שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 287 | ט’ אייר תשפ”ד

על הספר ומחברו

הרמח”ל ותקופתו

ר’ משה חיים לוצאטו חי בעולם הזה ארבעים שנה בלבד (ה’תס”ז-ה’תק”ז). אך למרות חייו הקצרים הוא הספיק הרבה, הן בלימוד נגלה ונסתר והן בכתיבת ספרים רבים בנושאים שונים. מלבד גדלותו בתחומים אלו, הוא זכה לגילויים רוחניים נשגבים שהוא מעיד עליהם בעצמו בכתביו: גילויים של מלאכים, וגילויי נשמות של ענקי הדורות הקודמים, כמו משה רבינו ור’ שמעון בר יוחאי[1]. כלומר, עיסוקו במדרגות גבוהות של קדושה לא הסתכם בדיון תיאורטי, אלא היה עבורו מציאות ממשית.

הרמח”ל, שגדל בעיר פאדובה שבאיטליה, היה בן דורם של ענקי רוח כמו הבעש”ט, המגיד ממזריטש, הגר”א, ר’ אלימלך מליז’נסק ו’אור החיים’ הקדוש, שבישרו את תחילתה של פריחה רוחנית בעיקר בתחום של עבודת ה’. יחד עם זאת, באותו הזמן פעולתם טרם נתנה את מלוא פירותיה, ועדיין לא הורגשה התעוררות ללימוד עבודת ה’ בממדים נרחבים, בודאי שלא באיטליה הרחוקה ממקומות מושבם.

מתוך דברי הרמח”ל במסילת ישרים אנו למדים שמצבה של החברה היהודית באיטליה של אותם הימים היה דומה למצבה של אחותה במזרח אירופה שלפני הופעת החסידות: עזובה רוחנית ובורות נרחבת מצד אחד, ומן הצד השני בני תורה שעוסקים בפלפול בלבד. באיטליה אף היו רבים שעסקו בחכמות חול. הצד השווה שבהן – שתחום עבודת ה’ הוזנח לגמרי.

הקב”ה אינו עוזב את עמו, ובכל תקופה ומקום הוא שולח את האנשים שיכולים לרומם את העם ולקרבו לדרך האמת. אותה מהפיכה שהובילו גדולי החסידות במזרח אירופה, חולל הרמח”ל באיטליה[2]. כמענה לצרכיו הרוחניים של הדור נכתב הספר “מסילת ישרים”, שכשמו כן הוא, סולל דרך מדורגת ומובנית לצעידה והתקדמות בעבודת ה’.

יחסם של גדולי ישראל למסילת ישרים

מאז שנדפס, הוכר ספר מסילת ישרים כספר היסוד של עבודת ה’ על ידי גדולי התורה מכל החוגים. הגר”א החשיב אותו מאוד, ואמר, שעד פרק י”א אין בו אף מילה מיותרת, ואילו לגבי הפרקים הבאים – הוא אינו יודע[3]. וכן הכביר הגר”א עוד בשבחו של הספר (הגאון החסיד מווילנא, קעט). בעקבות הגר”א שמה תנועת המוסר את מסילת ישרים ככתר לראשה. רבי יוסף זונדל מסלאנט סיפר לתלמידו הגדול רבי ישראל מסלאנט, כי כשקיבל ברכת פרידה בעת עזבו את ישיבת וולוז’ין, שאל את רבי חיים מוולוז’ין באיזה ספרי מוסר טוב לעסוק, השיב לו רבו: “כל ספרי מוסר טוב ללמוד, אך ספר מסילת ישרים הוא יהיה מְנַהֶלְךָ” (אור ישראל, סוף חלק נתיבות אור).

