תפריט
בע"ה
(א) לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי אַל תֶּחֱרַשׁ: (ב) כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר: (ג) וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם: (ד) תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה: (ה) וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי: (ו) הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע וְשָׂטָן יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ: (ז) בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה: (ח) יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים פְּקֻדָּתוֹ יִקַּח אַחֵר: (ט) יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים וְאִשְׁתּוֹ אַלְמָנָה: (י) וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו וְשִׁאֵלוּ וְדָרְשׁוּ מֵחָרְבוֹתֵיהֶם: (יא) יְנַקֵּשׁ נוֹשֶׁה לְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְיָבֹזּוּ זָרִים יְגִיעוֹ: (יב) אַל יְהִי לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו: (יג) יְהִי אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם: (יד) יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל יְהֹוָה וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח: (טו) יִהְיוּ נֶגֶד יְהֹוָה תָּמִיד וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם: (טז) יַעַן אֲשֶׁר לֹא זָכַר עֲשׂוֹת חָסֶד וַיִּרְדֹּף אִישׁ עָנִי וְאֶבְיוֹן וְנִכְאֵה לֵבָב לְמוֹתֵת: (יז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ: (יח) וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה כְּמַדּוֹ וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו: (יט) תְּהִי לוֹ כְּבֶגֶד יַעְטֶה וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ: (כ) זֹאת פְּעֻלַּת שֹׂטְנַי מֵאֵת יְהֹוָה וְהַדֹּבְרִים רָע עַל נַפְשִׁי: (כא) וְאַתָּה אֱלֹקִים אֲדֹנָי עֲשֵׂה אִתִּי לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי טוֹב חַסְדְּךָ הַצִּילֵנִי: (כב) כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי: (כג) כְּצֵל כִּנְטוֹתוֹ נֶהֱלָכְתִּי נִנְעַרְתִּי כָּאַרְבֶּה: (כד) בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם וּבְשָׂרִי כָּחַשׁ מִשָּׁמֶן: (כה) וַאֲנִי הָיִיתִי חֶרְפָּה לָהֶם יִרְאוּנִי יְנִיעוּן רֹאשָׁם: (כו) עָזְרֵנִי יְהֹוָה אֱלֹהָי הוֹשִׁיעֵנִי כְחַסְדֶּךָ: (כז) וְיֵדְעוּ כִּי יָדְךָ זֹּאת אַתָּה יְהֹוָה עֲשִׂיתָהּ: (כח) יְקַלְלוּ הֵמָּה וְאַתָּה תְבָרֵךְ קָמוּ וַיֵּבֹשׁוּ וְעַבְדְּךָ יִשְׂמָח: (כט) יִלְבְּשׁוּ שׂוֹטְנַי כְּלִמָּה וְיַעֲטוּ כַמְעִיל בָּשְׁתָּם: (ל) אוֹדֶה יְהֹוָה מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ: (לא) כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ:
בחלק הראשון של ביאור המזמור עמדנו על כך שדוד משתמש במזמור זה בלשון חריפה ביותר כנגד יהודים מבקשי רעתו ומקלל אותם קללות נמרצות. שאלנו כיצד הדבר עולה בקנה אחד עם מה שמלמדים חז”ל וגדולי ישראל – שהאדם צריך להיות כמה שיותר סבלני כלפי אלו שמבזים אותו, ללמד עליהם זכות ואפילו לאהוב אותם. ובפרט שדוד המלך הוא עצמו זה שמלמד אותנו במקומות אחרים את דרך האמונה בהתמודדות עם הרשעים. על יסוד דברי במזמור ל”ז הרחיבו חז”ל והראשונים בסוגיה של מסירת דין לשמים ותפילה לה’ שיפגע ויעניש יהודים אחרים. בביאור מזמור ל”ז שכאשר אדם נרדף על ידי אנשים אחרים, ההדרכה של חז”ל על פי דוד המלך היא “דום לה'” – לשתוק, ואפילו כלפי שמיים. לא להתפלל למפלתם, אלא לפנות לעסק התורה ולהניח לקב”ה לטפל בעניינים. “והתחולל לו” משמעו לייחל אל ה’, בלי למסור דין לשמיים – כלומר להתרכז בייחול שה’ יעשה לי טוב, ולא לעסוק בכך שה’ יעשה לזולת רע. יתרה מזו, חז”ל מלמדים שאם אדם גורם לחבירו להיענש בגללו, גם הוא עלול להינזק מכך. אם יש אפשרות להתדיין כנגד הפוגע בדין ארצי, ניתן לעשות זאת; אך אם אין אפשרות כזו יש לבחור בדרך של “דום לה’ והתחולל לו”.
