שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 286 | ב אייר תשפ”ד

(א) הַלְלוּ יָהּ אוֹדֶה ה’ בְּכָל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה: (ב) גְּדֹלִים מַעֲשֵׂי ה’ דְּרוּשִׁים לְכָל חֶפְצֵיהֶם: (ג) הוֹד וְהָדָר פָּעֳלוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד: (ד) זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאֹתָיו חַנּוּן וְרַחוּם ה’: (ה) טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ: (ו) כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם: (ז) מַעֲשֵׂי יָדָיו אֱמֶת וּמִשְׁפָּט נֶאֱמָנִים כָּל פִּקּוּדָיו: (ח) סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר: (ט) פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ: (י) רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה’ שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד:

“זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאֹתָיו” – הכרה בנפלאות ה’ המתחדשים תמיד

לא מובן כיצד פסוקי המזמור קשורים להודיה

מזמור זה נכתב על פי אותיות האלף-בית, כאשר בכל פסוק ישנן שתי אותיות, ובפסוקים האחרונים שלוש אותיות. רש”י ציין זאת, והוסיף על כך הרד”ק: “המזמור קצר, והוא מזמור נכבד מאד, ידבר בו להתבונן במעשי האל ולזכור תמיד נפלאותיו ועוצם גבורותיו, ואמר בו להתעסק ביראת האל ובחכמה. וכל מזמור שנאמר באל”ף בי”ת, נראה כי לפי גדלו והדברים הנכבדים שנאמרים בו, נאמר כן ברוח הקודש” (רד”ק תהילים קיא, א). חשיבותו של מזמור הנכתב על פי סדר האותיות רמוזה גם בחז”ל, האומרים כי אחת המעלות בגללן תיקנו לומר בכל יום את “תהלה לדוד” (תהילים קמה, א) היא משום שהוא מיוסד על סדר האלף-בית. מסיבה זו עלתה גם אפשרות לתקן לומר בכל יום את מזמור קיט, שגם הוא נכתב על פי סדר זה.

אם כן, מדובר במזמור שיש לו חשיבות מיוחדת. אולם מהו המסר העיקרי הנאמר בו? זהו איננו מזמור תפילה וזעקה, אלא מזמור העוסק בשבחי ה’. אך לכאורה לא ברור מהו המכנה המשותף של השבחים שבמזמור. אין כאן שבחים על בריות בראשית כמו במזמורים אחרים, גם לא שבחים על מה שיהיה לעתיד לבוא או על המידות הטובות הרצויות בעיני ה’. בפשט הכתוב המזמור עוסק בהודאה לה’, ופותח באמירה: “אודה ה’ בכל לבב” (פס’ א), שהיא כעין כותרת של המזמור. אולם ישנם כמה וכמה פסוקים במזמור שלכאורה לא מובן כיצד הם קשורים לכותרת הזו. כך לדוגמה לא מובן מדוע העובדה ש”זֵכֶר עשה לנפלאותיו” (פס’ ד) אמורה להיות סיבה להודיה לה’. גם בפסוק: “כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים” (פס’ ו), צריך להבין מדוע העובדה שה’ הגיד לעמו את כוח מעשיו אמורה לגרום להודאה בכל לבב. כיוצא בזה גם הפסוק: “סמוכים לעד לעולם, עשוים באמת וישר” (פס’ ח).ידועים דברי חז”ל הלומדים מזה בדרך הדרש שיש משמעות לסמיכות הפסוקים בתורה (ברכות י’ ע”א). אולם לכאורה לא ברור מה כוונת הפסוק בדרך הפשט, ומה היא ההודיה והשבח שבו. וכך טעון ביאור גם הפסוק: “ראשית חכמה יראת ה’ שכל טוב לכל עֹשֵׂיהֶם” (פס’ י), וכיצד הוא מתקשר לכל הפרק ולעיקר המסר שלו.

