“מה שלא ירבו לעיין עליו הוא מפני רוב פרסום הדברים ופשיטותם אצלם” (המשך)

סיכום החלק הקודם

בחלק הקודם עסקנו בתמיהה שמעוררים דברי הרמח”ל, שסיבת ההעלם הגדול בענייני עבודת ה’ היא דווקא רוב פרסומם. הרחבנו בהבנת מהותו של חטא אדם הראשון, והערבוב שנוצר מאז בין הטוב והרע בעולם. מתוך כך התבהר שדווקא העובדה שענייני עבודת ה’ ידועים ומדוברים גורמת לכך שנוצר בלבול גדול בהבנת הדרכים הנכונות ליישם את היסודות הללו, ואנשים רבים אינם מבחינים בין השקר והאמת המעורבים זה בזה. לפיכך זהו עיקר עבודתנו, לברור את האמת מתוך השקר. הדרך לעשות זאת היא באמצעות התבוננות בה האדם ינסה קודם להבין היטב מהי יראה אמיתית ואהבה אמיתית, כיצד קונים אותן ומה הם המפסידים שצריך להיזהר מהם, וכך לגבי כל המידות וחלקי העבודה. מעבר לכך, הוא יבחן היטב את הרגליו ומעשיו, האם הם מובילים אותו בדרך נכונה או שעליו לעמול לתקנם.

ההתבוננות היא המפתח ליכולת ההבדלה בין טוב לרע. בכך היא ממש התיקון לחטא אדם הראשון ולערבוב שנוצר מאז בין הטוב והרע. וכשהאדם מחפש – חזקה עליו שימצא, כי הבא ליטהר – מסייעים בידו. “ובקשתם משם את ה’ אלוקיך – ומצאת”, ובתנאי ש”תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך” (דברים ד, כט). אם אדם מחפש את האמת הקב”ה יתן לו אותה, וכבר לימדונו חז”ל שאם יגעת ומצאת – תאמין (מגילה ו ע”ב).

דוגמאות מנושאים שונים לצורך לברר את האמת מהשקר

נביא דוגמאות ממספר תחומים, הממחישים כיצד העבודה מתחילה מבירור האמת מהשקר.

אחד המחסומים מלקנות את מידת הענווה הוא תפיסה שְׁגוּיָה, לפיה ענווה פירושה “אני כלום”. אדם שפועל ועושה בעולם, הוא מרגיש שהוא מצליח ומתקדם וגם משפיע על סביבותיו. איך הוא יכול לבטל את כל זה ולומר שהוא כלום? מצד שני, הוא גם לא רוצה להתגאות, כי הוא יודע שגאווה היא מידה שלילית או שבני אדם לא אוהבים גאוותנים. בדרך כלל זה מוביל אותו למינון עדין של גאווה, שעיקרה בלב ורק לפעמים היא מופיעה גם במעשה. באופן זה הוא מרגיש נוח עם עצמו, כי כביכול בזה אין בעיה של גאווה וגם בני האדם אינם מכירים בגאוות לבו. וזה גורם לו שהוא אינו טורח לחפש דרכים להינצל מִשַּׁחַת הגאווה.

זהו כשל שמיוסד כולו על ערפול מושגים. הרמח”ל מגדיר את הגאווה כך: “הנה כלל עניין הגאווה הוא זה, שהאדם מחשיב עצמו בעצמו, ובלבבו ידמה כי לו נאווה תהילה” (פרק יא). על גבי זה הוא מחדד ומגדיר את הענווה: “הנה כלל הענווה היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה הפך הגאווה ממש… שיתבונן האדם ויתאמת אצלו אשר אין התהילה והכבוד ראויים לו, כל שכן ההתנשא על שאר בני מינו” (פרק כב). ענווה איננה התעלמות מהמעלות שיש באדם או מההישגים שהשיג, אלא הבנה ששהם אינם מהווים עילה להתנשאות – כיוון שהן מתנות מה’ יתברך, שנתן לו תפקיד בעולם והעניק לו כלים וסיוע למלא את תפקידו[1]. ממילא מובן שאם אדם שומר את גאוותו בלבו ונמנע מלהחצין אותה, זו עדיין איננה ענווה אמיתית.