מן העבר השני, גם גדולי החסידות החשיבו אותו מאוד. בילקוט עבודת ישראל (עמ’ קכה) נכתב: “שהרה”ק מקוז’ניץ ז”ל היה אומר שכל מדרגותיו והשגותיו שהשיג, היה לו מספר מסילת ישרים לרמח”ל ז”ל”. ה’אוהב ישראל’ מאפטא היה אומר כי את כיוונו הרוחני ואת חינוכו, קיבל בראש ובראשונה מהספר מסילת ישרים (החסידות (מרקוס), פרק טו). רבי נחמן מברסלב היה מורה למקורבים חדשים שילמדו בספר מסילת ישרים (שיח שרפי קודש א, אות רלו). האדמו”ר בעל ‘בני יששכר’ כתב בהוספותיו לספר “סור מרע ועשה טוב” (לרבי צבי הירש מזידיטשוב זיע”א): “…עיין בספר מסילת ישרים ותרווה צמאונך ותתן מעדנים לנפשך, מָתְקוּ דבריו מדבש ונופת צופים”. רבי ייב”י מאוסטראה כותב בהסכמתו לספר ‘קל”ח פתחי חכמה’ להרמח”ל (קוריץ, תקמ”ה): “ספר מסילת ישרים, דרכי ה’ צדיקים ילכו בם, אשר חברו הרב הגדול איש האלוקי מ”ו משה חיים לוצאטו ז”ל, וזאת התורה אשר שם משה לפני ישראל להבין דברי חכמים וחידותם, ביושר אמריו… וגם במשה דיבר ה’…”. בהקדמה לספר זה מביא המוציא לאור ששמע מפי רב ייב”י, בשם המגיד ממזריטש, שאמר על הרמח”ל כי “אין דורו היה כדאי להבין צדקתו ופרישותו”.

מסילת ישרים וחכמת הקבלה

הרמח”ל בונה את סדר העבודה שבמסילה על פי ברייתא ממסכת עבודה זרה (כ’ ע”ב) המביאה את דברי ר’ פנחס בן יאיר. לפי חלוקת הברייתא סדר המידות הוא: תורה – זהירות – זריזות – נקיות – פרישות – טהרה – חסידות – ענווה – יראת חטא – קדושה. יש הרואים את עשר המידות הללו כמכוונות נגד עשר הספירות של חכמת הקבלה[4]. הרמח”ל אמנם לא אומר זאת במפורש בספרו, סביר להניח שדבריו מושתתים על חכמת הקבלה. שהרי את ספרו זה הוא כתב בסוף ימיו, אחרי שכתב כבר כשבעים חיבורים שרובם בקבלה, ואחרי שזכה שיהיה לו “מגיד”, גילוי אליהו ועוד.

אולם בספר עצמו לא מופיעים כלל ביטויים קבליים, אפילו לא במידת הקדושה. גם מאמרי זוהר כמעט שאין בו. הרמח”ל נמנע מלהשתמש במושגים וברעיונות מן הקבלה בספרו מסילת ישרים, כנראה משום שרצה להדגיש שעבודת ה’ יכולה להיות גם בפשטות, ומתוך הפשטות אפשר להגיע למדרגות הגבוהות ביותר. האדם הצועד בדרכו של הספר מסילת ישרים מתחיל כאדם פשוט שכמעט ואין לו הבנה בעבודת ה’, ומגיע ממש עד למדרגות הגבוהות ביותר, וכל זה על ידי עבודה בפשטות בלבד.

מלאכת ההתבוננות

שינוי הרגלי חשיבה דורש מאמץ

הספר מסילת ישרים כולו, מתחילתו ועד סופו, עוסק בקניין המדרגות של עבודת ה’. אחד החידושים העיקריים שהרמח”ל מציג בספרו הוא הדרך לבצע קניין זה. על פי הרמח”ל הדרך העיקרית, ולפעמים הבלעדית, לקנות כל אחת מן המדרגות היא התבוננות[5]. בניגוד למה שמקובל היה לחשוב בימיו, הוא איננו מציע בספר לבצע טבילות, סיגופים ושאר מעשים מעין אלו. התבוננות היא שם כולל למספר תחומים, שביניהם ניתוח שכלי, הסקת מסקנות, שינוי התודעה, הפנמה ותהליכים מחשבתיים נוספים, שמטרתם התעלות האדם באישיותו ובעבודתו.

