שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 288 | טז אייר תשפ”ד

“התועלת יצא מן החזרה עליו וההתמדה”

התועלת היוצאת מן הספר היא דווקא בחזרה עליו

מטרתה של ההקדמה בספר מסילת ישרים היא להסביר מדוע חשוב ללמוד את הספר. בדרך כלל כשלומדים ספר, אזי הלימוד בפעם הראשונה הוא החשוב ביותר, כי בו מתגלים החידושים של המחבר והמסרים והתכנים שהוא רוצה להעביר. הפעמים הבאות בהן לומדים את הספר הן טפלות ללימוד הראשוני ונועדו רק לחזרה, כדי לזכור ולשַׁמֵּר את מה שנלמד בפעם הראשונה. אולם הרמח”ל מדריך לגשת לספרו בדרך שונה. הוא אומר בהקדמה שהקורא לא יפיק תועלת רבה מהספר אם יקרא אותו פעם אחת, כי יתכן ולא ימצא בו חידושים רבים. תועלת משמעותית תהיה רק מהחזרה עליו וההתמדה בלימודו.

אכן, כדי שתובנה מסויימת תלווה את האדם ותהיה מושרשת בו במהלך חייו, אין הוא יכול להסתפק בלימוד חד פעמי של העניין. עליו לחזור ולעסוק בנושא שוב ושוב, על מנת ש”הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע” לא יישכחו ממנו על ידי שטף החיים.

אולם מלשונו של הרמח”ל נראה שלחזרה על ספרו זה יש תפקיד משמעותי עוד יותר. אם כל עניינה היה רק לשמור ולהזכיר לו את מה שקרא בהתחלה, אזי התועלת מהלימוד הראשוני לא הייתה פחותה מכל אחת מן החזרות שלאחריו. מדיוק לשונו של הרמח”ל נראה שהתועלת יוצאת דווקא מן החזרות, ואילו הלימוד הראשוני איננו כה משמעותי: “אבל התועלת יצא מן החזרה עליו וההתמדה”. מה היא אותה תועלת ייחודית היוצאת דווקא מן החזרה וההתמדה?

המטרה בחזרה היא השפעה על כל חלקי הנפש

נראה כי יש כאן רובד נוסף, החורג הרבה מעבר לצורך הפשוט של “לזכור כדי לא לשכוח” ושל “לשים תמיד אל הלב”, ואפילו מעבר לגילוי תובנות ועומקים חדשים. העובדה שהאדם אינו בנוי משכל בלבד, מחייבת אותנו לדאוג לכך שהתובנות לא ישארו ברובד השכלי. כדי שהאישיות כולה תשתנה, יש להפנים את התובנה שהבין בשכלו. רק אחרי שנעשתה הפנמה כזו, יוביל שינוי התובנה לשינוי האישיות, שיבוא לידי ביטוי גם בדפוסים הרגשיים והמעשיים של האדם.

כאשר אדם חוזר שוב ושוב על תובנות שכליות מסוימות, יש בכוח החזרות הללו להביא להטמעתן של אותן תובנות בנפש האדם.

נפש האדם מורכבת ממכלול של כוחות, וממגוון נרחב של מצבי רוח, שכל הזמן קיימים ביניהם מעברים דינמיים ממצב אחד למשנהו. יום אחד אדם שמח, ולמחרתו – קצת עצוב; יום אחד אדם פתוח, וביום אחר הוא יותר מכונס. זו לא בהכרח תכונה רעה של הפכפכות שאפשר ושצריך להלחם בה, אלא זהו מבנה נפשו הטבעי והנורמלי של האדם. בכל יום האדם שונה במעט ממה שהיה אתמול. האדם אינו יכול להישאר תמיד באותו מצב קבוע, כי הוא כל הזמן נחשף לדברים שונים מן החוץ. מלבד זאת האדם גם אינו נשאר כל הזמן באותה מדרגה רוחנית, ובהכרח או שהוא עולה, או שהוא חלילה יורד. האדם אינו מצוי במצב סטטי, אלא הוא משתנה, וכפי השתנות הזמנים כך משתנה אצלו גם מערך כוחות הנפש והדומיננטיות של כוח אחד על פני אחרים. וכפי שכבר נכתב בספר בספר הישר[1] נאמר: “כי כל מתחיל לעשות שום מעשה… שיש בו שום הנאה, תיכנס בליבו האהבה ראשונה, ואחר כן תסור ותיכנס בליבו השנאה, ולקץ ימים תסור. וכן יתחלפו תמיד, יסור האחד ויבוא השני” (ספר הישר שער ו).