דוגמה נוספת לתפיסה שְׁגוּיָה רווחת היא בעניין כוונת המעשים לשם שמיים, ועבודת ה’ ‘לִשְׁמָהּ’. ישנם רבים שעסוקים במציאת חן בעיני הסובבים אותם, וטועים לחשוב שאף על פי כן הם נחשבים כעושים את מעשיהם לשם שמיים. טעותם נובעת מכך שמציאת חן היא אכן דבר חשוב ומועיל, שהרי “חכמת המסכן בזויה” (קהלת ט, טז), ואדם שאין מחשיבים אותו – לא מחשיבים את דבריו, גם אם הם דברי אמת וחוכמה. אם האדם לא יברר לעצמו את היחס הנכון בין הדברים, ייתכן מאוד שבפועל הוא יכוון את עצמו על פי מה שחושבים עליו, ולא יזכה לעבוד ‘לשמה’. המענה הנכון לטעות זו הוא שיכולת השפעה אמיתית אינה מגיעה מהניסיון למצוא חן בעיני אנשים, אלא אך ורק ברצון ה’ ומתוך יראת שמים טהורה שבאדם: “כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין” (ברכות ו’ ע”ב), ו”כל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ” (מועד קטן טז ע”ב)[2].

בנושא התפילה ישנה בעיה שכבר גדולי הפוסקים התייחסו אליה,  שהמציאות הרווחת היא שלא כל כך מכוונים בתפילה (ראה שו”ע או”ח סי’ צח ס”ב, וסי’ קא ס”א ברמ”א). אולם אין זה פוטר אותנו מלעשות ככל יכולתנו  על מנת להגביר את כוונתנו בתפילה (ראה משנ”ב סי’ צח סק”ז). חלק מרכזי מהקושי נובע מכך שיש חוסר בהירות בסיסי ביחס למשמעות התפילה. באופן פשוט וראשוני קשה לאדם לתפוס ולחוש שמלך מלכי המלכים שומע את תפילתו של נברא שפל כמותו ומקשיב לה, ושהיא חשובה לו ביותר. לכן חשוב מאוד לברר ולדייק את התפיסות בנוגע לתפילה, לחדד את האמת ולהסיר שיבושים. בירור של שאלות יסודיות כאלו, עד לרמה שברור לאדם היטב שה’ יתברך אכן שומע את תפילתו ורוצה בה ושתפילתו פועלת ומשמעותית, עשויה להועיל ולפתוח שערים בעבודת התפילה.

לכאורה לא מובן מדוע אנשים לא מעיינים בעבודת ה’

קושי נוסף  שמתעורר מתוך דבריו של הרמח”ל בהקדמה, הוא על התנהלותם של אנשי העולם, שאותם הוא מתאר. הרמח”ל טוען שאין חולק על כך שענייני שלמות עבודת ה’ הם עיקריים ויסודיים ביותר בחיי היהודי, ושכל חכם אמיתי חייב לברר את הדברים הללו. ואף על פי כן, מעטים מקדישים זמן ללימוד ועיון בסוגיות אלו. הרמח”ל מאריך להסביר ולהוכיח שזו טעות: ראשית, רק ההתחלות והיסודות של הדברים ידועים וקבועים בלב, ואילו הפרטים פחות ידועים ואפשר בקלות להחמיץ  אותם. שנית, נדרשים “אמצעים ותחבולות” כדי לקנות את מה שעדיין אינו קנוי בלב. ושלישית, ישנם מפסידים שמרחיקים מן האדם את המידות הישרות. ללא “עיון” על המידות הללו האדם לא יצליח לקנות אותם, ובאופן טבעי הוא יישאר עם מידות בלתי מתוקנות.

