שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 290 | א’ סיון תשפ”ד

רות ודוד כסוללי דרך לקבל תורה ולהתקשר אל ה’

הקשר בין העוני במגילת רות למתן תורה לכאורה אינו מובן

כמה טעמים הובאו לקריאת מגילת רות בשבועות: “ומה ענין רות אצל עצרת, שהיא נקראת בעצרת בזמן מתן תורה? ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני” (מדרש זוטא רות א, א). טעם נוסף הוא שמגילת רות התרחשה בתקופת הקציר, כפי שמתואר בה, וזו בדיוק התקופה גם של חג השבועות – “חג הקציר” (אבודרהם, סדר תפילות הפסח, שאר תפילות החד). הסבר שלישי הוא שמגילת רות מדגישה את מידת החסד, ושבועות הוא זמן מתן תורה, שהחסד הוא אחד מיסודותיה: “ולמה קורין מגילה זו בחג שבועות? שמגילה זו כולה חסד והתורה כולה חסד, שנאמר ‘ותורת חסד על לשונה’ (משלי לא, כו), וניתנה בחג שבועות” (מדרש לקח טוב רות, בסופו). “תורה – תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים” (סוטה יד ע”א). עוד טעם הוא שבמגילה מסופר על התגיירותה של רות, ובמתן תורה כל ישראל קיבלו את המצוות ו’התגיירו’ (אבודרהם, שם). הסבר חמישי הוא שמגילת רות היא הרקע להולדתו של דוד המלך וספר היוחסין שלו, כפי שמופיעה בסופה, ותאריך הולדתו של של דוד המלך הוא בחג שבועות[1] (תבואות שור בבא בתרא יד ע”ב). עוד הסבר הוא שבמתן תורה זכינו לחירות משעבוד המלכויות, ובמגילת רות רמוזה הגאולה העתידה (רות ג, יב): “כי גֹאֵל אנכי וגם יש גֹּאֵל קרוב”(עוללות אפרים ח”ב מאמר קמו).

אמנם הטעם הראשון שהובא כאן טעון ביאור. במקור הדברים במדרש נכתב:  

ומה ענין רות אצל עצרת, שהיא נקראת בעצרת בזמן מתן תורה? ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני, וכן הוא אומר: “חַיָּתְךָ ישבו בה תכין בטובתך לעני אלוקים” (תהלים סח, יא). אמרה תורה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם תן חלקי בשבט של עוני, שאם עשירים עוסקין בי יהיו מתגאין, אבל כשהן עניים הם מתעסקין בי ויודעין שהם רעבים, שנאמר: “נִתַּן הַסֶּכֶל במרומים רבים, ועשירים בשפל יֵשֵׁבוּ[2]” (קהלת י, ו).

(מדרש זוטא, שם)

לכאורה לא מובן כיצד למדים ממגילת רות “שלא ניתנה תורה אלא על ידי ייסורין ועוני”. היכן הייתה נתינת תורה במגילת רות? אמנם רות התגיירה וקיבלה עליה עול מצוות, אך לכאורה אין במגילה התייחסות לעצם העיסוק בתורה? אם כן, כיצד הדבר מלמד שהיכולת לעסוק בתורה היא מתוך עוני וייסורים, כדברי המדרש? קשה לומר שעצם המנהג לקרוא את רות ביום מתן תורה הוא זה שמלמד את העיקרון הזה. משום שבפועל מתן תורה לא היה על ידי ייסורים ועוני, אלא רק אנו אלו שמצמידים את שני המאורעות. מה גם שלפי זה לא ברור מדוע לקרוא דווקא את מגילת רות, הלא אפשר היה לקרוא למשל את מגילת איכה, ספר איוב או כל מקור אחר בתנ”ך העוסק בייסורים ועוני, וישנם רבים כאלה.

במחזור ויטרי[3] נראה שישנו הסבר לכך:

ובמדרש רות אמרינן: למה נאמרה רות בעצרת בזמן נתינת התורה ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי ייסורין ועניות. וכן כתב רב יהודה בר ברזילאי בהילכותיו. שכשיצאו ישראל ממצרים על ידי ייסורין נגאלו. וכן רות: “ויהי רעב בארץ” (רות א, א), וקיבלה תורה כשנתגיירה.