נראה שמשום כך הרמח”ל כותב שדוקא החזרות על הספר מסילת ישרים הן אלו שעתידות לחולל את השינוי. מטרתו של ספר זה היא להטמיע בקרבנו אמיתות עליונות, עד כדי שהאדם עצמו על כל חלקי נפשו יהפך להיות צדיק, חסיד וקדוש. לימוד חוזר ונשנה של הספר, כשבכל לימוד כוח אחר בנפשו של האדם הוא הדומיננטי, גורם לחשיפת כלל חלקי הנפש לאותה אמת עליונה. חשיפה כזו יכולה להוביל לשינוי מהותי ופנימי באדם. הדבר דומה לצורת צלייה ידועה, שבה גוף החימום קבוע במקומו והבשר מסתובב מסביב לציר, ובכל רגע ורגע נצלה חלק אחר של הבשר. כך בנמשל: האש היא האמת, והבשר הנצלה הוא משל לאדם. בכל יום האדם שונה ממה שהיה ביום הקודם, והוא צריך לחשוף כל חלק מחלקי נפשו לאש האמת כדי ש’יתבשל’ היטב על ידה.

כך היה עושה מו”ר הרב יצחק שלמה זילברמן זצ”ל, שלמד ולימד את הספר מסילת ישרים מאות פעמים. למרות שלא היו בהכרח ‘חידושים’ בכל פעם, היתה מתיקות מיוחדת בלימוד הזה, ובכל פעם הדברים האירו באור אחר, ותלמידיו היו יכולים לחוש בזה היטב. גם על התנ”ך הוא היה חוזר פעמים רבות, וגם שם היה ניתן לחוש איך הדברים היו מאירים בכל פעם באור אחר.

אמנם הרמח”ל כותב בענוותנותו שאין בספרו כמעט חידושים. אך בפועל ודאי שיש בדבריו חידושים רבים ודיוקים רבים שכל אחד יכול לקבל ממנו בעבודת ה’. אפשר לומר גם שזו סיבה נוספת מדוע חשוב לחזור על ספרו שוב ושוב. לימוד חוזר ונשנה בספר זה עשוי לגלות בכל פעם הבנות חדשות. בכל חזרה וחזרה עשויים להתגלות עומקים חדשים ושלמויות חדשות בעבודה עד אינסוף.

חשוב לציין כי בבקריאה לבדה של הספר מסילת ישרים האדם לא יגיע אל פנימיותו, אלא אם יכוון את ליבו לכך וייעד את הלימוד למטרה זו. אם הלימוד לא מכוון להחדרה והפנמה של המסרים והאמיתות הנלמדים אל הלב, אזי גם לימוד על עניינים נעלים, כמו גדלות ה’ ומידת הענווה, לא יגררו בעקבותיהם שינוי של ממש באישיותו של האדם ובעבודתו.

השינויים הגדולים מגיעים בעקבות תיקונים קטנים

מכיון שהשתנות האדם תלויה בחשיפת עוד ועוד חלקים בנפש לאמת, ולאו דוקא בגילוי אמת גדולה חדשה, ניתן לראות שהשינויים הגדולים באדם לא מתרחשים בהכרח בעקבות אירועים מרעישים, כפי שניתן היה לצפות. לפעמים דוקא בעיות קטנות, אולי אפילו טכניות, שהאדם עמל לתקן בעצמו, הן אלו שגורמות לשינויים גדולים. כמו בגוף, שסתימה קטנה באחד מכלי הדם עלולה להתפתח להתקף לב מסַכן-חיים, וטיפול נכון בזרימת הדם יכול להציל אותו ולאפשר לו המשך חיים תקינים ובריאים – כך ‘סתימה’ ב’צינור’ דק בנפש עלולה לתקוע את העבודה הנפשית-רוחנית, ושחרור ה’סתימה’ יכול להזרים לאדם חיים חדשים ולאפשר לו שינוי וצמיחה רוחנית.

מכאן נובעת החשיבות הגדולה כל כך של זיהוי פגמים, אפילו קטנים, בתחום הנפשי או המעשי, כי תיקון פגמים אלו יכול להביא לשינויים גדולים[2]. ניתן למצוא כאן גם את אחד ההסברים לכך שישנם אנשים המתרחקים מעבודת ה’. באופן תת מודע קשה להם לקבל את העובדה התמוהה שמעשים קטנים יכולים לגרור שינויים גדולים.

