בע"ה

שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 278 | ה’ אדר ב’ תשפ”ד

לאורו של דוד המלך - מזמור קח (ג)

עונג שבת פרשת וארא ג' שבט תשפ"ד

(א) שִׁיר מִזְמוֹר לְדָוִד: (ב) נָכוֹן לִבִּי אֱלוֹקִים אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה אַף כְּבוֹדִי: (ג) עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר: (ד) אוֹדְךָ בָעַמִּים ה’ וַאֲזַמֶּרְךָ בַּלאֻמִּים: (ה) כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ וְעַד שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ: (ו) רוּמָה עַל שָׁמַיִם אֱלוֹקִים וְעַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ: (ז) לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי: (ח) אֱלוֹקִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ אֶעְלֹזָה אֲחַלְּקָה שְׁכֶם וְעֵמֶק סֻכּוֹת אֲמַדֵּד: (ט) לִי גִלְעָד לִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי: (י) מוֹאָב סִיר רַחְצִי עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי עֲלֵי פְלֶשֶׁת אֶתְרוֹעָע: (יא) מִי יֹבִלֵנִי עִיר מִבְצָר מִי נָחַנִי עַד אֱדוֹם: (יב) הֲלֹא אֱלוֹקִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלוֹקִים בְּצִבְאֹתֵינוּ: (יג) הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם: (יד) בֵּאלֹוקִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ:

“אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה… עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר” – מהות השירה והנגינה (המשך)

סיכום החלקים הקודמים

בחלק הראשון של ביאור המזמור עמדנו על כך שבנוסף לעצם הכוונה שדוד מכוון את ליבו לה’, הוא מעצים את החיבור וההתקשרות אליו בשירה ובניגון. עוד התבאר שעיקר הקריאה במזמור לניגון בנבל וכינור מחוברת כאן לעוררות הנשמה. כלומר “עורה כבודי” זו קריאה של דוד להתעוררות נשמתו. אך שאלנו: מדוע וכיצד הניגון מעורר את הנשמה?

כהקדמה, הרחבנו שבמקורות רבים אנו למדים שהשמחה והניגון מעוררים את השראת השכינה. הם פועלים מצד עצמם את השראת השכינה, ולא רק מסירים את המונעים לה. גם בפשוטו של מקרא נראה בתנ”ך שהניגון היה אמצעי שהנביאים התנבאו על ידו, והוא לא בא רק לפתור בעיה של עצבות וכעס. וצריך להבין כיצד בדיוק השמחה גורמת לדבקות בה’ ולהשראת שכינה. וכן מדוע השמחה הזו מגיעה דווקא על ידי נגינה. הר”ן כותב שכדי להגיע לדבקות ולהשראת שכינה צריך שהלב יהיה ‘פועל’. והשמחה והניגון מפעילים את הלב (דרשות הר”ן, דרוש חמישי). אך לכאורה עדיין לא מובן מדוע דווקא על ידי שמחה. הלא יש עוד דרכים להפעיל את הלב, כמו סיפורים הנוגעים ללב, וכדומה. בספר תורת המנחה, לר’ יעקב סקילי שהיה תלמיד של הרשב”א, מבואר שהנשמה היא חלק אלוה ממעל, ואצל ה’ יתברך יש תמיד שמחה: “עֹז וחדוה במקומו” (דברי הימים א’ טז, כז). לכן גם הנשמה מתחברת דווקא למציאות של לב שיש בו שמחה. אם אין בו שמחה, היא לא יכולה להתחבר ללב, אף ששם עיקר משכנה. ובדומה להתקשרות של הנשמה האלוקית בלב האדם, גם השראת השכינה והדבקות של האדם בה’ לא יכולות להתקיים בלא שיש באדם את שמחת הלב (תורת המנחה, דרשה לב).

בחלק השני ראינו שיש כאן עוד עומק גדול יותר. אנו מוצאים שעיקר תפקידם של מלאכי השרת הוא לשיר ולנגן, כמובא במקורות רבים. אולם מדוע הקב”ה צריך את כל ההתרחשות העצומה הזו של בריאת מלאכים שישירו וינגנו לפניו. ובפרט שלא מדובר בבני אדם בעלי בחירה שבוחרים לשיר לפניו, אלא במלאכים שנבראו במיוחד למטרת השירה. מה יוצא לקב”ה מכל השירה הזו? בנוסף, גם השבחים שהם משבחים קשורים אל מה שקורה עם ישראל, שה’ הוא בעל מלחמות ומצמיח בעבורם ישועות, ומחדש בטובו בכל יום תמיד. אך איזה ערך יש לשירת המלאכים העוסקת במה שקורה כאן בארץ, ומה היא מוסיפה על השבחים שאנו כבר משבחים? ובפרט לפי מה שמופיע בירושלמי, ששירתם של ישראל חביבה לפני הקב”ה משירת המלאכים.