(מחזור ויטרי, סי’ שיב)

אולם הדברים לכאורה עדיין לא מובנים. הלא דווקא מהרעב המתואר בתחילת המגילה לא סבלה רות. היא הגיעה לארץ לאחר שכבר הסתיים הרעב וה’ פקד את עמו. ועוד, הגיור של רות נעשה עוד לפני שהיא סבלה ייסורים ועוני, בהיותה בארץ מואב. ולא נראה שעצם זה שגר מתגייר בהכרח כבר כרוך בזה ייסורים ועוני. בנוסף, כאמור “נתינת התורה” האמורה במדרש מתייחסת ללימוד תורה – “מתעסקין בי”, ולא לקבלת מצוות התורה כפי שהיה אצל רות.

במגילה מתואר עומק השפל שחוותה רות

אמנם עצם המציאות של ייסורים ועוני אכן בולטת מאוד במגילת רות, גם לאחר שרות ונעמי שבות לארץ. רות הולכת ללקט שיבולים כדרך העניות, וזקוקה למציאת חן אפילו עבור זה: “ותאמר רות המואביה אל נעמי, אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו” (רות ב, ב). היא נאלצת להסתובב בשדות יחד עם הקוצרים, וחז”ל מדגישים את מאמציה המיוחדים לשמור על צניעותה במציאות שבה הדבר איננו קל ואיננו מובן מאליו: “‘למי הנערה הזאת’ (רות ב, ד), וכי דרכו של בועז לשאול בנערה? אמר רבי אלעזר: דבר חכמה ראה בה, שני שבלין לקטה, שלושה אינה לקטה. במתניתא תנא: דבר צניעות ראה בה, (שבולין) עומדות (ליקטה) מעומד, נופלות מיושב” (שבת קיג ע”ב). וכן: “‘למי הנערה הזאת’, וכי לא היה מכירה? אלא כיון שראתה נעימה במעשיה, כל הנשים שוחחות ומלקטות וזו יושבת ומלקטת, כל הנשים מלקטות בין העמרים וזו מלקטת מן ההפקר, כל הנשים משחקות עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה. ‘ותשב מצד הקוצרים’ (רות ב, יד) ולא בתוך הקוצרים” (ילקוט שמעוני רות, רמז תרא). לא זו בלבד, רות גם חווה השפלה גדולה בעצם היותה ‘חסרת שם’; היא לא ‘רות’ אלא “נערה מואביה היא השבה עם נעמי” (רות ב, ו); היא רק שבה עם נעמי, אבל היא עצמה מואביה.

גם עבודתה היתה עבודה מפרכת מהבוקר עד לפנות ערב: “ותבוא ותעמוד מאז הבוקר ועד עתה” (שם, ז), ו”שִׁבְתָּהּ” ומנוחתה היו רק  “מעט” (שם). היא גם הייתה יכולה להיפגע מהנערים אשר בשדה, כפי שמשמע מכך שבועז אומר מבטיח לה לבסוף שיצווה את הנערים לבל יגעו בה. הוא גם נותן לה רשות לשתות מהמים שהם שואבים, ומובן שלפני כן היה הדבר אסור לה.

התגובה של רות לנדיבותו של בועז היא: “ותפל על פניה ותשתחו ארצה, ותאמר אליו מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה” (שם, י). מעבר לשפלות וההכנעה שלה, יש לה גם תחושה ברורה שלא מגיע לה בכלל שיתייחסו אליה. גם אחרי שבועז מספר ששמע בשבחה, היא אומרת בפשיטות: “ותאמר אמצא חן בעיניך אֲדֹנִי כי נחמתני, וכי דברת על לב שִׁפְחָתֶךָ ואנכי לא אהיה כאחת שִׁפְחֹתֶיךָ” (שם, יג). היא מתארת שהוא מנחם אותה ומרגיע את לבה, כלומר היא במצב שמאוד זקוק לנחמה והרגעה. בפסוק הזה גם מתבטאת שוב השפלות הגדולה שלה, היא מכנה עצמה ‘שפחה’ שלא ראויה אפילו להיות שפחה. המשך הפסוקים גם כן מדגיש את מצבה, כאשר בועז מזהיר את נעריו שלא יכלימו אותה ולא יגערו בה, כלומר זה מה שהיה צפוי לה אלמלא אזהרתו. גם האמירה של נעמי אליה: “הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך” (שם ג, א), משמעה שכרגע אין לרות מנוח, ולא טוב לה.

