שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 284 | יח ניסן תשפ”ד

חרב מַטֵּה ודם – יסודות של אמונה בעת התגלות מלכות ה’ (המשך)

החלק הראשון של השיחה צורף במייל שנשלח בשבוע שעבר, וזמין גם כאן– טל חיים.

נבואת יואל מזכירה דם ואש שיבואו לפני הגאולה

כהמשך לכל האמור בנוגע אל המטה, יש להבין גם את הדרשה על הדם: “ובמופתים – זה הדם, שנאמר: ‘ונתתי מופתים בשמים ובארץ, דם ואש ותמרות עשן'” (יואל ג, ג)”. כדי לעמוד על משמעות הדבר, ולהשיב על השאלות שנשאלו לעיל בנוגע לדרשה זו, יש להתבונן בהקשר המקורי בו נאמר הפסוק בספר יואל:

והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וְנִבְּאוּ בניכם ובנותיכם, זקניכם חלֹמות יחֲלֹמוּן, בחוריכם חזיֹנוֹת יראו. וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי. ונתתי מופתים בשמים ובארץ, דם ואש ותימרות עשן. השמש יֵהָפֵךְ לחֹשך והירח לדם, לפני בוא יום ה’ הגדול והנורא. והיה כל אשר יִקְרָא בשם ה’ יִמָּלֵט, כי בהר ציון ובירושלִַם תהיה פליטה כאשר אמר ה’, ובשרידים אשר ה’ קֹרֵא.

(יואל ג, א-ה)

 מבחינה מילולית נראה כפי שפירש האלשיך, ש”דם ואש ותמרות עשן” הם המופתים אשר בארץ, ואילו הפיכת השמש לחושך והירח לדם הם ה”מופתים בשמים”. אולם ההקשר הכולל של הפסוקים אינו מובן. לשם מה נדרשים המופתים הללו? אם הכוונה שה’ יעניש את הגויים, דמם יישפך והם יישרפו באש, אז לא מדובר ב’מופתים’ כי אם בעונש עצמו שמגיע לגויים. ועוד, העונש של הגויים איננו אמור להיות “לפני בוא יום ה’ הגדול והנורא” כפי שמוזכר כאן, אלא הוא עצמו יום ה’. כך מפורש בפסוקים רבים: “הנה יום ה’ בא, אכזרי וְעֶבְרָה וחרון אף לָשׂוּם הארץ לְשַׁמָּה וְחַטָּאֶיהָ ישמיד ממנה” (ישעיה יג, ט), “וה’ נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו כי עצום עֹשֵׂה דברו, כי גדול יום ה’ ונורא מאד ומי יכילנו” (יואל ב, יא), “הוי המתאוים את יום ה’ למה זה לכם יום ה’ הוא חֹשֶׁךְ ולא אור. כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש” (עמוס ה, יח-יט), “קול יום ה’ מר צֹרֵחַ שָׁם גבור. יום עֶבְרָה היום ההוא, יום צרה ומצוקה, יום שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה, יום חֹשֶׁךְ ואפלה, יום ענן וערפל. יום שופר ותרועה על הערים הַבְּצֻרוֹת ועל הַפִּנּוֹת הַגְּבֹהוֹת. וַהֲצֵרֹתִי לאדם והלכו כַּעִוְרִים כי לה’ חטאו וְשֻׁפַּךְ דמם כעפר וּלְחֻמָם כגללים” (צפניה א, יד-יז), וכיוצא בזה בפסוקים רבים נוספים. גם בנבואה הידועה בספר מלאכי מפורש שהחזרה בתשובה של עם ישראל תהיה לפני בוא יום ה’, ויום ה’ עצמו יהיה כבר זמן מאוחר מדי כי בו נעשית כבר המלחמה ברשעים:

כי הנה היום בא בֹּעֵר כתנור והיו כל זדים וכל עשה רִשְׁעָה קש וְלִהַט אֹתָם היום הבא אמר ה’ צבאות, אשר לא יַעֲזֹב להם שרש וענף… כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם ביום אשר אני עֹשֶׂה אמר ה’ צבאות… הנה אנכי שֹׁלֵחַ לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה’ הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם.