יסוד הדברים יובן על פי דבריו הקדושים של המגיד הקדוש מקוז’ניץ זיע”א. בספרו ‘עבודת ישראל’ הוא מבאר שעבודת המלאכים היא כעין ‘דינמו’ עצום; מכונת אנרגיה שמשפיעה על ישראל. כשהם עובדים מאהבה, מושפעת על ישראל עבודת אהבה. כשהם עובדים מיראה, מושפעת על ישראל עבודת יראה. נראה להבין מדבריו שכשם שאצל המלאכים מתעוררות האהבה והיראה על ידי שירתם, כך גם השפעתם על ישראל היא דרך השירה של עם ישראל. כלומר שירת המלאכים ונגינתם היא השורש של השראת השכינה לשירתם ונגינתם של ישראל. שירת המלאכים ונגינתם זו המציאות העליונה שאליה מתחברת שירתם ונגינתם של ישראל. כאשר אנו שרים, שמחים ומנגנים, אנו מתחברים לשירה, לשמחה ולנגינה של מעלה. בזה אנו מחברים את הנשמה שלנו, את הלב שלנו ואת כל המציאות שלנו אל המציאות העליונה של מעלה. זו הסיבה שאנו יכולים להתעלות כל כך על ידי השירה, השמחה והנגינה. וככל שאנו מקשרים את עצמנו יותר אל השירה העליונה, כך אנו מתעלים יותר.

מתוך כל האמור מובנת התשובה לשאלה בה פתחנו, מדוע כאשר דוד קורא לנגן ולשיר לה’ הוא קורא גם לנשמתו להתעורר: “עורה כבודי (-נשמתי)!”. הנגינה והשירה צריכים להיות מכוונים כדי לעורר את הנשמה, דרך ההתחברות לשירת המלאכים השמיימית. בזה מובן גם הקשר לפסוקים המגיעים מיד בהמשך המזמור, הרומזים למלאכים: “כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אֲמִתֶּךָ. רומה על שמים אלוקים ועל כל הארץ כבודך” (פס’ ה-ו).

צריך להבין מתי המלאכים אומרים שירה ומתי ישראל

עד כה ראינו ששירתם של ישראל מתחברת לשירת המלאכים ומקבלת ממנה כוח והשפעה. אולם בעניין זה מוצאים בחז”ל  מהלכים לכאורה סותרים. מצד אחד נאמר במסכת חגיגה (יב ע”ב): “‘מעון’ – שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל, שנאמר: ‘יומם יצוה ה’ חסדו ובלילה שירו עמי’ (תהילים מב, ט)”. רש”י מפרש שאותם כיתות של מלאכי השרת שברקיע מעון שותקות ביום מפני כבודן של ישראל שאומרים שירה ביום, והפסוק מלמד שה’ מצווה את המלאכים לשתוק כדי לעשות חסד עם ישראל[1]. על פי זה, ישראל הם אלו שאומרים שירה ביום, ואילו המלאכים אומרים שירה בלילה. כיוצא בזה מופיע גם בתחילת מסכת ברכות, שם יש מחלוקת האם הלילה מתחלק לשלושה או ארבעה חלקים, אשר נקראים ‘משמרות’ כנגד משמרות המלאכים ששרים בזמן הזה (רש”י ברכות ג’ ע”א ד”ה אי קסבר).

מצד שני, כאשר חז”ל מבררים מה הקב”ה עושה כביכול בעולם העליון בלילה, אחת התשובות היא: “יושב ושומע שירה מפי חיות, שנאמר: יומם יצוה ה’ חסדו ובלילה שירו עמי” (עבודה זרה ג’ ע”ב). ופירש רש”י: “ובלילה שירו עמי – ובלילה נוהג שירו למעלה עמי למטה, שאף דוד לא היה מנמנם אלא כשינת הסוס וכל הלילה מתעסק בשירות ותושבחות ובתורה, כדאמרינן בריש מס’ ברכות” (רש”י עבודה זרה ג’ ע”ב ד”ה ובלילה). כלומר לא רק המלאכים לבדם שרים בלילה, בהנגדה לישראל ששרים רק ביום, אלא גם דוד מלך ישראל מצטרף למלאכים בשירתו בלילה.

