שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 281 | כו אדר ב’ תשפ”ד

(א) לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי אַל תֶּחֱרַשׁ: (ב) כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר: (ג) וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם: (ד) תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה: (ה) וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי: (ו) הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע וְשָׂטָן יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ: (ז) בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה: (ח) יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים פְּקֻדָּתוֹ יִקַּח אַחֵר: (ט) יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים וְאִשְׁתּוֹ אַלְמָנָה: (י) וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו וְשִׁאֵלוּ וְדָרְשׁוּ מֵחָרְבוֹתֵיהֶם: (יא) יְנַקֵּשׁ נוֹשֶׁה לְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְיָבֹזּוּ זָרִים יְגִיעוֹ: (יב) אַל יְהִי לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו: (יג) יְהִי אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם: (יד) יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל יְהֹוָה וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח: (טו) יִהְיוּ נֶגֶד יְהֹוָה תָּמִיד וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם: (טז) יַעַן אֲשֶׁר לֹא זָכַר עֲשׂוֹת חָסֶד וַיִּרְדֹּף אִישׁ עָנִי וְאֶבְיוֹן וְנִכְאֵה לֵבָב לְמוֹתֵת: (יז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ: (יח) וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה כְּמַדּוֹ וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו: (יט) תְּהִי לוֹ כְּבֶגֶד יַעְטֶה וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ: (כ) זֹאת פְּעֻלַּת שֹׂטְנַי מֵאֵת יְהֹוָה וְהַדֹּבְרִים רָע עַל נַפְשִׁי: (כא) וְאַתָּה אֱלֹקִים אֲדֹנָי עֲשֵׂה אִתִּי לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי טוֹב חַסְדְּךָ הַצִּילֵנִי: (כב) כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי: (כג) כְּצֵל כִּנְטוֹתוֹ נֶהֱלָכְתִּי נִנְעַרְתִּי כָּאַרְבֶּה: (כד) בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם וּבְשָׂרִי כָּחַשׁ מִשָּׁמֶן: (כה) וַאֲנִי הָיִיתִי חֶרְפָּה לָהֶם יִרְאוּנִי יְנִיעוּן רֹאשָׁם: (כו) עָזְרֵנִי יְהֹוָה אֱלֹהָי הוֹשִׁיעֵנִי כְחַסְדֶּךָ: (כז) וְיֵדְעוּ כִּי יָדְךָ זֹּאת אַתָּה יְהֹוָה עֲשִׂיתָהּ: (כח) יְקַלְלוּ הֵמָּה וְאַתָּה תְבָרֵךְ קָמוּ וַיֵּבֹשׁוּ וְעַבְדְּךָ יִשְׂמָח: (כט) יִלְבְּשׁוּ שׂוֹטְנַי כְּלִמָּה וְיַעֲטוּ כַמְעִיל בָּשְׁתָּם: (ל) אוֹדֶה יְהֹוָה מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ: (לא) כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ:

“יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים וְאִשְׁתּוֹ אַלְמָנָה” – תפילותיו של דוד להענשת רודפיו (המשך)   

סיכום החלק הקודם

בחלק הראשון של ביאור המזמור עמדנו על כך שדוד משתמש במזמור זה בלשון חריפה ביותר כנגד יהודים מבקשי רעתו ומקלל אותם קללות נמרצות. שאלנו כיצד הדבר עולה בקנה אחד עם מה שמלמדים חז”ל וגדולי ישראל – שהאדם צריך להיות כמה שיותר סבלני כלפי אלו שמבזים אותו, ללמד עליהם זכות ואפילו לאהוב אותם. ובפרט שדוד המלך הוא עצמו זה שמלמד אותנו במקומות אחרים את דרך האמונה בהתמודדות עם הרשעים. על יסוד דברי במזמור ל”ז הרחיבו חז”ל והראשונים בסוגיה של מסירת דין לשמים ותפילה לה’ שיפגע ויעניש יהודים אחרים. בביאור מזמור ל”ז  שכאשר אדם נרדף על ידי אנשים אחרים, ההדרכה של חז”ל על פי דוד המלך היא “דום לה'” – לשתוק, ואפילו כלפי שמיים. לא להתפלל למפלתם, אלא לפנות לעסק התורה ולהניח לקב”ה לטפל בעניינים. “והתחולל לו” משמעו לייחל אל ה’, בלי למסור דין לשמיים – כלומר להתרכז בייחול שה’ יעשה לי טוב, ולא לעסוק בכך שה’ יעשה לזולת רע. יתרה מזו, חז”ל מלמדים שאם אדם גורם לחבירו להיענש בגללו, גם הוא עלול להינזק מכך. אם יש אפשרות להתדיין כנגד הפוגע בדין ארצי, ניתן לעשות זאת; אך אם אין אפשרות כזו יש לבחור בדרך של “דום לה’ והתחולל לו”.  

