שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 283 | יא ניסן תשפ”ד

חרב מַטֵּה ודם – יסודות של אמונה בעת התגלות מלכות ה’

בהגדה מופיעה דרשת חז”ל על פסוק המתאר את עוצמת היד החזקה ביציאת מצרים

בהגדה של פסח מופיעה דרשה מפורטת על הפסוק המתאר את היד החזקה שביציאת מצרים: “וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ ממצרים מיד חזקה וּבִזְרֹעַ נטויה וּבְמֹרָא גדול וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים” (דברים כו, ח).

“וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ ממצרים” – לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקב”ה בכבודו ובעצמו, שנאמר: “ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים אני ה'” (שמות יב, יב); “ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה” – אני ולא מלאך; “והכיתי כל בכור בארץ מצרים” – אני ולא שרף; “ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים” – אני ולא שליח; “אני ה'” – אני הוא ולא אחר.

“ביד חזקה” – זו הדבר, כמה שנאמר: “הנה יד ה’ הוֹיָה במקנך אשר בשדה, בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן, דבר כבד מאד” (שם ט, ג).

“וּבִזְרֹעַ נטויה” – זו החרב, כמה שנאמר: “וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים” (דברי הימים א’ כא, טז)

“וּבְמֹרָא גדול” – זו גילוי שכינה, כמה שנאמר: או הֲנִסָּה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מִקֶּרֶב גוי במסות בְּאֹתֹת ובמפותים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם ה’ אלוקיכם במצרים לעיניך” (דברים ד, לד).

“וּבְאֹתוֹת” – זה המטה, כמה שנאמר: “ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את הָאֹתֹת” (שמות ד, יז).

“וּבְמֹפְתִים” – זה הדם, כמה שנאמר: “ונתתי מופתים בשמים ובארץ, דם ואש ותמרות עשן” (יואל ג, ג).

(הגדה של פסח, מגיד)

מיד אחר כך מובאת דרשה נוספת על אותו פסוק:

דבר אחר: “ביד חזקה” – שתים, “וּבִזְרֹעַ נטויה” – שתים, “וּבְמֹרָא גדול” – שתים, “וּבְאֹתוֹת” – שתים, “וּבְמֹפְתִים” – שתים. אלו עשר מכות שהביא הקב”ה על המצרים במצרים, ואלו הן: דם, צפרדע, כנים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, מכת בכורות.

(שם)

הדרשה השניה לכאורה מובנת. היא דורשת כל שתי מילים בפסוק, או כל מילה בלשון רבים, כמרמזת על שתי מכות. אמנם אין זה פשוטו של מקרא, אך הדרשה מצד עצמה מובנת, שהיא באה לרמוז בפסוק זה אל מכלול עשרת המכות שהביאו ליציאה ממצרים. בזה היא מתקשרת גם לפשט הפסוק, שבא לתאר את האופן של יציאת מצרים.

דרשת חז”ל לכאורה לא מובנת

אמנם הדרשה הראשונה לכאורה קשה מאוד להבנה. ראשית, מדוע היא מתייחסת דווקא אל מכות הדבר והדם? למה לא מוזכרות כל המכות? מדוע אין התייחסות למכות בכורות, שהיא זו שבפועל הביאה ליציאת מצרים? ועוד, מה היא אותה “חרב” המוזכרת בדרשה זו: “בזרוע נטויה זו החרב”? היכן היתה חרב במכות מצרים? ואם הכוונה למוות שבא על המצרים בחלק מהמכות, מדוע הדבר נאמר בלשון “חרב” שלא נזכרת כלל בתיאור המכות?

צריך להבין גם את משמעות האמירה שה’ עובר להכות את מצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח מה ההבדל בין מלאך לבין שליח? לכאורה זה ממש היינו הך, הלא מלאך הוא שליח. ואם נאמר שמלאך הוא שליח רוחני, לעומת ‘שליח’ שיכול להיות שליח פיזי – הלא השליח האמור כאן הוא בהכרח שליח רוחני ולא שליח פיזי. עוד יש לשאול, שלכאורה בפסוקים עצמם נראה שבמכת בכורות דווקא כן היה מלאך משחית שפעל כשליח ה’ להכות את מצרים, ולא היה זה הקב”ה בעצמו: “והיה הדם לְאֹת על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים” (שמות יב, יג), ובהמשך: “ועבר ה’ לנגף את מצרים וראה את הדף על המשקוף ועל שתי הַמְּזוּזֹת ופסח ה’ על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף” (שם, כג).