(מלאכי ג, יט-כד)

אם כן, גם כאן בנבואת יואל כאשר מדובר על מופתים שיתרחשו “לפני בוא יום ה'” – זו לא המלחמה עצמה בגויים. מדובר בשלב שלפני המלחמה הזו. אלא שלפי זה יש להבין לשם מה באים אותם “מופתים בשמים ובארץ”. עבור מה הם נועדו? עוד יש לברר כיצד הנבואה על אותם מופתים נוראים קשורה לפסוקים שלפניה ושלאחריה. לפני כן נאמר שה’ ישפוך את רוחו וישרה נבואה על בני ובנות ישראל, ואפילו על העבדים והשפחות. ואחרי כן נאמר שמי שיקרא בשם ה’ ימלט ובהר ציון תהיה פליטה.

הדם במצרים וגם שאר המכות נועדו לעורר לתשובה

נראה שהרעיון העומד ביסוד הנבואות הללו הוא שלפני בוא יום ה’ הוא ירצה בטובו ובחסדו לעורר את כולם לחזור בתשובה, כדי שחלילה לא תפגע בהם מידת הדין. לכן הוא ישלח את אליה הנביא לפני בוא יום ה’, כדי להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. ומשום כך הוא גם ישפוך את רוחו וישרה נבואה על רבים מעם ישראל, כדי שיוכלו לעורר את כל שאר העם לחזור בתשובה. הלא אין כמו נביאים שרואים את השכינה השורה עליהם, בכדי להתעורר לחזור בתשובה.

בתוך כך יעשה ה’ גם מופתים של דם ואש ותמרות עשן, וכן החשכת המאורות, בכדי לפתוח את הלבבות ולעורר לתשובה. על ידי המופתים הללו שבהם ה’ יזעזע את המציאות, הוא יפעל להביא להבנה שמוכרחים להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי – “פן אבוא והכתי את הארץ חרם”.

לכן הנבואה ביואל ממשיכה מיד בכך שכל מי שבאמת יקרא בשם ה’ יוכל להימלט בהר הקודש. אלו יהיו ה”שרידים אשר ה’ קֹרֵא”. היכן ה’ קורא להם? על ידי הנבואה המופתים שהוא קורא דרכם לכל אחד ואחד לחזור בתשובה. אמנם הם יהיו שרידים בלבד. משום שלמרות כל הנבואה הגלויה והמתפשטת, ולמרות כל המופתים בשמים ובארץ, עדיין הרוח השלילית הכללית תהיה חזקה מאוד, וההצלחה של הרשעים באותה שעה תהיה כל כך גדולה, שבכל זאת יהיה קשה לאנשים להתעורר לתשובה.

לפי זה יוצא שהדם המתואר בנבואה זו לא יהיה הרג ממשי, אלא רק משהו שאמור לעורר מאוד להכרה במלכות ה’. כאשר רואים דם רב זה מעורר חלחלה. גם כשרואים אש בוערת ותמרות עשן זה מעורר חלחלה. הפחד והחלחלה הללו מעוררים לחזור בתשובה. גם כשהשמש תיעשה פתאום חשוכה – זה מזעזע. וכן כשהירח ייראה פתאום אדום כדם. באופן רחב יותר ניתן להצביע על כך שמאז ימי קדם מראה של דם היה מעורר את המצפון ומוביל למחוייבות גדולה מאוד. הדבר פועל כעין הסתכלות על יום המיתה אשר מעוררת לתשובה (ברכות ה’ ע”א; שבת לא ע”ב). לכן השתמשו בדם בכריתת בריתות, וכפי שאנו מוצאים בתורה בברית בין הבתרים, בברית מילה, בכריתת הברית בהר סיני, ועוד. נראה שזו גם הסיבה שהשתמשו בדם כדי למשוח את הכוהנים וכן לטהר את המצורע, שמראה הדם מביא לידי זיכוך וטיהור הלב. נראה גם שאחת הסיבות למריחת דם הפסח ביציאת מצרים על המשקוף ועל שתי המזוזות היתה כדי לעורר את לבבות ישראל ליראת ה’, אשר בזה הם יהיו ראויים להיגאל.

אם כן, כאשר חז”ל דורשים ש”מופתים זה הדם” אין כוונתם למכת דם בלבד. מכת הדם היא ‘בנין אב’[1] ללמדנו בנוגע לכלל המופתים של יציאת מצרים, שמטרתם היא כמו הדם בנבואת יואל – לעורר את הלבבות לתשובה. בזה מיושבות גם השאלות שנשאלו לעיל (בחלק הראשון של השיחה), מדוע הדם נקרא כאן “מופתים” בלשון רבים, וכן שלכאורה גם שאר המכות נקראו מופת.

