בע"ה

שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 279 | יב אדר ב’ תשפ”ד

שיחה מיוחדת לפורים

שנמסרה במעמד 'טיש' פורים תשפ"ג

“שנהנו מסעודתו של אותו רשע” – תחושת החוסר הפנימית והדרכים למלא אותה

לא מובן לשם מה הלכו היהודים ליהנות בסעודת אחשוורוש

לא מובן לשם מה הלכו היהודים ליהנות בסעודת אחשוורוש

חז”ל מלמדים במדרש שהסיבה לגזרה שנגזרה על היהודים “לכלותם מן העולם ולאבד זכרם” הייתה: “מפני שנהנו מסעודתו של אחשוורוש” (אסתר רבה ז, יג[1]). אמנם לכאורה לא מובן מדוע הדבר כל כך חמור. לא כתוב שהם אכלו שם מאכלות אסורות, אלא אדרבה, האוכל היה כשר: “כדת – כדת של תורה” (מגילה יב ע”א; וראה מהרש”א שם ד”ה לעשות). לכאורה לא היה אמור להיות איסור בסעודה הזאת, אז איך יתכן שהיא גרמה לכזה איום נורא על כלל ישראל.

נראה שהבעיה הגדולה היתה שהסעודה הזו נועדה לייצר אווירה של זנות והפקרות, וכפי שמתואר שם במדרש שעל כך התריע מרדכי:

אמר רבי יצחק נפחא: המן הרשע בעלילה גדולה בא על ישראל… אמר המן לאחשורוש: אלוקיהם של אלו שונא זימה, העמד להם זונות ועשה להם משתה. וגזר עליהם שיבואו כולם ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם, שנאמר: “לעשות כרצון איש ואיש” (אסתר א, ח). כיון שראה מרדכי כך, עמד והכריז עליהם ואמר להם – לא תלכו לאכול בסעודתו של אחשורוש, שלא הזמין אתכם כי אם ללמד עליכם קטגוריא כדי שיהא פתחון פה עם מידת הדין לקטרג עליכם לפני הקב”ה. ולא שמעו לדברי מרדכי, והלכו כולם לבית המשתה.

(אסתר רבה, שם)

וכך גם מופיע בגמרא, שהדיבורים שם היו דיבורים של זימה, וזו גם היתה המטרה של הבאת ושתי המלכה:

אמר רבא: יום השביעי שבת היה, שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות, אבל עובדי כוכבים שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות; וכן בסעודתו של אותו רשע: הללו אומרים מדיות נאות, והללו אומרים פרסיות נאות. אמר להם אחשורוש: כלי שאני משתמש בו אינו לא מדיי ולא פרסי אלא כשדיי, רצונכם לראותה? אמרו לו: אין (-כן) ובלבד שתהא ערומה.

(מגילה שם)

אולם מתוך כך עולה שאלה גדולה: מה היהודים חיפשו בסעודה הזו? הלא היה ברור שזו לא תהיה סעודה של דברי תורה ותשבחות. מה יש להם למצוא במשתה שבעת ימים של ריקנות והבל? מדוע הם זקוקים לסעודה כזו? ובפרט שמלשון המדרש נראה שהבעייתיות היתה בהנאה מעצם סעודתו של אחשוורוש ולא בסוג המאכלים שאכלו שם או בהוללות שהתהוללו שם.

האדם מחפש תחושת שייכות כי נשמתו חשה ריחוק גדול בעולם הזה

נראה שעם ישראל הלכו להנות בסעודה של אותו רשע משום שהם רצו להרגיש שייכים למשהו. היה להם חוסר בתחושת השייכות. הנשמה שלנו מתגעגעת וכוספת כל הזמן. היא בת מלך שבאה מתחת כיסא הכבוד, מהמקום הקדוש ביותר, ומשם היא נשלחה בעל כורחה לעולם הזה. לא טוב לה כאן, והיא רוצה כל הזמן לשוב לבית אביה. אנשים מרגישים חוסר פנימי, עצבות, חידלון ויובש, כי הנשמה שלהם לא מוצאת כאן את מקומה. לכן היא כל הזמן מחפשת. האמורא רב מכנה את האדם “מַבְעֶה” (בבא קמא ג’ ע”ב),  שפירושו ‘רוצה’. האדם כל הזמן רוצה. אם יש לו מנה הוא רוצה מאתיים (קהלת רבה א, לד). אפילו כשהוא משביע את תאוותו הוא נעשה רעב (סנהדרין קז ע”א). תמיד חסר לו. יש לו חוסר מובנה, שמושך אותו באופן טבעי לעצבות. וכפי שכותב רבי נחמן: “שצריכין להכריח עצמו בכל כחותיו לזכות לשמחה. ואמר כי לזכות לשמחה זה קשה וכבד להאדם לזכות לזה יותר משאר כל העבודות” (שיחות הר”ן, כ). טבע האדם הוא להימשך לעצבות, וצריך מאמץ מיוחד כדי להגיע לשמחה.