במבט ראשון נראה כי פעולת ההתבוננות היא דבר קל ביותר. יש במחשבה זו גם מידה מסויימת של צדק, כיוון שעריכת התבוננות אינה מצריכה ביצוע פעולות קשות מלבד לשבת ולחשוב. הרמח”ל דורש מהאדם להתבונן בהתנהלות של עצמו: ההתנהגות שלו, יחסיו לאנשים סביבו, ובעיקר הרצונות הפנימיים שמניעים אותו. רוב בני האדם נוטים שלא להתבונן בנקודות הללו, וזאת משתי סיבות: ראשית, מפני שהם רגילים לחיות את חייהם בטבעיות, מבלי להתבונן לעומק כלל. ושנית, מפני שבמהלך חייהם אנשים בונים הסתכלות מסויימת על עצמם, שהופכת ברבות הימים למובנת מאליה בעיניהם. תפקידה של ההתבוננות הוא לבחון מחדש את ההסתכלות הזו, ולשנותה במידת הצורך.

זו כבר נקודה שאיננה קלה כלל ועיקר. אם שינוי הרגלים הוא דבר קשה, הרי ששינוי הרגלי חשיבה קשה שבעתיים. במובן מסוים, דווקא מקרה שבו אדם כבר חשב על הדברים רבות בעבר עלול להפוך את העבודה לקשה ומסובכת יותר, בגלל שהוא שבוי בתובנות הישנות שלו שקשה לו לשנות אותן. אנשים נוטים להעדיף פתרונות קלים ומהירים, על פני העבודה הקשה של התבוננות, שמביאה לשינוי עומק מתוך תובנות חדשות. יתכן שזו גם הסיבה שבעבר סיגופים (כגון גלגולי שלג) היו נפוצים מאוד, כיון שמבחינה מסוימת קל יותר לחשוק שיניים ולהתגלגל בשלג, מאשר לעבוד בעבודה עקבית ויסודית של התבוננות[6]. התבוננות דורשת מהאדם את ההיפך: גם להתבונן פנימה לעומק, וגם לבדוק מחדש את אמיתות היסוד על פיהן הוא חי.

הרמח”ל מראה בספרו כיצד ההתבוננות יכולה לשנות את האדם ולהעלות אותו למדרגות גבוהות מאוד בעבודת ה’. והוא גם מסביר כיצד להתבונן וכיצד להתגבר על הקשיים העומדים בדרכה של ההתבוננות. עלינו להתפלל ולייחל שאכן נזכה ליישם את הלימוד בפועל.

מענה לקשיים בלימוד מוסר

הקשיים בלימוד הראשוני של מסילת ישרים

רבותינו, החל ממשה רבינו ועד לגדולי המוסר של הדורות האחרונים, מלמדים אותנו כי כדי לפעול בדרך נכונה בענייני מוסר ויראת אלוקים, חובה על האדם ללמוד עניינים אלו היטב. למעשה, לימוד ענייני העבודה הוא הכרח ושורש לכל התקדמות רוחנית. בלי לימוד המוסר לא ניתן אף להתחיל בעבודה.

אמנם ישנם אנשים שהמושג ‘לימוד מוסר’ מרתיע אותם. מבחינתם, הדרישה ללמוד מוסר משמעה: “משהו בך לא בסדר, ועליך ללמוד כיצד כן להיות בסדר”. נוח לאדם להתהלך בתחושה כללית שהוא במצב טוב, ותחושה זו עלולה להתערער בלימוד ספרי מוסר. ספרים אלו, שקוראים לאדם לתקן ולהתעלות, סודקים מבחינתו את התחושה הכללית הטובה שלו עם עצמו.

