מסוגל להתפעל מחוכמתו של המפעיל, כי הוא אפילו לא מבחין בקיומו. השאלה האם אם האדם רואה את היקום כתלוש וחסר חיבור לאלוקות, או כ’בריאה’ שאלופו של עולם נמצא בה בכל תנועה ותנועה, משפיעה על כל הגישה שלו אל העולם ואל מה שמתרחש בו.
גם בתחום הבריאה הגלוי לנו, שבו החוכמה הטבעית עוסקת באופן ישיר, יכולתה מוגבלת. לדוגמה, המדע יכול להסביר מדוע כדור הארץ מתמיד בתנועתו – משום שזהו חוק טבע, שכל גוף מתמיד בתנועתו אם אין דבר שעוצר אותו. וכך גם כל גורמי השמים נעים בתנועות מוגדרות ובמסלולים קבועים כבר אלפי שנים רק מכוח התמדתם בתנועתם. אולם המדע איננו מסביר מדוע קיים החוק הזה, ומדוע מתקיימת התנועה הזאת[7]. שאלות כאלו שייכות לתחום חוכמת האלוקות, העוסקת בדרכי הנהגת ה’ את עולמו, ומטרתה לגלות את מלכות ה’ בעולם. גם בנקודה זו אנו רואים ששלמות החוכמה היא רק ביראת ה’, המביאה להכרה במלכותו וראיית הטבע כולו ככלי לגילוי מלכותו.
אם כן, האמירה של הרמח”ל שיראת ה’ “היא חוכמה והיא לבדה חוכמה” אין כוונתה שאין חוכמה בחוכמות הטבע. הכוונה היא שחוכמות אלו כשלעצמן הן חסרות מאוד בלעדיה, ואין להן משמעות בלעדיה. יראת ה’ מצילה את החוכמה מטעויות בסיסיות על ידי הנחות יסוד אמיתיות. היא מובילה את החוכמה להיות נכונה יותר מתוך תפיסה כוללת של המציאות. היא מוסיפה לה קומה של עומק ומשמעות, מתוך ההבנה שבכל פרט בבריאה יש גילוי אלוקות. היא משלימה את התמונה בהבנה של רצון ה’ שמפעיל את הבריאה, וממילא מכוונת את האדם שמתבונן בבריאה להשתמש בכל מה שהוא רואה ככלי לגילוי מלכות ה’ בעולם.
כאשר אדם לומד כל אחת מהחוכמות מתוך יראת שמיים, הוא יוכל להתקדם על ידי לימוד זה בעבודת ה’. הוא ימצא את גילוי האלוקות שבבריאה. על פי ההכוונה שבתורה הקדושה, הוא יוכל להוסיף ולגלות גם את רצון ה’ דרך אותה החוכמה. נמצא שהחוכמה איננה אלא כלי עבור התורה, שהיא הביטוי של רצון ה’ מאתנו. דבר זה נרמז גם בבית המקדש, בכך ש’הנר המערבי’ שבמנורה, המבטא את החוכמה, פונה אל הארון שבקודש הקודשים, המבטא את התורה (רמב”ם הל’ בית הבחירה ג, ח). היוונים התכחשו לקשר הזה, ולכן טימאו את השמנים של המנורה, לומר שהחוכמה אינה קשורה לטהרה ולקדושה. הנס הגדול של חנוכה מבטא את הניצחון על התפיסה היוונית הקלוקלת, ואת חידוש החיבור של החוכמה אל קודש הקודשים, אל התורה, אל דבר ה’[8].
כפי שראינו, הבסיס לדברי הרמח”ל הוא הפסוק במשלי: “ויאמר לאדם הן יראת ה’ היא חכמה”. התבוננות בפסוק זה בהקשרו מובילה לאותו רעיון:
והחכמה מאַין תמָצֵא ואי זה מקום בינה. לא יָדע אנוש ערכּהּ ולא תמצֵא בארץ החיים… והחכמה מאין תבוא ואי זה מקום בינה. ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתָרה. אבדון וָמוֶת אמרו באזנינו שמענו שמעהּ. אלוקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה. כי הוא לקצוֹת הארץ יביט, תחת כל השמים יראֶה… אז ראהּ וַיְסַפְּרָהּ, הכינהּ וגם חקָרהּ. ויאמר לאדם: הן יראת ה’ היא חכמה, וסוּר מֵרע בינה.
(איוב כח, יב-כח)
מתואר כאן שבני אדם עמלים וטורחים לחפש את החוכמה. היא כל כך גדולה וכל כך נסתרת, ובעלי החיים וגם בני האדם אינם מכירים אותה. לא זו בלבד, אפילו הבריאה עצמה אינה יודעת את סודה. רק בורא העולם בעצמו שצופה ומביט בכל העולם מתחילתו ועד סופו יודע את החוכמה, שהרי הוא יצר אותה.
לכאורה הדבר מתמיה, שהרי למצוא את החכמה אמור להיות דבר פשוט. אם רוצים לחשוף את חוקי הטבע הבסיסיים, מה מונע מן האדם להתבונן בטבע ולהגיע למסקנות? אם הוא יתבונן בתרנגולים הוא ידע את החכמה של חיי התרנגולים; אם הוא יעמק לחקור את עץ התאנה, הוא יבין את החכמה הטמונה בו. מדוע שלמה המלך אומר בחכמתו שאי אפשר לדעת את החכמה?