הנשמה סובלת בעולם הזה מצער ובדידות. לכן אנו כל כך רוצים להרגיש חום ואהבה מהסובבים אותנו. אנו זקוקים מאוד לתחושת שייכות. חז”ל אומרים: “או חברותא או מיתותא” (תענית כג ע”א). אם אדם לא מרגיש שיש אנשים סביבו שהוא חשוב להם ואכפת להם ממנו, יש לו צער עצום. ובאמת יש לדאבון הלב כאלו שנוטלים את נפשם בכפם משום שהם מרגישים עזובים, בודדים ותלושים.

בתקופה בה התרחש סיפור המגילה, התחושה הזו התעצמה שבעתיים. בית המקדש הראשון נחרב. אמנם הייתה נבואה שהוא ישוב להיבנות לאחר שבעים שנה, אך תהליך הבניה שלו נתקע. בתחילת מלכות אחשוורוש הגיע אליו כתב שיטנה על בוני המקדש, והוא השבית את העבודה (עזרא ד, א; וראה אסתר רבה א, ג). גם המצב הרוחני היה קשה מאוד, יהודים רבים נשאו נשים נכריות והיו בייאוש ממצבם הרוחני, כמתואר בספר עזרא. היהודים חיים בניכר בין העמים, ללא תקווה וללא כיוון ברור. גם הנבואה בטלה באותו התקופה.

מלכות אחשוורוש הציעה תחושת שייכות עוצמתית

לעומת המציאות המייאשת והתקועה הזו, ניצבת מלכות אחשוורוש. זו היא מלכות עוצמתית ביותר של 127 מדינות. היא נראית כפסגת ההצלחה האנושית, שיא היציבות, העושר והגאות. זה בלתי נתפס שמלך מסוגל לעשות משתה לכל עבדיו למשך 180 יום! זו מעצמה שכל עניינה הוא זנות, תאוות, כבוד ושפע, ואין שום אפשרות לראות איך היא תיפול אי פעם.

ליהודי שנמצא בתוך המציאות הזו, אין שום כיוון לחשוב שמשהו הולך להשתנות. כל חזון הנביאים על גאולת ישראל ועל השגחת ה’ על עמו ויראיו נראה כל כך לא רלוונטי. דרך רשעים צלחה. עד כדי כך שהרשעים הללו אפילו לא לועגים לעם ישראל או שמחים לאידם. הם בכלל לא מדברים על עם ישראל. עם ישראל הוא אפילו לא נושא מבחינתם. הם יכולים להשתמש בסעודה בכלי המקדש, כפי שדורשים חז”ל (מגילה שם), ובד בבד להזמין את היהודים לשתות במשתה, כאילו זה עניין של מה בכך. זה דומה מאוד למציאות שיש כיום לצערנו, שיש נורמות נוראיות של פריצות וטומאה, וכביכול הכול מותר ואפשרי – ואפילו לא ממקום של התרסה. ההמון בוחר בפריצות כי היא הכי נוחה, וכביכול אין שום סיבה למה לא. התורה היא אפילו לא נושא. יש חיים אחרים שיש בהם הצלחה, עוצמה והנאה.

כשיהודי נמצא במקום כזה, במה הוא יכול להיתפס? מה יכול לתת לו חיבור? עם ישראל מפורד ומפוזר בין העמים, כל אחד בפני עצמו, ללא שום דבר שמלכד ומחבר ביניהם. כל שכן שאין שום חיבור למהלך שמלכד ומקדם את עם ישראל לעבר היעד שלו. אין שום מענה לרצון החזק להיות שייך למשהו, לקבל איזה מילוי לחוסר ולגעגוע. ואז מגיעה סעודת אחשוורוש. שם כל אחד יכול להרגיש שייך, מקטן ועד גדול, כל העם הנמצאים בשושן. כל אחד יכול להתחבר שם לחזון העוצמתי של 127 מדינות, ולחזון של “כרצון איש ואיש” (אסתר א, ח) – שכל אחד יחיה איך שהוא רוצה “והשתיה כדת אין אונס” (שם). מכאן המשיכה העצומה שהיתה ליהודים ללכת להנות מסעודתו של אותו רשע.

