שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 285 | כה ניסן תשפ”ד

(א) לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם ה’ לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ: (ב) מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ה’ מִצִּיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ: (ג) עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ: (ד) נִשְׁבַּע ה’ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק: (ה) ה’ עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים: (ו) יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה: (ז) מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ:

“נְאֻם ה’ לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי” – אמונה במלך ישראל ובמלכו של עולם

נראה שדוד חיבר את המזמור על עצמו עבור עם ישראל

המזמור פותח במילים: “לדוד מזמור, נְאֻם ה’ לַאדֹנִי, שב לימיני” (פס’ א). המפרשים התלבטו בשאלה מי חיבר את המזמור הזה, ולמי הוא קורא כאן בשם “אדונִי”. מרבית המפרשים קבעו שהמזמור הזה נכתב על דוד המלך, בידי אחד המשוררים בזמנו (אבן עזרא, רד”ק, רש”ר הירש, מלבי”ם). חז”ל (נדרים לב ע”ב) דרשו את פסוקי המזמור על אברהם אבינו, ורש”י הביא זאת כאחת האפשרויות בביאור המזמור. אפשרות נוספת המובאת ברש”י היא שדוד אמר זאת “על עסקי אדוני שאול כשהייתי נרדף מפניו”. במקום אחר בחז”ל משמע שאליעזר הוא זה שאמר את פסוקי המזמור על אברהם (סנהדרין קח ע”ב), וכן מבאר שם רש”י (שם ד”ה נאום). בדרך הזו פירשו את המזמור גם המצודת דוד והאלשיך.  

אמנם לכאורה בפשט המזמור קשה לומר כן. בכל ספר התהילים, כאשר מזמור פותח במטבע הלשון “לדוד” הכוונה הברורה היא שדוד המלך הוא זה שחיבר את המזמור. וכך גם כאשר מופיע “לבני קורח”, “לאסף”, “לאיתן”, “למשה איש האלוקים”, ועוד, הכוונה הפשוטה היא שהם אלו שחיברו את המזמור. לכן ישנו דוחק גדול לומר שכאן המזמור לא התחבר על ידי דוד המלך, אפילו אם מבינים שהוא התחבר על דוד המלך. מצד שני, אם דוד המלך הוא זה שחיבר את המזמור, מי הוא אותו “אדונִי” עליו הוא מספר כאן? על אף שניתן לדרוש שמדובר באברהם אבינו, אין זה פשוטו של מקרא. גם באפשרות שמדובר בשאול יש קושי, כי יוצא שבתחילת הפסוק מוזכרת דמות של “אֲדוֹנִי” כמי שאליה מופנה נאום ה’, אך מיד מתחיל הנאום “שב לימיני” וגו’ שמופנה דווקא לדמות אחרת.

נראה שניתן ליישב את הדברים על פי ההבנה שגם את המזמור הזה חיבר דוד המלך. בדרך כלל דוד המלך מנסח את תפילותיו בספר תהילים בגוף ראשון, כמתפלל על עצמו. אבל ישנם גם מזמורים בהם דוד במפורש כותב על עצמו בגוף שני או שלישי: “למנצח מזמור לדוד. יענך ה’ ביום צרה, ישגבך שם אלוקי יעקב” (תהילים כ, א-ב). דוד איננו אומר “יענני ה’ ביום צרה”, אלא הדבר נראה כאילו דוד כותב אל מישהו אחר או על מישהו אחר, אך ברור שהדברים נכתבים על עצמו. בהמשך דוד עובר מגוף שני לגוף שלישי, ושם הדבר בולט עוד יותר; הוא אומר: “עתה ידעתי כי הושיע ה’ משיחו, יענהו משמי קודשו” (שם, ז), כאשר אין ספק שבזה דוד מתייחס לעצמו, בהיותו משיח ה’. גם במזמורים נוספים ניתן להבחין שדוד כותב בגוף שלישי למרות שהדברים נאמרים על עצמו: “למנצח לעבד ה’ לדוד, אשר דִּבֶּר לה’ את דברי השירה הזאת ביום הציל ה’ אותו מכף כל אֹיְבָיו ומיד שאול. וַיֹּאמַר” וכו’ (שם יח, א-ב). בהמשך הוא גם כותב: “מגדיל ישועות מלכו, וְעֹשֶׂה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם” (שם, נא), למרות שזה הוא בעצמו. כך גם: “למנצח מזמור לדוד. ה’ בעזך ישמח מלך… תאות לבו נתת לו” (שם כ, א-ג), וגם שם כל המזמור ממשיך לדבר על המלך בגוף נסתר, למרות שדוד המלך מדבר על עצמו.