גילוי השכינה ביציאת מצרים פקח את עיניהם להבחין בהתגלות ה’

מכל האמור עד כה עולה שדרשת חז”ל בהגדה מצביעה על מימד השליטה של ה’ בשמים ובארץ שהתגלה ביציאת מצרים, שנעשה על ידי ‘דבר’ ו’חרב’. מעבר לכך, ישנו גם מימד של החדרת האמונה בלבבות, שנעשה על ידי ה’מטה’ וה’דם’. המטה הוא הכלי שה’ נתן למשה איש האלוקים להראות לכל באי עולם שה’ הוא המנהיג השולט בשמים ובארץ, כפי שהתבאר. כלומר ה’ לא רק שולט ומנהיג את העולם בפועל, אלא הוא גם מגלה זאת לכל באי עולם כדי להחדיר בהם את אמונת מלכותו. ומלבד המטה הגילוי הזה נעשה גם על ידי ה’דם’, שכוחו גדול במראות לגרום לבני האדם להתעורר לקרוא בשם ה’, וכן על ידי שאר המכות והמופתים שגם הם נועדו להביא לכך.

לכן החוליה המקשרת בדרשה הזו בין הדבר והחרב לבין המטה והדם, היא החוליה של גילוי שכינה: “וּבְמֹרָא גדול – זו גילוי שכינה”. מהו גילוי שכינה? הפסוק שמביאים חז”ל הוא: “או הֲנִסָּה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מִקֶּרֶב גוי במסות בְּאֹתֹת ובמפותים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם ה’ אלוקיכם במצרים לעיניך” (דברים ד, לד). גם אם כל המסות הגדולות והאותות והמופתים מתקיימים, האדם עלול שלא לראות לעיניו את גילוי השכינה. גילוי השכינה הוא כמובן לא התגלות פיזית של ה’, שאין לו גוף ודמות הגוף. אלא כדברי רבי בנימין: “הכל בחזקת סומין עד שהקב”ה מאיר את עיניהם, מן הכא (בראשית כא, יט): ‘ויפקח אלוקים את עיניה [ותרא באר מים]'” (בראשית רבה נג, יד). כל המציאות של העולם הזה היא הסתרה. ‘עולם’ הוא מלשון ‘הֶעְלֵם’[2]. בגלל שאנו בחזקת סומין איננו רואים את ה’ שמלכותו בכל משלה. וכאשר ה’ פוקח את עינינו ומאפשר לנו לראות אותו, זו המציאות של גילוי שכינה. השכינה מתגלה אלינו; היא עצמה קיימת כל הזמן והיא ממש איתנו תמיד. ה’ נמצא בקרבנו, אך אנו בחזקת סומין עד שה’ פוקח את עינינו.

הדברים מתחברים לכל ההקשר בו מופיע הפסוק על גילוי השכינה. בפסוקים שקודם לכן נאמר שהמציאות הרגילה של העולם היא הסתרה:

כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו. השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי.

(דברים ד, לב-לג)

עד שה’ התגלה לעם ישראל, לא היתה מציאות שעם יכול לשמוע את ה’ מדבר אליו מתוך האש. ואז מגיע ההמשך, הפותח בפסוק שהובא לעיל:

או הֲנִסָּה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מִקֶּרֶב גוי במסות בְּאֹתֹת ובמפותים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם ה’ אלוקיכם במצרים לעיניך. אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלוקים אין עוד מלבדו. מן השמים השמיעך את קֹלוֹ ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, ודבריו שמעת מתוך האש.

(שם, לד-לו)

ביציאת מצרים ובמתן תורה הקב”ה פקח את עיני עם ישראל. הוא איפשר לחוש בשכינה הנגלית אליהם, שעד עתה היתה נסתרת.

במכת בכורות ה’ איפשר לחוש ביתר שאת את נוכחותו הבלעדית

מה שהכין את ההתרחשות המופלאה של יציאת מצרים והתגלות ה’, היה מצד אחד מלאך ה’ העומד בין השמים לארץ וחרבו נטויה, והוא מוביל את נצחון ה’ על אויבי ה’. ומצד שני היה את משה רבינו שנמצא על הארץ ומטהו בידו, והוא מראה לכל באי העולם שה’ הוא האלוקים ואין עוד מלבדו.