יש לשאול גם בנוגע לדרשה: “ובמופתים – זה הדם, שנאמר: ‘ונתתי מופתים בשמים ובארץ, דם ואש ותמרות עשן'” (יואל ג, ג)”, שלכאורה הדם האמור בפסוק ביואל איננו מתייחס למכת דם, אלא לדם של אנשים שנהרגים. ואדרבה, אם לומדים מן הפסוק הזה אז היה צריך לומר: “ובמופתים – זה דם ואש ותמרות עשן”. מדוע הדרשה מתייחסת רק לדם? ובפרט שהמילה ‘מופתים’ היא בלשון רבים, ולכאורה לא אמורה להיות מוסבת רק על דם. בנוסף, מפורש בפסוקים שגם המכות האחרות נחשבות מופתים: “ויאמר ה’ לא משה לא ישמע אליכם פרעה למען רְבוֹת מוֹפְתַי בארץ מצרים. ומשה ואהרן עשו את כל הַמֹּפְתִים האלה לפני פרעה” (שמות יא, ט-י). הביטוי “רְבוֹת מוֹפְתַי” מלמד שגם המכות האחרות היו מופתים. כמו כן, האמירה כאן (לאחר מכת חושך) שמשה ואהרון עשו את  “כל המופתים האלה” לפני פרעה, מורה שכל המכות האחרות גם הן נחשבות מופתים. לא זו בלבד, אפילו הפיכת המטה לתנין נקראת במפורש מופת: “כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת, אמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין” (שם ז, ט). ואם כן, מדוע חז”ל מרחיקים כאן להביא פסוק מספר יואל ששם הוזכרו מופתים שכוללים מלבד דם גם אש ותמרות עשן, שלא היו במכות מצרים וגם לא הוזכרו כאן בדרשה שבהגדה?

גם הדרשה: “וּבְאֹתוֹת – זה המטה, כמה שנאמר: ‘ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את הָאֹתֹת'” (שמות ד, יז), טעונה ביאור. הלא מפורש בפסוק עצמו שהמטה משמש לעשיית האותות, כלומר הוא איננו האותות עצמן. מה גם ש’אותות’ הוא לשון רבים, והמטה הוא דבר יחיד.

 מעבר לכל האמור, עיקר הקושי בדרשה הזו הוא שיש כאן פירוט מסוים שלא ברור כיצד הוא זה שמתאר את יציאת מצרים: דבר, חרב, גילוי שכינה, מטה ודם.

החרב והדבר מבטאים את ההתרחשות השמיימית שהובילה את מכות מצרים

נתחיל את הבירור דרך עניין החרב: “וּבִזְרֹעַ נטויה – זו החרב, כמה שנאמר: ‘וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים'” (דברי הימים א’ כא, טז). פסוק זה מתאר את המלאך המשחית אותו ראה דוד:

ויאמר דויד אל גד צר לי מאד אפלה נא ביד ה’ כי רבים רחמיו ומאוד וביד אדם אל אֶפֹּל. ויתן ה’ דֶּבֶר בישראל וַיִּפֹּל מישראל שבעים אלף איש. וישלח האלוקים מלאך לירושלים להשחיתה, וכהשחית ראה ה’ וינחם על הרעה ויאמר למאלך המשחית רב עתה הרף ידך, ומלאך ה’ עֹמֵד עם גֹּרֶן היבוסי. וישא דויד את עיניו וירא את מלאך ה’ עֹמֵד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים, וַיִּפֹּל דויד והזקנים מְכֻסִּים בשקים על פניהם… ויבן שם דויד מזבח לה’ ויעל עֹלוֹת ושלמים ויקרא אל ה’ כי ענהו ה’ בְּגֹרֶן ארנן היבוסי ויזבח שם. ומשכן ה’ אשר עשה משה במדבר ומזבח העולה בעת ההיא בבמה בגבעון. ולא יָכֹל דויד ללכת לפניו לִדְרֹשׁ אלוקים כי נבעת מפני חרב מלאך ה’.