אולם עלינו לדעת כי רק באמצעות לימוד המוסר נוכל להתגבר על המכשולים הרבים העומדים בדרכנו להתקרב אל ה’. עיקר ענינו של לימוד המוסר הוא לא להראות לאדם שהוא לא בסדר. עיקר המהות שלו היא להורות לו את דרך עלייתו. מתוך אמון באדם, המוסר בא דוקא לעודד אותו להבין את עצמו ולהכיר את רצונותיו הטובים, וכך לעזור לו להתגבר על מה שמפריע לו לממש את רצונותיו לעלות. מבחינה זו לימוד המוסר דווקא משמח מאוד; כאשר האדם זוכה לראות כיצד התובנות שהוא מקבל מלימודיו והמעשים שהוא עושה בעקבותיהן מקדמים אותו ממש מיום ליום, הרי שאין שמחה גדולה מזו.

בלימוד הספר מסילת ישרים ישנם שני קשיים נוספים, שאינם קיימים בהרבה מספרי המוסר האחרים. הספר מבוסס על הברייתא של ר’ פנחס בן יאיר, החורז את כל המידות זו עם זו: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות וכו’, כך שכל מידה היא בסיס למידה הבאה. אלא שהדבר עלול לעורר אצל האדם את התחושה שכביכול המדרגה שהוא עמל להגיע אליה לא עומדת בפני עצמה. אין לה ערך עצמי, וכל המשמעות שלה היא רק בהיותה הכונה למדרגה הבאה מעליה. כך האדם נכנס ל’מירוץ’ מסחרר ומייאש של רצון להשיג את התכלית, בעוד שהערך של כל מה שהוא עושה הוא אפסי כי הוא רק הכנה לתכלית שהיא ראש הסולם. כנגד הבעיה הזו יש להדגיש את הערך העצמי של כל שלב בעבודה. כל מדרגה בסולם המידות איננה רק הכנה למדרגה הבאה, אלא היא חשובה מצד עצמה וחביבה מאוד לפני ה’. עצם זה שהאדם עמל ומתאמץ להתקדם צעד ועוד צעד, זהו דבר גדול ונשגב, גם אם הוא עדיין לא הגיע אל התכלית. ועוד יורחב בכך בהמשך ביאור הספר.

הקושי השני הנובע מכך שמסלול העבודה בספר זה בנוי כסולם, הוא שבאופן טבעי מתעורר באדם הרצון להבין להיכן הסולם מוביל ומה הם שלביו, בטרם שיתחיל את מאמץ הטיפוס בו. הסקרנות מקשה עליו להגביל את התקדמותו בספר ולהתאים אותה אל קצב ההתקדמות בעבודה האישית. הוא רוצה ‘לרוץ’ קדימה ולהקיף תחילה את הספר כולו. כלומר לא להגביל את ההקדמות בספר ולהתאים אותה אל קצב ההתקדמות בעבודת המידות, אלא ‘לרוץ’ קדימה ולהקיף תחילה את הספר כולו. דא עקא, אדם שמתחיל לקרוא את הספר עלול להסתבך ולהיעצר באמצע, תוך שהוא מתקשה להכיל את ההתעמקות במדרגות שהוא עדיין רחוק מהן. היריעה הרחבה שהספר פורס עלולה להיות מתישה, ולגרום ללמוד לפרוש באמצע.

כדי להתגבר על הקושי הזה כדאי לאמץ עצה טובה, והיא: לקרוא את הספר בפעם הראשונה כספר קריאה, ולא כספר מוסר. כלומר שהקריאה הראשונה תיעשה בדרך של הבנת הדברים מבלי לחפש כיצד הם נוגעים לקורא למעשה ומה הוא מתבקש לפעול בעקבותיהם. בקריאה הראשונית גם לא כדאי להתעמק בנושאים שונים שיכולים להתעורר בדרך הלימוד. בהמשך, כשכבר נוצרה היכרות ראשונית עם הספר, קל יותר להתמקד במידה מסוימת ולעבוד רק עליה, מבלי להיות מוטרדים מהשאלה כיצד להתמודד עם האתגרים שמציבות המדרגות האחרות.