אמנם במכת בכורות התחדש שהקב”ה איפשר לנו לגלות אותו, לחוש ולראות אותו, שלא על ידי האמצעים הללו. לא על ידי המלאך, ולא על ידי ה’שליח’ – משה רבינו. כבר עמדו המפרשים (כלי חמדה, פסח סי’ קע) על הפלא הגדול ששמו של משה רבינו לא מוזכר בהגדה[3], ואחר ההסברים החשובים שניתנו לכך הוא שחז”ל רצו בכוונה להדגיש את הבלעדיות של ה’ ביציאת מצרים[4]. הקב”ה כמובן לא עבר פיזית בארץ מצרים, שהרי אין לו שייכות למושגים הפיזיים. אבל הוא איפשר לנו להרגיש את הנוכחות שלו בקרבנו בגילוי גדול.

בדורנו עלינו להתחזק לראות יותר ויותר את השגחת ה’ הנגלית לנו

כשאנו מתבוננים בדור שלנו, אנו יודעים בבירור שהוא נמצא בתקופה של “לפני בוא יום ה’ הגדול והנורא”. אנו רואים בעינינו כיצד ממלכות הולכות ומתפוררות, והארץ מתנועעת כשיכור. תהפוכות עולמיות הולכות ומתממשות. ארצות רבות נערכות ומתחמשות לקראת מלחמה עולמית, ומתערערת בהם היציבות הפנימית האזרחית והכלכלית.

לפיכך הנבואות שהותירו לנו הנביאים, ודבריהם של חז”ל הקדושים, צריכים להיות נר לרגלינו ולהדריך אותנו בעת הזאת. כמו במצרים, גם כיום הקב”ה מכוון את המציאות כולה כדי שנאמין בו ונראה את השגחתו והנהגתו. ה’דבר’ וכל מכות מצרים לא היו קלקול במערכות הביוב המצריות, ולא מוטציות של נגיפים שהגיעו מבעלי חיים; הכל היה מנוהל על ידי מלאך ה’ צבאות שחרבו שלופה בידו. וכך גם כיום, עלינו להתחזק מאוד מאוד בהגברת האמונה, כדי לחולל ולקדם יותר ויותר את תהליך הגאולה. ככל שנמצא את ה’ בכל מקום ועניין שאנו כן מסוגלים לראות אותו, כך הוא יתגלה אלינו יותר. כך נוכל להתקדם עוד ולהגיע גם לשלב שבו ה’ ישפוך את רוחו עלינו, וישריש את האמונה בליבות כל בני ישראל.

ככל שנשתדל לראות את הטוב שכבר ניתן לנו ה’ יפתח לנו עוד

בעבודת ההכנה שלנו לראות את ה’ אלוקינו נמצא ומשגיח עלינו, יש להוסיף מיקוד משמעותי. חז”ל מלמדים אותנו יסוד חשוב שאמור לכוון אותנו בעבודתנו. הגמרא אומרת: “כל הנותן עיניו במה שאינו שלו – מה שמבקש אין נותנין לו, ומה שבידו נוטלין הימנו” (סוטה ט’ ע”א). היא מביאה לכך דוגמאות רבות, כמו מאישה סוטה ומנחש הקדמוני, וגם: “מצינו בקין וקרח ובלעם ודואג ואחיתופל וגחזי ואבשלום ואדוניהו ועוזיהו והמן, שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם. מה שביקשו לא ניתן להם, ומה שבידם נטלוהו מהם” (שם ע”ב). עוד אמרו שם חז”ל שכנגד זה קיימת הנהגה שמימית גם “לעניין הטובה”. הגמרא מזכירה את מרים שהמתינה למשה כשהיה בתיבה, את יוסף שדאג לקבורת אביו, ואת משה שדאג לקבורת יוסף, אשר שלושתם זכו לטובה גדולה כנגד מה שהם עשו. והגמרא אומרת בעניין זה ש”מרובה מידה טובה ממידת פורענות”, כפי שמרים המתינה למשה שעה אחת, ושכרה היה שכל ישראל המתינו לה שבעה ימים (שם יא ע”א).

אמנם לכאורה לא ברור כיצד מתאימות הדוגמאות של ‘לעניין הטובה’. שהרי עיקר העניין שם אינו עשיית מעשים טובים בעלמא. הגמרא עסקה במציאות השלילית של נתינת עיניים במה שאינו שלך, ואם כן בהכרח שגם עניין הטובה צריך להיות בנקודת ההיפך מכך.