עמלק מנצל את תחושת החוסר כדי להפיל את ישראל

יש כאן גם נקודה נוספת ועמוקה מאוד. על עמלק נאמר: “אשר קָֽרְךָ בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך” (דברים כה, יח). עמלק נתפס לנחשלים, והוא עושה זאת דווקא “בדרך”. מה עניינה של ההליכה בדרך, שמאפשרת לעמלק לתקוף?

ההליכה בדרך מבטאת את החיפוש והתשוקה לקרבת ה’. האדם מחפש את החיבור שלו אל ה’, את הדרך לחיות חיים של דבקות ואמונה. הוא לא רוצה לחיות חיים של קטנות ותפעול טכני של ענייני היומיום. הוא משתוקק למשהו מעבר לזה. אולם בכל תשוקה יש מעצם היותה גם תחושה של חוסר. במדרש מובא שלשונות החשק והאהבה שמוזכרים בתורה אצל שכם בן חמור מלמדים על אהבת ה’ לישראל; והמסילת ישרים לומד מהם את גדרי ענפי אהבת ה’:

ואמרו זכרונם לברכה: “אמר רבי שמעון בן לקיש: בשלושה לשונות של חיבה חיבב הקדוש ברוך הוא את ישראל, ואנו למידים וכו’: בדביקה, בחשיקה ובחפיצה” (בראשית רבה פ, ז). והם ממש ענפי האהבה העיקרית, והיינו התשוקה שזכרתי, והדביקות והנחת והעונג הנמצא בעסק ענינו של הנאהב.

(מסילת ישרים, פרק יט)

כשיש חשיקה וחפיצה יש בהכרח חוסר. אם יש כבר מילוי גמור של האהבה אז האדם כבר לא חושק וחפץ כשם שזה כך בטומאה, כך גם בקדושה[2]. כשהנשמה שלנו חושקת וחפצה בה’, וכשהיא בדרך ומחפשת את קרבתו, היא חווה מציאות של חוסר. שם עמלק בא ומנסה לתפוס אותה. עמלק תופס את האדם כשהוא מרגיש חסר, והוא בא להציע לו מילוי אחר. כשאדם מחפש ומחפש לאורך זמן, הוא מתעייף – “ואתה עייף ויגע” (דברים כה, יח). החיפוש דורש כוחות, וככל שהוא מתמשך האדם חווה יותר ויותר את החוסר. שם נכנס עמלק ומוליד באדם ספקות ובלבולים[3]. כשאדם מצא את מה שהוא חיפש כבר אין לו שום ספקות. אבל כשהוא בדרך והוא בחוסר ובחיפוש, שם נכנסים הספקות: אולי אני לא בכיוון? אולי אני לא בדרך הנכונה? אולי צריך ללכת בדרך פשוטה וזמינה יותר, שבה יהיה יותר קל, כיף ונחמד? מהמקום של החוסר, עמלק יכול להסית ולהסיט את האדם ללכת ליהנות מסעודתו של אחשוורוש, וכביכול להתמלא משם.

גם כיום זו מציאות שנוכחת מאוד. “בִּקַּשְׁתִּי את שאהבה נפשי, בִּקַּשְׁתִּיו ולא מצאתיו” (שיר השירים ג, א) – אנחנו מחפשים ולא מוצאים. בדורות הללו מתממשת הנבואה: “הנה ימים באים נאם ה’ אלוקים, והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לִשְׁמֹעַ את דברי ה’. ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה’, ולא ימצאו. ביום ההוא תתעלפנה הַבְּתוּלֹת היפות והבחורים בצמא” (עמוס ח, יא-יג). אנו מחפשים את דבר ה’ ואת קרבתו, ומתעלפים בצמא. במקום הזה של החוסר נכנס עמלק, ומציע את “סעודתו של אותו רשע” – פיתויי המדיה והרשתות החברתיות, ושאר אהבות נפולות ששוטפות את הדור. התחושה הקשה של החוסר, והקליפה הקשה של עמלק, מושכים ומפתים אל עבר המילוי המזוייף, הממכר והנפול. המלחמה הזו גם הולכת ומתעצמת במיוחד עכשיו, כשאנו בעקבתא דמשיחא. זהו שיא השיאים של התגברות הס”מ לפני ביאת משיח צדקנו.