גדלות מעשי ה’ ונפלאותיו מתגלים למי שחפץ באמת לגלותם

נפתח בפסוק: “גְּדֹלִים מעשי ה’ דרושים לכל חֶפְצֵיהֶם” (פס’ ב), ומתוך הבנתו יתבאר המזמור כולו. מה הכוונה “דרושים לכל חפציהם”? נראה כפי שמפרש הרד”ק: “דרושים לכל חפציהם, כלומר, לכל מי שחפץ[1] להתבונן בהם ודורש אותם הם דרושים ונמצאים לו” (רד”ק שם, ב). אם מתבוננים ו”דורשים” את הבריאה ומתעמקים בה, פוגשים את ה’ יתברך באופן נפלא ביותר. כך מגלים את חסדו וטובו והנהגתו של ה’, באופן שלא מתגלה כשמסתכלים בשטחיות בלבד. הנקודה הזו היא יסוד גדול, אשר כפי שיתבאר הוא המסר החשוב החורז את המזמור מתחילתו ועד סופו.

“אודה ה’ בכל לבב” (פס’ א) – הודאה בכל לבב משמעה להכניס את כל הלב בתוך ההודאה לה’. כשעושים זאת, מצליחים למצוא את ה’ באופן מיוחד שאנו לא מוצאים אותו בהסתכלות שטחית. ממש כמו שמי שמנסה ומתאמץ למצוא את הטוב בחברו ימצא בו הרבה טוב, מעבר לטוב שהוא היה רואה אם היה מסתפק במבט שטחי וחיצוני. “בסוד ישרים ועדה” (שם) – סוד הוא דבר שאינו מתגלה בחיצוניות. הוא לאו דווקא דבר שנאמר בלחש, אלא הוא דבר פנימי, שאינו מתגלה במבט חיצוני ושטחי. כך שהודאה לה’ בכל לבב ובפנימיות היא דבר שיכול להיעשות רק בסוד ישרים ועדה, כלומר בקרב אנשים בעלי הבטה פנימית.

המבט הזה, וה”דרישה” וחפץ הלב למצוא את מעשי ה’, הם אלו שמביאים לכך שמעשי ה’ אכן מתגלים בגדלותם.  כאשר עושים זאת, מגלים גם שפלאי הבריאה העצומים לא נגמרו בזמן בריאת העולם. בשעת הבריאה היו ניסים ונפלאות עצומים, היה שם חסד בלתי נתפס – “עולם חסד יִבָּנֶה” (תהילים פט, ג). ה’ החליט בטובו ובחסדו לברוא עולם שיש בו חסד אינסופי. הרי כל איבור ואיבר בגופנו הוא התגלמות של כל כך הרבה חסד וטוב. הלב שלנו כל כך משוכלל ומדהים, שממש אי אפשר לתפוס את הניסים והנפלאות שנעשים בו בכל רגע. מסתמי הלב נפתחים ונסגרים בתזמון מדהים, בהפעלה חשמלית עדינה ומיוחדת, תוך הזרמה דו כיוונית של הדם בעוצמה מדוייקת לגופנו. כל תא ותא בגוף שלנו הוא כל כך מופלא. בין היתר נוצרים בתאי הגוף גם חלבונים מדהימים ומופלאים, וגם הורמונים ואיניזימים שממש אי אפשר לתפוס את פלאיותם. בכל חלקיק בעין שלנו יש חסד עצום ומופלא, שנועד לכך שנראה את העולם מדויק, צבעוני, ממוקד, תלת-ממדי ובהתאם לרמת התאורה. אם נעבור על כל איבר ואיבר וכל חלק וחלק בגופנו, נגלה אינסוף חסד, הטבה ואהבה, וכן חכמה אדירה וגם יכולת ביצוע מדהימה ובלתי נתפסת.