ומצד שלישי, בגמרא נאמר שמלאכי השרת אומרים שירה ביום, לאחר שישראל אומרים שירה: ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר: ‘בְּרָן יחד כוכבי בֹקֶר’ (איוב לח, ז) והדר (-ואחר כך) ‘ויריעו כל בני אלוקים'” (חולין צא ע”ב). מפורש בגמרא כאן שהמלאכים אומרים שירה דווקא ביום, אחרי עם ישראל. השירה שלהם נאמרת לאחר שהשחר עולה, והם אומרים “קדוש קדוש קדוש” (כמבואר שם בהמשך הגמרא) לאחר שעם ישראל כבר אמר את הקדושה שהוא אומר. כך עולה גם במדרשים: “ואומר: ‘ברן יחד כוכבי בקר’ אלו ישראל שנמשלו לכוכבים, והדר ‘ויריעו כל בני אלוקים’ אלו המלאכים. וכן הוא אומר (תהלים סח, כו): ‘קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים'” (ילקוט שמעוני קדושים, תרד; וכן הוא במקבילות רבות). כלומר המלאכים אומרים שירה בבוקר לאחר ישראל.

יש סוגים שונים של מלאכים שאומרים שירה בזמנים שונים

המהרש”א עמד על סתירה זו שיש לכאורה בין המקורות בחז”ל, ותירץ שלא מדובר באותם מלאכים. ישנם מלאכים שנבראים לומר שירה פעם אחת בלבד ביום שנבראו, והללו אכן אומרים שירה ביום. וישנם גם מלאכים שאומרים שירה תמיד, כגון מיכאל וגבריאל, שהם אומרים שירה בלילה ולא ביום (חידושי אגדות, חגיגה יב ע”ב). מעין זה כתב גם החזו”א, שיש הבדל בין מלאכים שנבראו לאמירת שירה בלילה, לבין מלאכים שנבראו למשימות ייעודיות מסוימות שהם אומרים את השירה דווקא ביום (חזו”א או”ח סי’ יג מכתב ב).

יש שרצו לומר שהאמירה של המלאך ליעקב שעליו לומר שירה כי עלה השחר היא בגלל שישראל עדיין לא היו קיימים אז, ולכן לא היה למלאכים להחשות מפני כבודם של ישראל, ולכן הם היו אומרים שירה ביום. אולם מפשטות לשון המדרשים והגמרות שהובאו עולה שכך הוא תמיד: “בכל יום ויום בהגיע תפלת המנחה” וכו’ (פרקי היכלות רבתי יג, ד; מובא לעיל בחלק השני של ביאור המזמור) ועוד. כל שכן שהדבר מפורש כשמופיע שהם אומרים שירה רק לאחר “שיאמרו ישראל למטה”. כיוצא בזה גם בתנא דבי אליהו נראה שזו דרכם תמיד:

“במלך שלמה” (שיר השירים ג, יא), במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא מתכוון ועושה שלום בארבע מאות ותשעים וששה אלפים רבבות של מלאכי השרת שהן עומדין לפניו, מקדישין את שמו הגדול בכל יום תמיד, מיציאת החמה ועד שקיעת החמה אומרים קדוש קדוש קדוש, ומשקיעת החמה ועד יציאת החמה אומרים ברוך כבוד ה’ ממקומו, שנאמר: “עושה שלום במרומיו” (איוב כה, ב).

(תנא דבי אליהו רבה, יז)

אפשרות נוספת להבין היא היא שכל האמור שהמלאכים אינם שרים ביום אלא בלילה הוא בשירה המיוחדת להם, אבל כשאנו אומרים שירה ביום הם אומרים יחד איתנו את השירה שלנו. אולם עדיין לכאורה קשה כי בגמרא בחגיגה נאמר שכיתות מלאכי השרת “חשות” – שותקות ביום ואומרות שירה בלילה, ומשמע שהן מחשות לגמרי. עוד קשה שהמלאך שנאבק ביעקב וביקש ללכת לומר שירה ביום ודאי לא עשה זאת כהצטרפות לשירתם של ישראל.