בביאור מזמור ס’ עמדנו על כך שדוד, וכן אסף המשורר, חיברו ברוח קודשם מזמורים שלא נאמרו ממש לבני דורם אלא לדורות מאוחרים יותר, לתקופת הגלות ואפילו לאחרית הימים. המזמורים הללו נועדו להחזיק ולקיים את עם ישראל בתקופות הקשות שהוא עתיד לעבור. כי רוחו של דוד מלכנו היא “רוח אפינו משיח ה'” (איכה ד, כ). דוד מלכנו חי וקיים בכל דור, מכוחו אנו חיים ואת תפילותיו אנו מתפללים. לפיכך נראה שגם כאן, במזמור קי, מדובר במזמור שדוד מכין עבור עם ישראל, והוא אומר אותו ברוח הקודש[1]. דוד מכין כאן לדורו ולדורות הבאים מזמור שבו הם יגידו את הנאום אותו אומר ה’ לאדוננו דוד.

אסור שיהיה פחד כשיוצאים למלחמה

לאור ההבנה הזו, יש לגשת ולברר מהו המסר של המזמור הזה; מה אנו אמורים ללמוד ממנו? פסוקי המזמור מתארים את הישועות והנצחונות שהקב”ה נותן ביד מלך ישראל. חשיבות האמונה בכך שה’ הוא ההולך להילחם לנו מודגשת בתורה:

כי תצא למלחמה על אֹיְבֶיךָ, וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם, כי ה’ אלקיך עִמָך המעלךָ מארץ מצרים. והיה כקרבכם אל המלחמה ונִגַּשׁ הכהן ודִבר אל העם. ואמר אֲלֵהֶם: שמע ישראל, אתם קרֵבים היום למלחמה על אֹיְבֵיכם, אַל יֵרַךְ לבבכם, אַל תיראו ואַל תַּחְפְּזוּ ואַל תערצו מפניהם. כי ה’ אלקיכם ההֹלך עִמכם להלחם לכם עם אֹיְבֵיכם להושיע אתכם.

(דברים כ, א-ד)

השאלה אם אדם מפחד במלחמה היא קריטית מאוד להצלחת המלחמה. כשאדם מפחד, הסיכוי שלו להצליח במלחמה הוא כמעט אפסי: “מי האיש הירא ורך הלבב ילך וְיָשֹׁב ולביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו” (שם, ח). לא רק שהמפחד עצמו לא יכול להילחם כך, אלא הוא גם ממיס את לב האחרים שיידבקו בלבבו הרך והירא. גם הרמב”ם מדגיש זאת בדבריו המפורסמים על החובה שלא לפחד מעת שמתחילה המלחמה:

ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר: “אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם”, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו; ואם לא ניצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר: “ולא ימס את לבב אחיו כלבבו”. והרי מפורש בקבלה: “ארור עושה מלאכת ה’ רמיה וארור מונע חרבו מדם” (ירמיה מח, י).

(הל’ מלכים ומלחמות ז, טו)

כאשר אדם מפחד הוא לא יכול לעמוד בקשרי המלחמה. הפחד שהאויבים מפילים יקפיא אותו, והוא ירצה רק לברוח. מלשון הרמב”ם עולה שעצם המחשבה על בניו ועל אשתו, גורמת לו כבר לכך שהוא לא יהיה מרוכז במלחמה, ו”כל דמי ישראל תלויין בצווארו”. עצם זה שהאדם לא עושה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו נחשבת כבר שהוא “לא ניצח”, ולכן הוא כמי ששפך את דמי כולם. עד כדי כך שברור שאם הוא ייצא למלחמה הוא יימנע את חרבו מדם, כי הוא לא יכול להילחם כך.

