דף הבית » שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 280 | יט אדר ב’ תשפ”ד
בע"ה
(א) לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי אַל תֶּחֱרַשׁ: (ב) כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר: (ג) וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם: (ד) תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה: (ה) וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי: (ו) הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע וְשָׂטָן יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ: (ז) בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה: (ח) יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים פְּקֻדָּתוֹ יִקַּח אַחֵר: (ט) יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים וְאִשְׁתּוֹ אַלְמָנָה: (י) וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו וְשִׁאֵלוּ וְדָרְשׁוּ מֵחָרְבוֹתֵיהֶם: (יא) יְנַקֵּשׁ נוֹשֶׁה לְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְיָבֹזּוּ זָרִים יְגִיעוֹ: (יב) אַל יְהִי לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו: (יג) יְהִי אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם: (יד) יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל יְהֹוָה וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח: (טו) יִהְיוּ נֶגֶד יְהֹוָה תָּמִיד וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם: (טז) יַעַן אֲשֶׁר לֹא זָכַר עֲשׂוֹת חָסֶד וַיִּרְדֹּף אִישׁ עָנִי וְאֶבְיוֹן וְנִכְאֵה לֵבָב לְמוֹתֵת: (יז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ: (יח) וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה כְּמַדּוֹ וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו: (יט) תְּהִי לוֹ כְּבֶגֶד יַעְטֶה וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ: (כ) זֹאת פְּעֻלַּת שֹׂטְנַי מֵאֵת יְהֹוָה וְהַדֹּבְרִים רָע עַל נַפְשִׁי: (כא) וְאַתָּה אֱלֹקִים אֲדֹנָי עֲשֵׂה אִתִּי לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי טוֹב חַסְדְּךָ הַצִּילֵנִי: (כב) כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי: (כג) כְּצֵל כִּנְטוֹתוֹ נֶהֱלָכְתִּי נִנְעַרְתִּי כָּאַרְבֶּה: (כד) בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם וּבְשָׂרִי כָּחַשׁ מִשָּׁמֶן: (כה) וַאֲנִי הָיִיתִי חֶרְפָּה לָהֶם יִרְאוּנִי יְנִיעוּן רֹאשָׁם: (כו) עָזְרֵנִי יְהֹוָה אֱלֹהָי הוֹשִׁיעֵנִי כְחַסְדֶּךָ: (כז) וְיֵדְעוּ כִּי יָדְךָ זֹּאת אַתָּה יְהֹוָה עֲשִׂיתָהּ: (כח) יְקַלְלוּ הֵמָּה וְאַתָּה תְבָרֵךְ קָמוּ וַיֵּבֹשׁוּ וְעַבְדְּךָ יִשְׂמָח: (כט) יִלְבְּשׁוּ שׂוֹטְנַי כְּלִמָּה וְיַעֲטוּ כַמְעִיל בָּשְׁתָּם: (ל) אוֹדֶה יְהֹוָה מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ: (לא) כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ:
במזמור זה דוד משתמש בלשון חריפה ביותר כנגד מבקשי רעתו. הוא מקלל אותם קללות נמרצות שימותו, ולא זו בלבד אלא שגם בניהם אחריהם יסבלו: “יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה. ונוע ינועו בניו וְשִׁאֵלוּ ודרשו מחרבותיהם… ואל יהי חונן ליתומיו” (פס’ ט-יב). הוא מוסיף ומקלל שעד מותם הם יסבלו מנושים ומרודפים: “ינקש נושה לכל אשר לו וְיָבֹזּוּ זרים יגיעו. אל יהי לו מֹשֵׁךְ חסד” (שם, יב), ושהם יהיו מקוללים מאוד: “ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו. וילבש קללה כְּמַדּוֹ וַתָּבֹא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו” (פס’ יז-יח). עוד מבקש דוד ששמם יימחה אחרי מותם: “יהי אחריתו להכרית, בדור אחר ימח שמם. יִזָּכֵר עון אבתיו אל ה’, וחטאת אמו אל תמח. יהיו נגד ה’ תמיד, וְיַכְרֵת מארץ זכרם” (פס’ יג-טו).