המשך המגילה הוא קפיצה מדרגה משמעותית במובן של “ייסורין ועוני”. ההליכה של רות בלילה לגורן לשכב למרגלותיו של בועז, דרשה ממנה תעוזה, מסירות נפש שלא תאומן, התבטלות, ומוכנות בלתי נתפסת לביזיון כל כך נוראי. הלא כל נעריו של בועז היו שם, ואילו רק אחד מהם היה מתעורר, היה למעשה שלה סוף מר ונמהר. וכפי שגם בועז מזהיר אותה כשהוא שולח אותה לדרכה בטרם יאיר היום שאסור שאיש יידע שהיא היתה בגורן, משום חוסר הצניעות שבדבר.

היותה של נעמי עניה סוערה בולט גם בעצם ההסכמה המיידית שלה לרעיון המסוכן והמופרך כל כך של נעמי ללכת לגורן. הלא אם רות רוצה שבועז יגאל אותה, לשם מה ללכת לגורן? מדוע לא לבקש זאת ממנו בפשיטות? אמנם כשנעמי מציעה את הרעיון לרות התגובה שלה היא: “כל אשר תאמרי אלי אעשה” (שם, ה). הכתוב גם מדגיש: “ותעש ככל אשר צִוַּתָּה חמותה” (שם, ו).

רות השתמשה בתעוזה גדולה בכוח הנשי שלה מתוך דחף פנימי אלוקי

כאמור, המעשה של רות הצריך תעוזה גדולה. נעמי אמנם בוטחת שלאחר שרות תרחץ ותסוך ושים שמלותיה עליה – “ושכבת והוא יגיד לך את אשר תעשין” (שם, ד). אולם מהיכן הביטחון הזה? הרי בועז היה יכול בקלות לכעוס מאוד על חוסר צניעותה. במדרש מובא שדוד המלך הודה לה’ במיוחד על כך שנתן בלבו של בועז לברך את רות ולא לקלל אותה כפי שהיה יכול לקרות באופן טבעי:

זה שאמר הכתוב: “חצות לילה אקום להודות לך” (תהילים קיט, סב). כך אמר דוד: חייב אני לקום להודות לך על מה שעשית לזקני וזקנתי בחצי הלילה, שנאמר: “ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת” (רות ג, ח), שאילו התחיל לה קללה אחת מהיכן הייתי עומד; נתן בלבו וברכה: “ברוכה את לה’ בתי” (שם, י).

(ילקוט שמעוני רות, רמז תרו)

התעוזה שנדרשה מרות לצאת אל הגורן למרות כל הסיכון שבדבר מזכירה את מעשיה של סבתא אחרת של דוד – תמר. אף היא נדרשה לתעוזה גדולה והסתכנות בכל המעשה עם יהודה (בראשית לח). הלא מדוע להניח שהוא ירצה לפנות אליה? ואולי יהיה לו כסף או אמצעי תשלום אחר, והוא לא יצטרך לתת לה את חותמו? או שמא הוא יבחר לבסוף להכחיש את הכל? מהיכן לקחו הנשים הללו את התעוזה הזו?

אנחנו גם מוצאים עוד סבתא מרוחקת יותר שגם היא נוהגת באופן דומה – לאה. היתה לה מוכנות להתחלף עם רחל בליל הכלולות, למרות שבעצם ברור שיעקב יגלה את זה למחרת. ובאופן טבעי הוא עשוי לכעוס עליה ולומר שזה מקח טעות ולהתרחק ממנה לצמיתות. בבחינה זו היה גם המעשה שלה עם הדודאים, שהיא אומרת ליעקב: “אלי תבוא כי שָׂכֹר שכרתיך בדודאי בני” (בראשית ל, טז). מניין לה שיעקב יסכים לכך? יש כאן מוכנות של לאה להתבזות ולהשפיל את עצמה לגמרי, ובלבד שיעמוד זרע ממנה. וחז”ל אכן משבחים אותה מאוד על כך (נדרים כ’ ע”ב).