הדרך לעבוד את ה’ היא פשוטה ואיננה מסובכת, כמו שהרמח”ל עצמו אומר בהמשך דבריו כאן: “והחסידות האמיתי הנרצה והנחמד רחוק מציור שכלנו. כי זה דבר פשוט, מלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה”. כדי להתעלות אין הכרח בשימוש באמצעים גדולים ומרעישי עולם. ההתקדמות בעבודת ה’ יכולה להיעשות בד’ אמותיו של האדם, וגם באמצעות חיי היומיום האדם יכול ונקרא להתקרב לקב”ה. 

“מה שלא ירבו לעיין עליו הוא מפני רוב פרסום הדברים ופשיטותם אצלם”

קשה להבין מדוע אנשים לא משקיעים זמן לעיון משמעותי בענייני עבודת ה’

הרמח”ל מעלה טענה מוזרה, אפילו פרדוקסלית. הוא טוען כי העובדה שאנשים אינם מכירים את ענייני עבודת ה’ לאמיתם נעוצה בכך שעניינים אלו מפורסמים. לכאורה, ההיגיון מורה דוקא להיפך: ככל שהידיעה מפורסמת יותר, כך יודעים אותה טוב יותר! כולם יודעים, למשל, שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב. ברור שהיות עובדה זו ידועה כל כך, אינה גורמת לאנשים לשכוח אותה!

בכל חלקי התורה, כשאדם נתקל בדבר מוזר שנראה כנוגד את השכל הישר, הדבר מעיד על כך שדוקא שם מסתתרות מרגליות יקרות ותובנות עמוקות. לפעמים דברים אמיתיים נראים לנו תמוהים בגלל שהמבט שלנו שטחי. הניסיון לפתור את התמיהה מאלץ אותנו לבחון מחדש את נקודת המבט שלנו, וכך להיחשף לאמת שלא הבחנו בה. לעיתים זה יותר מחוסר הבחנה; ייתכן שאנחנו אוחזים בדפוס חשיבה שהוא מוטעה ביסודו, וכאשר רבותינו מדברים אלינו מדפוס חשיבה שונה משלנו, דבריהם נראים לנו תמוהים. העמקה בדבריהם הקדושים עשויה לפקוח את עינינו להבין את טעותנו, וכך נזכה במרגליות יקרות של דעת ישרה. 

כך גם כאן, כאשר דברי קודשו של הרמח”ל נראים לכאורה תמוהים. בעזרת הפיתרון לשאלה שנשאלה, נוכל בעזרת ה’ להבין את דברי הרמח”ל בפיסקה זו, וגם את מהות העבודה כולה.

חטא עץ הדעת ערבב את האמת והשקר

להבנת דברי הרמח”ל נקדים להתבונן בחטאו של אדם הראשון ובעונשו. לכאורה הדבר תמוה, שהרי נראה שבעקבות החטא נמצא האדם ברמה מתקדמת יותר ממה שהוא היה לפני כן! לפני החטא הוא היה ברמה תודעתית נמוכה, ואילו לאחריו הוא נהיה כאלוקים, יודע טוב ורע. האם יעלה על הדעת ש”יצא חוטא נשכר”? הייתכן שהקב”ה יצווה על האדם להשאר חסר, ודוקא החטא הוא ש’ישדרג’ את מעמדו?! חכמי הדורות התייחסו לשאלה זועקת זו[3]. נראה להציע כאן הסבר נוסף, שבנוי על הבנת הקלקול שנוצר אחרי חטא האכילה מעץ הדעת כפי שהרמח”ל עצמו הסבירו במקום אחר (“מאמר החכמה” בביאור מלכויות זכרונות ושופרות). האכילה מהעץ שנקרא “עץ הדעת טוב ורע” לא יצרה את אפשרות ההבחנה בין טוב לרע, אלא להיפך, היא גרמה לערבוב של הטוב והרע. המציאות שנוצרה איננה מציאות של היעדר אמת, או שאי אפשר לדעת את האמת; אלא מציאות של ריבוי ידיעות של אמת ושקר, עד שמרוב ידיעות נוצר בלבול, ואי אפשר לדעת מה אמת ומה שקר. כך לפעמים אדם יודע ידיעות רבות בתחומים שונים ומגוונים, ודוקא ידיעותיו הרבות מונעות ממנו להבחין בין ידיעות אמיתיות לידיעות שקריות. הוא יודע גם הרבה דברי הבל, וזה מה שמבלבל אותו. מסיבה זו התם בסיפור “החכם והתם” של ר’ נחמן מברסלב (“סיפורי מעשיות” מעשה ט) עדיף על החכם. ידיעותיו של החכם עומדות לו לרועץ. דוקא לתם קל יותר להגיע אל האמת, כי הוא נקי משפע הידע של החכם שגורם לבעליו בלבול וחוסר ידיעת האמת.