עוד שאלנו כי בעוד במזמורים אחרים בהם דוד מתפלל לה’ שיפגע באויביו ניתן להסביר שאלו הן בקשות על כלל ישראל או כבוד שמים, במזמור זה קשה מאוד לומר כך ודוד מדגיש בו דווקא את הפן האישי. כדי להבין זאת הבאנו מדבריהם של ראשונים ואחרונים רבים המציינים מצבים שונים שבהם מותר לאדם להתפלל לה’ שיפגע ויעניש את מי שמצר לו. אמנם עמדנו על כך שעל מנת שהאפשרויות הללו יתקיימו צריך ליישם תנאי חשוב – שהתפילות הללו יבואו ממקום נקי של רצון שהצדק האלוקי ייצא לאור, ולא ממניעים אישיים נמוכים. כפי שגם נהג דוד המלך. על פי הדברים הללו מתיישבים גם דבריהם של גדולי הצדיקים על כך שאדם צריך לעשות עבודה פנימית עם עצמו ולא להתעסק עם רודפיו. הרדיפות שהאדם עובר הן מסר שהקב”ה שולח לו משמים. אם האדם מתפלל להענשת הרשעים הוא למעשה מפסיד את ההזדמנות ששלחו לו. מסקנת הדברים היתה שעל מנת שהאדם יוכל להתפלל לקב”ה שיעניש או ימית את אלו שפוגעים בו עליו הוא צריך קודם כל לנקות את עצמו מנגיעות אישיות ומרצון נמוך לנקמה. אמנם בפועל מדובר במדרגה גבוהה בעבודת המידות, שאיננה נחלת הכלל. באופן טבעי כאשר פוגעים באדם קשה לו להתפלל על כך ממקום נקי. לכן על פי רוב לא שייך לנהוג בעניין זה כדוד המלך ולהתפלל תפילות כדוגמת מזמור קט כנגד אויבים אישיים.
בחלק השני של ביאור המזמור הבאנו את דברי חז”ל על כך שדוד נענש על עצם זה שבגללו שאול ודואג האדומי הרגו את כוהני העיר נוב, למרות שלכאורה דוד כלל לא היה אשם בזה. ראינו שיש מן הפוסקים שרצו ללמוד מכך שאם נסבב לזולת נזק בגלל האדם, אפילו אם הוא לא התכוון לגרום לכך, זו כבר אשמה חמורה שלו והוא זקוק לכפרה. שאלנו על כך שלכאורה הדבר אינו מתאים לדברי חז”ל במקומות אחרים, שהאדם איננו אשם אם הרשע שרצה לפגוע בו נענש, והוא בגדר ‘אנוס’ לעניין זה. גם מצד הסברה, קשה לקבל שאדם ייענש עונש חמור כל כך שהוא לא נכנס בעולם הבא למחיצתו של הקב”ה, בגלל שקרתה מציאות שהוא לא היה אשם בה. הרי “אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו” (עבודה זרה ג’ ע”א)! לכך יש להוסיף שהדבר יוצר מציאות שאין הדעת סובלת אותה, שהצדיק סובל מן הרשע, ואז צריך לסבול עוד על עצם זה שהרשע נענש בגללו!