הרצון לחירות

ישנו גם קושי נוסף, ועיקרי אף יותר. לבני אדם ישנה נטייה פנימית להתנגד לתכתיבים חיצוניים. האדם מעוניין להיות חופשי, וכבר מהיותו ילד הוא איננו אוהב שאומרים לו מה לעשות. כל שכן כאשר לא מדובר רק במה שיש לעשות אלא בהדרכה מפורטת כיצד לחשוב. הרתיעה הזו אמנם מעודנת יותר כשהתביעה באה מסֵפר ולא מאדם חי, אך עדיין היא קיימת. כתוצאה מכך אנשים רבים נמשכים לעיסוק בעניינים תורניים כלליים שאינם נוגעים לעבודת ה’, או אפילו בענייני עבודת ה’ אבל רק ברעיונות שאינם מחייבים למעשה. יש להם קושי ואף התנגדות פנימית להכפיף עצמם לעבודה מוסרית מחייבת.

לפני שניגשים לפתור את הבעיה הזו, חשוב לדעת כי בשורש הדברים נטייה זו של בני האדם מגיעה ממקום חיובי[7]. מעצם היותו של האדם נברא בצלם אלוקים, יש בו בחינה של רצון לחירות. בזה הוא מתדמה לקב”ה, שאצלו החירות היא מוחלטת. ידיעה זו חשובה מאוד כדי שנוכל לגשת בפועל לפתרון הבעיה, בעזרת ה’.

עבודה מתוך חיבור לרצון הפנימי

הפיתרון לקושי הזה הוא ליצור תחילה חיבור פנימי אל המדרגה שאותה ניגשים לקנות. על האדם להגיע לידי כך שהוא חש שזה מה שהוא רוצה וזה מה שטוב לו. עליו להתייחס לדברים כאומר: “אני מרגיש שלא טוב לי להיות גאוותן”, ולא כאומר: “כתוב שזה לא טוב להיות גאוותן”. כדי שהתייחסות כזו תהיה אמיתית ולא מעושה, האדם צריך ראשית כל לבחון כל אמירה והדרכה שבספר, ולחשוב מדוע הוא רוצה לעשות זאת. עליו למצוא מתוך עצמו מוטיבציה פנימית לדברים.

אין הכוונה חלילה לומר שאנו עובדים את ה’ רק כי כך מתחשק לנו. ברור שהיסוד של עבודת ה’ הוא התבטלות מוחלטת לרצון ה’, כמו שאמרו חז”ל: “בטל רצונך מפני רצונו” (אבות ב, ד). אולם כדי שהאדם יוכל להגיע לרמת עבודה כזו, בה כל כוחות נפשו, רצונו, מחשבותיו והרגשותיו, יהיו מבוטלים לה’, מתוך אהבה ושמחה אמיתית, עליו לעבוד תחילה כך שהדברים יבואו מתוך מוטיבציה פנימית. יתירה מזו, בעומק האמת, ההתבטלות לה’ אינה אמורה לסתור את הרצון הפנימי. לכן גם אם בתחילה מוטיבציה פנימית נראית ככזו שלא בהכרח מסתדרת עם התבטלות, הרי שבאמת בהמשך הדרך יתגלה שבעצם הן מסתדרות היטב יחדיו. משום שככל שהאדם מתקדם יותר בעבודתו, הוא לומד להיפרד משקרים שמנהלים אותו, והוא נשאר רק מניעים נכונים שאמורים להוביל אותו לרצות את מתוך עצמו את הטוב. חשוב גם לזכור שהחיבור לרצון הפנימי עליו אינו תנאי לעבודה (כך שאם האדם לא מתחבר או שלא מתחשק לו – הוא לא עושה). אלא בגדר ‘מסייע’ לעבודה. באמצעות החיבור לרצון הפנימי האדם יכול להפיק מעצמו יותר מאשר בדרך שמיוסדת רק על כפייה.