לכאורה היה מסתבר יותר לתלות את האמירות הקשות הללו בכך שהם נאמרו על אויבי ישראל שרוצים לפגוע בעם ישראל ולהשמיד אותו. אבל מפסוקי המזמור ברור לגמרי שהם נאמרו דווקא על אנשים מישראל, ואפילו כאלו שמתפללים לה’: “ותפילתו תהיה לחטאה” (פס’ ז) – דוד מבקש שתפילת הרשע לא תתקבל אצל ה’, כלומר מדובר על רשע כזה שמתפלל לה’. יתירה מזו, דוד אומר שבהתחלה הוא אהב את אלו שעליהם הוא מדבר במזמור הזה, ואף עשה להם טובות, אלא שהם השיבו לו רעה ושנאה תחת טובה ואהבה: “תחת אהבתי ישטנוני ואני תְפִלָּה. וישימו עלי רעה תחת טובה, ושנאה תחת אהבתי” (פס’ ד-ה). לוּ היה מדובר על אויבי ישראל החפצים להשמיד את עם ישראל או עוכרי ישראל מקרב עם ישראל, דוד לא היה אוהב אותם ולא עושה להם טובות. בפסוק אחר דוד מתאונן על כך שהרשע אותו הוא מקלל לא זכר לעשות חסד: “יען אשר לא זכר עשות חסד, וירדף איש עני ואביון ונכאה לבב למותת” (פס’ טז). על אויב כמו גולית לא שייך לומר שהוא זכר לעשות חסד; אין שום ציפייה שאחד כמותו יעשה חסד. רק על אדם מישראל יכולה להיות טענה מדוע הוא לא זכר לעשות חסד. ואכן, הרד”ק מפרש שהמזמור מתייחס לתקופה שדוד בורח משאול: “זה המזמור חיברו דוד בברחו מפני שאול, והיו בישראל אנשים שהיו מדברים רע עליו אל שאול” (רד”ק תהילים קט, א).
אמנם לפי זה, יש כאן מזמור שנוקט בדרך הפוכה לחלוטין ממה שמלמדים חז”ל וגדולי ישראל– שהאדם צריך להיות כמה שיותר סבלני כלפי אלו שמבזים אותו, ללמד עליהם זכות ואפילו לאהוב אותם. כל למשל נאמר (גיטין לו ע”ב): “הנעלבין ואינן עולבים, שומעין חרפתן ואין משיבין… עליהן הכתוב אומר: ‘ואוהביו כצאת השמש בגבורתו’ (שופטים ה, לא)”, ובמדרש: “אם עושה אדם עצמו חסיד לסבול הכל, מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך חסידים” (תנא דבי אליהו זוטא ג, ד). בחובות הלבבות הורחב ביסוד זה בשער הכניעה (פרק ז): “בעת חרון אפו על מי שהרע לו בדיבור או במעשה, אם משל ביצרו וסלח לו על אף יכולתו להיפרע, מתוך ענוה ושפלות, הרי זה מורה על אמיתת עַנְוְתָנוּתוֹ”. הדרכות כאלו מופיעות גם בספר חסידים (סי’ ז, י ו-יא), וכן בספר הרוקח (הלכות חסידות, שורש ענוה). וכן נכתב באורחות צדיקים: “אם ביישהו אדם – אל יביישהו, ואם הטעהו אדם – אל יטעהו. יסבול עול צווארו עול העולם, והוא אל יכביד עליהם. ולא יתקוטט עם שום אדם, ויקבל כל אדם בשמחה ובסבר פנים יפות” (שער האהבה). וכן עסקו בכך גדולי ישראל רבים, ובהם השל”ה, המהר”ל, ובעלי המוסר בדורות האחרונים. והחפץ חיים הדגיש זאת גם הוא בשמירת הלשון (שער התבונה, פרק ח), והביא עוד כמה וכמה מקורות יסודיים מדברי חז”ל.
היסוד הזה הורחב והועמק רבות גם בתורתו של הבעש”ט ותלמידיו[1]. כך מעיד עליו האדמו”ר מקאמרנא, לאחר שהביא מדבריו בעניין זה:
אתה תסבור אחי שהמלחמה גדולה שיש לאדם בעולם הזה, הוא, שלא יהיה נואף או גנב וכיוצא, זהו הנקל לתינוק קטן לכבוש, אלא עיקר המלחמה להמתיק החשכות והמסכים, ולקבל יסורין באהבה, ולזכך מדותיו מדות טובות הכנעה ולהנצל מגאוה שהוא עבודה זרה ממש, וכיוצא מן המדות טובות, ולדרוש ולחקור להאיר על נפשו דביקות אהבה ואור אלוהי, ואדם עומד בסכנה כשנכשל חלילה במעט גאוה ופנייה נופל לנוקבא דתהומא רבה רחמנא ליצלן, ואתה אחי ראה כמה טובות עושין לך המצירים והשונאים המצערין אותך ומחלישין דעתך, כי אז תלך לבטח דרכך, ודורונות היה לך לשלוח להם.
וכן מרן הקדוש הריב”ש טוב נהג שבכל כוחו עשה טובות לשונאיו להעלותם. ואתה אחי אם תתגרה בהם להמיתם ולהענישם, זהו הנקל, אבל את נפשך קללת וחלק נפשך הֵמַתָּה. ולכן העצה שתיקה בלב שמח, ובכל כוחך תבקש מאל יתברך לתקנם, ותאהוב אותם כבבת עין.