ההשפעה המכרעת של תחושת הלוחם על יכולתו להילחם היא הגיונית מאוד וגם מציאותית מאוד. הרי אדם לא יצא למסור את נפשו ולהפסיד את חייו עבור משהו שהוא חושש שבכל מקרה הולך להתמוטט ולהיכשל. משום כך לאורך כל ההיסטוריה הצבאות היו משקיעים רבות בהגברת המוראל והביטחון של החיילים לפני היציאה לקרב. הצבאות היו עורכים מצעדי גבורה שבהם החיילים היו צועדים בסך לקול מנגינות ‘מארשים’, והציבור היה מלווה את החיילים היוצאים לקרב בתהלוכות אלו. אצל הגויים היה גם מקובל מאוד שלפני הקרב היו עושים ‘מסיבות’ שכללו בדרך כלל הרבה הוללות וטומאה, כחלק מהגברת המוראל. במשנה כבר נאמר: “אל ירך לבבכם – מפני צהלת סוסים וציחצוח חרבות; אל תיראו – מפני הגפת תריסין (שהיו מרעישים ונוקשים במגיניהם זה על זה כדי להפחיד את הנלחמים נגדם) ושפעת הקלגסין (ריבוי הלוחמים); אל תחפזו – מקול קרנות (שהיו תוקעים בהן כדי להפחיד); אל תערצו – מפני קול צווחות” (סוטה מב ע”א ורש”י). כלומר היו משמיעים קולות שונים של עוצמה צבאית כדי להרים את המוראל של עצמם וכדי להפחיד את המחנה הנגדי. גם גולית הפלישתי דאג להפחיד את עם ישראל, ובזה עצמו גרם להם לחוסר רצון מוחלט להילחם (שמואל א’ יז, ח-יא).

הביטחון במלחמה חייב להיות מבוסס על אמונה מוחלטת בהשגחת ה’ על עמו

אלא שכאן מתעוררת שאלה גדולה ומהותית, מה באמת אמור להפיג את הפחד ולהגביר את הביטחון? הלא כל המצעדים והצווחות שהוזכרו הם דברים שקריים ומדומים. וכי אחד הצדדים באמת יכול להחליט שהוא ינצח? הלא הצד השני מחליט בדיוק להיפך! האם בגלל שאדם משדר לעצמו שהוא יצליח – זה מה שיגרום לו להצליח? יש כיום גישה כזו של דמיון מודרך בסגנון של “ניו-אייג’[2]“, שאדם משתדל להאמין בכל כוחו במה שהוא מדמיין לעצמו, מתוך מחשבה שהדמיון הזה יתן לו את הכוח והעוצמה וההגשמה של רצונותיו. זה דומה לעבודה זרה, שהאדם יוצר מציאות שהוא מחליט עליה, והוא הופך אותה למקור שעליו הוא בוטח, בלי שיש בעצם סיבה ממשית להאמין בה. אין כאן אמת אלוקית כלשהי שהאדם מתבסס עליה. האדם הוא זה שמחליט מה הוא רוצה שיהיה, למשל בעסקיו כמו גם במלחמותיו, ועל זה הוא מבסס את ההצלחה שלו. זהו שקר גמור, כי מדוע יש להניח שהדבר שהאדם החליט הוא מה שיהיה? רק בגלל שהוא החליט כך? אז מה אם הוא החליט? יש כאן סוג של האלהה עצמית.

זה בדיוק העניין אליו מוסב המשך המשנה שהובאה לעיל:

“כי ה’ אלוקיכם ההולך עמכם” (דברים כ, ד) – הם באין בנצחונו  של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום. פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו. בני עמון באו בנצחונו של שובך, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו. ואתם אי אתם כן, “כי ה’ אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם” וגו’ זה מחנה הארון.