אף על אמו של דוד, נצבת בת עדאל, מסופר במדרש כעין מעשה רחל ולאה. בעלה ישי התרחק ממנה, אך היא נקטה בדרך של עורמה כדי לזכות להוליד ממנו את דוד (ילקוט המכירי תהילים קיח, כח).

אין אפשרות להבין את מעשיהן של הנשים היקרות הללו, אמותיהן של מלכות, אלא רק שהיתה בהן הארה פנימית שדחפה אותן לבנות את בית ישראל ולהזריח את אורו של משיח. הן השתמשו בכוח הנשי שבהן כדי למלא את הצורך של האיש באותה נשיות, ובכך לגרום את החיבור שהם רצו בו על מנת להעמיד תולדות. מה שהניע אצלן את הכוח הזה היה  אמונה גדולה ומסירות נפש, והתבטלות גמורה לדחף פנימי-אלוקי שהיה קיים בתוכן. כדי לעשות זאת נדרשת גבורה רבה. החסימה העיקרית שעומדת בפני מעשה כזה היא החסימה הפשוטה שאין לאישה שום ביטחון שהאיש שכלפיו היא מפנה את הכוח הנשי שלה אכן ירצה בה. זה אמור ליצור עוד חסימות רבות ומניעות, ואפילו בושה, חוסר רצון וכבדות מלעשות צעדים כל כך אמיצים ומדהימים. אותן נשים מיוחדות היו מצד אחד צנועות ביותר. אין לנו השגה ברמת צניעותן, במסירות נפשן ובגדלותן. ומצד שני הן ידעו להשתמש בכוח הנשי שבהן, ולהפנות אותו למקום הנכון בגבורה ועוצמה, ובתעוזה כזו שרק נשים בשיעור קומתן היו יכולות וראויות לקחת על עצמן.  

ה’ כביכול משתוקק אלינו ועלינו למלא תשוקתו כדי להתחבר אליו

מן הנשים המופלאות הללו נולד דוד המלך. מהן קיבל וינק גם הוא את הכוח הזה, שהתגלה גם בו באופן מופלא ועוצמתי. דוד הוא אמנם איש, אך גם בו בולטת הבחינה הזו. הוא המנהיג והמוביל של הרעיה אל דודה – של כנסת ישראל אל הקב”ה. והוא נוהג בדיוק באותה הדרך כנציג של האישה-הרעיה בבואה להתחבר עם בעלה-דודה ה’ יתברך, כפי שיתבאר.

בקשר שלנו עם הקב”ה אנו צריכים לפעול מולו במסירות נפש, באמונה גדולה ובהתבטלות גמורה לדחף הפנימי-אלוקי הקיים בתוכנו אליו. אך גם כאן יש חסימה גדולה: כל אחד עלול לחשוב לעצמו – מי אמר שה’ בכלל רוצה את התורה והתפילה שלי? מן הסתם אני סתם מטריח אותו, אני בכלל לא חשוב לו, הגמרא שאני לומד לא עושה עליו רושם, ודיבורי התפילה שלי כביכול משעממים אותו.

אולם לאמיתו של דבר הקב”ה חפץ מאוד בנו ובמעשינו. ולא זו בלבד, הוא אף מתאווה לתפילותינו, ויצר את המציאות כך שהוא כביכול אפילו זקוק לנו[4]! היסוד הזה מופיע רבות בחז”ל, וכך למשל נאמר: “‘אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים” (תהלים קכג, א), אילמלא אני – כביכול לא היית יושב בשמים” (ספרי וזאת הברכה, שמו). משמעות הדבר היא שיש בנו ‘כוח נשי’ אל מול הקב”ה, מציאות מיוחדת שאנו מסוגלים להעניק לו ועל ידה אנו יכולים להתחבר אליו. לא רק שדיבורי התורה והתפילה שלנו מוצאים חן בעיניו ומלבבים אותו, אלא אפילו כל אחת מההתמודדויות שלנו מעלה את החן שלנו בעיניו: “הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני” (שיר השירים ו, ה), “לבבתני אחותי כלה, לבבתיני באחת מעיניך” (שם ד, ט). כפי שהדוד לא יכול לעמוד במראה העינים של הרעיה, הוא ‘מוקסם’ ממנה ושבוי בלבו אליה, כך גם הקב”ה הוא כביכול “מלך אסור ברהטים” (שם ז, ו), וכדברי חז”ל:

 “ודלת ראשך כארגמן” (שם) אמר הקב”ה: הדלים והרשים שבישראל חביבין עלי כדוד, שנאמר: “והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד” (זכריה יב, ח); ויש אומרים כדניאל, דכתיב ביה: “וְהַלְבִּישׁוּ לדניאל אַרְגְּוָנָא” (דניאל ה, כט). “מלך אסור ברהטים” (שיר השירים, שם), זה מלך מלכי המלכים הקב”ה, דכתיב ביה: “ה’ מלך גאות לבש” (תהילים צג, א); “אסור ברהטים” שאסר עצמו בשבועה שהוא משרה שכינתו בתוך ישראל ברהטים של יעקב אבינו.

(שיר השירים רבה ז, ב)

כשם שהקב”ה כביכול ‘מוקסם’ מדוד המלך, כך הוא גם ‘מוקסם’ אף מהדלים ומהרשים שבישראל. השבועה שהוא כובל את עצמו בה, להשרות שכינתו בישראל, היא ביטוי של אותה אהבה מיוחדת שמעוררים בו ישראל. הלא הקב”ה לא התחייב להישבע בשבועה הזו, ואם כן מדוע הוא נשבע אותה? אין הדבר נובע אלא מאותה ‘מוקסמות’ זו. זהו פשט הפסוקים בשיר השירים, שהמדרש כאן מעצים אותו מאוד. המדרש גם ומציין גם שאברהם ויעקב היו צדיקים שבגללן הקב”ה כביכול שבגללן הקב”ה כביכול ‘מוכרח’ להשרות שכינתו בישראל.

דוד רתם את הכוח הנשי שקיבל מאמותיו לחבר את הרעייה עם דודה

את ההשתוקקות הזו של ה’ אלינו, דוד ידע לרתום לקשר בינינו ובינו. חז”ל דורשים על רות שהיא נקראה כך על שם שזכתה ויצא ממנה דוד “שריווהו להקב”ה בשירות ותשבחות” (ברכות ז’ ע”ב). הלשון “ריווהו” מדהימה ביותר! כביכול הקב”ה משתוקק וצמא מאוד, והשירות והתשבחות של דוד הם אלו שמרווים את צמאונו. זהו המימוש של ‘הכוח הנשי’ של הרעיה, וצריך גבורה גדולה בשביל זה. דוד הוא גיבור חיל, ועיקר גבורתו בהכרה שה’ רוצה ואוהב אותנו. ההכרה מאפשרת למצות את האהבה הזאת באופן מקסימלי בלי שום חסימות. כי רק כך באמת תבוא גאולה לישראל, רק על ידי גבורת האמונה ה’נשית’ שלנו. וככל שהדבר מצריך לדלג על יותר מכשולים וחסימות, כך מקדמים בזה את הגאולה עוד יותר. כפי שמסירות של אותן נשים קדושות היא זו שבקעה את אורו של משיח.

תורתו של דוד היא המזוקקת ביותר

יחד עם גבורתו ואהבתו של דוד, הוא התייחד גם בתורתו. נאמר עליו מה שלא נאמר על אף אחד שעסק בתורה: “‘וה’ עִמּוֹ’ (שמואל א’ טז, יח) – שהלכה כמותו בכל מקום” (סנהדרין צג ע”א)! זו היא מדרגה בתורה שאין לה אח ורע[5]!

חשוב לשים לב שיסוד זה בתורתו של דוד, שהלכה כמותו בכל מקום, נלמד מהפסוק “וה’ עִמּוֹ”. לכאורה לא מובן איך יכול ה’ לעזור כאן, והלא “לא בשמים היא”[6]! היה לכאורה אמור להופיע כאן ביטוי אחר כגון “ורצוי לרוב אחיו”, שיבטא את הסכמת חכמי הסנהדרין עם תורתו. אך “וה’ עמו” לכאורה לא יכול ללמד שהלכה כמותו, כיוון שאין מתחשבים ב’שמים’ בקביעת ההלכה.