אלא שאפשר היה לחשוב שכל הניסים הללו היו בבריאת העולם בלבד, ועכשיו העולם כבר כמנהגו נוהג. כביכול הקב”ה ברא את העולם והפעיל אותו מאז על מצב ‘אוטומאטי’, ועכשיו הלב פועל מכוח אותו ‘אוטומאט’ של בריאת העולם, ולא מכוח התחדשות תמידית של חסד ה’ שאותו הוא משפיע בכל רגע ורגע. המחשבה הזו היא טעות. ראשית, זו הנחה חסרת טעם מצד עצמה: מדוע להניח שהבריאה המופלאה היתה הבלחה חד פעמית של חסד אלוקי שנגמרה ונעלמה? אם באותו הזמן הקב”ה השפיע את חסדו, מדוע שלא יעשה כן גם לאחר מכן – “כי טוב ה’ לְעוֹלָם חסדו” (תהילים ק, ה). יתרה מזו, כאשר חפצים “לדרוש” את ה’ בעולם, מגלים בבירור ש”הוד והדר פָּעֳלוֹ וצדקתו עֹמֶדֶת לעד” (פס’ ג). החסדים הללו ממשיכים כל הזמן. ה’ מחדש בטובו בכל יום תמיד את מעשה בראשית. בכל שעה ושעה מתחדשים פלאים עצומים וחסדים עצומים וחן נפלא. יש כל כך הרבה תזמונים מדהימים שקורים גם היום. כל תהליך ההפריה וגדילת העובר במעי אמו הוא כל כך פלאי ומדהים, והוא הרי מתחדש בכל שעה ושעה; רק כדי לסבר את האוזן, בכל רגע נוצרים במוחו הזעיר של העובר מיליוני תאים חדשים, היודעים ‘לנדוד’ למיקומם המדוייק ולקבל על עצמם תפקידים חיוניים. כך גם החלומות שאנו חולמים. זהו פלא וחסד גדול שכל אחד מאיתנו מקבל בכל לילה כמה שעות של סרטים מעניינים ביותר שמותאמים אך ורק לו, בזוויות צילום ייחודיות ובבימוי ותסריט מיוחדים. וכך מדי לילה ולילה כל אחד ואחד מאיתנו חולם עוד ועוד חלומות מיוחדים המותאמים בדיוק לו. המערכת החיסונית שלנו מתחדשת גם היא ממש בכל שעה ושעה. כנגד כל חיידק שחודר לגוף היא לומדת לייצר בתהליך נפלא ביותר תאים מדהימים במבניהם שמותאמים באופן מיוחד לסילוק המזיק החדש הזה, שהגוף טרם הכיר אותו קודם לכן. עצם תהליך הסילוק הוא גם מופלא ביותר, והגוף אף לומד משעה זו ואילך לייצר גם בעתיד את הנוגדנים כנגד סוג כזה של מזיק. העולם כולו הוא פלאי פלאות שמתחדשות. טוּב ה’ לא נעצר בבריאת העולם, ואנו מוקפים בו בכל רגע. צדקתו של ה’ איננה רק מה שהיה בעבר, אלא היא “עֹמֶדֶת לעד”, ממשיכה וממשיכה לעולמי עד.