ה’טורי אבן[2]‘ כותב: “ויש לומר דכתות חלוקות הן: יש שאומרים שירה בלילה וחשות לגמרי כל היום מפני כבודן של ישראל, ויש שאומרים ביום אלא מפני כבודן של ישראל חשות עד שישראל אומרים קודם להן” (טורי אבן חגיגה יב ע”ב).

ובאמת נראה שהקושיה אינה קשה מעיקרה. לא נאמר בשום מקום שמלאכים לא אומרים שירה ביום. מה שנאמר במסכת חגיגה הוא שברקיע שנקרא ‘מעון’ ישנם מלאכים שאומרים שירה בלילה ומחשים ביום. דהיינו, מדובר על מקום מסוים ברקיע ועל סוג מסוים של מלאכים שנמצא ברקיע הזה. אבל ישנם עוד אינספור מלאכים ברקיעים אחרים ובמקומות אחרים. וכמו שאכן הגמרא שם מפרטת סוגי מלאכים שנמצאים ברקיע אחר: “‘ערבות’ שבו צדק משפט וצדקה… שם אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת” (חגיגה שם). כל המלאכים הללו נמצאים בהיכל גבוה יותר, והם באמת שרים ביום, כפי שמופיע בפרקי היכלות שהובאו לעיל (בחלק הקודם של ביאור המזמור), וכפי שאנו מזכירים בתפילה שהשרפים וחיות הקודש מקדישים את שם ה’ יחד עם ישראל שעושים זאת ביום. נראה שאלו ששרים רק בזמנים מסויימים נמצאים ברקיע ‘מעון’ שהוא מלשון עונה וזמן, אבל כל האופנים והשרפים וחיות הקודש ומלאי השרת המוזכרים ברקיע ‘ערבות’ הם בערֵבוּת תמידית. הם אלו שאומרים שירה עם ישראל ביום, כפי שאנו אומרים בקדושה: “כתר יתנו לך מלאכים המוני מעלה עִם עמך ישראל קבוצי מטה, יחד כולם לך ישלשו”[3].

יש סוגים שונים של שירה ולכל אחת משמעות משלה

לאחר שמיישבים את המקורות השונים בדברי חז”ל, צריכים להבין מה המשמעות של סוגי השירות הללו, לאור דברי ה’עבודת ישראל’ שהרחבנו בהם לעיל. שירת המלאכים בלילה יכולה להיות מובנת כמי שבאה לסלול לנו את הדרך שאנו נקבל מהם את התעצמות האהבה והיראה, ומתוך כך נוכל לעבוד ביום לפני ה’ באהבה וביראה. אולם מה משמעות ההמתנה שממתינים אותם מלאכים שאומרים שירה ביום, שאינם משבחים אלא לאחר ישראל? ומה משמעות השירה שהם אומרים יחד איתנו?

נראה שיש כאן סוגים שונים של שירה ונגינה. יש שירה של כיסופים והתעוררות של אהבה ויראה, שמולידה מתוך כך עוצמות של עבודה לה’, אהבה לה’ וכניעה לה’. יש גם שירה ונגינה של תודה על הזכות לעבוד את ה’ ולשמש לפניו. וכן יש גם שירה ונגינה של דבקות, שנעשית מתוך דבקות בה’ באהבה עד שבאותו הזמן לא מעניין את השרים והמנגנים מה שיהיה ולא מה שהיה; זו חוויה פשוטה של קרבת ה’ – “דבוקה וחבוקה בך” (הושענות). כל שלושת הסוגים הללו של הנגינה והשירה חשובים ונצרכים. ואת כל הכוחות ותעצומות הנפש להתרומם אל ה’ אנו שואבים מכוח הנגינה והשירה שלנו, שמתחברת אל נגינת ושירת המלאכים.

המלאכים ששרים בלילה אלו המלאכים שמכינים עבורנו את העוצמות שיהיו דרושות לנו לעבודת היום. אלו שירים של כיסופים וגעגועים. אלו השירים שאליהם מצטרף הקב”ה ושואג כארי, ואומר “אוי לי שהחרבתי את היכלי”, כמתואר במסכת ברכות (ג’ ע”א). בפרט כשישראל בגלות, אלו שירים שמלאים בגעגועים עצומים וכיסופים שתחזור עטרה ליושנה. על כך מופקדים המלאכים ששרים בלילה.