לאור זאת נראה שיש לבאר את דברי חז”ל בעניין כוהני נוב בדרך אחרת, וכפי שביאר זאת בשו”ת ‘צמח צדק’ הקדמון, ששם כן הייתה אשמה ואחריות על דוד, משום שהוא לא הזהיר את אחימלך מן הסכנה שהוא הכניס אותו אליה ביודעין. כדברי ה’צמח צדק’ שהעונש לדוד הגיע דווקא משום שפשע בכך שלא גילה דבר לאחימלך מדוקדק גם בפשט הכתוב. לאחר הריגת אנשי נוב דוד הודה בפני אביתר שהוא ידע שדואג האדומי נמצא שם ושלמעשה הוא אשם במה שקרה: “ויאמר דוד לאביתר ידעתי ביום ההוא כי דואג האדומי כי הגד יגיד לשאול, אנכי סַבֹּתִי בכל נפש בית אביך” (שמואל א’ כב, כב).
סוגיה נוספת עליה שאלנו שם היא העברת הקללות שקילל דוד את יואב אל זרעו של דוד. יואב הרג במרמה ובחוסר צדק את אבנר שר צבאו של שאול, ואת עמשא שר צבאו של אבשלום, על אף שהם כבר השלימו עם דוד וחדלו מלהילחם נגדו. לדוד לא היה את הכוח הדרוש באותו זמן כדי להעניש את יואב, שהיה שר צבאו, ולכן הוא רק קילל אותו: “ויאמר נקי אנכי וממלכתי מֵעִם ה’ עד עולם מדמי אבנר בן נר. יָחֻלוּ על ראש יואב וְאֶל כל בית אביו וְאַל יכרת מבית יואב זב ומצרע ומחזיק בפלך וְנֹפֵל בחרב וחסר לחם” (שמואל ב’ ג, כח-כט). בנוסף, לפני מותו דוד מצווה את שלמה לפני מותו להרוג את יואב. שלמה קיים את צוואת אביו, ושלח את בניהו בן יהוידע להרוג את יואב. בגמרא (סנהדרין מח ע”ב) מובא שיואב אמר לבניהו שיודיע לשלמה שלא יתכן שהוא ייענש פעמיים, גם בקללות שקילל אותו דוד, וגם במוות; לפיכך אם הוא הורג אותו שיקבל על עצמו את הקללות, ואם אינו רוצה בהן, שלא יהרגהו. אולם שלמה בכל זאת הרג את יואב. חז”ל אומרים על כך שאכן בפועל כל הקללות הללו נתקיימו בזרעו של דוד. אם כן, יוצא לכאורה שבגלל הקללות המוצדקות שדוד קילל את יואב הוא נענש שהן התקיימו בזרעו! אולם לכאורה לא מובן מדוע הוא נענש על כך. והלא הוא רק רצה את הצדק, וכאב את המעשים הקשים של יואב. על מה התביעה החמורה כל כך נגדו? דוד גם פעל כאן ממקום נקי מאוד. הוא לא קילל את יואב בגלל מעשים שעשה כנגדו, אלא בגלל מה שעשה לאחרים. לא היה לו כאן כל נגיעה ומניע אישי.