לכאורה היה אפשר לומר שהנקודה השלילית העיקרית היא שמדובר באנשים שרצו להיטיב לעצמם על חשבון הפגיעה באחרים, ובכך היה אפשר להבין את המקבילה “לעניין הטובה” שהם רצו להיטיב לאחרים על חשבון עצמם. אולם הדוגמאות שמביאה הגמרא אינן מתאימות לכך. גיחזי ובלעם חמדו ממון שהזולת דווקא הסכים לתת להם, וגם עוזיהו שרצה את הכהונה לא היה זה בדווקא על חשבון אחרים. כל שכן ששמשון, שמוזכר גם הוא כמי שהלך אחר עיניו, לא עשה זאת מתוך עניין לפגוע בזולת.

נראה אם כך שיש לדייק את הנקודה המהותית שחורזת את המקרים לטוב ולרע, שהיא מידת ההסתפקות של האדם במה שה’ נותן לו, ורצון במה שיש לאחרים. אדם שנותן את עיניו דווקא במה שאינו שלו, ועושה כל שהוא יכול להשיג את מה שאינו שלו, הוא אדם שלא שמח במה שיש לו, ולא רואה את השגחת ה’ עליו לטובה במה שיש לו. מאדם כזה לוקחים אפילו מה שיש בידו, ובוודאי שלא נותנים לו את מה שאין לו. לעומת זאת מרים, יוסף ומשה השקיעו באחרים במקום להשקיע בעצמם. בזה הם הראו שהדבר החשוב איננו ‘מה אני רוצה שיהיה לי’, אלא מהו רצון ה’ וכיצד ניתן לפגוש את ה’ במציאות בה אני נמצא.

ולפי זה יש ללמוד שאם אדם שמח במה שיש לו ורואה את השגחת ה’ לטובה במה שיש לו – אז הקב”ה פותח לו שערים לקבל גם את מה שכרגע אין לו. זהו יסוד שחוזר על עצמו בכמה הקשרים: “רבי יונתן אומר: כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני” (אבות ד, ט). כשאדם מתאמץ כשאין לו, פותחים לו שיהיה לו; וכשאדם מתרשל כשיש לו, אז סוגרים לו שלא יהיה לו.

בדורנו אנו בבחינה של מקיימים את התורה מעוני. יש לנו עוני מצדיקים, עוני מהשראת שכינה, עוני מניסים ונפלאות, עוני מבית המקדש, עוני מנבואה ועוני ממלכות בית דוד. אולם דווקא אם נתמסר בעת הזאת לראות את ה’ במה שכן אנו יכולים לראות ולהרגיש, זה מה שיפתח לנו את שערי העושר. כך אנו נזכה לעושר בצדיקים, עושר בהשראת שכינה, עושר בניסים ונפלאות, עושר בבית המקדש, עושר בנבואה ועושר במלכות בית דוד. בספרים הקדושים הרחיבו רבות בכך שמי שמתבונן בחסדים שה’ נותן לו, אז ה’ פותח לו ונותן לו עוד ועוד חסדים (נועם אלימלך בא ד”ה ולמען תספר; שם ליקוטי שושנה ד”ה הפך ים ליבשה; קדושת לוי חנוכה, קדושה שניה ד”ה דע על ידי מעשינו; דברי אמת פרשת החודש ד”ה ובסיפור הנס; ועוד). לכן במקום להיות בחזקת סומין שלא רואים את הטוב שה’ נותן לנו, אדרבה נתאמץ מאוד לראות את הטוב שה’ נותן לנו, והוא בחסדו יפתח לנו ועוד ועוד.

אין להתייאש מהמצב הרוחני כי המציאות יכולה להתהפך ברגע אחד

יש בדברים שנתבארו כדי לחזק גם בנקודה נוספת, הנחוצה כל כך בדורנו. כיום המציאות סביבנו משדרת לנו בעוצמה רבה את החידלון הרוחני שלנו. יש השתלטות חזקה ביותר של גורמי כפירה וטומאה על המשפט, התקשורת וכל המרחב הציבורי. האינטנרט ומכשירי המדיה שוטפים בזרם אדיר, ורבים הם אלו שחוטאים ונרמסים בקלגסי הטומאה, המתירנות וההפקרות. גם הרחוב נראה כל כך פרוץ. למרבה הצער גם בקרב שומרי המצוות יש התדרדרות בנורמות של הצניעות. כאשר כל זה נראה כל כך שוטף ומצליח, אפשר בקלות להתייאש. או גרוע מכך, אפשר להשלים עם המצב, ולחשוב שאם זה מה שעכשיו מנצח אז צריך ‘לזרום’ עם זה, ואפילו להשתלב בזה, חלילה. זו מציאות שאיננה נדירה, לדאבון הלב, שאנשים בוחרים להשתלב ברמה כזו או אחרת ברוח הטומאה והכפירה העזה הנושבת בעולם, כי נראה שהיא זו ששולטת.