כנגד עמלק יש להרבות באחדות ואהבת ישראל

אם כן, מה עושים במצב כזה? כיצד מתמודדים כנגד “סעודתו של אותו רשע” וכנגד כל אותם אהבות נפולות, שכביכול מרגיעות את תחושת החוסר הקשה של הנשמה בעולם הזה? מרדכי ואסתר מלמדים אותנו את דרכי ההתמודדות עם קליפת עמלק הזו. כך הם הפכו את הקערה על פיה בזמנם, ואף הורישו לנו הדרכה לדורות במצוות ימי הפורים שהם תיקנו – “והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור” (אסתר ט, כח).

הפעולה הראשונה היא: “לך כנוס את כל היהודים” (שם ד, טז). מרדכי ואסתר עשו זאת כאמצעי להגיע אל הישועה, וגם כהוראה לדורות במצוות הפורים של משלוח מנות ומתנות לאביונים, שעניינם להרבות באחדות וחיבור בעם ישראל. כאשר אסתר מבקשת לכנס את כל היהודים זה לא רק בשביל הצום שהיא מבקשת גם כן. אם כל המטרה היא הצום, לא היה צריך לכנס את כולם, גם אם היה עניין של תפילה בציבור, לא צריך לשם כך לכנס את כל היהודים יחד. במדרש נאמר: “אין אתה מוצא ימים קשין שהיו ישראל באפילה, ויושבין בחושך ובצרה, כאותן הימים שהיו בימי המן, שאמר לאחשורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד. כיון שידעה אסתר, התחילה לומר למרדכי לך כנוס את כל היהודים” (מדרש תהילים, כב). לכנוס את היהודים זה לתקן את הנקודה דרכה רצה המן להשמיד אותו. כשהיהודים מפורדים ומופזרים בתוך ממלכה של 127 מדינות, וכשהם מאבדים את התפקיד, את הכיוון ואת השייכות שלהם – ממילא הם מאבדים גם את המקום שמתגעגע אל ה’ ורוצה את הכיוון שהוא נותן לנו, את החזון ואת המטרה. החיבור והדיבוק בין איש לרעהו בעם ישראל מעורר את נקודת השליחות שלנו בעולם. אנו יהודים – עִם ה’! אנו נקראים “צבאות ה'”, ואנו צריכים לפעול כצבא ולא כיחידים. כך גם אמר יעקב לפניו: “האספו ואגידה לכם” (בראשית מט, א), וכפי שדורשים חז”ל שהוא לימד אותם את חשיבות האחדות (בראשית רבה צח, ב). ככל שאנו יותר ביחד, היכולת שלנו להמליך את ה’ ולהתחבר לתפקיד ולחזון שלנו מתחזקת ומתעצמת. כשהנשמה מתייסרת בעולם הזה ושואלת מה היא עושה כאן, דיבוק החברים נותן לה את התשובה. יש כאן מטרה של המלכת ה’ והשראת שכינה בישראל. בספרים הקדושים, ובפרט בספרי החסידות, הרחיבו מאוד במעלת וחשיבות אהבת החברים, וכפי שכותב למשל ה’מאור ושמש’: “אבל להשיג הקדושה העליונה אינו זוכה עד שידבק עצמו אל אנשי ה’ עובדי ה’ באמת, ולהשתתף עמהם יחד בעבודה רבה הן בתפילה והן בלימוד התורה, ועיקר המצווה הכל יהיה בכנסיה יחד עם מבקשי ה’, ואז יוכל להשיג הקדושה העליונה. ולפי רוב עם המתקבצין יחד לעסק עבדות ה’, כן שורה עליהם הקדושה העליונה” (מאור ושמש קדושים ד”ה וידבר[4]).