(סוטה שם)

תורתנו הקדושה מלמדת אותנו שאנו באמת צריכים יסוד איתן מאוד להתבסס עליו. והיסוד הזה חייב להיות ה’ אלוקינו. יש כאן מישהו שמנהל את העניינים בעולם, ורק “לה’ המלחמה” (שמואל א’ יז, מז). זהו לא עניין של החלטה של אדם זה או אחר. יש מנהיג לבירה, וזהו ה’ אלוקינו. השאלה אם יהיה ניצחון או הפסד תלויה בעיקר בשאלה מה ה’ רוצה, ולא מה האדם מחליט וכמה רעש הוא עושה עבור הרצונות שלו. רק ה’ אלוקינו הוא הקובע. וה’ אלוקינו באמת הולך עמנו להלחם לנו ולהושיע אותנו מכל אויבינו. זהו ממש האפיון של ה’, כפי שניתן לדייק בלשון הפסוקים: “אתם קרבים היו למלחמה על אֹיְבֵיכֶם, אל ירך לבבכם אל תראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה’ אלוקיכם הַהֹלֵךְ עמכם להלחם לכם עם אֹיְבֵיכֶם להושיע אתכם” (דברים כ, ג-ד). לכאורה האות ה’ במילה “ההולך” אינה מובנת. נראה כאילו הפסוק מתחיל לומר דבר מה על ה’ אלוקיכם ההולך עמכם, אך כביכול חסר ההמשך. הפסוק הבא כבר עובר לתאר את מה שהשוטרים אומרים ללוחמים לפני היציאה לקרב. אלא שבאמת הפסוק כן מתאר את הקב”ה. הוא אומר על “ה’ אלוקיכם”, שהתיאור שלו הוא “ההולך עמכם להלחם לכם”. המאפיין של אלוקינו הוא הליכתו להילחם את מלחמותינו. זו הסיבה האמיתית לכך שאין לנו מה לפחד.

אלו לא רק דברי עידוד ונחמה, אלא יש ממש ציווי וחובה לחשוב כך. כדברי הרמב”ם: “ומאחר שיכנס אדם בקשרי המלחמה יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו” (הל’ מלכים ומלחמות, שם). וכפי שמסביר גם הרמב”ן: ” יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים, ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם גבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה, רק שישיבו לבם אל השם ויבטחו בישועתו ויחשבו כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה כי רוצה ה’ את יראיו את המיחלים לחסדו” (רמב”ם דברים כ, ד).

כיוון שכך, יש חשיבות עצומה לכך שכאשר מלך ישראל מוביל את העם למלחמה, לא תהיה בחינה של “מחליף פרה בחמור”. אסור להחליף את דוד עם גולית, ובמקום לפחד מגולית לבטוח בכוחו של דוד. כי זה עדיין אותו דבר. חייבים להישען דווקא על ה’, ואפילו לא על המלך. למרות שהמלך הוא זה שמוציא ומביא את ישראל במלחמה, לא הוא מקור הביטחון.

זהו עיקר המסר במזמור כאן: “שב לימיני, עד אשית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לרגליך. מַטֵּה עֻזְּךָ ישלח ה’ מציון, רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ” (פס’ ב-ג). ה’ מודיע למלך שהוא יכול כביכול לשבת בשקט, וה’ הוא יהיה זה שהולך לעשות לו את המלחמה. את מטה עוזו של המלך ישלח ה’ ציון. זה שאויבי המלך יהיו הדום לרגליו והוא ירדה בהם, זהו רק בגלל שה’ יביא אותם לכך. וכן בהמשך: “ה’ על ימינך מחץ ביום אפו מלכים. ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה” (פס’ ה-ו), ה’ הוא זה שמוחץ את המלכים, ועושה דין בגוים. זהו יסוד חשוב מאוד, ובפרט כאשר יוצאים לקרב עם מלך כמו דוד. כאשר זהו המלך, טבעי והגיוני שתעלה המחשבה שניתן לסמוך עליו ועל גיבוריו. לכן חשוב מאוד להתחזק ולזכור שהביטחון צריך להיות דווקא על ה’, ולא על גבורת המלך ולוחמיו.

באופן דומה, זהו גם המסר במזמור כ’ (אם כי שם ישנן הדגשות אחרות). המזמור שם חוזר ומציין שה’ עונה ביום צרה והוא המשגב והמסעד, וכן מופיע הביטוי (שישנו גם במזמור כאן) שה’ עוזר מציון. אמנם מלבד זאת עוד מודגש: “עתה ידעתי כי הושיע ה’ משיחו, יענהו משמי קדשו, בִּגְבֻרוֹת ישע ימינו” (תהילים כ, ז). כלומר יש את משיח ה’, אבל ה’ הוא זה שמושיע אותו והוא זה שעונה לו, ובתוך גבורתו של המלך גנוז ישע ימינו של ה’. בסיום המזמור מודגש גם שהמלך הוא דווקא ה’: “ה’ הושיעה המלך יעננו ביום קראנו” (שם, י). וזאת כדי שחלילה לא נתבלבל: ה’ הוא המלך והוא זה שמושיע, לא המלך בשר ודם.