טענות אלו חזקות כל כך, שהדבר אכן מעורר פליאה רבה: אם כולם מסכימים ויודעים שהנושא הזה חשוב כל כך והוא עיקר ענייננו בעולם, מה גורם לאנשים לא לעיין בו? הלא ברוב תחומי החיים, כאשר אדם נדרש לעשות צעד משמעותי כלשהו הוא עורך בירור ומשתדל להעמיק בו כדי לקבל החלטות נכונות. לפני הקמת משפחה ובחירת מקצוע, קניית בית או רכב, בחירת  מוסד חינוכי או ביצוע פעולה רפואית משמעותית וכדומה, הוא בוחן יתרונות וחסרונות של אפשרויות שונות, מברר עם עצמו מה בדיוק הוא רוצה להשיג ומנסה לצפות מראש ולתת מענה לתרחישים שונים שעשויים להכשיל אותו. אז למה בדברים המשמעותיים ביותר בחיים רוב האנשים לא פועלים כך?

לעבודת ה’ יש לגשת מתוך תחושה של חוסר ידיעה

עובד ה’ אמיתי אמור לגשת לכל ענייני עבודת ה’ ממקום של ביטול, של ‘אַין’. עם כל הידיעות שהוא רכש, הוא יודע ומבין שהוא באמת לא יודע ולא מבין את האמת השלמה, והוא מוכרח לעבוד ולהתאמץ כדי שה’ יזַכה אותו לגלות את האמת. וכמאמר הידוע לגבי ידיעת ה’: “תכלית הידיעה” (בחינת עולם יג, מה; אשר לא נדע וראה בעש”ט עה”ת ממ”ח נח קנז, ליקוטי מוהר”ן תניינא, ז; ועוד). כזה היה דוד מלכנו, שהכריז לפני ה’: “ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך” (תהילים עג, כב). הצדיק הירושלמי ר’ אשר פריינד זיע”א היה מדגיש נקודה זו כל הזמן, וראה בה את פסגת השגותיו של דוד:

תכלית הבריאה שהאדם יכיר את ערכו, שהוא בבחינת בהמה וכל חכמתו היא מאתו יתברך… כל שהאדם יותר בקדושה, הוא נמצא יותר בסכנה, שלא יהא נשכחת ממנו מציאות הבהמיות שלו ולא יהא מקושר עם הסיבות[3] הנותנות לו את האמונה האמיתית. וזה כמו שדוד המלך, כאשר בא לשלימותו, ראה עצמו בבחינת בהמיות, וכל גדלותו היתה עם אמונתו, כמו שאמר: “בהמות הייתי עמך”. אם אני בהמה, מהיכן קיימת מציאותי? הייתי עמך! כמו שהתינוק החי עם אמו אז הוא חי בשלוה, כך דוד המלך, שמצא יסודו, ראה שאין באפשרותו להיות שליט עם חכמתו, והחכמה זהו אמונה פשוטה.

(אמרי אשר מכתבים ז)

לאור זאת אפשר להבין מדוע אנשים נמנעים מלהעמיק בענייני עבודת ה’. דווקא “רוב פרסום הדברים ופשיטותם אצלם” מפריע להם לקנות את האמת. הם חושבים שהם כבר יודעים מהי יראה ומהי אהבה, מהי חסידות ומהי טהרה – ואינם מבחינים שבידיעות שלהם מעורבים שיבושים רבים, “עד שידמו רוב בני האדם שהחסידות  תלוי באמירת מזמורים הרבה ווידויים ארוכים מאוד, צומות קשים וטבילות קרח ושלג, כולם דברים אשר אין השכל נח בהם ואין הדעת שוקטה”. הם כל כך בטוחים במה שהם כבר יודעים בעבודת ה’, ולכן השקעת זמן להעמיק בדברים ‘פשוטים’ נראית בעיניהם מיותרת.

חסרון העיון וההתבוננות גורם לחילול השם והתרחקות כללית מעבודת ה’

התוצאה של ערבוב השקר והאמת בענייני עבודת ה’, ושל העובדה שלא רבים משקיעים בלימוד והתבוננות בעניינים אלו, היא עגומה. הרמח”ל מתאר שבגלל כל התפיסות השגויות בענייני עבודת ה’ שהשתרשו בציבור, נוצרה בעיה עמוקה הרבה יותר: “והחסידות האמיתי, הנרצה והנחמד, רחוק מציור שכלנו”. בגלל חוסר הלימוד והבירור של המושגים בתחום זה, השתרשו בציבור תפיסות שגויות. במקום ש”חסידות” תהיה דבר “נרצה ונחמד”, שאנשים חושקים בו וחפצים להידבק במי שאוחז בו, “חסידות” נתפסת אצל אנשים כהתנהלות מנותקת מן העולם ושאינה מתקבלת על הדעת. זהו חילול השם, כעין מה שכותב הרמח”ל במקום אחר:

כי כבוד התורה הוא שמי שמרבה הלימוד בה ירבה כמו כן ביושר ובתיקון המידות. וכל מה שיחסר מזה למי שמרבה בלימוד, גורם ביזיון ללימוד עצמו, וזה חס ושלום חילול לשמו יתברך, שנתן לנו את תורתו הקדושה וציוונו לעסוק בה להשיג על ידה שלמותנו.

(מסילת ישרים פרק יא)

חילול השם גורם לאנשים להתרחק מדרך התורה, כפי שקידוש השם גורם להם להתקרב לתורה, וכדברי הרמב”ם:

וכן אם דקדק החכם על עצמו, והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהן… ולא ייראה תמיד אלא עוסק בתורה, עטוף בציצית, מוכתר בתפילין… והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שיימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבין אותו ומתאוים למעשיו – הרי זה קידש את השם.

(רמב”ם הל’ יסודי התורה פ”ה הי”א)

נמצא שחוסר ההשקעה בתיקון המידות ובהתבוננות גורם להתמעטות של עבודת ה’ אמיתית, לא רק מחסרון ידיעה מהי עבודת ה’ אמיתית, אלא גם משום שהציבור אינו חפץ להידמות לאלו שמכונים ‘עובדי ה”.

גם בזמננו ישנו עדיין חסר גדול מאוד

מימי הרמח”ל ועד היום התחולל בעם ישראל שינוי גדול. התפשטות ספרו של הרמח”ל, יחד עם התפשטות תנועת החסידות, ומאוחר יותר התפתחות תנועת המוסר – הובילו לריבוי של עיסוק בענייני עבודת ה’ בבתי המדרשות, ולריבוי עצום של ספרים שנכתבו בתחומים אלו. אף על פי כן, גם היום ישנו חסר גדול. לומדי התורה ברוך ה’ רבים מאוד, ובכל זאת מעטים הם אלו שעוסקים בעיון והתבוננות פנימית בענייני העבודה. הדברים ש”ידמו רוב בני האדם שהחסידות תלוי בהם” פשטו צורה ולבשו צורה, אבל פעמים רבות הם עודם עונים במידה רבה לאותה הגדרה – “דברים אשר אין השכל נח בהם ואין הדעת שוקטה, והחסידות האמיתי הנרצה והנחמד רחוק מציור שכלנו”.

הרמח”ל מגדיר שחסידות היא: “הרחבת קיום כל המצוות בכל הצדדין והתנאים שראוי ושאפשר” (פרק יט). כדי להגיע לשם, ולא להיכשל בשיבושים וטעויות, מוכרחים להפנים את ההכרח שבהתבוננות. כל אדם אמור לקבל על עצמו בהחלטה גמורה להיכנס למהלך של התבוננות ולהשקיע בו, אפילו על חשבון זמנים המוקדשים ללימוד תורה[4]. מי שיעבוד על כך ברצינות יזכה בעזרת ה’ לבירור האמת בתחומים רבים ולחיבור עמוק ומזוכך לעבודת ה’.

הגורם לעזיבת העבודה הוא טעות ולא רוע, כיוון שהאדם טוב ביסודו

נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא שאת חסרון העיון בעבודת ה’ הרמח”ל לא מייחס לכוונות רעות של האנשים, ואפילו לא ליצר הרע שלהם, אלא לטעוּת, כפי שהתבאר בהרחבה. זאת משום שאחת מאבני היסוד של כל העבודה היא להאמין שהאדם ביסודו הוא טוב ורוצה לעבוד את ה’. זו גישתו של הרמח”ל לאורך כל ספרו: הוא יוצא מתוך הנחה שאם רק יוסבר לאדם היטב עניין המידות, הדרכים לקנותן ומפסידיהן, והוא יבין מאיזה טעויות עליו להימנע, הוא אמור להצליח בעבודת המידות. הרמח”ל אינו נוקט בגישה שפגם המידות נובע משלטונו של יצר הרע על האדם. לפי גישה כזו לא יעזור כל מה שיוסבר לאדם, עדיין יצר הרע המושל בו תמיד ימשוך אותו למטה. אמנם על פי הרמח”ל האדם מטבעו שואף לטוב, ורק צריך לנפות את המכשולים שמונעים ממנו לממש זאת.