גם אחשוורוש מנסה ליצור אחדות של 127 מדינות. הגויים מבינים שכדי לפעול בעולם צריך להתחבר. הנאצים העמלקיים השקיעו הרבה מאוד במצעדים ועצרות ענק, בהם כולם נשאו סמלים אחידים והדגישו את האחדות ביניהם. יתרה מזו, עמלק יודע שעיקר היכולת שלו להתגבר על ישראל היא להפריד אותם כמה שיותר זה מזה. לכן קליפת עמלק כל כך מקשה עלינו להתחבר ולהתאחד.

בגלל שעמלק נלחם בדיוק בנקודה הזו, קשה לנו מאוד להתאחד יחד כל עם ישראל. למרבה הצער, גם עדיין אין לנו כיום הנהגה שמסוגלת לאחד את כל חלקי עם ישראל. אך גם אם קשה לנו לחבר את כל עם ישראל, כמה שנתחזק בדיבוק החברים במה שאנו כן יכולים – אנו פועלים בזה. אפילו במשלוח המנות של איש לרעהו – אנו נלחמים בעמלק. וכדברי ‘יסוד העבודה’ (ח”ב פ”י): “בלתי אפשרי למחות שם עמלק זולת על ידי אהבת חברים יראי ה’ באמת איש אל רעהו”. כשיהודים נפגשים ומתחברים אחד עם השני, לא ברשתות חברתיות וקשרים וירטואליים, יש השראת שכינה. כאשר נשמה, שכביכול ‘נזרקה’ מתחת כיסא הכבוד אל העולם הזה, פוגשת עוד נשמה כמותה ומתחברת אליה ברצון להמליך את ה’, היא מתחזקת מהחיבור הזה. וככל שמעגל החיבור גדל ומתווספים אליו יהודים נוספים, זה מכפלת כוח עוצמתית[5].

פעולה נוספת היא למצוא את החיבור האישי אל התורה

הפעולה השניה היא לימוד תורה. עמלק מגיע לראשונה כאשר יש ריפיון בתורה: “וַיָּבֹא עמלק וילחם עִם ישראל בִּרְפִידִֽם” (שמות יז, ח) – “שֶׁרָפוּ ידיהם מן התורה” (בכורות ה’ ע”ב). התורה היא מה שנותן את המענה לחוסר שבאדם, לגעגועים שלו ולכיסופיה של נשמתו אל צור מחצבה. התורה היא המזון של הנשמה – “לכו לחמו בלחמי ושתו יין מסכתי” (משלי ט, ה), היא מזינה את הנשמה ברעב הגדול לשמוע את דבר ה’.

עניינו של עמלק הוא לנתק את הנשמה מהשתוקקותה לה’. לכן התיקון לכך הוא ללמוד את התורה מתוך קישור לה’ ומתוך בְּעֵרָה פנימית[6]. כל אחד ואחת צריכים למצוא את החיבור האישי שלהם אל התורה, שנותן להם חיים – “עץ חיים היא למחזיקים בה” (משלי ג, יח). לכל אחד יש חלק בתורה. כגודל החוסר הנשמתי העצום שיש בדורנו, יש גם יתרון ומעלה גדולה – יש כיום מגוון עצום ונגיש של ספרים ושל שיעורי תורה בכל התחומים ובכל הסגנונות, וכל אחד יכול למצוא את מה שמדבר אליו ומחייה אותו.

גם במגילה אנו מוצאים את לימוד התורה כחלק מהמלחמה בעמלק. כאשר המן בא לקחת את מרדכי להרכיב אותו על הסוס, הוא מצא אותו מלמד את תלמידיו הלכות קמיצה. ואף המן הרשע הודה באותה שעה שהקמיצה המועטה של ישראל ניצחה את עשרת אלפי כיכרות הכסף שלו (מגילה טז ע”א, אסתר רבה י, ד). גם כאשר הגיעה הישועה נאמר: “ליהודים היתה אורה” (אסתר ח, טז), ופירשו חז”ל: “אורה זו תורה” (מגילה טז ע”ב). ועל כולם, מגילת אסתר עצמה היא תורה: “‘דברי שלום ואמת’ (אסתר ט, ל) – מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה” (מגילה שם). מצוות קריאת מגילה, שזו מצווה שכולם חייבים בה – היא לימוד תורה.