מכאן מגיעים לפסוק הבא: “זֵכֶר עשה לנפלאותיו, חנון ורחום ה'”. לכאורה פשט הפסוק דורש הסבר, מהו אותו זֵכֶר. רש”י מפרש זאת שהקב”ה הטיל עלינו מצוות של זכירת יציאת מצרים, ובזה הוא זיכה אותנו בשכר על אותן מצוות של זיכרון. בדומה לכך מפרש מצודת דוד, אלא שהוא מפרש שהשכר הוא על ההתחזקות הרוחנית והטבת המעשים שתהיינה בעקבות הזכירה. אולם לכאורה מבחינת הפשט יוצא שהעיקר חסר מן הספר, כי בפסוק לא רמוז שהחסד הוא בעצם שכר המצוות שאנו מקיימים או ההתחזקות הרוחנית שנתחזק מכך. רד”ק מסביר: “זכר עשה לנפלאותיו שעשה עמהם במצרים, ואותם היו תחילת הנפלאות, והיו כל כך גדולים שהם נזכרים בכל דור ודור. חנון ורחום ה’, שחנן אותם וריחם עליהם” (רד”ק שם, ד). כלומר הנפלאות שעשה ה’ ברחמיו הגדולים ביציאת מצרים היו כה גדולות, שמרוב גדלותן אנו נזכרים בהן בכל דור ודור.  אמנם לפי זה יוצא שהזכר קורה מאליו מעצם קיומן של הנפלאות, ואילו בפשט הפסוק אלו הם שני דברים נפרדים שה’ עשה: הוא עשה את הנפלאות וחוץ מזה הוא עשה להן זכר. על פי מה שנתבאר מובן הפסוק היטב בדרך הפשט: הניסים והנפלאות הללו שמתרחשים בכל יום ויום הם זכר שעשה ה’ לנפלאות הבריאה. בעצם ההתחדשות שלהם כיום, אנו יכולים לזכור את מה שהוא עשה בעבר. דרך הזֵכֶר הזה של נפלאותיו אנו גם רואים עד כמה הוא חנון ורחום.

מעשיו של ה’ בעבר מלמדים אותנו את היכולת לסמוך עליו בהווה ובעתיד

גם המשך המזמור מבטא את הנקודה הזו: “טרף נתן ליראיו יִזְכֹּר לעולם בריתו” (פס’ ה). הקב”ה נותן ליראיו אוכל למזונם[2]. אם מתבוננים רואים שגם בזה הקב”ה ממשיך עד היום. על אף שכיום איננו אוכלים מן שיורד מהשמים, המזון שיש לנו הוא המשך של עצם הברית שה’ זוכר לנו לעולם, שהוא מפרנס אותנו ודואג ומכלכל אותנו בחן בחסד וברחמים. אפילו בכל הגלות הארוכה המשכנו להתקיים, ולמרות כל הרדיפות והדיכויים התפרנסנו ומצאנו את מחייתינו.

מכאן אנו מגיעים לפסוק הבא: “כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים” (פס’ ו). ידועים דברי רש”י בפתיחת התורה, המופיעים גם כאן בביאורו לפסוק זה, על כך שהקב”ה התחיל את התורה במעשה בראשית ולא במצוות; זאת כדי להודיע שהארץ כולה שלו, והוא הוריש את ארץ ישראל לעם ישראל, והם אינם גזלנים בה. אולם לכאורה אין זה פשט הפסוק; בפשט הכתוב נראה שיש קשר ישיר בין כוח מעשיו של ה’ לבין כיבוש הארץ, ולא מדובר רק על יכולת לענות לגוים. וזה גם לכאורה לא מתייחס לבעלותו על העולם אלא דוקא ל”כוח” מעשיו. הרד”ק מסביר על דרך הפשט שאת כוח מעשיו הוא הגיד לעמו רק בשעה שהוא נתן להם נחלת גוים, כי לפני כן בזמן יציאת מצרים עדיין לא היה ברור שהוא מסוגל לתת לנו את הארץ (רד”ק שם, ו). אולם לכאורה הדבר קשה, שהרי את כוח מעשיו הגדולים כן ראינו באופן ברור מאוד בכל ניסי יציאת מצרים, וכפי שישנם פסוקים רבים המבטאים זאת. על פי האמור עד כה בביאור המזמור, ניתן לראות בפסוק הזה המשך של אותו מהלך: הקב”ה לימד אותנו והגיד לנו את כוח מעשיו ואת עוצם כוחו וגבורתו, שהם לא היו רק בעבר אלא ממשיכים וימשיכו לפעול לעולמי עד; משום כך יכולנו להאמין בו ולסמוך עליו, וממילא גם להילחם בשמו ולכבוש את הארץ. אפשר לפרש גם בדומה לרד”ק, ש”לתת להם” הכוונה כאשר הוא נתן להם, ואז הכוונה היא שגם יציאת מצרים וגם ירושת הארץ היו פעולות שהראו יחד את כוח מעשיו של ה’, ואת היכולת לסמוך עליו. כפי שרואים בתורה בלשונות הגאולה שתחילת פרשת וארא שהכל הוא מהלך אחד של הנחלת הארץ לישראל: “והוצאתי… והצלתי… וגאלתי… ולקחתי… והבאתי אתכם אל הארץ” (שמות ו, ו-ח). כך או כך, דרך מעשי הנפלאות שעשה ה’ בעבר אנו יכולים להכיר את כוחו, ועל ידי כך לומדים לסמוך עליו ולבטוח בו גם בהווה ובעתיד, ויכולים ללחום בשמו ולכבוש ולהדביר את העמים תחתינו כי ה’ איתנו. וכאמור לעיל, כל זה נעשה על ידי התבוננות והסתכלות מעמיקה. כי הנטייה הטבעית היא לחשוב שניסי העבר אינם משקפים את הנהגת ה’ התמידית.