(בעש”ט עה”ת קרח ממ”ח ד בשם נתיב מצותיך[2])
לאור זאת הדבר טעון בירור, משום שדוד המלך עצמו הוא זה שמלמד את דרך האמונה בהתמודדות עם הרשעים:
דום לה’ והתחולל לו, אל תתחַר במצליח דרכו, באיש עֹשֶׂה מזִמות. הֶרף מאף ועזֹב חֵמה, אל תתחר אך להרֵע. כי מרֵעים יכָּרֵתון, וְקֹוֵי ה’ המה יירשו ארץ. ועוד מעט ואין רשע, והתבוננת על מקומו ואיננו. וענוים יירשו ארץ, והתענגו על רֹב שלום.
(תהילים לז, ז-יא)
בביאור מזמור ל”ז הרחבנו בסוגיה זו של “דום לה'” לעומת מסירת דין לשמים ותפילה לה’ שיפגע ויעניש יהודים אחרים, אשר עסקו בה חז”ל והראשונים. ראינו שם שכאשר אדם נרדף על ידי אנשים אחרים, ההדרכה של חז”ל על פי דוד המלך היא “דום לה'” – לשתוק, ואפילו כלפי שמיים. לא להתפלל למפלתם, אלא לפנות לעסק התורה ולהניח לקב”ה לטפל בעניינים. “והתחולל לו” משמעו לייחל אל ה’, בלי למסור דין לשמיים – כלומר להתרכז בייחול שה’ יעשה לי טוב, ולא לעסוק בכך שה’ יעשה לזולת רע. יתרה מזו, חז”ל מלמדים שאם אדם גורם לחבירו להיענש בגללו, גם הוא עלול להינזק מכך. אם יש אפשרות להתדיין כנגד הפוגע בדין ארצי, ניתן לעשות זאת; אך אם אין אפשרות כזו יש לבחור בדרך של “דום לה’ והתחולל לו”.
עם כל זאת, לדוד ישנן תפילות רבות על מפלת הרשעים. אלא שבדרך כלל הוא לא מבקש זאת מהפן האישי, בגלל שהם עושים לו רע, אלא בגלל שהם עושים רע לכלל ישראל או פוגעים בכבוד שמיים. למשל, במזמור ג’ הוא מבקש: “קומה ה’, הושיעני אלוקי, כי הכית את כל אויבי לחי, שִׁנֵּי רשעים שִׁברת” (פס’ ח); אבל מיד אחר כך הוא משייך את הכאת אויביו ואת הישועה לכלל ישראל: “לה’ הישועה, על עמך ברכתך סלה” (פס’ ט). במזמור ה’ הוא מבקש: “האשִמֵם אלוקים, יפלו ממֹעֲצותיהם, ברֹב פשעיהם הדיחמו” (פס’ יא); אבל הוא מיד קובע שזה “כי מרו בך” (שם), והתוצאה היא: “וישמחו כל חוסי בך” (פס’ יב). וכך הוא גם כאשר דוד מתייחס בפירוש לצרותיו האישיות. למשל את דואג האדומי הוא מקלל: “גם אֵל יִתָּצְךָ לנֶצח, יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מאֹהל, וְשֵׁרֶשְׁךָ מארץ חיים סלה” (נב, ז); ומסביר מיד שזה מאבק בין הבוטחים על זרועם לבוטחים בה’: “ויראו צדיקים וייראו ועליו ישחקו. הנה הגבר לא ישים אלוקים מעוזו, ויבטח ברֹב עשרו, יעֹז בְּהַוָּתוֹ. ואני… בטחתי בחסד אלוקים” (שם, ח-י).