יש להכיר בכך שהקשיים מביאים לקרבת ה’ הגדולה ביותר ולדבקות בו

הפעולה השלישית שיש לעשות כדי להתמודד עם תחושת הריחוק וחוסר השייכות שמרגישה הנשמה, זו ההכרה שקרבת ה’ הגדולה ביותר מתאפשרת דווקא בתוך ההסתרים. אחד האתגרים המשמעותיים ביותר לדבקות הנשמה בה’ הוא עצם ההתמודדות עם קשיי העולם הזה. כאשר אדם צריך לטפל בכל מיני בעיות וקשיים, הוא פעמים רבות מרגיש שאלו הצרות שלו והבעיות שלו, והוא לא נמצא שם עם ה’. במקום שהקשיים יחברו אותו אל ה’, הם שואבים אותו לנמיכות ועצבות. לא עצם הבעיות מעציבות אותו, אלא הַנֶּעֱזָבוּת והתחושה שהוא לבד. אם הוא היה מרגיש באותו הזמן שדוקא בזמן זה ה’ איתו לגמרי, והוא יכול גם בשעה זאת להיות דבוק בה’, היה לו הרבה יותר קל להתמודד עם הצרות מצד עצמן. הנשמה שלו היתה מוארת ושמחה.

ובאמת ככל שהאדם נמצא בהתמודדות קשה וכואבת יותר, דווקא שם הקב”ה נמצא איתו קרוב יותר. זהו יסוד שהוא עולם ומלואו, והרחבנו בו בשיחות רבות על ספר תהילים. כאשר אדם מבין שהקב”ה רוצה שנתחבר אליו דווקא מתוך הריחוק שלנו, ומשם נקרא אליו ונבקש את קירבתו – אז הוא זוכה לקרבת ה’ עצומה. דוד המלך מתאר במילותיו הקדושות את המקום הפנימי הזה:

כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן. ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עִמָּךְ. ואני תמיד עִמָּךְ אחזת ביד ימיני. בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני. מי לי בשמים וְעִמְּךָ לא חפצתי בארץ. כָּלָה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם.

(תהילים עג, כא-כו)

גם כאשר לבו של האדם נחמץ הוא תמיד עם ה’. אלוקים הוא צור לבבו, כלומר הוא זה שנותן את כל החוזק והעוצמה של לבו. הדבקות הזו היא המקום הגבוה ביותר שאדם יכול להגיע אליו. היא הדבר שגם מעורר על האדם את רחמי ה’, את אהבת ה’ ואת השמחה של ה’. אילו היו לנו עיניים לראות זאת, היינו רואים כמה געגועים, אהבה ושמחה אנו מעוררים בשמים ברגעים כאלו. כשאדם מתמודד עוד ועוד, ומתוך הקושי שלו הוא מתחבר לה’ ומדבר איתו, זהו שיא השיאים של קרבת ה’. דוד המלך אומר שהוא כל כך רחוק והוא בער, אין לו תשובות והוא לא מבין כלום כמו בהמה. אבל דוקא במצב הזה הוא מתאר את הקרבה הכל כך גדולה המתוארת בפסוקים הללו, שמסתיימת בפסוק: “ואני קרבת אלוקים לי טוב” (שם, כח). כי דוקא זה המקום שבו האדם יכול לקנות אור של נצח כשהוא מתחבר משם אל ה’.

גם אברהם אבינו בזמן העקדה לא הבין מה קורה: “אתמול אמרת לי: ‘כי ביצחק יקרא לך זרע’ (שם לח, יד), ועכשיו אתה אומר לי: ‘והעלהו שם לעולה’?!” (ויקרא רבה כט, ט). בכל הפרשה שם מופיע רק שם ‘אלוקים’ שמבטא הסתרה. הבלבול שם הוא נורא, איך אדם יכול לשחוט את בנו שנולד לו בגיל מאה? איך יתכן שזה מה שה’ רוצה? אברהם נמצא בהסתרה גדולה, אבל הוא לא נשבר מזה אלא ממשיך בדבקותו בה’. מתוך אותם הרגעים שאברהם אבינו היה בהסתרה אבל נשאר באמונה, אנחנו עד היום מקבלים תעצומות וברכה – “ועקידת יצחק לזרעו ברחמים תזכור” (מוסף ראש השנה). הפסגה הגבוהה שאברהם העפיל אליה באותו ניסיון עומדת לנו לדורי דורות.