יש מלאכים אחרים ששרים ומנגנים אחרי שאנו כבר המלכנו את ה’ וייחדנו את שמו. זו היא שירה של תודה וזימרה על העונג העצום שבזכות לעבוד את ה’. מהשירה הזו אנו מתחזקים גם כן, ואנו שואבים מהמלאכים הללו עוד כוחות רבים של תודה ושמחה מכך שזכינו לעבוד את ה’. היסוד הזה מתחבר גם להמשך דברי ה’עבודת ישראל’, שמסביר ששרו של עשיו אמר שירה לראשונה דווקא לאחר שנלחם ביעקב, מתוך שמחה על כך שיעקב ניצח במלחמה הרוחנית הזו, ובזה התמלא ייעודו של המלאך (עבודת ישראל שם)

הסוג השלישי של נגינה ושירה שייך למלאכים שמעוררים בנו את הדבקות בה’, ואת העונג שבעצם ההידבקות בה’. אלו הם מלאכים ששרים יחד איתנו כאשר אנו שרים לה’. זו השירה ששר דוד ואומר: “ובלילה שִׁירֹה עמי” (תהילים מב, ט). הוא שר בלילה והקב”ה ממש נמצא עמו. זו חווית קרבת ה’: “ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני… ואני קרבת אלוקים לי טוב… לספר כל מלאכותיך” (שם עג, כג-כח). בשירתנו עם המלאכים אנו מתחברים אליהם, וגם אנו שליחי ה’ כפי שהם שליחים-מלאכים[4].

שירתנו ושירת המלאכים מרוממות ומעלות זו את זו

אנו צריכים לכוון את ליבנו כשאנו שרים, ובמיוחד אם מצטרפת גם נגינה, שאנו מתחברים לשירת המלאכים. עלינו לנסות לתת לנשמתנו להתעצם משירת המלאכים, וכך גם יהיה ככל שנכוון את ליבנו לכך. מתוך כך נשאב הרבה עוז ותעצומות מכל אחד מסוגי השירה הללו. וניגון מעלה את הניגון הבא, ושירה מעלה את השירה הבאה. על דברי הגמרא בחגיגה שהובאו לעיל כותב רש”י: “ובלילה שירה עמי – ברקיע, עם שיר שלי שקילסתי ביום”[5]. את השירה שלנו ביום הקב”ה מחזיק ושומר אצלו עד הלילה, ודווקא מתוכה הוא שומע את שירת מלאכים. ואף הם – משוררים כבר את הכנת השירה של היום הבא. השירה הזו גם מכוונת לגאולת ישראל, כפי שהוזכר שבשעה שמשמרות המלאכים משוררות בלילה הקב”ה שואג על צער החורבן והגלות. וכפי שגם מורחב במזמור כאן, שבו דוד מעורר את עצמו לשירה ונגינה על גאולת ישראל.

[1] אם עיקרה של השירה בעולם היה שייך רק לשירות המלאכים, ושירתנו הייתה נבלעת בתוכה, הדבר היה כביכול מבטל את עיקר תפקידנו בעולם. משום שכפי שמתבאר והולך בשיחה זו, השירה מבטאת את תמצית העבודה שלנו כאן בעולם. לכן מובן החסד הגדול בזה שהקב”ה משתיק את שירת המלאכים ונותן מקום לשירתנו.

[2] רבי אריה ליב גינצבורג זיע”א, מגדולי הדור באירופה לפני כמאתים חמישים שנה, ומחבר הספר ‘שאגת אריה’.

[3] אמנם בגמרא בחולין (המובאת לעיל) מפורש שהמלאכים אומרים שירה רק לאחר ישראל, אך נראה שאין כאן מחלוקת ואפשר להסביר שבשירה המתחדשת בכל יום המלאכים ממתינים לישראל שישבחו תחילה, ולאחר מכן יש שירות הנאמרות יחד.

[4] בביאור מזמור קג עמדנו על כך שהמפרשים התקשו בפירוש המילים “לספר כל מַלְאֲכוֹתֶיךָ”. והתבאר שם על פי דרכו של רש”י שכאשר אדם נמצא במציאות שקרבת אלוקים לו טוב, והוא מתמסר לרצון ה’ – אז המציאות שלו היא מציאות של מלאך. כל מעשה שלו זה מַלְאֲכוּת-שליחות ה’, וכל דיבור שלו הוא סיפור בְּמַלְאֲכוּת ה’. כל כולו הוא שליח ה’ בעולם לעשות את רצונו.

גלילה לראש העמוד