עוד שאלנו כי בעוד במזמורים אחרים בהם דוד מתפלל לה’ שיפגע באויביו ניתן להסביר שאלו הן בקשות על כלל ישראל או כבוד שמים, במזמור זה קשה מאוד לומר כך ודוד מדגיש בו דווקא את הפן האישי. כדי להבין זאת הבאנו מדבריהם של ראשונים ואחרונים רבים המציינים מצבים שונים שבהם מותר לאדם להתפלל לה’ שיפגע ויעניש את מי שמצר לו. לדוגמה, בתוספות הרא”ש מובא שהדבר מותר אם “היו מצערין אותו יותר מדאי, או שמא היו רשעים יותר מדאי” (תוספות הרא”ש ברכות ז’ ע”א ד”ה הוה). בראבי”ה מוסבר שלנסות לכוון לשעת כעסו של הקב”ה כדי להעניש אדם אחר זו פעולה שנחשבת כהריגה בידיים ממש, ועל כך נאמר “גם ענוש לצדיק לא טוב” ומי שעושה זאת ייענש על כך; אולם אם מדובר רק בתפילה לקב”ה, כמו שאנו מתפללים בתפילת עמידה כנגד המשומדים, אזי הדבר מותר כשאין אפשרות זמינה להשיג את הצדק על פי דין (ראבי”ה ברכות סי’ טז). הראבי”ה גם מוסיף שם: “וכענין תפילה למשומדים, וכמו שנמצא בספר תהילים”, כלומר בכך ניתן להבין את מזמורי התהילים בהם מתפלל דוד להענשת שונאיו. אחרים הסבירו שלעיתים הדבר הטוב לרשעים הוא דווקא שיתפללו למותם, כדי שלא יעשו עוד עבירות או כדי שלא ייאבדו בעולם הבא. כיוון אחר להסבר קללותיו של דוד המלך מופיע ב’בן יהוידע’ לפיו דוד המלך אמר זאת כיון שידע ברוח קודשו שרודפיו לא ישובו בתשובה. אולם דבר הותר רק למי שיש לו רוח הקודש. ואילו רבי נחמן מברסלב כותב שבנוגע לבעל לשון הרע הותר הדבר: “מותר להתפלל על בעל לשון שימות ושישתכח תורתו ושלא יהיה לו חלק לעולם הבא ושלא יהיו לו בנים חכמים” (ספר המידות, תפילה אות יב). ונראה ברור מלשונו שלמד זאת מדבריו של דוד המלך במזמור קט, ונראה שהבין שבעל לשון הרע הוא בגדר מזיק נורא לכלל ישראל ואף מעכב את הגאולה במחלוקות שהוא יוצר, ולכן מותר להתפלל עליו שימות. וכן ישנם עוד הסברים נוספים.  

עוד עמדנו על כך שעל מנת שהאפשרויות הללו יתקיימו צריך ליישם תנאי חשוב – שהתפילות הללו יבואו ממקום נקי של רצון שהצדק האלוקי ייצא לאור, ולא ממניעים אישיים נמוכים. כפי שגם נהג דוד המלך. על פי הדברים הללו מתיישבים גם דבריהם של גדולי הצדיקים על כך שאדם צריך לעשות עבודה פנימית עם עצמו ולא להתעסק עם רודפיו. הרדיפות שהאדם עובר הן מסר שהקב”ה שולח לו משמים. אם האדם מתפלל להענשת הרשעים הוא למעשה מפסיד את ההזדמנות ששלחו לו. גם אם הרשעים ייענשו, הכאב שהוא צריך לעבור יגיע אליו מכיוון אחר חלילה. האדם צריך לעמוד מול הקב”ה ולתקן את מה שהוא צריך לתקן. כל עוד הוא לא עושה זאת, אין לו מה להתפלל על הענשת הרשעים. אף לאחר שהאדם תיקן את מה שהוא מבין שמעוררים אותו לתקן, עליו לבדוק בעצמו מה מניע אותו להתפלל להענשת הרשעים. רק כאשר עיקר מגמתו של האדם היא רצונו שהצדק האלוקי יצא לאור, ולא מניעים אישיים נמוכים, אז יש מקום לתפילה כזו.