אכן, בחלק מהמזמורים בולטת העובדה שדוד כן מתפלל באופן אישי כנגד אלו שרודפים אותו, ומבקש מה’ שייפרע מהם וינקום את נקמתו. כדי לעמוד על פשר הנהגה זו של דוד המלך, העמקנו בביאור מזמור נד להבין את הסיבה המהותית בגללה נרדף דוד המלך כה רבות. בְּדָוִד בערה הקנאה לבית ה’ – לבניין בית המקדש. הוא לא היה יכול לסבול את היחס האדיש ואת ההתעכבות מלבנות את המקדש. הציפייה הבלתי מתפשרת של דוד לבניית המקדש קוממה עליו את כולם ועוררה שנאה כלפיו – “כי עליך נשאתי חרפה, כִּסתה כְלִמָּה פנָי… כי קנאת ביתך אכלתני, וחֶרפּוֹת חורפֶיךָ נפלו עלי… וָאבכה בַצום נפשי, ותהי לַחֲרָפוֹת לי. וָאתנה לבושי שק, ואהי להם למשל. ישיחו בי יֹשבֵי שער ונגינות שותי שֵׁכר” (תהילים סט, ח-יג). לאור זאת היה ברור לדוד שהמאבק בינו לבין שאול איננו מלחמה אישית, אלא מאבק עקרוני על עתידו וייעודו של עם ישראל, על כבוד ה’ ועל הקמת מלכות שתבנה את בית המקדש. לפיכך היה זה מוצדק ונכון שדוד ימסור את דינו לשמים ויתפלל לה’ שיפגע ברודפיו ויעניש את מתנגדיו. דוד לא עשה זאת מתוך נקמנות אישית ו’איבוד שליטה’ על רגשותיו חלילה. בכל ההתייחסות שלו לשאול בולטת מאוד הנקיות המופלאה של דוד ואצילות נפשו, שהתבטאה בכך שוויתר פעמיים על ההזדמנות להרוג את שאול במחי יד ולעצור ברגע אחד את המנוסה הקשה שהוא נאלץ לסבול שנים רבות, רק משום שהבין שאין זה נכון שהוא יפגע בו בעצמו (כמתואר בשמואל א’ כד, ז; שם כו, ט). הבקשה מה’ שידון את דינו לא נבעה מצורך אישי לראות במפלת אויביו, אלא מהבנה שאלו שרודפים אותו פוגעים בכבוד שמים ומעכבים את בניין המקדש והמלכת ה’.
אולם כאשר מגיעים למזמור הנוכחי (מזמור קט), לכאורה קשה להסביר אותו באופן דומה. אי אפשר לומר שבמזמור זה דוד מתפלל לעשיית דין כל כך קשה באויביו רק בגלל מאבק עקרוני על בניית המקדש או יסוד כללי אחר. לאורך כל המזמור דוד מדגיש שנסיבות התפילה הן אישיות בלבד:
כי פי רשע ופי מרמה עלי פתחו, דִּבְּרוּ אתי לשון שקר. ודברי שנאה סבבוני וילחמוני חנם. תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה. וישימו עלי רעה תחת טובה, ושנאה תחת אהבתי… זאת פְּעֻלַּת שֹׂטְנַי מאת ה’ וְהַדֹּבְרִים רע על נפשי. ואת אלוקים ה’ עֲשֵׂה אתי למען שמך כי טוב חסדך הצילני. כי עני ואביון אנכי, ולבי חלל בקרבי. כצל כנטותו נהלכתי, ננערתי כארבה. ברכי כשלו מצום ובשרי כחש משמן. ואני הייתי חרפה להם, יראוני יניעון ראשם. עזרני ה’ אלוקי הושיעני כחסדך… קמו וַיֵּבֹשׁוּ ועבדך ישמח. ילבשו שׂוֹטְנַי כלימה ויעטו כמעיל בשתם.
לכאורה קשה גם לקבל את האמירה שכל התפילות והקללות של דוד במזמור זה כנגד אויביו הן רק בגלל העניין של בניית המקדש וחילול השם שהם גרמו. הדבר לא מפורש כמעט בכלל בפסוקים, וחסר מאוד מן הספר. אם היה זה יסוד כל כך מרכזי בתפילותיו של דוד, הוא היה צריך להדגיש אותו מאוד. איך יתכן להשמיט דבר כזה שהוא ממש הבסיס לכל תפילותיו? יתרה מזו, לא רק שדוד לא מזכיר את העניינים הללו כנימוק לתפילותיו, אלא כאשר הוא מסביר מדוע הוא רוצה שהרשעים ייענשו הוא מנמק זאת בעוול שהם עושים, ומפרט את מעשי הרשעות שלהם.
בנוגע לתפילה לה’ שיעניש וימית רשעים שפוגעים באופן אישי באדם, ישנן שתי סוגיות נוספות במסכת ברכות. באחת מהן (ברכות ז’ ע”א) מסופר על מין שהיה גר בשכנות לרבי יהושע בן לוי, והיה מטריד ומצער אותו מאוד בעניינים תורניים. רבי יהושע בן לוי רצה לנצל רגע מסויים ביממה שבו ידע שמתעורר בשמים כעסו של הקב”ה לזמן קצר, ובזמן הזה לקלל את אותו המין. אולם בעודו ממתין לרגע הזה הוא נרדם והדבר לא עלה בידו. מסקנתו היתה שמן השמים עיכבו אותו מכך, משום שאין זה דרך ארץ לעשות מעשה זו, שהרי כתוב: “ורחמיו על כל מעשיו” (תהילים קמה ט), וכן: “גם ענוש לצדיק לא טוב” (משלי יז, כו).