חסדי ה’ וטובו אינם נפסקים אלא נמשכים וקיימים לעד

על פי זה מובן מוטיב מרכזי שחוזר פעמים רבות במזמור, שהדברים קיימים לעד:

הוד והדר פָּעֳלוֹ וצדקתו עֹמֶדֶת לעד. זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה’. טרף נתן ליראיו, יזכר לעולם בריתו. סמוכים לעד לעולם, עשוים באמת וישר. פדות שלח לעמו, צוה לעולם בריתו קדוש ונורא שמו. ראשית חכמה יראת ה’ שכל טוב לכל עשיהם תהלתו עֹמֶדֶת לעד.

(פס’ ה-י)

דוד מזכיר זאת שבע פעמים במזמור שהוא בסך הכל בן עשרה פסוקים. ההדגשה הזו חשובה מאוד, משום שהאויב הגדול ביותר של האמונה והביטחון זו המחשבה שכל הטוב והחסד של ה’ שאנו רואים זהו עניין חד פעמי שאי אפשר לסמוך עליו שיהיה גם בהמשך. ה’ אמנם ברא את העולם בחסד, הוציא את ישראל ממצרים, הלך לפניהם בכיבוש הארץ ועוד, אך אולי זה לא משהו שאפשר לחיות על פיו בכל הדורות עד ימינו. זהו המבט החיצוני שצריך ללחום בו. הרי אם “חנון ורחום ה'” (פס’ ד), מדוע לחשוב שזה תקף רק לתקופה מסוימת? וכי ה’ מפסיק להיות חנון ורחום? וכי הוא מפסיק להנהיג ב”אמת ומשפט” (פס’ ז)? וכי זה ש”נאמנים כל פיקודיו” (שם), אמור להתבטל? הנהגתו ומעשיו ש”עשוים באמת וישר” (פס’ ח), אמורים להיפסק מסיבה כלשהי? וכיוצא בזה, האם כוח מעשיו שהיה לו כנגד הגוים התבטל? וכי זה שהוא נתן בעבר טרף ליראיו אמור שלא להיות לעולם?

זהו גם פירוש הפסוק: “סמוכים לעד לעולם” (שם). פשט הפסוק הוא שכל המידות הנפלאות הללו שבמזמור שורות על העולם בקביעות לעד[3]. האמת והמשפט הנאמנים, מידות החנינה והרחמים, זכירת הברית וצדקת ה’, כולם סמוכים ושורים על העולם באופן מתמיד.