באופן מעשי, מסקנת הדברים היתה שעל מנת שהאדם יוכל להתפלל לקב”ה שיעניש או ימית את אלו שפוגעים בו עליו הוא צריך קודם כל לנקות את עצמו מנגיעות אישיות ומרצון נמוך לנקמה. אמנם בפועל מדובר במדרגה גבוהה בעבודת המידות, שאיננה נחלת הכלל. באופן טבעי כאשר פוגעים באדם קשה לו להתפלל על כך ממקום נקי. לכן על פי רוב לא שייך לנהוג בעניין זה כדוד המלך ולהתפלל תפילות כדוגמת מזמור קט כנגד אויבים אישיים.

לכאורה דוד נענש על שקילל את יואב למרות שלא היתה שם נגיעה אישית

על פי האמור, אם אדם מבקש מהקב”ה להעניש את אויביו והוא עושה זאת בנקיות, הוא איננו בגדר מה שנאמר בגמרא (שבת קמט ע”ב): “כל שחבירו נענש על ידו – אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא… מהכא (הדבר נלמד ממקור זה): ‘גם ענוש לצדיק לא טוב’ (משלי יז, כו)”. אולם לכאורה אנו מוצאים אצל דוד המלך שהוא דווקא כן נענש על קללות שהוא קילל, גם כאשר הדבר נעשה בנקיות! לפני מותו של דוד מלך הוא מצווה את שלמה בנו:

וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל, לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר, ויהרגם וישם דמי מלחמה בְּשָׁלֹם ויתן דמי מלחמה בחגרתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו. ועשית כחכמתך ולא תורד את שיבתו בְּשָׁלֹם שְׁאֹל.

(מלכים א’ ב, ה-ו)

יואב הרג במרמה ובחוסר צדק את אבנר שר צבאו של שאול, ואת עמשא שר צבאו של אבשלום, על אף שהם כבר השלימו עם דוד וחדלו מלהילחם נגדו. לדוד לא היה את הכוח הדרוש באותו זמן כדי להעניש את יואב, שהיה שר צבאו, ולכן הוא רק קילל אותו: “ויאמר נקי אנכי וממלכתי מֵעִם ה’ עד עולם מדמי אבנר בן נר. יָחֻלוּ על ראש יואב וְאֶל כל בית אביו וְאַל יכרת מבית יואב זב ומצרע ומחזיק בפלך וְנֹפֵל בחרב וחסר לחם” (שמואל ב’ ג, כח-כט). בנוסף, לפני דוד מצווה את שלמה לפני מותו להרוג את יואב. שלמה קיים את צוואת אביו, ושלח את בניהו בן יהוידע להרוג את יואב:

וְהַשְּׁמֻעָה באה עד יואב… וינס יואב אל אהל ה’ ויחזק בקרנות המזבח. וַיֻּגַּד למלך שלמה כי נס יואב אל אהל ה’ והנה אצל המזבח, וישלח שלמה את בניהו בן יהוידע לאמר לך פגע בו. ויבא בניהו אל אהל ה’, ויאמר אליו כה אמר המלך צא, ויאמר לא כי פה אמות. וישב בניהו את המלך דבר לאמר כה דבר יואב וכה ענני. ויאמר לו המלך עשה כאשר דִּבֶּר ופגע בו וקברתו, וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אשר שפך יואב מעלי ומעל בית אבי. והשיב ה’ את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים צדקים וטבים וְטֹבִים ויהרגם בחרב, ואבי דוד לא ידע, את אבנר בן נר שר צבא ישראל ואת עמשא בן יתר שר צבא יהודה. ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו לְעֹלָם, ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם מעם ה’. ויעל בניהו בן יהוידע ויפגע בו וימתהו ויקבר בביתו במדבר.