לא זו בלבד, השאיפה לחירות איננה דבר רע. כמו כל כוח באדם ובעולם, אפשר להטות אותה לכיוון השלילי או לכיוון החיובי. בצורתה השלילית היא מתגלית בכך שהאדם עושה רק מה שמתחשק לו. אבל בצורתה החיובית  האדם מתחבר בפנימיותו לעבודת ה’, וכך נוסק לגבהים נישאים הרבה יותר מאשר אם לא היה מתחבר. נראה כי לשם כך נועדה שאיפה זו מלכתחילה, כדי להשתמש בה כמקפצה משמעותית בעבודת ה’.

גם הרמח”ל פועל על פי גישה כזו. למרות שתכלית הספר היא הדרכה מעשית, הפרק הראשון עוסק בשאלה תיאורטית וכללית מאוד – בירור חובת האדם ומגמתו בחייו. הדבר נובע מהבנה שלפני שניגשים לעבודה צריך לברר מדוע בכלל לעבוד. התשובה שהוא נותן לכך יוצרת חיבור עמוק לעבודה, ונרחיב ונעמיק בה בביאור הפרק הראשון. גם בהמשך הספר, כשהוא מסביר מדוע כדאי להיות זהיר (פרק ד), הוא פונה לשלוש דרגות של הבנה, כדי שכל אחד יוכל למצוא את הנימוק שמשכנע ומניע אותו.

ההבנה שעבודת ה’ כדאית לאדם ולטובתו משמעותה שגם החובות וההגבלות המוטלות עליו נועדו “לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה” (דברים ו, כד). על פי זה, גם כאשר הוא נתקל במילים כמו “צריך” או “אסור”, הוא מבין שבעצם הכוונה היא לומר “זה מה שטוב לי באמת” או “בפנימיותי זה לא כדאי לי”. ישנה גישה מוסרית שאינה סוברת כך. לפיה, יש אמת – וצריך להתבטל אליה מבלי לנסות להתחבר אליה, ומבלי להתחשב בכלל במה שמרגישים כלפיה. אבל מדברי הרמח”ל אנו רואים שדעתו אינה כן[8]. הוא סבור שחלק מהעבודה המוטלת על האדם הוא להגיע למצב בו הוא ירצה את הדברים בפנימיותו.

חשוב להבהיר שלא מדובר כאן רק על תחבולה טכנית, שנועדה להביא את האדם ביתר קלות לעשות את מה שהוא ‘צריך’, על ידי כך שייאמר לו שזה בעצם מה שהוא ‘רוצה’. כפי שהראינו, מדובר כאן על עניין יסודי הרבה יותר: שימוש בשאיפת החירות של האדם, שמקורה בהיותו נברא בצלם אלוקים, לצורך עלייה למדרגות גבוהות בעבודת ה’ שקשה מאוד היה להגיע אליהם ללא השימוש בשאיפה זו. ועוד, אדם שעובד את ה’ רק בגלל ש’צריך’ לעשות זאת, אף קיום המצוות שלו אינו שלם, וכפי שיורחב עוד בהמשך. הדבר אמנם בולט במצוות שמצריכות מעורבות רגשית כמו אהבת ה’, אבל הוא נוגע גם לאיכותן של המצוות המעשיות. לדוגמה: כשאדם גומל עם חבירו חסד רק בגלל חובתו לעשות כן ולא מתוך אהבה – החבר יכול לחוש בכך, ואז הטובה אינה שלמה. מכאן מובנת עוד יותר חשיבות ומרכזיות החיבור הפנימי לעבודת ה’.