חשוב שלחיילים יהיה גם אמון במלך

אולם לכל האמור ישנו גם צד שני. כן חשוב שלחיילים היוצאים לקרב יהיה אמון גדול במלך. חשוב מאוד שהם יאמינו שהוא בחיר ה’ ושם ה’ נקרא עליו. כי עם כל זה שצריך לבטוח ש”לה’ המלחמה” והוא זה שקובע אותה ומנהל את עולמו, חובה שלחיילים יהיה גם אמון במלך שבפועל מוציא ומביא אותם למלחמה. משום שבפועל צבא מתנהל באופן היררכי, יש ניהול קרב, יש אסטרטגיה ויש פקודות, ואין שום סיכוי לצבא שבו כל חייל מתנהל כאוות נפשו. לכן יש חשיבות גדולה שבד בבד עם האמונה בה’, תהיה גם אמונה גדולה במלך שמוציא אותנו למלחמה.

זו הדגשה שמופיעה גם כן במזמור כאן: “נשבע ה’ ולא ינחם, אתה כהן[3] לעולם על דִּבְרָתִי מַלְכִּי צדק” (פס’ ד). כלומר יש כאן מלך שאפשר לסמוך עליו, כי ה’ לא מתכוון להחליף אותו. הוא נשבע לו והוא לא יינחם. בולט כאן גם הביטוי ‘מלכי צדק’ שהיה גם שמו של מלך ירושלים הקדום, אשר חז”ל אומרים שהוא איבד את כהונתו (נדרים לב ע”ב). גם עליו נאמרו הביטויים “מלכי צדק” ו”כהן לאל עליון” (בראשית יד, יח), אלא שבניגוד אליו שה’ לא נשבע לו, כאן ה’ כן נשבע וכן בוחר בדוד עבדו ובזרעו אחריו. משום כך אנו יכולים לבטוח במלכנו ואדוננו דוד ובזרעו אחריו, שה’ יוביל את נצחוננו דרכם.

השילוב של האמונה בה’ והאמונה במלך מופיע גם בהקשר של מזמור כ’, שהוזכר לעיל. בולט מאוד שלאחר ההדגשה במזמור כ’ על כך שה’ הוא המלך המושיע, מופיע מיד במזמור כא הדגשה הפוכה: “ה’ בעזך ישמח מלך… תאות לבו נתת לו, וארשת שפתיו בל מנעת סלה” וגו’ (תהילים כא ב-ג). המזמור שם ממשיך ומדגיש את גודל כבודו של המלך, הודו והדרו, ומבלי למעט בכך שה’ הוא מושיעו ומגדלו. אלו שתי האמונות שצבאותיו של בית דוד צריכים לאמץ לעצמם במקביל. אמונה גדולה בקב”ה שהוא בעל המלחמות, יחד עם אמונה במלך שמוביל אותם במלחמה, שהוא שליח ה’. לכן גם הביטוי שנאמר במזמור כאן על המלך הוא ‘כהן’, כלומר ממונה במינוי בכיר (כאמור לעיל בהערה). המלך הוא ממונה שנתמנה לתפקידו, ומי שמינה אותו הוא מלך מלכי המלכים הקב”ה. גם במזמור כ’ הביטוי שנאמר על המלך הוא ‘משיח’, שזהו אדם שמושחים אותו ומייעדים אותו לשליחות, ומי ששולח את השליח הוא הקב”ה.

הקב”ה דואג שלחיילי מלך ישראל יהיו גם התנאים הטובים להילחם

על פי האמור מובנת גם כוונתו של פסוק נוסף במזמור, שהמפרשים התקשו בביאורו: “עַמְּךָ נְדָבֹת ביום חילך בהדרי קדש מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לך טל יַלְדֻתֶיךָ” (פס’ ג). הפסוק מתאר שעם ישראל יתנדב לבוא להילחם ביום מלחמתו של המלך, וישנם פירושים שונים מדוע – או בגלל הדרת הקודש של דוד וזרעו, שכבר בצאתו מרחם אמו הוא נבחר וטל ילדותו נועד לכך, או מסיבות קרובות לכך כפי שמובא במפרשים. עומק העניין כאן הוא שחלק מן ההצלחה של המלך זו גם העובדה שהעם אוהב אותו, רוצה ללכת אחריו ומאמין בכך שהוא נבחר על ידי ה’.