(מלכים א’ ב, כח-לד)

בגמרא (סנהדרין מח ע”ב) מובא שיואב אמר לבניהו שיודיע לשלמה שלא יתכן שהוא ייענש פעמיים, גם בקללות שקילל אותו דוד, וגם במוות; לפיכך אם הוא הורג אותו שיקבל על עצמו את הקללות, ואם אינו רוצה בהן, שלא יהרגהו. אולם שלמה בכל זאת הרג את יואב. חז”ל אומרים על כך שאכן בפועל כל הקללות הללו נתקיימו בזרעו של דוד: רחבעם נעשה זב, עוזיהו נעשה מצורע, אסא נעשה חולה ברגליו, יאישהו נפל בחרב, יכניה נעשה חסר לחם. חז”ל מוסיפים שזהו מה שרגילים אנשים לומר שעדיף להיות מקולל ולא לקלל, שסוף הקללה לשוב אל המקלל.

אם כן, יוצא לכאורה שבגלל הקללות המוצדקות שדוד קילל את יואב הוא נענש שהן התקיימו בזרעו! אולם לכאורה לא מובן מדוע הוא נענש על כך. והלא הוא רק רצה את הצדק, וכאב את המעשים הקשים של יואב. על מה התביעה החמורה כל כך נגדו? דוד גם פעל כאן ממקום נקי מאוד. הוא לא קילל את יואב בגלל מעשים שעשה כנגדו, אלא בגלל מה שעשה לאחרים. לא היה לו כאן כל נגיעה ומניע אישי.

מה שמבליט מאוד את הנקיות של דוד כאן זו העובדה שבציווי שלו לשלמה הוא כלל אינו מזכיר מעשה חמור נוסף שביצע יואב – הריגת אבשלום. כאשר אבשלום מרד בדוד, ואנשיו של דוד נלחמו בו, דוד הזהיר אותם במפורש שלא להרוג את אבשלום: “ויצו המלך את יואב ואת אבישי ואת אִתַּי לאמר לאט לי לנער לאבשלום. וכל העם שמעו בְּצַוֹּת המלך את כל השרים על דבר אבשלום” (שמואל ב’ יח, ה). הציווי היה ברור, והעם גם הבין אותו, כפי שמוכח בהמשך. כאשר במהלך המלחמה מודיע אחד האנשים ליואב שהוא ראה את אבשלום תלוי בין שמים וארץ לאחר ששערו הארוך הסתבך בעץ האלה, יואב שואל אותו מדוע הוא לא מיהר להרוג את אבשלום ולקבל ממנו פרס כספי. תשובת האיש היא: “ולוא אנכי שֹׁקֵל על כַּפַּי אלף כסף, לא אשלח ידי אל בן המלך. כי באזנינו צִוָּה אֹתְךָ ואת אבישי ואת אִתַּי לאמר מי בנער אבשלום. או עשיתי בנפשי שקר, וכל דבר לא יכחד מן המלך, ואת תתיצב מנגד” (שם, יב-יג). למרות הדברים הברורים, יואב ניגש אל אבשלום והורג אותו. נראה כי דוד לא הזכיר את הריגת אבשלום, משום ששם היה מדובר בפגיעה אישית של יואב בו. בניגוד להריגת אבנר ועמשא, שהיתה מעשה פסול ובלתי מוצדק בעיקרו, אבשלום דווקא כן היה בן מוות על היותו מורד במלך. הפסול בהריגתו היה ההוראה הישירה של דוד שלא לעשות זאת. לכן הענשת יואב על כך הייתה עלולה להיות מתוך מניע אישי, ודוד נמנע מכך.

יש שהבינו שדוד נענש על מה שקרה בנוב למרות שלא היתה זאת אשמתו

יתרה מזו, מן הגמרא נראה שדוד אף נענש על הריגת נוב עיר הכהנים בידי שאול, למרות שלכאורה הוא כלל לא היה אשם בכך. כאשר שאול התחיל לרדוף אחרי דוד הוא נמלט אל המשכן בנוב וביקש שם מאחימלך שיתן לו מזון ואת חרבו של גולית. אחימלך לא ידע מכך שדוד נרדף על ידי שאול, והוא סיפק לדוד את מה שביקש. אמנם דואג האדומי היה שם והוא הלשין למלך שאחימלך סייע לדוד נגדו, ושאול ציווה עליו להרוג את כל אנשי נוב. חז”ל דורשים מן הפסוק “וְיִשְׁבִּי בְּנֹב” (שמואל ב’ כא, טז) שהקב”ה אמר לדוד: “עד מתי יהיה עון זה טמון בידך? על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים, ועל ידך נטרד דואג האדומי, ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו! רצונך יכלו זרעך, או תמסר ביד אויב?” (סנהדרין צה ע”א). בתחילה דוד העדיף להימסר בעצמו ביד אויב, אולם לאחר מכן אבישי בן צרויה שכנע אותו לשנות את החלטתו לכך שזרעו יכלה. ואכן, בתקופת עתליה המלכה היא רצחה את כל זרעו של דוד. רק צאצא אחד הצליח להתחבא ושרד, וחז”ל אומרים שהיה זה משום שגם מזרעו של אחימלך היה את אביתר בנו שהצליח לברוח בעת הריגת אנשי נוב.