(דברי הימים א’ כא, יג-ל)

בעת ההיא השתוללה בעם ישראל מגפת דֶבֶר והפילה חללים רבים. זהו אותו דבר בדומה למכת דבר שהייתה בבהמות מצרים. אמנם מעל המציאות הארצית של המגפה, התקיימה גם התרחשות אלוקית – מלאך ה’ עמד בין שמים לארץ וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים. דוד רואה את המלאך עם החרב, והוא נתקף בפחד בלתי נשלט וממש נבעת. הוא מתפלל ומתחנן ומקריב קורבנות, וה’ מתרצה ואומר למלאך להשיב את החרב לנדנה. כלומר דוד מבין שהדרך להתמודד עם הדֶבֶר היא לא באמצעים ארציים של התמודדות עם מגפה, כמו כניסה לבידוד או בריחה, אלא בדרך רוחנית. הוא קולט שהכל מתנהל על ידי מלאך שחרבו שלופה בידו, והוא מקבל פקודות מה’ יתברך. הדרך לבטל את הדֶבֶר היא על ידי פנייה לה’ שיורה למלאך להשיב את חרבו לנדנה.

מערכה כפולה כזו התנהלה גם במכות מצרים. גם שם היה דֶּבֶר בארץ, והיה מלאך מעל הארץ שחרבו שלופה בידו והוא מנהל את המכה מלמעלה. הפעילות של המלאך הזה תלויה אך ורק בתפילות של משה ובציווי של הקב”ה, אשר ניהל את  המערכה ועשה שפטים בכל אלוהי מצרים. זהו היסוד שהמדרש בהגדה בא ללמדנו: “ובזרוע נטויה – זו החרב”, כלומר מכות מצרים התנהלו במערכה כפולה כזו, ונצחון המערכה השמיימית הוא שהביא ליציאת ישראל ממצרים. בתוך כך, מביא המדרש גם את מכת הדבר: “ביד חזקה – זו הדבר”, כבניין אב למכה שבה ממש התקיימה הריגה שהצריכה את קיומה של החרב הרוחנית בפועל. אין הכוונה שרק מכת דבר ביטאה את היד החזקה של ה’, אלא שהיא זו שמלמדת על אותה חרב רוחנית שביד המלאך, שהייתה נוכחת גם בשאר המכות[1].

זהו פירוש הפסוק שהובא בתחילת המדרש: “ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים אני ה'” (שמות יב, יב). עיקר המכה באלוהי מצרים היא לא בשבירה של פסלים דוממים, אלא בהכנעת כל הכוחות הרוחניים הטמאים ששלטו במצרים. כך יהיה גם בגאולה העתידה: “רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הארץ, פּוֹר התפוררה ארץ, מוט התמוטטה ארץ. נוע תנוע ארץ כַּשִּׁכּוֹר והתנודדה כמלונה וכבד עליה פִּשְׁעָהּ ונפלה לא תֹסִיף קום. והיה ביום ההוא יִפְקֹד ה’ על צבא מרום במרום, ועל מלכי האדמה על האדמה” (ישעיה כד, יט-כא). כפי שקרה במצרים, גם לעתיד לבוא המלחמה תהיה קודם כל במישור הרוחני, וממנו יושפע הרובד הארצי. וזאת על פי מה שלימד הנביא במקום אחר, שהגאולה לעתיד לבוא תתרחש באופן דומה לגאולה מצרים: “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות” (מיכה ז, טו).

אם כן, החרב המוזכרת בדרשת חז”ל כאן היא חרב רוחנית ששימשה כחלק מהמלחמה הרוחנית שהתנהלה בשמים כנגד טומאת מצרים, במקביל למכות שניתנו בארץ. והדבר המוזכר בחז”ל מרמז גם הוא לשליטה הרוחנית שהטיל ה’ בשמים, אשר את תוצאותיו ראו בארץ ביציאת מצרים ובמכות שספגו המצרים. וזה מלמד אותנו שעיקר המיקוד שלנו בעת כזאת צריכה להיות בהתחברות למימד השמימי הזה.