לא שלפי כל האמור הדבר מובן. ללא יראת ה’ לא ניתן להגיע לחכמה. וזה מה שממשיך שלמה ומתאר בפסוקים אלו, שהקב”ה כביכול פונה אל האדם ואומר לו: חוכמה אתה מבקש? דע לך שחוכמה באמת היא רק יראת ה’ – חוכמה כזו שמובילה אותך למעשים ישרים, לסור מרע ולהתקרב לבוראך.
[1] כמובן שלא כל רצון שמתעורר באדם הוא מצד הנשמה, ויש צורך בהקשבה פנימית וזהירות כדי לברור ולהבחין ברצונות זכים אלו.
[2] ראה טל חיים ימים נוראים שער ד’ פרק ג’ (ובפרט עמ’ רמה-רמט), שם הורחב ביחס שבין ההשתנות המושכלת לבין הזרימה עם הכוחות הטבעיים, והדברים הומחשו וחודדו בעזרת שלושה משלים ודרך עבודת הפר והשעיר ביום הכיפורים.
[3] חשוב לציין שהפער בין הפסיכולוגיה החילונית לזו התורנית הוא משמעותי מאוד, כיוון שהוא נוגע בנפשו של אדם, שהיא לב ליבם של חיי היהודי. עד כדי כך שטעות היא להסתכל על הפסיכולוגיה כ”חכמה בגויים” שחז”ל אישרו את השימוש בה. זוהי “תורה בגויים”, ועליה אמרו חז”ל: “תורה בגויים – אל תאמן” (איכה רבה שם). הרחבנו בסוגיה זו בטל חיים תהילים ח”ג עמ’ רמד.
[4] לשיקול דעתם של חכמי ישראל ישנה יכולת מוגבלת להשפיע על חוקי התורה. ככלל, מאמציהם מכוונים לגלות את רצון ה’, והם מבוטלים אליו לחלוטין. רק בדברים מסוימים בהלכה מוגדר שהם נתונים לשיקול דעתם של החכמים ועשויים להשתנות בתקופות ובמצבים שונים.
[5] ומלבד זאת, לא פעם היסטוריונים מסלפים גם את העובדות עצמן, כדי ‘להתאים’ את האירוע לאופן שבו הם תופסים אותו.
[6] אכן אין הכרח לשלול כל תאוריה מדעית שאיננה מתאימה לפשטי הכתובים, כל עוד ניתן להראות כיצד בכל זאת היא כן תואמת לכתוב בתורה. ראה למשל מלבי”ם (בראשית ז, יא), שמתמודד עם ניסיון להבין את המבול כתופעת טבע. כמו כן הוא מסביר (שם, כג) את הממצאים הארכאולוגיים של עצמות בעלי חיים ענקיים, ומתמודד עם הראיות שהמדענים מביאים מהם לגיל העולם. ואין כן המקום להאריך בזה.
[7] ישנם חוקים שהמדע יכול להסביר בדיעבד מדוע הם נצרכים או מועילים. אך עדיין יש לתהות לגבי סיבת היווצרות החוקים הללו מלכתחילה, עד לנקודה שבה כבר אין למדע תשובה.
[8] ולא בכדי הוא שדווקא מהמילה היוונית “הן” לומדים חז”ל על היות יראת ה’ החכמה הבלעדית.
פרטים ליצירת קשר איתנו:
למזכיר הרב שמואל טל שליט”א, יצחק מאיר וייסבלום:
(עדיף מייל) b0502007887@gmail.com ,050-2007887
לרכז קליטה לרווקים חוזרים בתשובה, אמיר ברנע:
tshuvathaim@gmail.com ,050-8684018
לאתר התוכנית לחוזרים בתשובה ב”תורת החיים”
לרכזת קליטה לרווקות חוזרות בתשובה:
רבקה – 0508684106
לאתר המדרשה לחוזרות בתשובה “טהר הלב”
לרכזת קליטת משפחות בעלי תשובה, טלי מירון:
kthcbt@gmail.com , 050-7720605
לתרומות (סעיף 46):
באשראי או בביט
בהעברה בנקאית: חשבון מספר 424402, בנק 20, סניף 491. ע”ש תורת החיים
אתר טל חיים
www.talchaim.org.il
tal613613@gmail.com
דרכי הגעה למוסדות
קהילת תורת החיים ממוקמת ביד בנימין.
בישוב יש מרחבים ורוגע המאפשרים לגדול בעבודת ה’ מתוך שלווה.
הישוב נמצא במרכז הארץ, כ- 5 דקות נסיעה מצומת ראם (מסמיה) וכחצי שעה נסיעה מירושלים, בסמוך למחלף שורק של כביש 6.
הגעה בתחבורה ציבורית
מתחנה מרכזית בירושלים ניתן לנסוע בקווים הבאים:
כמו כן ישנו קו 451 (לאשדוד) היוצא מהר חוצבים, עובר דרך השכונות החרדיות ואינו עובר דרך התחנה המרכזית (קו מהדרין).