במצב שנוצר אחרי חטא אדם הראשון האמת קיימת, אלא שהיא מעורבת בהרבה מאוד שקר. כאשר הנחש אמר: “והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע”, הוא צדק, אולם רק באופן חלקי. אכן, אלוקים יודע טוב ורע. אלוקים אכן יודע לברור את הטוב מתוך הרע כאשר הם מעורבים – אבל לאדם זה קשה לאין ערוך. שפע הידיעות המעורבות מקשה מאוד על האדם לדעת מה אמת ומה שקר. הרמב”ם מסביר במורה הנבוכים (א, לב) שאם אין לאדם את הכלים להתמודד עם ידיעה מסויימת הרי שידיעתו אותה תיהפך לו לרועץ. מסיבה זו, למשל, ידיעת סודות התורה למי שאינו מוכשר לכך, לא רק שאינה מועילה, אלא אף מזיקה.

פרסום עבודת ה’ גורם להעלם האמת

מצוות אהבת ה’ ויראתו הן מפורסמות, וכולם מסכימים שהם עיקר גדול. אבל דוקא בגלל שהדברים מפורסמים וידועים, נוצר ריחוק גדול מן האמת. כשהעולם מלא ומעורבב בהרבה מאוד אמירות בנושאים הללו, שחלקן נכונות וחלקן הגדול לא נכונות, נקלטים בתפיסתו של האדם הרבה שיבושים בלי שהוא אפילו שם לב לכך. העובדה שהדברים ידועים ומדוברים גורמת לכך שנוצר בלבול גדול בהבנת הדרכים הנכונות ליישם את היסודות הללו, ואנשים רבים אינם מבחינים בין השקר והאמת המעורבים זה בזה[4]. לזה מתכוון הרמח”ל באומרו שדוקא פרסום הדברים הוא שמקשה על ידיעתם באמת. גם ההבנה המוטעית שמזכיר הרמח”ל בדבריו, לפיה עיקר עבודת ה’ הוא עשיית מעשים מוזרים כמו טבילות קרח ושלג, צומות קשים ועוד, יסודה בעירוב הנחות יסוד מוטעות בתוך האמת[5], ומקורה בחטא אדם הראשון.

אולם למרות תנאי הפתיחה הגרועים, אין לנו ברירה אחרת אלא לבצע את ההפרדה הזו. אדרבה, זהו עיקר עבודתנו, לברור את האמת מתוך השקר. הדרך לעשות זאת היא באמצעות התבוננות (במובן הרחב שלה, כפי שהתבאר במבוא), שתעמיק חקר ותוציא מתוך התערובת הזו את האמת. אדם שרוצה לעבוד את ה’ באמת חייב “לקבוע לעצמו עיתים להסתכלות“, זמנים שיוקדשו ל”עיון ולימוד על ענייני שלימות העבודה, על האהבה, על היראה, על הדבקות, ועל כל שאר חלקי החסידות”. בזמנים הללו הוא ינסה קודם כל להבין היטב מהי יראה אמיתית ואהבה אמיתית, כיצד קונים אותן ומה הם המפסידים שצריך להיזהר מהם, וכך לגבי כל המידות וחלקי העבודה. מעבר לכך, הוא יבחן היטב את הרגליו ומעשיו, האם הם מובילים אותו בדרך נכונה או שעליו לעמול לתקנם. את פרטי כל העבודה הזו ילַמד אותנו הרמח”ל בכל הספר.

ההתבוננות היא המפתח ליכולת ההבדלה בין טוב לרע. בכך היא ממש התיקון לחטא אדם הראשון ולערבוב שנוצר מאז בין הטוב והרע. וכשהאדם מחפש – חזקה עליו שימצא, כי הבא ליטהר – מסייעים בידו. “ובקשתם משם את ה’ אלוקיך – ומצאת”, ובתנאי ש”תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך” (דברים ד, כט). אם אדם מחפש את האמת הקב”ה יתן לו אותה, וכבר לימדונו חז”ל שאם יגעת ומצאת – תאמין (מגילה ו ע”ב).

[המשך בע”ה בגיליון הבא]

[1] ספר מוסר קדמון, שרבים ייחסוהו לרבנו תם, כנראה בטעות. מרן החיד”א בשם הגדולים (מערכת ספרים אות עב) כותב בשם רבי מנחם די לונזאנו שהמחבר הוא רבי זרחיה היווני, ובשם סדר הדורות שהמחבר הוא ר”י מאורליאנס מבעלי התוספות.