[1] נשתמרו בידינו מסמכים אישיים שלו המתעדים גילויים אלה (מובאים בספר אגרות רמח”ל, בעריכת הרב מרדכי שריקי, ירושלים תשס”א). גם בחיבורו “שבעים תיקונים” מופיעות התגלויות אלו כחלק מהותי מהחיבור.

[2] “ועתה תהלה לא-ל, רבים העם עלי לדרוש ה’ דבר יום ביומו עד כי באמת אין מקום יספיק להם, ומפשעם שבים ונטהרים” (אגרות רמח”ל, איגרת טז).

[3] כך שמעתי ממו”ר הגרי”ז גוסטמן זצ”ל, וכעין זה העיד גם הגר”י סרנא זצ”ל בהקדמת ספרו “מסילת ישרים עם עיונים”.

[4] המהרש”א כותב על דברי ר’ פנחס בן יאיר שהוא אמר את דבריו על יסוד עשר הספירות (חידושי אגדות ע”ז כ’ ע”ב ד”ה תנו). וכעין זה התבטאו גם כמה מגדולי תנועת המוסר כר’ ירוחם ממיר והרב וולבה. והורחב ביסוד זה בביאור “אורות גנוזים” (ירושלים תשס”ח) על מסילת ישרים.

[5] נביא מספר דוגמאות מפרקי הספר השונים, המלמדות על מקומה המכריע של ההתבוננות בעבודה: מיד בתחילת הטיפוס בסולם (פרק ב), מגדיר הרמח”ל את מידת הזהירות כך: “שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו הטובים הם אם לא…”. בשלב השני, מלמדנו הרמח”ל שהאמצעי לקנות את מידת הזריזות, בנוסף על האמצעים שנזכרו במידת הזהירות הוא: “ההסתכלות ברוב הטובות שהקב”ה עושה עם האדם… כי כל מה שירבה להסתכל ולהתבונן… ויהיו אלה אמצעים לשלא יתעצל ויתרפה מעבודתו” (פרק ח). ובדרכי קניית הנקיות (פרק יב) הוא אומר לגבי קריאת מאמרי המוסר לקדמונים או לאחרונים: “אך בקריאת הדברים יתעורר במה שלא ידע ויתבונן במה שלא השכיל מתחילה”. וכן אפשר לראות בשאר המידות, עד המידה העליונה, מידת הקדושה, שעליה נאמר שהיא נקנית על ידי “רוב הפרישה והעיון העצום בסתרי ההשגחה העליונה ומצפוני הבריאה וידיעת רוממותו יתברך ותהילותיו…” (פרק כו).

[6] היום אמנם גלגולי שלג או צומות מרובים אינם נפוצים, אבל הרצון האנושי לחפש פתרונות קלים לביצוע ומהירים לא השתנה. יתכן שהיום הרצון הזה בא לידי ביטוי בכך שיש כאלו שחושבים למשל שנתינת כופר נפש וקבלת ברכה מצדיק מספיקים כדי לחולל בנפשם את השינוי המיוחל.

[7] בדרך כלל מאחורי כל מכשול ומעצור פנימי קיימת גישה שגויה שבעומקה יש נקודת אמת. חשוב לעמוד על נקודה זו, ורק מתוך כך להתמודד עם הגישה השגויה. אם האדם ינסה לעקור מקרבו את הגישה השגויה מתוך התעלמות מנקודת האמת, האמת הזו לא תיתן לו מנוח עד שהוא ישוב ויגלה אותה; ואם הוא לא יקדים לחשוף אותה ולבטא אותה בצורה ישרה ואמיתית, היא תשוב ותופיע כפי שהופיעה קודם לכן – עטופה בשקר, והבעיה תצוץ ותעלה מחדש. הרחבנו בכך בספר “טל חיים – ימים נוראים” (שער ב’ פרק ד).

[8] ונראה זאת בעזרת ה’ להלן בביאור הקדמת הרב המחבר, בדברינו על “עמל לעומת זרימה”.