בדומה למה שהתברר לגבי כוהני נוב כך גם בנוגע לקללות שקילל דוד יואב, ולבסוף התקיימו בזרעו של דוד. נראה שהסיבה לכך איננה עצם הקללה שהייתה באמת מוצדקת, אלא משום ששלמה קיבל על עצמו את הקללות, וכפי שמובא בדברי חז”ל שהובאו לעיל (בחלק הקודם של ביאור המזמור). יואב טען כלפי שלמה שאם הוא הורג אותו עליו לקחת על עצמו את הקללות, כי אין זה הוגן שהוא גם יקולל וגם ייהרג. שלמה היה אמור שלא להתחשב כלל בטענת יואב מכיון שיואב היה צריך להיענש גם בקללות וגם במיתה. הקללות הגיעו לו בגלל הריגת אבנר והמיתה הגיעה לו בגלל שהוא שנה ברשעו והרג גם את עמשא בן יתר. כך גם מתבאר מפשט הפסוקים. כאשר דוד מצווה את שלמה להרוג את יואב, הוא אומר לו: “וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל, לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם” (מלכים א’ ב, ה). לכאורה ההדגשה שמדובר ב”שני” שרי צבאות היא מיותרת, שהרי דוד מיד מפרט שמותם וברור שהם שניים. נראה שהיה חשוב לדוד להדגיש שמדובר בשני מעשי פשע. הקללות שהוא קילל את יואב היו לאחר שהוא הרג את אבנר. כעת, לפני מותו של דוד, נזקפת לחובתו של יואב גם הריגת עמשא, וממילא אין שום סיבה שהוא ייפטר מעונש מוות בגלל אותן קללות.
אולם שלמה בחר להסכים לכך שהקללות יעברו אליו, מתוך זלזול בכך שהדבר עלול באמת לקרות. נראה שבפעולה הזו היה סרך מסוים של גאוה ואטימות, ובחינה של “אני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם” (תהילים ל, ז). היה עליו לדעת שקללה היא לא דבר של מה בכך, ואם היא לא חלה על מי שהיא אמורה לחול, היא פוגעת במקלל עצמו. ובפרט קללה שמקלל אביו דוד החסיד והיקר לאלוקיו. כך הוא עצמו אמר במשלי: “כצפור לנוד, כדרור לעוף, כן קללת חנם לו תָבֹא[1]” (משלי כו, ב). בגלל הזלזול הזה וההקלת ראש בכוחה של קללת אביו הקללות חזרו עליו ונתקיימו בזרעו. אמנם אלמלא שלמה היה מזלזל בקללה היא לא היתה חוזרת עליו או על דוד, משום שלא היתה זו קללת חינם אלא קללה מוצדקת; וקללה מוצדקת לא יכולה מצד עצמה לפגוע במקלל.
כללו של דבר, אדם לא ייענש על דבר שהוא אינו אשם בו. כפי שהוזכר כבר, חז”ל עצמם אומרים שאין מקום לחשוב שצדקיהו נענש על כך שנבוכדנצר נענש בגללו, בגלל שצדקיהו אינו אשם בכך (שבת קכט ע”ב). כיוצא בזה בכל התורה כולה אם אדם עבר עבירה מתוך אונס הוא פטור ואינו צריך כפרה[2]. חז”ל גם אומרים שאם אישה שאיננה בשעת הוסת נטמאה בשעת התשמיש, אין צריך כפרה על כך (שבועות יח ע”א). יתרה מזו, כאשר האישה רואה דם אין לחשוש כלל שמא היא נטמאה עוד קודם לכן כשהיתה עם בעלה, ולדעת בית שמאי אפילו לא חוששים לכך לענין טהרות, כדי שלא יהיה לבו של הבעל נוקפו תדיר (נידה ג’ ע”ב). גם בעניין רוצח בשגגה, שצריך להישאר בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול, מבואר בגמרא (מכות יא ע”א) שאם הכהנים הגדולים אינם אשמים בכך שהרוצחים בשגגה נמצאים שם, לא יתכן שהם ייפגעו מכך שהרוצחים בשגגה יתפללו עליהם שימותו מהר. ורק בגלל שיש עליהם טענה ש”היה לה לבקש רחמים על דורן ולא ביקשו” לכן הם עלולים להיענש אם יתפללו עליהם. מכאן יש ללמוד שאין לפחד כלל וכלל מקללות ומתפילות של אחרים, כשהן לא מוצדקות[3].