עמלק מנסה לערער את האמונה שה’ ממשיך להנהיג אותנו בחסד

הנטיה לחשוב שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, ושה’ כבר לא מנהיג אותנו כפי שהיה, היא נטיה עמוקה מאוד. כבר במדבר, כאשר ראינו לנגד עינינו ניסים גלויים, אנחנו שואלים: “היש ה’ בקרבנו אם אין” (שמות יז, ז). זו ממש הקליפה של עמלק, שורש הכפירה, שנועדה להפריד בינינו ובין ה’. עיקר התפקיד שלנו בעולם הוא להמשיך את האמונה וקבלת מלכות ה’ גם בזמן שאנו לא נמצאים ממש תחת כנפי שכינתו. הלא כאשר ה’ מתגלה באופן מוחלט לגמרי ואנו בבחינת “ותשת עלי כפכה” (תהילים קלט, ה), אז אין לנו בחירה אם להאמין. הבחירה מתחילה רק כאשר יש נקודת הסתר כלשהי, קטנה ככל שתהיה.

ההסתר הזה קיים אפילו כאשר מתרחשים ניסים גדולים. גם אז יש בחירה האם להתבונן בפלאות ולראות את ה’, או לחשוב שכביכול יש כאן סוג של ‘אוטומאט’ אלוקי שפועל, כשבעצם ה’ כבר לא נמצא. עמלק תופס אותנו כשאנו בדרך – “אשר קרך בדרך” (דברים כה, יח). לא כאשר אנו ממש במציאות שאנו שומעים את קול ה’ מתוך האש בהר סיני. הוא מפיל אותנו כשאנו בבחינה של “ואתה עיף ויגע” (שם), לא כשאנו במציאות של מנוחה ונחלה וחוסים בגילוי גמור ומתחדש בכל רגע של שכינת ה’. עניינו של עמלק הוא להפוך את הכל ל’מקרה’ – “אשר קרך” (שם). ואז אנו פתאום מתבלבלים, לא בטוחים, ומתחילים לחשוב שאולי ה’ לא איתנו. כך יכולות להגיע המחשבות ההזויות ביותר, כמו שאם משה מתעכב אצל ה’ בראש ההר אז כבר “לא ידענו מה היה לו” (שמות לב, א), ולחשוב כלפי העגל ש”אלה אלוקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים” (שם, ח). זה נובע מהנטיה החזקה הזו להתערער מהאמת היציבה והפשוטה. בהנגדה, אצל אברהם אבינו לא התערערה האמונה גם כשהוא עבר את כל מה שהוא עבר. אפילו כאשר ה’ מצווה אותו דבר שנראה לו סותר לגמרי את ההבטחות שהוא קיבל, הוא נשאר איתן באמונתו. זו יראת השמים העמוקה ביותר. לחוש את ה’ כעומד לפני מלך, אפילו כשהמלך לא מתגלה באופן ברור וגלוי. לעומת זאת עמלק “לא ירא אלוקים” (דברים, שם). הוא מוצא את הפירצה, ומבחנתו הוא יילחם וינסה לשכנע גם בדבר ההזוי ביותר, כי הוא לא רוצה לקבל את עול מלכות ה’.

עלינו לזכור את עמלק ולהתחזק בדרישת מעשי ה’

הפסוק החותם את הפרק הוא “ראשית חכמה יראת ה’ שכל טוב לכל עֹשֵׂיהֶם” (פס’ י). אפשר להיות חכם גדול ולחשוב הרבה מחשבות, אבל אם אין יראת ה’ אז החכמה עלולה להוביל לטעויות הגדולות ביותר. השכל הטוב הוא זה שמלא ביראת שמים. כך שגם אם יהיה הסתר, האדם יחזיק חזק בתהילתו שם ה’ העומדת לעד – “תהלתו עומדת לעד” (שם).