מדברי חז”ל הללו לכאורה עולה שדוד הואשם במה שקרה בנוב ואפילו בעונש ששאול קיבל על כך. יש שרצו ללמוד מכך שאם נסבב לזולת נזק בגלל האדם, אפילו אם הוא לא התכוון לגרום לכך, זו כבר אשמה חמורה שלו. מהר”י וייל[1] מזכיר את הגמרא הזו בתשובה לאדם ששלח שליח והשליח נהרג על ידי גויים, ומוסיף: “אלמא אף על גב דדוד המלך עליו השלום לא פשע במידי רק שעל ידו באו לתקלה – אפילו הכי נענש. כל שכן הכא שבשליחותך בא אליו הרע הזאת דאיכא למיחש לעונש יסורין. וטוב שתקבל עליך ייסורין כגון תעניות מ’ יום. ואם יש לו בנים קטנים תן להם כפי נדבת ידך ותנצל מצוקה וצרה” (שו”ת מהר”י וייל, קכה). כלומר למרות שהמשלח לחלוטין לא אשם במוות שנגרם, כי הוא רק שלח את השליח לשליחות ולא שכנע אותו להסתכן באופן מיוחד וכדומה, והשליח הלך על דעת עצמו ובבחירתו האישית, בכל זאת מוטלת עליו אחריות מעצם זה שהשליח יצא לדרך על ידו, והוא זקוק לכפרה. בדומה לך פסק גם ה’באר שבע[2]‘ במקרה כזה, ש”ראוי ונכון שמשלח יקבל על עצמו תשובה, מאחר שעל ידו נהרג” (באר שבע סנהדרין צה ע”א), והביאו המגן אברהם (סי’ תרג).

 גם מהרש”ל בתשובותיו (סי’ צו) ומהר”ם לובלין בתשובותיו (סי’ מד) דנו בשאלות כאלו, של אנשים שנסבב על ידם מוות לזולת בלא שום כוונה או פעולה ישירה מצדם. בפסיקתם הם קיבלו עקרונית את דברי מהר”י וייל, אלא שחילקו והסבירו מדוע בנידון שלהם האשמה היא דווקא על זה שניזק, משום שהביא את הנזק על עצמו[3]. כיוצא בזה כתב גם בשו”ת ‘נודע ביהודה’ (מהדורה קמא, או”ח סי’ לד), והסכים עמו גם החיד”א (פתח עינים סנהדרין צה ע”א).

לכאורה תמוה שאדם יסבול בגלל דברים שאינם באשמתו

אולם כל זה לכאורה תמוה מאוד. בביאור מזמור ל”ז הזכרנו את הגמרא (בבא בתרא כב ע”א) המספרת שכאשר רב אדא בר אבא נפטר, אמוראים שונים אמרו שהוא נענש ומת בגללם, משום שהוא פגע בכבודם. הזכרנו גם את דברי התוספות (ד”ה אנא) שמסבירים שכל אחד מהם התאונן שרב אדא מת בגללו, בגלל ש”כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב”ה”[4]. אך הקשינו שם שכאשר הגמרא חיפשה מקור לאימרה על “כל שחבירו נענש על ידו” היא הציעה ללמוד זאת מכך שנבוכדנצר הרשע נענש על שרצה לאנוס את צדקיהו מלך יהודה למשכב זכר, ולכאורה נראה בפסוקים שגם צדקיהו נענש; והגמרא דוחה, שצדקיהו היה אנוס ולכן הוא צדיק. הרי שלמסקנה אין מקום לומר שצדקיהו נענש על כך שנבוכדנצר נענש בגללו, בגלל שצדקיהו אינו אשם בכך. ואם כן גם “כל שחבירו נענש על ידו” לא יכול להתפרש על מי שאינו אשם בכך שחבירו נענש על ידו. גם מצד הסברה, קשה לקבל שאדם ייענש עונש חמור כל כך שהוא לא נכנס בעולם הבא למחיצתו של הקב”ה, בגלל שקרתה מציאות שהוא לא היה אשם בה. הרי “אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו” (עבודה זרה ג’ ע”א)! לכך יש להוסיף שהדבר יוצר מציאות שאין הדעת סובלת אותה, שהצדיק סובל מן הרשע, ואז צריך לסבול עוד על עצם זה שהרשע נענש בגללו! עוד הבאנו שם את דברי בעל ‘משנה למלך’ ואת דברי שו”ת ‘הלכות קטנות’ המפרשים שהבעייתיות היא רק כאשר אדם פועל במכוון להענשת חבירו בידי שמים, אך בלא זה האדם כן יוכל להיכנס במחיצתו של הקב”ה. ואילו אצל דוד המלך – ודאי שהוא לא ניסה לסבב את מותם של אנשי נוב עיר הכהנים, ולא את הענשת שאול על כך. הוא בסך הכל ביקש את עזרתו של אחימלך. אם כן, מדוע הוא נענש בעונש כה חמור שזרעו כמעט נכחד?