תפקידו של מטה האלוקים להראות ששינוי הטבע הוא על ידי ה’

על מנת להבין את הדרשה “וּבְאֹתוֹת – זה המטה”, יש לעיין במהותו של המטה, ולשם מה הוא היה נצרך. בפסוקים רבים הקב”ה מורה למשה לקחת איתו את המטה, והתורה מדגישה שמשה עושה זאת ולוקח את המטה: “ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את הָאֹתֹת” (שמות ד, יז), “ויקח משה את מטה האלוקים בידו” (שם, כ), “מחר אנכי נִצָּב על ראש הגבעה ומטה האלוקים בידי” (שם יז, יט), ועוד פסוקים רבים. המטה אכן שימש לעשיית האותות לעיני העם ולעיני פרעה, וכך היה במכות דם, צפרדע, כינים, ברד וארבה, וכן בקריעת יום סוף, הוצאת המים מהסלע ומלחמת עמלק.

אך לכאורה לא ברור לשם מה נדרש המטה. מדוע לא היה אפשר להסתפק בכך שהמכה תגיע כאשר ה’ היה רוצה, מבלי להשתמש במטה? ואם זה משום שהיה צורך שמשה הוא זה שיגרום למכה להגיע או לים להיקרע, למה חשוב שהוא יעשה זאת דווקא עם המטה? ובפרט שהשימוש במטה גרם למצרים לטעות ולחשוב שיש במטה כוח מיוחד וכישוף כלשהו שמשה עושה: “כך אמרו המצריים לא היה יכול משה לעשות כלום אלא במטה. בו הכה היאור בו הביא כל המכות. כיון שבאו ישראל לתוך הים והמצריים עומדים מאחריהם, אמר הקב”ה למשה השלך את מטך, שלא יאמרו אילולא המטה לא היה יכול לקרוע את הים” (שמות רבה כא, ט). גם עם ישראל טעו במטה וחשבו שהוא רק של פורענות: “אמרו: המטה הזה של סנפירינון הוא של פורענות, הוא הביא עשר מכות על המצריים במצרים ועשר על הים. לפיכך ידעו שהוא של נסים, שנאמר: “ומטך אשר הכית בו את היאור” (שמות יז, ה) מפני התרעומת” (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דויסע, ו). לכאורה אפילו משה רבינו  תולה את ישועת ישראל מעמלק במטה: “‘ומטה האלקים בידי’ (שמות יז, ט), אמר משה לפני הקב”ה: רבונו של עולם, במטה הזה הוצאת את ישראל ממצרים, במטה הזה קרעת להם הים, במטה זה עשית להם נסים וגבורות, במטה זה תעשה להם נסים וגבורות בשעה הזאת” (מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת עמלק, א).

נראה שכשם שהמלאך ניצב בשמים עם חרבו השלופה כדי ליישם את רצון ה’, כך משה איש האלוקים נמצא על הארץ עם מטה האלוקים בידו כדי ליישם את רצון ה’ על הארץ. את המאבק הרוחני עם שרו של מצרים ועם ‘אלוהי מצרים’ מנהל המלאך בשמים עם החרב, ומשה רבינו מנהל עם המטה את המאבק על הארץ. אילולי היה המטה, היה מקום ליצר הרע לתלות שהשתנות סדרי בראשית במכות היא רק במקרה. היה ניתן למצוא גורמים שונים שכביכול הם גרמו לכך. אבל כאשר משה מניף את המטה ומיד לאחר מכן משתנים סדרי בראשית, זה קושר בהכרח את האותות הללו בהנהגה של משה רבינו ובמה שהוא מייצג. לכן הדבר אמור לעורר אמונה גדולה, כי רואים באופן מובהק שהנהגת משה רבינו היא זו שמובילה לשינוי סדרי בראשית. לכן כאשר משה רבינו מבקש ישועה במלחמת עמלק הוא תולה את בקשתו בזכות המטה (כפי שהובא לעיל), כי כך יידעו שה’ הוא המנהיג ועושה המלחמות.