אמנם לא ניתן להתעלם מכך שישנן גישות שכן מדברות על כך שבעולם העליון האדם ייענש אפילו על דברים שהוא איננו אשם בהם. ישנן אמירות כאלו בשם האריז”ל:
העיד רבינו האר”י ז”ל שראה אדם אחד מכמה שנים שמת שהיו מענישים אותו כשרצו להעלותו למחיצתו על שלא נזהר פעם אחד בשבת, שנכנס מעט עפר תחת מנעלו בלתי כוונה ולא נזהר ויצא בו ברשות הרבים. ונענש על זה כדי להעלותו מדרגה אל מדרגה אחת יותר עליונה.
(חמדת ימים, שבת קודש י, לה)
כיוצא בזה מובא גם בבן איש חי: “ובספר אגדת אליהו להרב מהר”א הכהן ז”ל, הביא שמועה מחד צורבא מרבנן, שראה כתוב שהתינוק כשיונק משדי אמו ומכה על הדד בידו, אפילו על זה עונשין לעתיד, דמכין ידו בשלג כמה פעמים” (שו”ת רב פעלים ח”א, סוד ישרים סי’ ג).
אלא שבביאור מזמור נא הרחבנו בכך שאחת המהפכות הגדולות שהבעש”ט הקדוש הנחיל לעולם היא החלפת ה’סמים המרים’ (הרפואות המרות) שהיו עד לתקופתו, והתעצמו במיוחד בתורות האריז”ל וממשיכי דרכו, ל’סמים מתוקים’, שמבטלים את הצורך להתעסק עם עניין הכפרה:
שאלו להבעש”ט: מהו עיקר העבודה? הלא אנו יודעים ואבותינו סיפרו לנו שבימים קדמונים היו אנשי מעשה מתענים משבת לשבת, ואתם בטלתם את הדבר הזה, שאמרתם שכל אדם שהוא מתענה עתיד ליתן את הדין, שנקרא חוטא, שמענה את נפשו. על כן הגידו נא לנו מהו עיקר העבודה. והשיב להם הבעל שם טוב: דעתי בזה, שיראה אדם להמשיך על עצמו שלושה דברים הללו, היינו אהבת ה’ יתברך, ואהבת ישראל, ואהבת התורה, ואין צריך לעשות סיגופים.
(בעש”ט עה”ת משפטים יז, בשם בוצינא דנהורא)
הרחבנו שם כיצד עבודה בשמחה ובאהבה ממתיקה את כל הדינים, ומהפכת את כל העוונות לזכויות. הכל נעשה טוב ומתוק, ואין מקום לעונשים ולסיגופי כפרה. בביאור מזמור פא עסקנו גם בדבריו הקדושים של המגיד ממעזריטש זיע”א, שעל כך בדיוק האדם נידון בראש השנה – האם הוא מאמין שה’ יכול לכפר לו על הכל בתשובתו, או שהוא מפחד מעונשיו של הקב”ה. הדברים מתקשרים ליסוד הבסיסי של הבעש”ט, שהאופן בו האדם מביט על הקב”ה זהו האופן בו הקב”ה גם דן אותו, וכפי שפיתח את הדברים עוד רבי לוי יצחק מברדיטשב זיע”א, והרחבנו בזה בביאור מזמור מ. כלומר כאשר אדם רואה את הקב”ה כמי שבא להיטיב לו וחפץ חסד ומחילה, גם הנהגת ה’ אליו תהיה כזו, וכעין מה שאמרו חז”ל: “כדרך שבא לִרְאוֹת, כך בא לֵירָאוֹת” (חגיגה ב’ ע”א). אדם החי על פי גישה זו, שהקב”ה איננו מחפש להעניש את האדם אלא דווקא למחול ולהיטיב לו, ומפתח את האהבה שלו לה’ מתוך אמונה גדולה בטובו ובחסדו ובאהבתו, זוכה באהבתו להנהגה של אהבה, ומתוך כך הוא גם לא ייענש על עוונות דקים כאלו שהוא כלל איננו אשם בהם.