עוד יותר תמוה הוא הכיוון שמופיע בכתבי הגר”ח פלאג’י, שכביכול כל התפילות שדוד מתפלל להענשת אויביו בידי שמים הן עוון גדול שהוא נענש עליו (משא חיים, מנהגים מערכת ת, אות רסח; תוכחת חיים, ד”ה נמצא לפי זה). וכי יעלה על הדעת שכל מזמורי התהילים שעם ישראל נאחז בהם בכל הדורות הם למעשה חטאים מתמשכים של דוד המלך?

נראה שדוד כן היה אשם בעניין נוב כי ידע שמכניס את אחימלך לסכנה

לפיכך נראה שיש להבין את משמעות דברי חז”ל באופן אחר, וכפי שכבר מובא בשו”ת ‘צמח צדק’ (הקדמון)[5]. הוא נשאל על שליח שהחליק בדרכו וטבע למוות, האם המשלח צריך כפרה. הוא מביא את דברי קודמיו (שהובאו כאן לעיל) שפסקו שאכן במקרה כזה המשלח זקוק לכפרה. אולם הוא מוסיף שהוא מתקשה בפסק זה, משום שאם כן לא היה ראוי לאדם לשכור פועלים יהודים שיסתכנו עבורו במלאכות מסוכנות, ואילו בתורה משמע שהדבר מותר וזו אף סיבה לכך שיש להקפיד לשלם להם את שכרם באותו היום, כמובא בחז”ל (בבא מציעא קיב ע”א). בנוגע לדברי חז”ל שהקב”ה העניש את דוד על מה שקרה בנוב, כותב ה’צמח צדק’:

התם שאני (שם הדבר שונה), מפני שדוד היה הגורם, שהוא נתן המכשול לפני אחימלך, ששאל ממנו לחם וחנית והוא נתן לו לפי תומו את אשר שאל ממנו על פי מה שהגיד לו שדבר המלך נחוץ, ולא הרגיש אחימלך שיהיה לו סכנה בדבר. ודוד היה לו לידע שאם יוודע הדבר למלך שיהיה לאחימלך סכנה בדבר, הרי הכל היה מדוד. וכמו כן דואג ושאול נכשלו על ידו גם כי המה חשבו שאחימלך נתן לו לחם וחנית במזיד מפני שחשבוהו שמורד במלכות הוא לכך ראוי לדוד להיות נענש על זה, כי בענין זה נקרא הוא הגורם. אבל בכל שאר מילי מה ששאול ודואג ואחיתופל הרעו לעשות לדוד ונענשו על ידו, ודאי דלא מיקרי דוד הגורם, ולא הוכיחו הקדוש ברוך הוא לדוד אלא על מעשה דנוב, שזה נחשב לו לעון כיון שהוא היה הגורם. והא דקחשיב התם באגדת חלק דואג ושאול ובניו היינו מה שנמשך להם מההוא מעשה דנוב, ולא מה שעשו לו בענינים אחרים.