מגילת אסתר מבטאת את ההסתר הזה. חז”ל דורשים (חולין קלט ע”ב): “אסתר מן התורה מנין? ‘ואנכי הסתר אסתיר’ (דברים לא, יח)”. אסתר עצמה נמצאת בהסתר נורא. היא יודעת שאם תיכנס לפני המלך ללא רשות, אחת דתה להמית. יש חוקים והכל נראה סגור. היא אומרת: “וכאשר אבדתי אבדתי” (אסתר ד, טז). זהו דיבור של הסתר וחושך גדול. ואף על פי כן – “ותלבש אסתר מלכות” (שם ה, א). חז”ל אומרים שברגע ההוא היא קיבלה רוח הקדוש (מגילה יד ע”ב). מדוע לא כתוב בלשון הרגילה ‘ותצלח עליה רוח ה”? המלכות כאן היא מלכות ה’; אסתר התחזקה לראות את מלכות ה’ למרות כל החושך. בלי להבין כלום היא זועקת אל ה’ – “אלי אלי למה עזבתי” (תהילים כב, ב; מגילה טו ע”ב). בזעקה הזו פועלים את הישועות הגדולות ביותר.

כשאנו קוראים את מגילת אסתר אנו מבינים שהמציאות הזו של החושך והקשיים היא לא מציאות של נֶעֱזָבוּת, אלא זו דווקא הזדמנות לחיבור גדול מאוד. אסור לאבד את האמונה ברגעים הללו ולהתמלא בטרוניות על זה שיש קשיים. כי אז האדם עלול למצוא את עצמו בורח לכל מיני ‘סעודות אחשוורוש’ כדי למצוא נחמה ושייכות. אדרבה, מתוך הקשיים לזעוק אל ה’ ולדבוק בו, ומתוך כך לזכות לקרבת אלוקים ולישועות גדולות.

 

 

[1] בגמרא (מגילה יב ע”א) מובא שרשב”י דחה הסבר זה משום שאינו מתאים כי אם לחטאם של היהודים אשר בשושן. אולם במקום אחר במדרש (אסתר רבה (וילנא) ז, ח) מופיע שרשב”י עצמו כן נוקט בהסבר זה, ומשיב שכל ישראל נתחייבו כליה משום שכולם ערבין זה בזה.

[2] המדרש גם מאריך להקביל בין לשונות האהבה של ה’ לישראל ללשונות האמורות בשכם בן חמור: “אנו למדים אותה מפרשה של רשע זה”. בדרך אגב ניתן לראות בדברי חז”ל אלו חיזוק כנגד התפיסה הפילוסופית שכביכול כל המושגים האלוקיים מנותקים לחלוטין מהבנתנו, ואין אצל הקב”ה שום מציאות של אהבה ושאר רגשות כלפינו; משום שהם כביכול מעידים על חוסר אצלו. המדרש בא לומר שהקב”ה מתייחס אלינו באותה מהות התייחסות שאנו מוצאים במקום הכי נמוך של שכם בן חמור. אמנם בהכרח ברור שיש הבדלים מהותיים בין האהבות, ואצל שכם היה זה רוע ותאוותנות, ואצל הקב”ה להבדיל זו חיבה עילאית וקדושה לעם ישראל. אבל המדרש רוצה להדגיש שעצם המהות של האהבה היא דומה. לא מדובר אצל הקב”ה במשהו אחר ומנותק לחלוטין ממה שאנו מכירים, אלא לאחר שהוא צמצם את עצמו וברא את העולם בהתאם למושגים שלנו, הוא יצר גם חוסר אצלו, ודביקה חשיקה וחפיצה בעם ישראל (הרחבנו בהתייחסות לגישתו של הרמב”ם במורה נבוכים בטל חיים תהילים ח”א עמ’ רמח).

[3] וידוע הרמז שעמלק הוא בגימטריה ספק.

[4] ליקוט מורחב בעניין מעלת דיבוק חברים ישנו בספר ‘מסילות באור החסידות’ ח”א פרק ה.

[5] וכפי שדורשים חז”ל על לומדי התורה, שיש השראת שכינה אפילו כאשר מעט יהודים לומדים יחד (אבות ג, ו). וככל שהם מתרבים, מתגדלת השראת השכינה שבקרבם.

[6] הרחבנו בכך בטל חיים פורים ח”א שיחה ח’ – “תורה כתיקון לעמלק”.

גלילה לראש העמוד