בסוגיה השניה (ברכות י’ ע”א), שהיא מפורסמת, מסופר על בריונים שהיו גרים בשכנותו של רבי מאיר היו מצערים אותו מאוד. רבי מאיר התפלל עליהם שימותו, אך אשתו ברוריה העירה לו שדוד המלך לא התפלל להכחדת החוטאים אלא החטאים: “יתמו חטאים מן הארץ” (תהילים קד, לה), ולכן עליו להתפלל שיחזרו בתשובה, וכך יתקיים גם “ורשעים עוד אינם” (שם). רבי מאיר עשה כך, ואכן הם חזרו בתשובה.
בראשונים ובאחרונים הובאו מספר פירושים לדברי חז”ל הללו, תוך הגדרת מצבים שונים בהן כן מותר או אף ראוי להתפלל להענשת הרשעים. על פי פירושים אלו ניתן להבין גם את תפילותיו וקללותיו של דוד המלך, וחלק מהמפרשים אף מציינים זאת בבירור.
בתוספות הרא”ש מוסבר שרבי מאיר התפלל למותם של הבריונים, למרות שידע ש”גם ענוש לצדיק לא טוב”, משום “שמא היו מצערין אותו יותר מדאי, או שמא היו רשעים יותר מדאי” (תוספות הרא”ש ברכות ז’ ע”א ד”ה הוה). לפי זה אפשר לומר שגם דוד המלך התמודד עם רשעים שציערו אותו והרשיעו “יותר מדאי”. בראבי”ה מוסבר שלנסות לכוון לשעת כעסו של הקב”ה כדי להעניש אדם אחר זו פעולה שנחשבת כהריגה בידיים ממש, ועל כך נאמר “גם ענוש לצדיק לא טוב” ומי שעושה זאת ייענש על כך; אולם אם מדובר רק בתפילה לקב”ה, כמו שאנו מתפללים בתפילת עמידה כנגד המשומדים, אזי הדבר מותר כשאין אפשרות זמינה להשיג את הצדק על פי דין (ראבי”ה ברכות סי’ טז). הראבי”ה גם מוסיף שם: “וכענין תפילה למשומדים, וכמו שנמצא בספר תהילים”, כלומר בכך ניתן להבין את מזמורי התהילים בהם מתפלל דוד להענשת שונאיו.
ה’נודע ביהודה’ מבאר בדרך אחרת, ומדייק מלשון הגמרא שרבי מאיר התפלל למותם של אותם בריונים לטובתם, כדי שלא יקבלו את שכרם בעולם הזה וייאבדו בעולם הבא. לבסוף הוא אמנם קיבל את דברי ברוריה שביקשה שינסה להתפלל עליהם שישובו בתשובה, אך מכל מקום פשט הפסוק “יתמו חטאים” הוא שהרשעים יתכלו, וכפי שמופיע במקומות אחרים בגמרא. ולכן למעשה יש מקום להתפלל על רשע שישוב תשובה, אך אם הוא ממשיך לפגוע ולא שב בתשובה אז הטוב עבורו הוא דווקא לבקש עליו שייענש מיד (צל”ח ברכות י’ ע”א ד”ה הוה). וכן נקט גם ה’פרחי כהונה’[3] (ברכות י’ ע”א ד”ה בגמ’) שרבי מאיר סביר שאין זה נחשב “גם ענוש לצדיק”, אלא אדרבה זהו טוב להם שימותו שלא יעשו עוד עבירות[4].
בדרך דומה כתב גם ב’אמת ליעקב’[5] שדווקא על חוטאים כאלו שאינם דבוקים כל כך בחטא נאמר ‘יתמו חטאים – ולא חוטאים’ ויש להתפלל עליהם שישובו בתשובה. אך אם דבוקים בחטא, אז הם בגדר ‘חַטָּאִים’ (עם דגש בט’ – כלומר אנשים שדרכם לחטוא) ומתפללים עליהם שימותו (אמת ליעקב ברכות י’ ע”א). לפי זה יש לומר שדוד ידע שהרשעים שרודפים אותו מושרשים עמוק בעוולה וברצון להרוג אותו. יסוד זה לפיו העיקרון המנחה הוא השאלה אם סביר שהרשע ישוב בתשובה משתקף גם בדבריו של הגרי”ש אלישיב זצ”ל:
ומה שאנו מתפללים בתפילת י”ח “ולמלשינים” על הרשעים ואין אנו מתפללים שישובו בתשובה, נראה שיש לחלק בין רבים למועטים, שברבים קשה יותר שיהא אפשרות שישובו כולם בתשובה, אבל ביחידים שייך יותר להתפלל, ומעשה דרבי מאיר היה ביחידים. ואכן פשטיה דקרא שיתמו חטאים היינו שיענשו, וזה שייך לומר ברבים, ולא כדרשת “חטאים ולא חוטאים”.