[2] זיהוי הפגמים והמחסומים הוא עבודה בפני עצמה, שצריכה לימוד. הרחבנו על כך בחוברת ‘מדריך להתבוננות’.

[3] נביא בקצרה את הסבריהם של הרמב”ם ושל הרמח”ל עצמו. הרמב”ם (מורה נבוכים א, ב) מבדיל בין שני זוגות מונחים: ‘אמת ושקר’, מול ‘טוב ורע’. האמת והשקר הם מונחים הלקוחים מעולם השכל. הם מבטאים יכולת שכלית של הבדלה מוחלטת בין הנכון לבין המוטעה. לעומת זאת, הטוב והרע הינם מונחים יחסיים, הלקוחים מעולם המושגים היחסי של בני האדם. קודם החטא היה האדם ברמת שלמות שכלית נשגבה, שהיתה בעצם ביטוי של בריאת האדם בצלמו ובדמותו של ה’. אולם כאשר חטא האדם, התעלם מצו שכלו, הלך אחר תאוותיו הדמיוניות והגופניות, ואכל מעץ הדעת – הוא ירד ממדרגתו. במצבו החדש אין הוא מסוגל יותר להבחין בין האמת והשקר המוחלטים, אלא בין ה”טוב” ו”הרע” היחסיים, המוגדרים באופן סובייקטיבי על ידי בני האדם. ולא זו בלבד, נוצרה לאדם גם בעיה גדולה שהוא מזהה את האמת והשקר עם הטוב והרע. לתוך השאלה מה אמת ומה שקר, נכנסים חשבונות אישיים, של מה טוב לי ומה רע לי. כל זה עלול להרחיק את האדם יותר ויותר מן האמת המוחלטת.

הרמח”ל בספרו “דעת תבונות” (אות מ) פורס יריעה שלמה בעניין חטא אדם הראשון. תמצית דבריו לענייננו היא שלפני החטא לא היה הרע ‘בפועל’ אלא רק ‘בכוח’. תפקידו של האדם היה לזהות אותו כבר בשלב העוברי הזה, ולהבין שכל מטרת בריאתו היתה לנסות אותו האם יחזיק באמונתו באחדות ה’. אם האדם היה מבצע את תפקידו ומחזיק מעמד רק עד כניסת השבת הראשונה, הוא היה מסיים את עבודתו והעולם היה מגיע לתיקונו. טעותו של אדם הראשון (חטא האכילה מעץ הדעת) גרמה לכך שנוצר מצב בו הרע צריך לבוא לידי גילוי בפועל, ואז, בתהליך ארוך ומייגע בן ששת אלפים שנה, אמורים בני האדם להבין את המסר שהיה אמור אביהם הקדמון להבין כבר ביום השישי הראשון בו נברא, חטא וגורש מגן עדן. כלומר, לדעת הרמח”ל, חטא אדם הראשון יצר בעצם את מציאות הרע בעולם, ולא רק את היכולת להבחין בינו ובין הטוב. לפי זה לשאלתנו, מה “הרוויח” האדם בחטאו, כלל אין מקום. אף על פי כן, הרמח”ל מסכים עם העיקרון שעומד בבסיס ההסבר שיובא להלן, שלאחר חטא אדם הראשון הטוב והרע התערבו זה בזה, והוא עצמו מביא אותו במאמר החכמה: “ותראה שמאחר חטאו של אדם הראשון הנה נתערב הטוב ברע ונכבש תחתיו, ובזמן המתן תורה הנה יצא הטוב מתוך הרע ונתגבר ושלט. ואמנם לא הגיע עדיין להיות הוא כובש את הרע תחתיו, אבל הגיע לצאת ממאסרו, ולהתחזק בעצמו, ונשאר הרע נפרד ממנו עומד בפני עצמו. אך לעתיד לבוא הנה ישתלם התיקון הזה והטוב יכבוש את הרע לגמרי, ויהיה הטוב שולט לבדו”.

[4] עיקר הבלבול הוא דוקא בדברים החשובים באמת. עבור ‘הנחש’ לא אכפת שהאדם יֵדע ידיעות סתמיות, כמו העובדה שהשמש זורחת בבוקר. מה שמפריע לו הן הידיעות הפנימיות יותר, אודות שלמות העבודה. כאן הוא משקיע את עיקר מאמציו ומטיל זוהמה שמבלבלת את אלו שמנסים להתקרב אל הקודש.