כנגד זה עלינו להתחזק שכל המציאות שאנו רואים – הכל נשלט ומתנהל על פי המערכת הרוחנית העליונה. הקב”ה עתיד לפקוד על צבא מרום במרום, ויש מלאך שנמצא מעל כל הדֶבֶר הרוחני הנורא הזה שמתפשט סביבנו, וידו נטויה על ירושלים. כאשר הקב”ה יחליט בטובו להכות את ‘מצרים’ הרוחנית ואת אלילי הטומאה, הוא יכול לעשות זאת ברגע אחד. מלאכי הקדושה שהקב”ה הפקיד על חומות ירושלים, ו”המלאך הַגֹּאֵל אותי מכל רע” (בראשית מח, טז), יכולים לנצח את כל הטומאה ברגע אחד. תפקידנו הוא לזעוק אל ה’ ולמסור את הנפש על הקדושה ועל התורה, על ההלכה ועל ההקפדה במצוות, וכן על טהרת הלב שלנו לעובדו באמת. כאשר אנו נעשה את תפקידנו, תעלה שוועתנו הרוחנית אל האלוקים, והוא ישמע צעקתנו וישנה ברגע אחד את כל המציאות.

אמנם חז”ל אמרו שהגאולה תבוא “קמעא קמעא” בדרך תהליכית (ירושלמי ברכות א, א), אך הדבר נוגע רק לחלק הגשמי של הגאולה. בתחום הרוחני הדברים יתנהלו אחרת. על זה נאמר ש”פתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים” (מלאכי ג, א). חז”ל הלא מתארים שהמשיח יבוא בדור שיהיה ירוד מאוד מבחינה רוחנית (סנהדרין צז ע”א). לכן אין לנו להתייאש כאשר נראה שאנו רק הולכים לאחור, והטומאה מעמיקה יותר ויותר את אחיזתה.

לכן לא נתייאש, ונביט כמה שיותר בנפלאות שכבר אפשר לראות, וביד ה’ שכבר נגלתה עלינו. מתוך כך ה’ יפתח לנו עוד ועוד את שערי הגאולה, ויתקיים בנו בקרוב: “אשפוך את רוחי על כל בשר וְנִבְּאוּ בניכם ובנותיכם”. ונזכה לראות את ה’ יתברך בבוא יום ה’ הגדול והנורא במהרה בימינו, שמחים וששים בבניין עירו, ומודים על גאולתנו, על פדות נפשנו ועל גילוי שכינתו.

[1] כפי שהתבאר לעיל (בחלק הקודם של השיחה) בנוגע ל’דבר’.

[2] נזכר בספר מלמד התלמידים (פרשת נח ד”ה וכתב הרב), ובשפע טל (שער ו, פ”ז), והורחב הרבה בדברי הבעש”ט (בעש”ט עה”ת לך לך יג; בן פורת יוסף לך לך ד”ה ועוד שאודיע), ובתורת המגיד (פרשת בשלח ופרשת תרומה) ותלמידיהם (מאור עינים ליקוטים ד”ה טוב לי; שם ד”ה כי ביה; דגל מחנה אפרים כי תצא ד”ה וזה יש; ועוד).

[3] כך הוא בהגדה המקורית. אמנם הגירסה המצויה בימינו קצת מורחבת, וכאשר מובא הפסוק: “וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה’ במצרים” מופיע גם חלקו השני: “וייראו העם את ה’ ויאמינו בה’ ובמשה עבדו” (שמות יד, לא). אולם מלבד מה שתוספת זו איננו מופיעה במקור, היא גם איננה נצרכת לעצם העניין שם, שלא הובא פסוק זה אלא כדי להראות שמכות מצרים נקראו בשם “יד”.  

[4] כעין מה שהמלאכים לא נבראו מיד בתחילת הבריאה כדי שיהיה ברור שה’ הוא האלוקים ואין עוד מלבדו כלל (בראשית רבה א, ג).