אל הנקודה הזו מכוונת גם המצווה לזכור את מעשה עמלק. לכאורה היה טוב יותר לשכוח מעמלק. הרי בימינו כבר אבד זכרו, איננו יודעים להצביע מי הוא, ואם לא עם ישראל שמזכיר אותו כל שנה ושנה, היינו כבר שוכחים ממנו. אלא שעניינו של עמלק עדיין חי וקיים, והוא מנסה להתחבא, להשכיח, לבלבל ולערער. למרות שטענותיו כל כך מופרכות, הוא מצליח לבלבל דווקא בגלל שהוא גורם לחשוב שהוא לא קיים. כי אנחנו לא מבינים שכאשר אנחנו מתמודדים עם חוסר אמונה, הוא בעצם זה שמפעיל אצלינו את ההתמודדות הזאת. הוא נסתר ונעלם, ואנחנו חושבים שאמונתנו התערערה מעצמה, וממילא עולה האפשרות שאולי יש צדק בהתערערות הזו. אולם אם היינו מודעים לכך שכל הערעור הזה הוא בעצם נוכחות של עמלק, היינו מתייחסים אחרת לערעורים הללו.

הזכירה שאנו זוכרים כנגד עמלק היא ש”מלחמה לה’ בעמלק מִדֹּר דֹּֽר”. עמלק לא נעלם מהמציאות. הוא רק מתחבא ומבלבל. הוא קיים, וכסאו של ה’ לא יהיה שלם עד שהוא יתבטל באמת – “כי יד על כס יה” (שם). הציווי לעם ישראל הוא “לא תשכח” (דברים כה, יט). לא להתפתות לחשוב שסתם היינו חלשים ו’מיובשים’ בלי שום קשר לעמלק; ואלי באמת ה’ קצת עזב אותנו, והוא לא ממש איתנו ובקרבנו, ולכן קורה לנו מה שקורה לנו. זהו עמלק שגורם את כל זאת. אנו צריכים להיות חדים על האמת הצרופה הזו, ועל יראת ה’ שכנגד עמלק שאינו ירא אלוקים. ככל שנחדד זאת בקרבנו, וככל שנבטח בה’ לעד שהוא נמצא איתנו, כך נגבור על עמלק וננצח אותו, ויהיו שמו וכסאו של ה’ שלמים.

לכך מכוון אותנו המזמור כאן, על דרך החיוב. על ידי התבוננות פנימית ודרישת ה’ אנו מגלים את גודל מעשי ה’ וחסדיו המתחדשים תמיד. כך אנו פוגשים באופן ישיר את הנוכחות האלוקית ואת טוּב ה’ האופף אותנו בכל רגע בחיינו. כך אין מקום בכלל לשאלה  היש ה’ בקרבנו אם אין. מתוך כך גם מתעוררת הודאה עצומה לה’ – “הללויה אודה ה’ בכל לבב… תהילתו עומדת לעד!”.  

[1] הרד”ק מוסיף ומבאר שם ש”חפציהם” בפסוק זה הוא מלשון ‘חָפֵץ’ ולא מלשון ‘חֵפֶץ’.

[2] ‘טֶרֶף’ הוא מאכל, ולאו דווקא בהקשר של אכילה חייתית כמו שבעלי חיים אוכלים אחד את השני. כיוצא בזה מופיע גם בפסוקים נוספים: “ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה” (משלי לא, טו), “הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טֶרֶף בביתי” (מלאכי ג, י), “הטריפני לחם חקי” (משלי ל, ח).

[3] ‘סמוכים’ הוא מלשון ‘שׁוֹרִים’. כמו שמיכה שפרושה על האדם שישן מתחתיה. כיוצא בזה: “עָלַי סמכה חמתך” (תהילים פח, ח), שכעסו של ה’ שורה על האדם. וכן: “ודגן ותירוש סמכתיו” (בראשית כז, לג), שהכוונה שברכת הדגן והתירוש תשרה עליו. כן הוא בפסוקים נוספים, וכך גם במושג סמיכת חכמים שהאדם נסמך על ידי רבותיו, וגם עצם הסמיכה הפיזית המופיעה בתורה שיש לסמוך את הידיים על ראש הקורבן.