ישנו ענין נוסף שחשוב לברר בהקשר של תפילה למותם של רשעים ולמפלתם. ראינו שתפילה כזו אפשרית לאחר שאדם מצליח להתעלות לעמידה לפני ה’ והבנת המסר שנשלח אליו דרך הייסורים, וכאשר הוא מבקש זאת מתוך מקום נקי ולא מתוך רגשות שליליים נמוכים. אולם מה בנוגע לעצם הרצון לנקמה? האם רצון כזה הוא דבר חיובי? האם הוא איננו נחשב לנגיעה אישית לא נקיה?
אצל דוד המלך אנו מוצאים במפורש שהוא מייחל לנקמה משאול:
ויאמר דוד לשאול, למה תשמע את דברי אדם לאמר הנה דוד מבקש רעתך. הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך ה’ ביום בידי במערה וְאָמַר להרגך, ותחס עליך וָאֹמַר לא אשלח ידי בַּאדֹנִי כי משיח ה’ הוא. ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי, כי בכרתי את כנף מעילך ולא הרגתיך דע וראה כי אין בידי רעה ופשע ולא חטאתי לך, ואתה צֹדֶה את נפשי לקחתה. יִשְׁפֹּט ה’ ביני ובינך ונקמני ה’ ממך, וידי לא תהיה בך. כאשר יאמר משל הַקַּדְמֹנִי מרשעים יצא רֶשַׁע וידי לא תהיה בך. אחרי מי יצא מלך ישראל, אחרי מי אתה רֹדֵף, אחרי כלב מת אחרי פרעש אחד. והיה ה’ לְדַיָּן ושפט ביני ובינך, וירא וירב את ריבי וישפטני מידך.
(שמואל א’ כד, ט-טו)
דוד מבקש כאן שהקב”ה ינקום בשאול. גם אם מבינים שלא מדובר כאן ממש בתפילה, אלא בקביעה של דוד שכך יקרה בעתיד, עדיין משמעות הדבר היא שמבחינת דוד הוא מחכה שתהיה נקמה בשאול. ישנם גם פסוקים רבים נוספים המלמדים שדוד באמת מייחס לכך ששאול ימות ויקבל את עונשו. כך למשל במזמור יח, בו מפורש שדוד שר אותו גם כנגד שאול, הוא אומר: “האל הנותן נקמות לי” (תהילים יח, מח). גם במזמור נח, אשר חז”ל דורשים הוא נאמר כנגד שאול (מדרש תהילים נח), נאמר: “ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע. ויאמר אדם אך פרי לצדיק, אך יש אלוקים שֹׁפְטִים בארץ” (שם נח, יא-יב).
אם כן, עולה שעצם הרצון שתהיה נקמה איננו פסול, והוא איננו דורש תיקון. הרצון לנקמה יכול להתעורר מצד חוסר הצדק, העוול והשקר שיש במציאות שבה אנשים פוגעים באדם חף מפשע, ואף מצד חילול השם שהרבה פעמים יש בכך. זהו מקום זך ונקי, שממנו פעל דוד המלך, וכפי שכבר הורחב לעיל (בחלקים הקודמים) בנוגע להתמודדותו עם יואב ועם שמעי. המקום הבלתי נקי שעלול להתעורר באדם הוא התסכול בגלל עצם הצביטה האישית שהוא חש בלבו. כלומר מה שיפריע לו זו הפגיעה שהוא נפגע, במובן הבסיסי והנמוך ביותר. דווקא את התחושה הזו צריך האדם להעלות כלפי מעלה, ועליו להבין שהוא מקבל כעת זיכוך משמים. אולם עצם הרצון לנקמה איננו פסול, והאדם גם לא ייענש עליו, אם הוא מוּנָע מקנאה לה’ ולצדקתו, וכל עוד הוא לא ממגיע ממקום שפגוע אישית.
מעבר לכך, יש גם חשיבות גדולה לעצם השנאה כלפי הרשעים. אסור שהעבודה האישית שהאדם עושה עם עצמו לראות את יד ה’ גם בצרות שגורמים לו שונאיו תגרום לבלבול וטשטוש בין טוב לרע ובין צדיק לרשע. וכדברי קודשו של החוזה מלובלין זיע”א: “והנה כששונאים את הרשעים ממילא אוהבים את הצדיקים. מה שאין כן מי שאינו שונא את אויבי השם, גם צדיקים אינו אוהב” (זאת זכרון, וזאת הברכה).