בסיום המזמור מתואר עוד שגם המלחמה עצמה של המלך מתנהלת תמיד בברכה מיוחדת. לא רק הקרבות והמאבק פנים אל פנים עם האויב מוכרע לטובה, אלא גם הנסיבות שה’ יוצר סביב הלחימה פועלות לטובה: “מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש” (פס’ ז). בימי קדם אספקת המים במלחמה היתה נושא קריטי מאוד. בספר מלכים מתואר שכאשר אין מים לצבא לשתות הוא מפסיד במלחמה (מלכים ב’ ג, ט-י). לא היו אז מערכות של תובלת מים כפי שיש היום, וכשהמלחמה נעשתה בשטח פתוח נושא צבירת המים קיבל חשיבות עליונה. על כך מתאר המזמור שלחיילי המלך יש נחל בדרך ממנו הם שותים. הם זוכים לתנאים שמאפשרים להם להילחם היטב בשעת הקרב עצמו. בניגוד לכך, ידוע למשל שנפוליאון הפסיד לרוסים בגלל שהוא נתקע בשלג הרוסי ללא תנאים מתאימים לחייליו, וגם החיה הנאצית ימ”ש הפסידה בנסיבות דומות בחזית הרוסית. לוחמי דוד זוכים לתנאים שמאפשרים להם “להרים ראש”, וזאת בהנגדה בולטת לאויב שנלחם בהם שראשו נמחץ: “מחץ ראש על ארץ רבה” (פס’ ו).

אנו צריכים לכאוב את המצב כיום ולהכין ליבנו למלכות דוד

נותר עוד להבין כיצד הדברים הללו נוגעים אלינו ולימינו. וכפי שהזכרנו מספר פעמים את דברי חז”ל: “ר’ יודן אומר בשם ר’ יהודה: כל מה שאמר דוד בספרו, כנגדו וכנגד כל ישראל וכנגד כל העתים אמרו” (מדרש תהילים יח, א) לצערנו אנו לא זוכים עדיין להילחם בצבאותיו של בית דוד, אשר על כסאו יושב זר ואחרים נוחלים את כבודו. ראשית, אנו אכן צריכים להתחזק בצער הגדול ובכאב על כך ששולטים בנו גורמים כנועים וחסרי חוט שדרה, שכל כך קשה לסמוך עליהם. אין אפשרות להכיל ולתפוס את גודל האפסות, החידלון, ההפקרות, הפשיעה והיהירות של ההנהגה הכושלת; הן ההנהגה הצבאית והן ההנהגה המדינית. עלינו לזעוק לה’: “שמחנו באליהו הנביא עבדך ובמלכות בית דוד משיחך! במהרה יבוא ויגל לבנו” (ברכת ההפטרה). רק אז יגל לבנו, וכרגע לבנו עצוב, ואנו ביגון ואנחה בגלל זה. אנו צריכים גם להכין את לבנו למלכות בית דוד, ממש כפי שצריך להתכונן לבית המקדש על ידי לימוד ענייני המקדש והמחשה מפורטת כיצד תראה העבודה בו והחיים בצילו. אנו צריכים לבנות בתוכנו את היכולת להתבטל אל המשיח, להעריץ אותו, לקבל את מלכותו ולהכנע בפניו, ולראות בו את אדוננו דוד שאנו עבדיו. יהודים רבים עדיין לא מוכנים לזה. הם רוצים שהמשיח יבוא אבל גם להישאר עם הגאווה שלהם ושאף אחד לא יאמר להם מה לעשות. יחד עם הכנת הלב הזו להתבטלות למשיח, אנו צריכים להכיל גם את הַשְּׁנִיּוּת שהתבארה לעיל: להפנים בלבנו שלמלך אין שום כוח מצד עצמו, אלא רק למלכו של עולם. אל כל זה יש לעמול ולהכין את הלב, וזהו דבר שאנו כבר מסוגלים וצריכים לעשות.