חז”ל גם מלמדים שלא היה זה סתם מטה אלא זהו מטה מיוחד ששימש בכל הדורות להנהגת ה’:

“קח את המטה” (במדבר כ, ח) זה שאמר הכתוב: “מטה עֻזְּךָ ישלח ה’ מציון, רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ” (תהלים קי, ב). זה המטה שהיה ביד יעקב אבינו, שנאמר: “כי במקלי עברתי” (בראשית לב, יא); הוא המטה שהיה ביד יהודה, שנאמר: “חותמך ופתילך ומטך אשר בידך” (שם לח, יח); והוא היה ביד משה, שנאמר: “ואת המטה הזה תקח בידך” (שמות ד, יז); והוא היה ביד אהרן, שנאמר: “וישלך אהרן את מטהו” (שם ז, י); והוא היה ביד דוד, שנאמר: “ויקח מקלו בידו” (שמואל א’ יז, מ); והוא היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש. וכן עתיד אותו המטה לימסר למלך המשיח, וכן עתיד לרדות בו את אומות העולם, לכך נאמר: “מטה עוזך ישלח ה’ מציון”. 

(ילקוט שמעוני במדבר, סי’ תשסג)

אילו תפקידו של המטה היה מצומצם רק לביצוע הטכני של ניסי יציאת מצרים, לא היה מקום לחשוב שהוא אמור לשמש גם בדורות שלפני כן או אחרי כן. אולם כיוון שהמטרה שלו היא להרבות אמונה, זו הרי משימה שנוגעת לכל הדורות. חז”ל גם מלמדים שעל המטה היו חקוקים שמות המכות בראשי תיבות (שמות רבה ה, ו; שם ח, ג), ובילקוט ראובני (פר’ חוקת) מוסיף בשם הקבלה שהיו חקוקים עליו שמות קדושים[2]. זהו היבט נוסף לכך שעניינו של המטה היה עבודה רוחנית עילאית, שמתוכה גם התרחשו המכות, ולא רק כעין ‘שרביט מנצחים’ לניצוח על ‘מנגינת’ מכות מצרים. ואם כן, במדרש שבהגדה חז”ל מלמדים אותנו שעניינם של האותות היה כעניינו של המטה (“האותות זה המטה”) – ללמד לדורות את האמונה ולהורות על מציאות ה’ המנהיג את עולמו.

גם במלחמת עמלק המטה שימש להחדרת האמונה בלב ישראל

על פי האמור מתיישב גם קושי גדול שישנו בפרשת עמלק:

וַיָּבֹא עמלק וילחם עִם ישראל בִּרְפִידִם. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלוקים בידי. ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק, ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה, ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. וַיַּחֲלֹשׁ יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב.

(שמות יז, ח-יג)

משה מדגיש שהוא יתייצב על ראש הגבעה עם מטה האלוקים בידו. לכאורה ברור שכאשר משה הרים אחר כך את ידו, היה זה עם המטה. כעין זה אנו מוצאים גם במקומות אחרים, שמשה ואהרון הטו את ידם בביצוע המכות, וברור שעשו זאת עם המטה משום שהוא הוזכר במפורש בציווי: “ויאמר ה’ אל משה אֱמֹר אל אהרן נטה את ידך במטך על הַנְּהָרֹת ועל היאורים ועל האגמים והעל את הצפרדעים על ארץ מצרים. ויט אהרן את ידו על מימי מצרים” (שם ח, א-ב), וברור כאן שהוא לא רק נטה את ידו אלא הוא החזיק במטה, למרות שהמטה לא הוזכר במפורש. וכן בארוע של בקיעת הים נאמר: “ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו… ויט משה את ידו על הים” (שם יד, טז-כא). וגם כאן ברור שנטיית היד על הים היתה עם המטה למרות שהוא לא הוזכר במפורש. וגם להיפך, ישנם פסוקים בהם המטה לא מוזכר בציווי, אך כן מוזכר בעת ביצוע הדברים: “ויאמר ה’ אל משה נטה את ידך על השמים ויהי ברד… ויט משה את מטהו על השמים וה’ נתן קֹלֹת וברד” (שם ט, כב-כג). “ויאמר ה’ אל משה נטה ידך על ארץ מצרים בארבה… ויט משה את מטהו על ארץ מצרים” (שם י, יב-יג). אם כן, הדבר ברור שכאשר משה הרים את ידו במלחמת עמלק, זו הרמת יד עם המטה.