משמעות ההבנה הזו היא שהנקודות הרעות שהוא מוצא בעצמו אינן פגמים עצמיים אלא קלקולים. העבודה המוטלת על האדם איננה לייצר טוב ולהפוך את עצמו מרע לטוב, אלא לתקן את הטוב שהתקלקל. הסתכלות על עצמנו כטוב שהתקלקל מאפשרת לנו להאמין שאפשר גם לתקן. מתוך מבט כזה, אדם יכול גם לאהוב את עצמו[5] – כנברא יקר וחשוב בעולם, שבורא העולם הטיל עליו משימות ותיקונים לבצע, וגם נתן לו את הכוחות לעשות זאת. האמונה והאהבה הללו הן הכרחיות להצלחת העבודה, כי הן אלו שנותנות לאדם את המוטיבציה להתקדם ולתקן את עצמו.

השקפה זו חשובה מאוד גם לעוסקים בחינוך. על המחנך לראות את החסרונות שבחניך כקלקולים שניתנים לתיקון, ולא כפגמים מהותיים:

המלמד והאב צריכים לדעת שאת בני ה’ וגדולי ישראל עליהם לחנך ולגלות, ואת הנערים אשר לפניהם יראו לנשמות גדולות אשר עודן בְּאִבָּן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גננים הם בגן ה’ לעבדה ולשמרה. ואף אם יראו בהם נערים אשר לפי הכרתם מרי נפש הם ומדות רעות להם, ידעו שזה טבע של גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים, מרים הם בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם. אין מדה וטבע רעה בהחלט בילד מישראל, כבר הורונו קדושי ישראל הבעל שם טוב ותלמידיו אחריו זצ”ל, רק שצריכים לדעת איך לשמש בהם ולגדלם.

(חובת התלמידים, שיח עם המלמדים ואבות הבנים)

עלינו לשמוח בזכות לעבוד לפני ה’ גם כשיש בנו קלקולים רבים

אך גם כאשר אדם רואה את חסרונותיו כקלקולים שניתנים לתיקון, הוא עלול ליפול לייאוש אם הוא מוצא בעצמו יותר מדי דברים לתקן. הוא עלול להגיע לידי חלישות הדעת מעצם המחשבה על הדרך הארוכה שעליו לעבור, ועל הזמן הרב שיקח לו לעבוד על כל המידות המקולקלות שלו. אין לו חשק אפילו להתחיל את המלאכה הזו, שנדמית בעיניו כאינסופית. לכן, כדי  לא להיחלש מן המחשבות הללו יש לגשת לעבודת המידות כשם שבעל מוסך ניגש לתקן רכב. בעל המוסך מתעסק מדי יום בתיקון תקלות, ולכאורה הוא יכול להתייאש מכך שיש כל כך הרבה תקלות שהוא אמור לתקן. אולם ברור שאין זה כך, ואדרבה – ככל שיש יותר תקלות לתיקון, הוא שמח יותר על כך שיש לו עבודה לזמן רב ושכרו מובטח לו. גם אנו באנו לעולם הזה כדי לעבוד על מידותינו, ובעזרת ה’ נצליח לתקן את כל מה שאנחנו אמורים לתקן. למרות שאיננו רוצים בתקלות, במצב הנתון עלינו לשמוח שבחסד ה’ יש לנו עבודה לזמן רב ושכרה בצידה! ההיקף הגדול של העבודה לא אמור להעכיר את רוחנו. הוא איננו ‘טעות בייצור’ שלנו, אלא הוא מוקד הייעוד שלנו עלי אדמות! זהו שינוי מבט וזווית הסתכלות על עבודת תיקון המידות. במקום לראות אותה כמשימה של ‘דיעבד’ מכורח המציאות, לשמוח בה כ’מקצוע’ משמעותי ו’רווחי’ ביותר.

