שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 277 | כח אדר א’ תשפ”ד

(א) שִׁיר מִזְמוֹר לְדָוִד: (ב) נָכוֹן לִבִּי אֱלוֹקִים אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה אַף כְּבוֹדִי: (ג) עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר: (ד) אוֹדְךָ בָעַמִּים ה’ וַאֲזַמֶּרְךָ בַּלאֻמִּים: (ה) כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ וְעַד שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ: (ו) רוּמָה עַל שָׁמַיִם אֱלוֹקִים וְעַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ: (ז) לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי: (ח) אֱלוֹקִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ אֶעְלֹזָה אֲחַלְּקָה שְׁכֶם וְעֵמֶק סֻכּוֹת אֲמַדֵּד: (ט) לִי גִלְעָד לִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי: (י) מוֹאָב סִיר רַחְצִי עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי עֲלֵי פְלֶשֶׁת אֶתְרוֹעָע: (יא) מִי יֹבִלֵנִי עִיר מִבְצָר מִי נָחַנִי עַד אֱדוֹם: (יב) הֲלֹא אֱלוֹקִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלוֹקִים בְּצִבְאֹתֵינוּ: (יג) הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם: (יד) בֵּאלֹוקִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ:

“אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה… עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר” – מהות השירה והנגינה (המשך)

סיכום החלק הקודם

בחלק הקודם של ביאור המזמור עמדנו על כך שבנוסף לעצם הכוונה שדוד מכוון את ליבו לה’, הוא מעצים את החיבור וההתקשרות אליו בשירה ובניגון. עוד התבאר שעיקר הקריאה במזמור לניגון בנבל וכינור מחוברת כאן לעוררות הנשמה. כלומר “עורה כבודי” זו קריאה של דוד להתעוררות נשמתו. אך שאלנו: מדוע וכיצד הניגון מעורר את הנשמה?

כהקדמה, הרחבנו שבמקורות רבים אנו למדים שהשמחה והניגון מעוררים את השראת השכינה. הם פועלים מצד עצמם את השראת השכינה, ולא רק מסירים את המונעים לה. גם בפשוטו של מקרא נראה בתנ”ך שהניגון היה אמצעי שהנביאים התנבאו על ידו, והוא לא בא רק לפתור בעיה של עצבות וכעס. וצריך להבין כיצד בדיוק השמחה גורמת לדבקות בה’ ולהשראת שכינה. וכן מדוע השמחה הזו מגיעה דווקא על ידי נגינה. הר”ן כותב שכדי להגיע לדבקות ולהשראת שכינה צריך שהלב יהיה ‘פועל’. והשמחה והניגון מפעילים את הלב (דרשות הר”ן, דרוש חמישי). אך לכאורה עדיין לא מובן מדוע דווקא על ידי שמחה. הלא יש עוד דרכים להפעיל את הלב, כמו סיפורים הנוגעים ללב, וכדומה. בספר תורת המנחה, לר’ יעקב סקילי שהיה תלמיד של הרשב”א, מבואר שהנשמה היא חלק אלוה ממעל, ואצל ה’ יתברך יש תמיד שמחה: “עֹז וחדוה במקומו” (דברי הימים א’ טז, כז). לכן גם הנשמה מתחברת דווקא למציאות של לב שיש בו שמחה. אם אין בו שמחה, היא לא יכולה להתחבר ללב, אף ששם עיקר משכנה. ובדומה להתקשרות של הנשמה האלוקית בלב האדם, גם השראת השכינה והדבקות של האדם בה’ לא יכולות להתקיים בלא שיש באדם את שמחת הלב (תורת המנחה, דרשה לב).

לכאורה לא מובן מה הצורך והתועלת בשירת המלאכים

אולם יש כאן עוד עומק גדול יותר. אנו מוצאים שעיקר תפקידם של מלאכי השרת הוא לשיר ולנגן. בתפילה אנו אומרים: “וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה, בשירה ובזמרה… לאל ברוך נעימות יתנו, למלך אל חי וקיים זמירות יאמרו ותשבחות ישמיעו” (ברכת יוצר אור). גם בתנ”ך אנו מוצאים שהמלאכים שרים ומנגנים: “בְּרָן יחד כוכבי בֹקֶר ויריעו כל בני אלוקים” (איוב לח, ז). וכן על הפסוקים: “ראו הליכותך אלוקים הליכות אלי מלכי בַקֹּדֶשׁ. קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים בתוך עלמות תופפות” (תהילים סח, כה-כו), דרשו חז”ל שהשרים והמנגנים כאן אלו הם המלאכים (שמות רבה כג, ז). בגמרא נאמר שבכל יום ויום נבראים מלאכי השרת מנהר דינור, והם אומרים שירה ואז בטלים (חגיגה יד ע”א). כיוצא בזה נאמר שהמלאכים שרו עם אדם הראשון: “באותה שעה ירדו שלש כיתות של מלאכי השרת ובידיהם כנורות ונבלים וכל כלי שיר, היו אומרים שירה עמו” (אבות דרבי נתן פ”א, ח).