במהלך ביאור מזמור זה הרחבנו מעט בדמותו המורכבת של יואב. מצד אחד הוא היה מגיבורי דוד הנאמנים, ושר צבאו שליווה אותו לאורך כל שנות מלכותו. ומנגד הוא גם הרשה לעצמו לפעול בניגוד לדברי דוד, וכך גם להרוג את אבנר ועמשא, ואף להרוג את אבשלום שהמלך כל כך אהב וציווה במיוחד לעיני כל העם לשמור עליו ולא להורגו . למרות זאת, כיוון שהיה דמות חזקה מאוד, דוד לא היה יכול להענישו בחייו, ולכן הוא מצווה על שלמה בנו להרוג את יואב לאחר מותו.
בדרך אגב ניתן לשים לב כאן לעובדה המהותית שדוד נאלץ כל ימי מלכותו לספוג את מציאותו של יואב בתור שר צבאו, בעוד שהוא למעשה לא מקבל עליו לגמרי את מרותו. וכפי שגם מובא בפסוקים שהיו ביניהם אף חילופי דברים קשים במספר הזדמנויות[4]. כלומר דוד היה צריך להתמודד כל ימיו עם אנשים קרובים שהיה לו מאוד קשה להתמודד איתם. הדבר מתחבר גם לאותם ארבע מאות אנשים מרי נפש שנאספו סביב דוד בעת שברח משאול ונדדו עמו ממקום למקום. אותם מרי נפש שחיו עם דוד בקירבה הגדולה ביותר, היו אנשים מאוד לא קלים, כפי שרואים מתגובתם בשעה שגילו שהעמלקים פשטו על המחנה ולקחו בשבי את משפחותיהם:
וַיָּבֹא דוד ואנשיו אל העיר והנה שרופה באש, ונשיהם ובניהם וּבְנֹתֵיהֶם נשבו. וישא דוד והם אשר אתו את קולם ויבכו עד אשר אין בהם כח לבכות. ושתי נשי דוד נשבו, אחינעם היזרעלית ואביגיל אשת נבל הכרמלי. ותצר לדוד מאד, כי אמרו העם לסקלו כי מרה נפש כל העם איש על בניו ועל בנתיו, ויתחזק דוד ה’ אלוקיו.
(שמואל א’ ל, ג-ו)
התגובה שלהם לדוד קשה מאוד, והם רוצים לסקול אותו. וזאת למרות שהוא נמצא בדיוק באותה צרה כמותם, וגם את נשיו וילדיו לקחו בשבי. עוד ניתן להוסיף לכך גם את כל החברים ביותר והקרובים של דוד שבגדו בו במהלך השנים, וכן את אשתו מיכל שהיתה אהובה עליו אך היתה מבזה אותו בלבה ומקנטרת אותו באופן קשה. מכל זה אנו למדים שדוד עבר זיכוכים מאוד מאוד גדולים בכל מערכות היחסים הקרובות ביותר שהוא נדרש אליהם, והוא נצרך לפתח בקרבו סבלנות והכלה גדולים מאוד. יש בכך כדי להעניק השראה וחיזוק גם לאנשים רבים שצריכים להתמודד ולהכיל מערכות יחסים מורכבות ומאתגרות לאורך שנים רבות ואפילו למשך כל החיים. כך למשל עשויה להיות זוגיות לא קלה, גידול ילדים מאתגרים, כיבוד הורים שיוצרים מצבים מורכבים, מנהל או מעסיק או עמית בעבודה שמידותיהם והתנהלותם קשה, ועוד. בכל אלו ניתן להתחזק בדרכו של דוד המלך, שהתמודד גם הוא עם מצבים כאלו שנים רבות מאוד, והצליח להתעלות מכך מאוד.