(הערות הגרי”ש אלישיב, ברכות י’ ע”א)
יש גם מהמפרשים שבאופן מפורש נקטו שיש בדבר מחלוקת, ואין הלכה כברוריה אלא כרבי מאיר שרצה להתפלל למותם של הבריונים. כך נכתב בספר ‘משמרות כהונה’ (ברכות י’ ע”א)[6], וכן הרחיב גם ה’דברי תורה’ ממונקאטש (מהדורה ב’ סי’ מו)[7], והסביר בזה את תפילותיו הרבות של דוד כנגד אויביו ושונאיו, ואת צידוד חכמים בתפילותיו למפלותיהם של הרשעים.
כיוון אחר להסבר קללותיו של דוד המלך מופיע ב’בן יהוידע’ לפיו דוד המלך אמר זאת כיון שידע ברוח קודשו שרודפיו לא ישובו בתשובה. אולם דבר הותר רק למי שיש לו רוח הקודש. ואילו רבי נחמן מברסלב כותב שבנוגע לבעל לשון הרע הותר הדבר: “מותר להתפלל על בעל לשון שימות ושישתכח תורתו ושלא יהיה לו חלק לעולם הבא ושלא יהיו לו בנים חכמים” (ספר המידות, תפילה אות יב). ונראה ברור מלשונו שלמד זאת מדבריו של דוד המלך במזמור קט, ונראה שהבין שבעל לשון הרע הוא בגדר מזיק נורא לכלל ישראל ואף מעכב את הגאולה במחלוקות שהוא יוצר, ולכן מותר להתפלל עליו שימות.
דבריהם של הראשונים והאחרונים שהובאו פותחים כמה פתחים לאפשרות שאדם יתפלל לה’ שיעניש את רודפיו ומצריו. אולם נראה שעל מנת שהאפשרויות הללו יתקיימו צריך ליישם תנאי חשוב – שהתפילות הללו יבואו ממקום נקי של רצון שהצדק האלוקי ייצא לאור, ולא ממניעים אישיים נמוכים. יש לשים לב שדווקא במזמור זה, בו דוד המלך משתמש בלשון החריפה ביותר כנגד אויביו, הוא גם מציין את הנקיות הגדולה ביותר שהגיע אליה: “ולבי חלל בקרבי” (פס’ כב). וכמו שדרשו על כך חז”ל: “צדיקים נוטל יצר הרע ונותן להם יצר טוב, שנאמר: ‘ולבי חלל בקרבי'” (אבות דרבי נתן א, פרק לב). וכן: “צדיקים יצר טוב שופטן, שנאמר ‘ולבי חלל בקרבי'” (ברכות סא ע”ב), “שלושה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן: אברהם יצחק ויעקב, דכתיב בהו בכל מכל כל. ויש אומרים אף דוד, דכתיב: ‘ולבי חלל בקרבי'” (בבא בתרא יז ע”א), “דוד לא היה יכול לעמוד בו ביצר הרע והרגו בלבבו, מאי טעמא: ‘ולבי חלל בקרבי'” (ירושלמי ברכות פ”ט ה”ה).
הנקיות הגדולה בהתמודדות שלו עם אויביו באה לידי ביטוי גם במעשיו, ורק על ידה ניתן להבין את פשר ההתנהלות שלו בסוף ימיו בנוגע לשמעי בן גרא. כאשר שמעי עיפר אותו בעפר וביזה אותו בעת בריחתו במרד אבשלום, דוד לא נתן לאנשיו בשום אופן לפגוע בו, וטען כלפיהם: “כה יקלל כי ה’ אמר לו קלל את דוד, ומי יאמר מדוע עשית כן” (שמואל ב’ טז, י). אולם לפני מותו הוא מצווה את שלמה בנו: “והנה עִמְּךָ שמעי בן גרא בן הימיני מִבַּחֻרִים והוא קללני קללה נמרצת… ואשבע לו בה’ לאמר אם אמיתך בחרב. ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו, והורדת את שיבתו בדם שְׁאוֹל” (מלכים א’ ב, ח-ט). לכאורה הדבר אינו מובן: אם לשמעי מגיע עונש מוות על מעשיו, מדוע דוד אינו הורג אותו; ואם לא מגיע לו, מדוע הוא מצווה את שלמה להוריד את שיבתו בדם שְׁאוֹל? נראה כי שמעי היה בן מוות מצד מעשיו החמורים, אך דוד לא רצה לפגוע בו כי חשש שהדבר יבוא אצלו ממקום לא מספיק נקי ומתוך הפגיעה האישית שעבר. לכן הוא נמנע מלעשות זאת בעצמו. אולם בסוף ימיו הוא הרגיש שהוא כן יכול לצוות על כך מתוך מקום נקי, ולכן ציווה את שלמה להשלים את המלאכה.