עלינו להילחם ביצר הרע מתוך ביטחון בה’ ובלי פחד

מלבד זאת, יש במזמור גם הוראה מעשית שנוגעת לכל אחד בחיי היומיום. כבר עמדנו במזמורים רבים על כך שהאויב הגדול ביותר של האדם הוא היצר הרע, וממלחמותיו של דוד אנו יוכלים לשאוב הדרכה רבה למלחמת היצר הפרטית.

כולנו נמצאים במלחמה קשה. לכולם יש התמודדויות. ואף מי שחושב שאין לו, זה משום שהוא כבר התייאש. אך כל מי שלא התייאש יודע שיש הרבה מלחמות. כי היצר הרע מתחדש תמיד על האדם, ללא הרף. כל ברכה שאדם מברך, כל תפילה שהוא בא להתפלל, כל שעה שהוא בא ללמוד – יצר הרע נמצא שם גם כן, והוא מנסה בכל כוחו שלא נברך בכוונה, שלא נתרכז בתפילה, שנתרשל בלימוד, וכיוצא בזה. לכל אחד מאיתנו ה’ נתן ‘מלכות’ על ‘העיר הקטנה’ של עצמו. כל אחד מאיתנו הוא מלך שמוביל מלחמה.

המזמור הזה מלמד אותנו שעלינו להיות בבחינה של “מלחמות ה’ אֲדֹנִי נִלְחָם” (שמואל א’ כה, כח), להתחזק באמונה גדולה שה’ יצליח דרכנו מול יצרנו. אם לא נפחד אלא רק נישען על ה’ כל הזמן – מובטח לנו שננצח במלחמה הגדולה הזו. הדרך לנצח היא להתחזק בזה שה’ עוזר ומושיע, ולא לפחד. וכבר אמר דוד המלך במזמור אחר: “זֹמֵם רשע לצדיק וְחֹרֵק עליו שניו. ה’ ישחק לו כי ראה כי יָבֹא יומו” (תהילים לז, יב-יג), “צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ה’ לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו” (שם, לב-לג). ידועים גם דברי חז”ל על כך: “אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר: ‘צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו’ ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו, שנאמר: ‘ה’ לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו'” (סוכה נב ע”ב). היצר הרע מגיע עם כל חיילותיו של הס”מ וגונדא דיליה (-והכת שלו). הוא מנסה להפחיד ולהראות את עצמו שהוא בבחינת “סוס ורכב, עם רב ממך” (דברים כ, א). אך: “אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה’ אלוקינו נזכיר” (תהילים כ, ח), וכן: “אל ירך לבבכם אל תראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה’ אלוקיכם הַהֹלֵךְ עמכם להלחם לכם עם אֹיְבֵיכֶם להושיע אתכם” (דברים כ, ג-ד). חשוב מצד אחד שנבין כל הזמן שאנו במלחמה. אסור לחשוב לרגע אחד שהיצר הרע מניח לנו ומוותר אפילו על ברכה אחת, תפילה אחת או התמודדות אחת. הוא בבחינה של “ארץ רבה” ונלחם  על כל פיסת שטח וגרגר אדמה מחיינו; אבל מצד שני, ה’ יכול למחוץ את ראשו, וגם יכול לתת לנו את הנחל בדרך לשתות בשביל שנרים ראש.

[1] חיזוק לכך ישנו גם מדברי חז”ל האומרים שכאשר בפתיחת המזמור נאמר קודם “לדוד” ואחר כך “מזמור” הדבר מלמד שקודם שרתה עליו שכינה ואחר כך אמר את המזמור (פסחים קיז ע”א).

[2] עסקנו בגישות כאלו מזוויות נוספות גם בביאור מזמורים לז, מח, צו, צז.

[3] הכינוי ‘כהן’ משמש לעיתים במשמעות של מינוי בכיר בשררה ובשלטון, כפי שמופיע בפסוק: “ובני דוד כהנים היו” (שמואל ב’ ח’, יח). וכן בפסוק: “מוסר מלכים פִּתֵּחַ וַיֶּאְסֹר במתניהם. מוליך כהנים שולל וְאֵתָנִים יסלף”, כאשר הכוונה היא לגדולים ושרים.