[1] פשט הפסוק הוא שכשם שהציפורים חוזרות אל הקן ממנו יצאו, כך קללת חינם חוזרת אל המקלל. בפסוק ישנו גם קרי וכתיב; הכתיב הוא “לא תבוא” והקרי הוא “לו תבוא”, ומשמעות הדבר שהקללה לא תבוא אל מי שקולל, אלא דווקא אל מי שקילל.
[2] אמנם הגמרא (גיטין ז’ ע”א) אומרת שהקב”ה לא מביא תקלה על ידי צדיקים, והראשונים נוקטים שגם אכילת איסור באונס נקרא תקלה, משום ש”גנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור” (תוספות גיטין ז’ ע”א ד”ה השתא). אך אין הכוונה שיש בזה עוון כלשהו. המושג ‘גנאי’ הוא בהקשר של תחושת פחיתות או פגיעה בכבודו של הצדיק, אך אינו עניין לפגם רוחני ובוודאי שלא מצריך כפרה.
[3] בדרך אגב יש ללמוד מכאן גם עד כמה חמור העניין שלא לבקש רחמים על בני הדור. במקום אחר נאמר שזו היתה גם סיבת מותם של מחלון וכליון במגילת רות (בבא בתרא צא ע”ב). נראה שהעוון בכך הוא סניף של האיסור החמור: “לא תעמוד על דם רעך” (ויקרא יט, טז). ומעצם זה יש ללמוד על כמה חשובה התפילה, ושהיא באמת יכולה להציל את בני הדור.
[4] עדי כדי כך שניתן לדייק בפסוקים שהיה ליואב רצון להצטרף לאבשלום כאשר הוא מרד בדוד. כאשר שלמה שלח להרוג את יואב, נאמר בפסוק: “וְהַשְּׁמֻעָה באה עד יואב, כי יואב נטה אחרי אדניה ואחרי אבשלום לא נטה, וינס יואב אל אהל ה’ ויחזק בקרנות המזבח” (מלכים א’ ב, כח). לכאורה מיותר לכתוב ש”אחרי אבשלום הוא לא נטה”, ונראה שמשמעות הדבר היא שבעצם יואב כן רצה לנטות אחרי אבשלום, אלא שבפועל הוא לא מימש זאת רק משום שפחד מדוד.
פרטים ליצירת קשר איתנו:
למזכיר הרב שמואל טל שליט”א, יצחק מאיר וייסבלום:
(עדיף מייל) b0502007887@gmail.com ,050-2007887
לרכז קליטה לרווקים חוזרים בתשובה, אמיר ברנע:
tshuvathaim@gmail.com ,050-8684018
לאתר התוכנית לחוזרים בתשובה ב”תורת החיים”
לרכזת קליטה לרווקות חוזרות בתשובה:
רבקה – 0508684106
לאתר המדרשה לחוזרות בתשובה “טהר הלב”
לרכזת קליטת משפחות בעלי תשובה, טלי מירון:
kthcbt@gmail.com , 050-7720605
לתרומות (סעיף 46):
באשראי או בביט
בהעברה בנקאית: חשבון מספר 424402, בנק 20, סניף 491. ע”ש תורת החיים
אתר טל חיים
www.talchaim.org.il
tal613613@gmail.com
דרכי הגעה למוסדות
קהילת תורת החיים ממוקמת ביד בנימין.
בישוב יש מרחבים ורוגע המאפשרים לגדול בעבודת ה’ מתוך שלווה.
הישוב נמצא במרכז הארץ, כ- 5 דקות נסיעה מצומת ראם (מסמיה) וכחצי שעה נסיעה מירושלים, בסמוך למחלף שורק של כביש 6.
הגעה בתחבורה ציבורית
מתחנה מרכזית בירושלים ניתן לנסוע בקווים הבאים:
כמו כן ישנו קו 451 (לאשדוד) היוצא מהר חוצבים, עובר דרך השכונות החרדיות ואינו עובר דרך התחנה המרכזית (קו מהדרין).