על פי הדברים הללו מתיישבים גם דבריהם של גדולי הצדיקים על כך שאדם צריך לעשות עבודה פנימית עם עצמו ולא להתעסק עם רודפיו. הרדיפות שהאדם עובר הן מסר שהקב”ה שולח לו משמים. אם האדם מתפלל להענשת הרשעים הוא למעשה מפסיד את ההזדמנות ששלחו לו. גם אם הרשעים ייענשו, הכאב שהוא צריך לעבור יגיע אליו מכיוון אחר חלילה. האדם צריך לעמוד מול הקב”ה ולתקן את מה שהוא צריך לתקן. כל עוד הוא לא עושה זאת, אין לו מה להתפלל על הענשת הרשעים. אף לאחר שהאדם תיקן את מה שהוא מבין שמעוררים אותו לתקן, עליו לבדוק בעצמו מה מניע אותו להתפלל להענשת הרשעים. רק כאשר עיקר מגמתו של האדם היא רצונו שהצדק האלוקי יצא לאור, ולא מניעים אישיים נמוכים, אז יש מקום לתפילה כזו.
כך כותב במפורש ר’ צדוק הכהן מלובלין זיע”א:
אין לבקש לראות רעת אדם ואפילו רשע, כמו שאמרו ז”ל: “יתמו חוטאים אין כתיב” (ברכות י’ ע”א). וזהו ברע לשמים, אבל רע לבריות ענשו מדה כנגד מדה שמותר לבקש רעתו גם כן. וכמו שמצינו באלישע שקילל לנערים מפני שהם זלזלוהו לפי שריפא למים ועשה טובה לבריות, והם חפצים יותר ברעתם, כמו שאמרו ז”ל (סוטה מו ע”ב, ורש”י שם), לכן היה רשאי לקללם. וכן דוד המלך עליו השלום שקילל אויביו במזמור ק”ט פירש שם בשביל שהיו מריעים לו, ואמר “ויאהב קללה ותבואהו” (פס’ יז) מדה כנגד מדה מפני שאהב זה. וכן השם יתברך אמר “ומקללך אאור” (בראשית יב, ג), אבל בלאו הכי אין מקלל לאדם… ומלבד זה גם כן לא לכל אדם הותר, שהרי אמרו ז”ל באלישע (סוטה שם) ויראם ראה שאין וכו’, ומי שאינו בעל רוח הקודש אפשר שהנגיעה מעוורתו.
ולכך דוד המלך עליו השלום באותו מזמור אמר פסוק “ולבי חלל בקרבי” שדרשו חז”ל מזה שהרגו ליצר רע, שאמר שאין לו לחוש לשום נגיעה לתאות עצמו כי כבר אין לו יצר הרע.
(צדקת הצדיק אות עא)
כיוצא בזה כותב גם החוזה הקדוש מלובלין, שהאדם יכול להתפלל כנגד אלו שמציקים לו, כל עוד עיקר מגמתו היא לרצון ה’ יתברך:
דהנה יש אדם המתאוה נקמות בשונאיו שלא יבלבלו אותו מעבודת שמים או שמצערים אותו, התפילה על זה טוב הוא להיות עיקר מגמתו לרצונו יתברך, והוא להיות טוב לו ולרחם עליו שלא להיות לו שום צער, וממילא ימשוך הדין על שונאיו.
(דברי אמת, אמור)
ויש לומר דהנה ה’ עם הצדיק, ולא מבעיא דבריו פועלים אפילו מחשבתו, כי רצון יראיו יעשה. וזה “להדוף את כל אויבך מפניך” לשון זעם. פירוש, בשביל זעמך שתכעוס עליהם תפעול כן, ובשביל שכתיב “כל אויביך” משמע נמי מישראל. על כך כתיב לשון להדוף ולא יותר, כי אם שלא יוכלו להצר לו ולא לבלבלו. וזה “כאשר דבר ה”, פירוש כאילו דיבר ה’ זה הקישוי, על כך לשון ‘דיבר’ קשה, כן תפעול אתה בסערך עליהם.
(דברי אמת, ואתחנן)
החוזה מלמד שמותר לכעוס במחשבתו על אלו שמבטלים אותו מעבודת ה’ ומתורתו ותפילתו על ידי הצער שהם גורמים לו. הכעס הזה יגרום לכך שהקב”ה יהדוף אותם שלא יוכלו להצר לו ולבלבלו. וכן מותר לאדם להתפלל על עצמו שהיה לו טוב ולא צער, ובדרך של ממילא ייתכן שה’ ימשיך דין על שונאיו, אך הדבר כבר לא יהיה תלוי בו.