אך אם כן, לכאורה לא מובנת השאלה הידועה שנשאלת על כך במשנה: “וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים” (ראש השנה כט ע”א). לאור זאת שהרמת היד של משה היתה עם מטה האלוקים בידו, לא מובן מדוע השאלה הזו היא דווקא על מלחמת עמלק? מדוע לא שואלים ‘וכי ידיו של משה מביאות את הברד והארבה’ או ‘וכי ידיו של משה קורעות את הים ומטביעות את המצרים’? לכאורה אין זה אלא משום ששם ברור שלא ידיו של משה עושות זאת, אלא מטה האלוקים שבידו של משה. אבל אם כך – לכאורה גם במלחמת עמלק אין לתמוה, שהרי גם שם היה מטה האלוקים בידו?!

נראה שפתרון השאלה הזו טמון ביסוד שהתבאר כאן. למטה האלוקים אין שום כוח לפעול אלמלא ציווי ה’. כאשר ה’ מחליט להביא מכה או לקרוע את הים, הכל נפעל על ידי רצון ה’, ותפקיד המטה הוא להראות לכולם שהדבר קורה על ידי ה’. אמנם במלחמת עמלק לא הייתה שום אמירה של הקב”ה שהוא יכה את עמלק באופן ניסי, וממילא לא היה שום כוח למטה האלוקים לפעול ניצחון על עמלק. לכן לא ניתן היה לייחס את הצלחת המלחמה או השבירה במלחמה בקיומו של המטה. אז לשם מה לקח משה את המטה? תפקידו היה כמו שעונה המשנה, לגרום לישראל לשעבד את ליבם לאביהם שבשמים. עצם הרמת ידיו של משה כלפי מעלה לא אמורה לגרום לישראל להסתכל כלפי מעלה ולשעבד את ליבם לאביהם שבשמים. היה זה המטה שבידו של משה, אשר מבטא את הנהגת ה’ בעולם ואת נוכחתו הקרובה והשגחתו עלינו, אשר פעל זאת. כאשר ראו כולם את המטה בידו של משה, הוא הזכיר להם את ה’ וגרם לכולם לשעבד את ליבם אליו.

 זו גם הסיבה שהיה צריך להחזיק את המטה כל הזמן כלפי מעלה, עד שמשה נזקק לתמיכה בידיו. בשימוש הרגיל של המטה מספיקה פעולה חד פעמית של הטיית המטה, והמכות הגיעו והים נבקע. לא היה צריך להמשיך ולהחזיק כל הזמן את המטה עד לסיום המכה. משום שכל הניסים הללו תלויים ברצון ה’, ותפקיד המטה הוא רק להראות שהדבר נעשה מכוח ה’. ולכן לאחר שהמטה כבר הראה זאת, לא היה צורך להמשיך ולהחזיק בו. לעומת זאת במלחמת עמלק היה צריך את האמונה של עם ישראל ואת שעבוד לבם לאביהם שבשמים. המלחמה היתה תלויה במעשי ישראל, ורק האמונה שלהם היא זו שחוללה את הניצחון. לכן לא הספיקה פעולה חד פעמית עם המטה, אלא היה צריך להחזיק את האמונה הזו עד לסיום המלחמה: “ויהי ידיו אמונה עד בא השמש”.

[1] בדרשות חז”ל מצוי השימוש בבניין אב כזה. לדוגמה על הפסוק: “על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מְצֹא” (תהילים לב, ו), דרשו חז”ל באופנים שונים מהו אותו “עת מְצֹא”, כגון אישה, ולהבדיל בית הכיסא, ועוד (ברכות ה’ ע”א). אמנם ברור שדוגמאות אלו אינן משקפות את מכלול מאויי החסיד, אלא הן בניין אב המלמד על היקף גדול יותר של בקשות. כיוצא בזה גם: “‘ותזנח משלום נפשי’ (איכה ג, יז), אמר ר’ אבהו: זו הדלקת נר בשבת. ‘נשיתי טובה’ (שם) אמר רבי ירמיה: זו בית המרחץ” (שבת כה ע”ב). וכן הפסוקים: “תחת הנעצוץ יעלה ברוש” (ישעיה נה, יג), “לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס” (קהלת ב, כו), אשר נדרשים על מרדכי הצדיק והמן הרשע (מגילה י’ ע”ב). וכן עוד דוגמאות לרוב.  

[2] ונראה שגם שמות המכות – דצ”ח עד”ש באח”ב – היו חקוקים כשמות קדושים דרכם פעל המטה את שינוי הטבע.