(שו”ת צמח צדק (הקדמון), סי’ ו)

ה’צמח צדק’ מבאר שהריגת נוב הייתה מקרה יוצא מן הכלל, שבו דוד אכן היה אשם. וזאת משום שהיה עליו לקחת בחשבון שהוא מסכן את אחימלך מאוד. דוד היה צריך לגלות לאחימלך שהוא מסתכן מאוד בכך שהוא מסייע לו, אולם הוא בחר להעלים זאת מאחימלך, ולכן מותו של אחימלך וכל בני עירו נתלה בדוד, ואף העונש שנענשו שאול ודואג על כך גם הוא באשמה מסוימת של דוד[6]. אולם בכל שאר המקומות בהם אויבי דוד נענשו בגלל שפגעו בו אין בזה כל אשמה על דוד. בהמשך מדייק זאת ה’צמח צדק’ גם מכך שהקב”ה הקפיד על דוד באופן נקודתי על עניין נוב, ולא המקרים הרבים בהם נהרגו אויבי דוד. עוד הוא מוסיף ומתייחס לדברי חז”ל על “גם ענוש לצדיק” ו”כל שחבירו נענש על ידו” ומבאר אותם בדומה למה שנתבאר כאן לעיל. מתוך כך פוסק ה’צמח צדק’:

הוא הדין נמי בנדון זה באחד ששכר פועל, שפועל מכניס את עצמו מדעתו לסכנת נפש בשביל שכרו, ודאי שאין בעל בית השוכרו מיקרי גורם אם יארע תקלה לפועל מתוך המלאכה. ואין זה מיקרי “חבירו נענש על ידו” דמיירי מיניה בפרק שואל, דהתם מיירי שהצדיק מעניש אותו ואין ענין ההוא לכאן. לכך נראה שאין לזה השולחו שום פשיעה במיתת השליח בדרך, ואין צריך כפרה, כן נראה לעניות דעתי להלכה.

כדברי ה’צמח צדק’ שהעונש לדוד הגיע דווקא משום שפשע בכך שלא גילה דבר לאחימלך מדוקדק גם בפשט הכתוב. לאחר הריגת אנשי נוב דוד הודה בפני אביתר שהוא ידע שדואג האדומי נמצא שם ושלמעשה הוא אשם במה שקרה: “ויאמר דוד לאביתר ידעתי ביום ההוא כי דואג האדומי כי הגד יגיד לשאול, אנכי סַבֹּתִי בכל נפש בית אביך” (שמואל א’ כב, כב).

אמנם ה’צמח צדק’ בסיום דבריו מוסיף שלמעשה מאחר שהפוסקים שהובאו לעיל סברו שצריך כפרה במקרים כאלו, אין הוא כדאי לחלוק עליהם, ולכן שיעשה השואל כפי שהורה מהר”י וייל “שיתענה מ’ יום ואם יש לו בנים קטנים יתן להם מה בתורת צדקה וינצל מצרה וצוקה”.

[המשך בחלק הבא בע”ה]

[1] רבי יעקב וייל, מגדולי הפוסקים באשכנז בדורו, תלמיד המהרי”ל, נפטר קצת לפני שנת ר”כ.  

[2] רבי יששכר בר איינלבורג, תלמיד ר’ מרדכי יפה בעל “הלבוש” ור’ יהשע פאלק בעל הסמ”ע. כיהן כרב באיטליה ובפולין ונפטר בשנת שפ”ג.

[3] ואפילו בהקשר הזה המהר”ם סידר “דרכי תשובה” לבקשת השואל “מאחר שהאיש הזה חושש לעצמו ורוצה לקבל עליו עונשין יסורין על שהאלוקים אנה לידו מקרה כזה”.

[4] כיוצא בזה גם ביאר גם הריטב”א בחידושיו (בבא בתרא כב ע”א ד”ה הא אמרינן).

[5] רבי מנחם מנדל קרוכמל, תלמיד הב”ח, נפטר בשנת תכ”א.

[6] אמנם נראה שניתן ללמד זכות על דוד שבאותו הזמן הוא לא העלה על דעתו ששאול יעניש את אחימלך ויהרוג את כל אנשי נוב. הוא הניח ששאול ישאל על כך את אחימלך, וכשאחימלך יסביר לו שהוא לא ידע מכל זה שאול יאמין לו. הלא זה בלתי מתקבל על הדעת להרוג את אנשי נוב, וכפי שבאמת אף אחד מעבדי שאול לא הסכים לבצע זאת מלבד דואג. לכן דוד העדיף לא לספר לאחימלך שהוא בורח משאול, כי חשש שאחימלך יימנע מלסייע לו מתוך צייתנות למלך.