וכן הוא במדרשים נוספים:

  נהרי ששון, נהרי שמחה, נהרי גילה, נהרי אהבה, נהרי דעות, נהרי רצון, משתפכין ויוצאין לפניו מלפני כסא הכבוד ומתגברין והולכין בשער נתיבות, ערבות, רקיע; מקול נגינות כנורות חיותיו, מקול רנה מפי אופניו, מקול זמירות צלצול כרוביו, ומתגבר קול ויוצאין ברעש בשעה שישראל אומרים לפניו קדוש קדוש קדוש וגו’

(פרקי היכלות רבתי פרק י, ג)

בכל יום ויום בהגיע תפלת המנחה מלך הדור יושב ומרומם לחיות. עד שלא יכלה דבר מפיו חיות הקודש יוצאות מתחת כסא הכבוד, ופיהם מלא רנה, בכנפיהם מלא גילה, ידיהם מנגנות ורגליהם מרקדות.

(שם יג, ד)

כיון שעומד לפני כסא כבודו פותח ואומר שירה, שכסא כבוד משורר בכל יום ויום תהלה ושירה וזמרה ברכה ושבח והלל וקלוס תודה והודיות נצוח נגון הגיון גילה צהלה שמחה וששון רננות.

(שם כה, א)

כולם עומדין בשמחה גדולה במעון של שמחה ושחקין ומשמחין ומרקדין ומנגנים ומקלסין לפניו בכל מיני קילוס ובכל מיני זמר ובכל מיני שבח והלל. והיו מלאכי השרת פותחין פיהן ואומרים: “יהי כבוד ה’ לעולם ישמח ה’ במעשיו” (תהלים קד, לד), והיה ערבות רקיע מלא שמחה וקול והוד, והן יודעין תוקף וגאוה ותפארת תהילה ורינה שירה וצהלה נצח עושר וכבוד והוד והדר, באותה שעה שנאמר: “הוד והדר לפניו” (תהלים צו ו).

(מדרש סידור רבא דבראשית רבא, טז)

אמנם יש לשאול מדוע הקב”ה צריך את כל ההתרחשות העצומה הזו של בריאת מלאכים שישירו וינגנו לפניו. ובפרט שלא מדובר בבני אדם בעלי בחירה שבוחרים לשיר לפניו, אלא במלאכים שנבראו במיוחד למטרת השירה. מה יוצא לקב”ה מכל השירה הזו?

יתרה מזו, כמה מקורות מודגש ששירת המלאכים מופיעה בהקשר של תהילותיהם של ישראל. וגם השבחים שהם משבחים קשורים אל מה שקורה עם ישראל, שה’ הוא בעל מלחמות ומצמיח בעבורם ישועות, ומחדש בטובו בכל יום תמיד. כלומר עיקר השבח הוא על החדשות, המלחמות, הישועות והצדקות כאן בעולם הזה. ואם כן, איזה ערך יש לשירת המלאכים העוסקת במה שקורה כאן בארץ, ומה היא מוסיפה על השבחים שאנו כבר משבחים? אילו הם היו משבחים על מה שקורה ברקיע, היה מובן שהם משבחים על מציאות שאנו לא יכולים לשבח אותה כי אנו לא מכירים אותה, ולכן היתה בזה תוספת מהותית על השירה והשבח שלנו. אבל אם הם משבחים על מה שקורה אצלנו, מה מוסיפה השירה שלהם על השירה שלנו, ובשביל מה היא נצרכת? ובפרט לפי מה שמופיע בירושלמי, ששירתם של ישראל חביבה לפני הקב”ה משירת המלאכים: “שאף על פי שיש לפניו כמה קילוסין, חביב הוא קילוסן של ישראל יותר מכל” (ירושלמי סוכה פ”ה ה”ד).

השירה והנגינה של עם ישראל מתחברות לשירת המלאכים ומושפעים ממנה

יסוד הדברים יובן על פי דבריו הקדושים של המגיד הקדוש מקוז’ניץ זיע”א. בספרו ‘עבודת ישראל’ הוא מבאר את דברי חז”ל במדרש שבכל יום הקב”ה בורא מלאכים חדשים שישבחו לפניו: “ר’ חלבו בשם ר’ שמואל בר נחמן אמר: לעולם אין כת של מעלה מקלסת ושונה, אלא בכל יום בורא הקב”ה כת של מלאכים חדשה, והן אומרים שירה חדשה לפניו והולכין להם” (בראשית רבה עח, א).