מתוך האמור בביאור דבריו של דוד המלך במזמור קט, נראה שניתן להסביר באופן בהיר יותר גם את תפילותיו להענשת רשעים במזמורים אחרים. אמנם כפי שהוזכר לעיל ניתן ליישב אותם שמדובר ברשעים שפוגעים בכלל ישראל או שרודפים את דוד בגלל רצונו ופעולותיו לבניין המקדש והמלכת ה’; אלא שעדיין יש בדברים דוחק מסויים, משום שבחלק מהמזמורים קשה לראות זאת בפשט הפסוקים. נראה שלפי ההסבר העולה כעת, אפשר לבאר את דבריו במזמורים נוספים באופן מרווח יותר. דוד התפלל תפילות אלו מתוך מקום נקי של רצון לגילוי הצדק האלוקי ולא מתוך נקמנות אישית, ולכן זה היה מוצדק ורצוי.
באופן מעשי, מסקנת הדברים כאן היא שעל מנת שהאדם יוכל להתפלל לקב”ה שיעניש או ימית את אלו שפוגעים בו עליו הוא צריך קודם כל לנקות את עצמו מנגיעות אישיות ומרצון נמוך לנקמה. אמנם בפועל מדובר במדרגה גבוהה בעבודת המידות, שאיננה נחלת הכלל. באופן טבעי כאשר פוגעים באדם קשה לו להתפלל על כך ממקום נקי. לכן על פי רוב לא שייך לנהוג בעניין זה כדוד המלך ולהתפלל תפילות כדוגמת מזמור קט כנגד אויבים אישיים. לכן כאשר קוראים את מזמור זה בתהילים, נראה שיש לכוון רק כנגד האויב הגדול ביותר של האדם, שרודף אותו כל ימיו ופוגע בו יותר מכל – יצר הרע[8].
[המשך בחלק הבא בע”ה]
[1] עסקנו בכך מזווית נוספת גם בביאור מזמור לז.
[2] עסקנו בדרך ההתמודדות עם בזיונות גם בביאור מזמור סט, ושם הבאנו עוד מקורות נוספים מגדולי החסידות.
[3] לרבי רחמים חי חויתה הכהן, מגדולי רבני ג’רבא (בתוניס) בדור הקודם (תרס”א – תשי”ט).
[4] הסבר נוסף שהציע ה’פרחי כהונה’ הוא בדומה לדברי תוספות הרא”ש שהובאו לעיל: “ואפשר דהיו מבטלים אותו מתורתו ומיראת ה’ ובכהאי גוונא מותר להעניש, ודוקא אי מענישם לצרכו”.
[5] לרבי יעקב לורברבוים, בעל ‘נתיבות המשפט’, ‘חוות דעת’ ו”מקור חיים’ על השולחן ערוך, ועוד ספרים.
[6] לרבי אברהם הכהן יצחקי (תק”ן-תרכ”ה), מגדולי רבני תוניס.
[7] ר’ חיים אלעזר שפירא, האדמו”ר השלישי ממונקאטש, מחבר שו”ת מנחת אלעזר ועוד ספרים, נפטר בתרצ”ז.
פרטים ליצירת קשר איתנו:
למזכיר הרב שמואל טל שליט”א, יצחק מאיר וייסבלום:
(עדיף מייל) b0502007887@gmail.com ,050-2007887
לרכז קליטה לרווקים חוזרים בתשובה, אמיר ברנע:
tshuvathaim@gmail.com ,050-8684018
לאתר התוכנית לחוזרים בתשובה ב”תורת החיים”
לרכזת קליטה לרווקות חוזרות בתשובה:
רבקה – 0508684106
לאתר המדרשה לחוזרות בתשובה “טהר הלב”
לרכזת קליטת משפחות בעלי תשובה, טלי מירון:
kthcbt@gmail.com , 050-7720605
לתרומות (סעיף 46):
באשראי או בביט
בהעברה בנקאית: חשבון מספר 424402, בנק 20, סניף 491. ע”ש תורת החיים
אתר טל חיים
www.talchaim.org.il
tal613613@gmail.com
דרכי הגעה למוסדות
קהילת תורת החיים ממוקמת ביד בנימין.
בישוב יש מרחבים ורוגע המאפשרים לגדול בעבודת ה’ מתוך שלווה.
הישוב נמצא במרכז הארץ, כ- 5 דקות נסיעה מצומת ראם (מסמיה) וכחצי שעה נסיעה מירושלים, בסמוך למחלף שורק של כביש 6.
הגעה בתחבורה ציבורית
מתחנה מרכזית בירושלים ניתן לנסוע בקווים הבאים:
כמו כן ישנו קו 451 (לאשדוד) היוצא מהר חוצבים, עובר דרך השכונות החרדיות ואינו עובר דרך התחנה המרכזית (קו מהדרין).