משל זה לא יוכל להניח את דעתנו, אם אנחנו חושבים שאנחנו ‘בעלי הבית’ על עצמנו. הרי גם בעל המוסך לא יהיה שמח מריבוי תקלות ברכב שלו עצמו. אכן איננו ‘בעלי הבית’! אנחנו משרתי ה’ ויצירי כפיו, “הוא עשנו ולו אנחנו” (תהילים ק, ג). הוא נתן לנו את הכוחות לעבוד, ויחד איתם נתן בנו חסרונות על מנת שיהיה לנו מה לעבוד, ובזה להתקרב אליו. משום כך אמרו חז”ל: “לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה” (אבות ב, טז)[1]. בדברי חז”ל הללו טמון גם יסוד חשוב נוסף: אנו לא נמדדים על פי שלמותנו והצלחותנו, אלא על פי מסירותנו לעבודתנו. אלמלא כן, גם אם אדם מבין שהקב”ה הוא בעל הבית, הוא עלול לחשוש שהקב”ה מתייחס אליו בהתאם לשלמותו. ממילא כל חיסרון שבו, שהוא עדיין לא הספיק לתקן, משקף לו שהקב”ה מביט עליו במבט שלילי. אולם כאשר מבינים ש’בעל הבית’ מתייחס אלינו בהתאם למאמץ שאנו משקיעים בתיקון המידות, קיומם של החסרונות שלנו פחות יכביד עלינו ולא ירפה את ידינו. מבט כזה מאפשר לעבוד את עבודת המידות מתוך שמחה גדולה על הזכות לעבוד לפני  מלך מלכי המלכים ולמענו.

[1] הדברים אמורים בחסרונות הטבעיים שבאדם. כאשר החסרונות נובעים מנפילות שלו, מוטלת עליו אחריות לתקנם, ויש מקום למרירות הלב על קיומם של חסרונות כאלו. אך יש להדגיש שברגע שעושים תשובה גמורה הקב”ה בטובו “נושא עוון” (מיכה ז, יח), כלומר לוקח על עצמו את האחריות להשלמת התיקון, כמו בחסרונות שהוא טבע באדם.

[1] בירור זה חייב להוביל לבירור נוסף – האם אין לאדם שום חלק במה שהוא עושה, והכל רק מתנה מה’? מה מקומה של הבחירה, ומה תפקידנו? להרחבה בבירורים אלו ראה טל חיים תהילים ח”א עמ’ ריט-רכו, ח”ג בביאור מזמור כג (עמ’ נא-קד), ושם עמ’ שדמ-שס. כאן לא באנו אלא להמחיש את הצורך בבירור המושגים.

[2] עוד ביחס לדוגמה זו ראה טל חיים ימים נוראים עמ’ קל-קלא, קלד-קלה.

[3] “הסיבות” היינו הנסיבות, האמצעים שה’ שולח לו בכל מעשיו, ועל ידם הוא אמור לגלות את ה’.

[4] ידוע המעשה ברבי ישראל מסלנט זיע”א, שהשיב לסוחר אחד ששאלו מה ללמוד אם יש לו רק שעה אחת פנויה ביום ללימוד תורה – לְמד מוסר, ותגלה שיש לך עוד כמה שעות פנויות לקבוע גם עתים לתורה… (תנועת המוסר ח”א פרק כא; ושם בכרך ‘פולמוס המוסר’ פרק יז אות ח’ הביא אמירות נוספות כעין זו מגדולי תנועת המוסר). על דרך זו, הקדשת זמן להתבוננות תעצים את לימוד התורה ולא תפגע בו.

[5] התורה מניחה כהנחת יסוד שהאדם אמור לאהוב את עצמו, שהרי ציוותה: “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט, יח).

[6] הדברים אמורים בחסרונות הטבעיים שבאדם. כאשר החסרונות נובעים מנפילות שלו, מוטלת עליו אחריות לתקנם, ויש מקום למרירות הלב על קיומם של חסרונות כאלו. אך יש להדגיש שברגע שעושים תשובה גמורה הקב”ה בטובו “נושא עוון” (מיכה ז, יח), כלומר לוקח על עצמו את האחריות להשלמת התיקון, כמו בחסרונות שהוא טבע באדם.