ישנה אמירה ידועה של הרמב”ן, שחכמי ישראל אומרים את דבריהם על פי רוח הקודש שבקרבם: “אף על פי שנטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא נטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם” (חידושי הרמב”ן בבא בתרא יב ע”א ד”ה הא דאמרינן). כלומר יש להם רוח הקודש, ומתוך כך הם מכוונים לאמיתותה של תורה. לכאורה היה ניתן להקשות גם כאן ש”לא בשמים היא”! אלא שיש הבדל גדול בין בת קול חיצונית שמגיעה מהשמים, ובין רוח הקודש שבקרבם! אם החכם מבטל לגמרי את החיצוניות שלו, את השיקולים הלא טהורים והנגיעות שלו, ויש לו מסירות נפש להיות דבוק בשכינה כשהוא לומד תורה – אזי הוא זוכה לגלות את נשמתו האלוקית. הנשמה היא חלק אלוה ממעל, היא ההתגלות האלוקית בתוך לבו של האדם, והיא זו שגם מסוגלת לכוון את לומד התורה לאמיתה של תורה. זו הבחינה של: “לך אמר לבי בקשו פני, את פניך ה’ אבקש” (תהילים תהילים כז, ח) – ה’ מדבר מתוך לבנו לבקש את פניו, וכשאנחנו אכן מבקשים את פני ה’ אז הוא נמצא לנו ומאיר בתוכנו[7]. 

זו תורתו של דוד. הוא אומר: “רוח ה’ דִּבֶּר בי וּמִלָּתוֹ על לשוני” (שמואל ב’ כג, ב). דוד זוכה שהקב”ה מתדבר בו. זהו היבט נוסף של אותו ‘כוח נשי’. דוד איננו מביא אל ה’ תורה מחודשת שהוא יצר מתוך עצמו. הוא נותן לה’ לדבר מתוכו. הוא מאפשר לה’ להאיר דרכו, ומשתדל להיות ‘מחזיר אור’ שמאיר אל הקב”ה בחזרה את האור האלוקי[8]. זהו האור שה’ אוהב יותר מכל. זאת ה’תורה לשמה’ המזוקקת והיקרה ביותר, שהקב”ה משתוקק לה. על הלומד תורה לשמה נאמר שהוא נקרא “רֵעַ” (אבות ו, א); בתורתו הוא נעשה בבחינה של רעיה לקב”ה. הוא גם נקרא “אהוב” ו”משמח את המקום”. כי מה שהקב”ה רוצה יותר מכל הוא שאנו נאפשר לנשמה האלוקית שבקרבנו לפעם בנו, לפעול בתוכנו, לעורר אותנו ולהחכים אותנו.

הענווה שמגיעה מתוך הייסורים מאפשרת לימוד תורה מזוקק ומלכות אמת

תורה כזו אי אפשר לקנות בלי ייסורים ועוני. הם נצרכים כדי לשחרר את האדם מהחיצוניות, מחשבונות ונגיעות, ומכל מיני קטנוניות שיש בו באופן טבעי. את התורה הכל כך מופלאה של דוד הוא מצליח לזכות ללמוד וללמד רק מתוך העבודה המיוחדת של רות, שסללה את הדרך הזו ויצא ממנה דוד. וכפי שדרשת חז”ל שה’ היה עם דוד והלכה כמותו בכל מקום מובאת בגמרא כאחת מן  הברכות שנתברכו צאצאיה של רות מפי בועז באותו לילה גורלי בגורן: “רמז לה שעתידין ששה בנים לצאת ממנה שמתברכין בשש ברכות, ואלו הן: דוד ומשיח דניאל חנניה מישאל ועזריה” (סנהדרין צג ע”א).

דוד לומד תורה מתוך ענווה גדולה. מרובות הן המימרות בחז”ל שמבטאות את הענווה הזו. כשהוא היה מלמד לחכמי ישראל לא היה עושה כמו רבו עירא היאירי שהיה יושב על כרים וכסתות, אלא היה יושב על גבי הקרקע (מועד קטן טז ע”ב). הוא גם היה מוחל על כבודו ומתעסק בדם ובשפיר ושליא, ואף לא מתבייש להתייעץ ולהודות כשטעה: “שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה. ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי, ואומר לו: מפיבשת רבי, יפה דנתי? יפה חייבתי? יפה זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי? ולא בושתי” (ברכות ד’ ע”א). עוד דרשו חז”ל: “מכתם – מך ותם… כשם שבקטנותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו ללמוד תורה, כך בגדלותו” (סוטה י’ ע”ב).

רות שהייתה בייסורים ובעוני זכתה שיצא ממנה דוד, שהוא זה שריווה את ה’ בתורתו ובשירתו גם יחד: “זְמִרוֹת היו לי חֻקֶּיךָ” (תהילים קיט, נד), וכדברי חז”ל: “שלא הנחתי אותה כל עיקר, ולפי שלא הנחתיה לא היתה עלי משאוי אלא זמירות” (מדרש תהילים, קיט[9]). כדי לשיר כך לקב”ה נדרשת גבורה. נדרשת הרוח של תמר ושל רות לפעול על פי הדחף האלוקי הפנימי המזוכך והטהור ביותר למען שמו באהבה.

גם מלך המשיח עתיד לעסוק בתורה כדוד אביו, כפי שכותב הרמב”ם שזהו אחד התנאים לזיהוי המשיח: “מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו” (הל’ מלכים יא, ד). תורתו של דוד היא תורתו של משיח. את ההתחברות המיוחדת הזו לה’ דרך התורה, שהיא מהות תורתם של דוד והמשיח, מוטל עלינו להעצים יותר ויותר דווקא בדור עקבתא דמשיחא. כתר המלכות, אותו יטול מלך המשיח, הוא כתר התורה, וכפי שמופיע בחז”ל:

אמר רבי יוחנן: שלשה זירים הן: של מזבח ושל ארון ושל שלחן. של מזבח זכה אהרן ונטלו. של שלחן זכה דוד ונטלו. של ארון – עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח – יבא ויקח; שמא תאמר פחות הוא? תלמוד לומר: “בי מלכים ימלכו” (משלי ח, טו).

(יומא עב ע”ב)

רש”י מבאר: “בי מלכים ימלוכו – וגדול הממליך מן המלך, והתורה אמרה מקרא זה”. התורה היא זו שממליכה מלכים. הכתר העיקרי של דוד הוא דווקא כתר התורה, שעולה על כתר המלכות. כי מתוך כל האמור, המסר העיקרי שמתחדש הוא שמלכות אמת, שהיא מלכות דוד, מתייסדת ונבנית ומתקיימת מתוך הקישור שלה לתורה.

כל אחד יכול לזכות לכתרה של תורה ולבחינה של מלכות

דוד המלך למד תורה ומתוך כך זכה למלכות. אמנם כל אחד מאיתנו שלומד תורה עשוי לזכות למלכות. כתר מלכות שייך לכל אחד שלומד תורה לשמה, וכפי שממשיכה ואומרת המשנה באבות שהוזכרה לעיל בנוגע ללומד תורה לשמה: “ונהנין ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה, שנאמר: “לי עצה ותושיה, אני בינה לי גבורה” (משלי ח, יד). ונותנת לו מלכות וממשלה[10]” (אבות, שם). כל אחד מאיתנו יכול וצריך לזכות בכך. רק “כתר מלכות” שמור לדוד שזכה בו, כי הוא היה שיא השיאים של לימוד תורה לשמה מתוך האור הגדול של רות, ומתוך המציאות המיוחדת של הענווה שלו. בכתר מלכות “אין שני מלכים משמשים בכתר אחד”, ולכן זכה בו דוד, הראוי לו ביותר. אולם בכתר התורה יכול לזכות כל אחד ואחד מאיתנו ללא הגבלה, אם רק ילך בדרכו של דוד ויעמול בתורה לשמה.

נראה שכל האמור כאן הוא עומק דברי קודשו של רבי לוי יצחק מברדי’צב זעי”א:

ועוד טעם מה שאנו אומרים רות בשבועות. יבואר על פי מאמר חכמינו ז”ל: שלשה כתרים בעולם, כתר כהונה, כתר מלכות, כתר תורה. כתר כהונה נטל אהרן, כתר מלכות נטל דוד המלך, כתר תורה כו’, שמא תאמר כו’ שנאמר: ‘בי מלכים ימלוכו’. נמצא עיקר כתר מלכות שזכה בה דוד המלך עליו השלום הוא על ידי התורה, שנאמר ‘בי מלכים’ כו’. ולטעם זה אנו אומרין רות בשבועות שהוא שעת מתן תורה, ששם כתיב לידת דוד המלך שזכה בכתר מלכות, להורות שעל ידי כתר תורה שכתוב בה ‘בי מלכים’ כו’, זכה דוד על ידה לכתר מלכות. ודו”ק.

(קדושת לוי במדבר, לשבועות ד”ה ועוד)

ההבנה שהייסורים מקלפים מהאדם את החיצוניות מאפשרת לשמוח בהם

הענווה הפשוטה שהנחילה רות, מתוך היסורים והעוני שהיו מנת חלקה, הם אלו שהביאו לנתינת התורה המופלאה שזכה בה דוד. משמעות הדברים עבורנו היא להתחזק בקבלת ייסורים באהבה. אף שאיננו חפצים חלילה בייסורים, כאשר הם באים על האדם יש לשמוח בהם ולראות בהם ‘קילופים’ שהקב”ה מקלף ממנו שכבות של כבוד, חיצוניות, נגיעות, אהבות נפולות והתקשרות חזקה מדי לגשמיות. וכפי שגם דוד המלך ידע להודות לה’ הן על הטובה והן על הייסורים: “‘חסד ומשפט אשירה, לך ה’ אזמרה’ (תהילים קא, א) – אם חסד אשירה, ואם משפט אשירה” (ברכות ס’ ע”ב). יחד עם זאת נתחזק עוד ועוד בכך שה’ צמא לתורתנו ושמח בעבודתנו, ונתמלא יותר ויותר בגבורה הזו של הרעיה שמחברת אליה את דודה ומאמינה שהוא חפץ בה. מתוך כך נזכה שיתגלה אלינו ה’ באהבתו, ונזכה לאורו של דוד משיח צדקנו במהרה בימינו.

[1] בירושלמי (חגיגה פ”ב ה”ג) מובא שדוד נפטר בשבועות. וכיוון  שהקב”ה ממלא שנותיהם של צדיקים (קידושין לח ע”א), ממילא גם נולד בשבועות.

[2] כלומר הסיכלות והעדר מתקיימים באלו שהם גבוהים מעם ורמי דרג, וכן העשירים ישבו בשפל ולא ידעו את התורה.

[3] ספר הלכה ומחזור תפילות שערך רבנו שמחה בן שמואל מוויטרי, תלמידו של רש”י.

[4] ביסוד זה הרחבנו בכמה מקומות, ראה למשל טל חיים תהילים ח”א עמ’ רטו.

[5] אמנם בגמרא מופיע ביטוי כזה גם על ר’ אליעזר (בבא מציעא נט ע”ב), אך שם הדבר נאמר מפי בת קול, ורבי יהושע מפריך אותה ואומר “לא בשמים היא”, והקב”ה מחייך ואומר “נצחוני בניי”. ולמעשה נאמר בגמרא שבדרך כלל אין הלכה כמותו של ר’ אליעזר (נדה ז’ ע”ב). ביטוי זה הוזכר בגמרא גם לגבי ר’ אליעזר בן יעקב שמשנתו קב ונקי (רש”י יבמות מט ע”ב); אולם בגלל שמשנתו קב, כלומר מימרותיו ספורות (רש”י עירובין סב ע”ב), אין בזה כל כך דמיון אל דוד. ומה גם שבפועל הלכות רבות אינן נפסקות כרבי אליעזר בן יעקב, כגון כאשר נחלק עליו רבי עקיבא או רבי יוסי, וכן מול סתם משנה, ועוד.

[6] וכמובא בהערה הקודמת.

[7] הרחבנו ביסוד הזה בטל חיים תהילים ח”ג עמ’ קכד.

[8] הרחבנו ביסוד זה ובאופן בו הענווה הזו מאפשרת קליטה פנימית בתורה בטל חיים תהילים ח”ג עמ’ קפ. 

[9] נראה שדרשה זו קרובה יותר לפשט הפסוק מן הדרשה המבקרת את דוד על אמירה זו ורואה בה שמץ זלזול בתורה (סוטה לה ע”א).

[10] את זה שהתורה נותנת מלכות וממשלה לומדים חז”ל מהפסוק הבא במשלי, שהוא גם זה שהוזכר בגמרא ביומא: “לי עצה ותושיה, אני בינה לי גבורה. בי מלכים ימלכו ורוזנים יחקקו צדק” (משלי שם, יד-טו).