על כך כותב המגיד מקוז’ניץ:

כל מלאך נברא לצורך עבודתו או בבחינת אהבה או יראה וכיוצא בו. וביאור ענין שתכלית בריאתם לעורר בחינת אהבה להבורא ברוך הוא בעולם, או בחינת יראה ודוגמתם, כדי שעל ידי כן יתעורר למטה בלב איש ישראלי המדות הקדושות הללו לעבוד בהם ליוצר הכל. שאם לא כן מאי נפקא מהם שנברא בבחינת אהבה ועובד מאהבה או במדה אחרת, הואיל ואין הדבר ברשותם כי אם לפי ענין שנברא. אלא ודאי שתכלית בריאתם כדי שיתעוררו על ידם הבחינות והמדות למטה, ויאחז איזה צדיק דרכו כשמרגיש שבא לו איזה אהבה או יראה לדבק בבוראו יתברך שמו.

אם כן לפי זה נוכל לומר כשהמלאך הנברא לאיזה מדה פועל בעבודתו שמעורר המדה, ועל ידו מתעורר למטה איזה איש מעושי רצונו יתברך לעבוד לה’ בבחינה זאת, אז ממילא מסתלק המלאך ונכלל בשורשו כיון שאין צורך לעולם הימנו. וזה שהקב”ה מחדש בכל יום כת חדשה לפי ענין היום ובירור הניצוצין, והם אומרים שירה ומעוררים איזה קדושה חדשה עד שנעשית למטה על ידי ישראל, והולכים להם כנ”ל, והבן.

(עבודת ישראל וישלח, ד”ה ויאמר שלחני)

עבודת המלאכים מתוארת כאן כעין ‘דינמו’ עצום; מכונת אנרגיה שמשפיעה על ישראל. כשהם עובדים מאהבה, מושפעת על ישראל עבודת אהבה. כשהם עובדים מיראה, מושפעת על ישראל עבודת יראה. נראה להבין מדבריו שכשם שאצל המלאכים מתעוררות האהבה והיראה על ידי שירתם, כך גם השפעתם על ישראל היא דרך השירה של עם ישראל[1].לומרשירת המלאכים ונגינתם היא השורש של השראת השכינה לשירתם ונגינתם של ישראל. שירת המלאכים ונגינתם זו המציאות העליונה שאליה מתחברת שירתם ונגינתם של ישראל. הקירבה העצומה של המלאכים לפני ה’, כפי שהיא מתבטאת במדרש ‘פרקי היכלות’ שהובא לעיל, נועדה להזרים אל ישראל את השראת השכינה מלמעלה.

המלאכים בשירתם גורמים לכך שיהיה אפשר לקלוט קדושה גדולה דרך שירה ונגינה. כשאדם מעורר ומחבר את לבו ונשמתו להתחבר בשירים וניגונים אל שירת המלאכים, הוא מקבל אליו את הקירבה העצומה שיש למלאכים בעולמות העליונים. כאן בא לידי ביטוי גם היסוד הגדול של הבעש”ט, שהאדם נמצא היכן שנמצאות מחשבותיו: “מקום שמחשב האדם, שם הוא כולו” (בעש”ט עה”ת עמוד התפילה ממ”ח לא, בשם מקורות רבים), וכן: “שכל מקום שהוא מחשב הוא ממשיך עצמו לשם, שהמחשבה היא קומה שלימה” (כתר שם טוב (הוצ’ קה”ת), סי’ רפג). כאשר מחשבתו של האדם מחוברת לשירת המלאכים, הוא מקבל את הקדושה שקיימת שם. הוא ממש נמצא באותם עולמות עליונים שהמלאכים שרים בהם, ובדומה למובא במקום נוסף בשם הבעש”ט: “כשיהיה בקטנות יהיה גם כן בדביקות גדול עם השכינה, ואחר כך ברגע אחד תיכף כשיחשוב בעולם עליון מיד הוא בעולמות עליונים, שכמו שאדם מחשב שם הוא, ואם לא היה בעולם עליון לא היה מחשב כלל” (צוואת הריב”ש ה’ ע”א).

לנשמה יש הנאה והתעלות מההתחברות לשירת המלאכים

על פי האמור מובן מה שמופיע בספרים הקדושים שיש לנשמה הנאה מיוחדת בשירה ונגינה, משום שבכך היא מתחברת לשירת המלאכים:

בגין דנשמתא אתגזרת מלעילא (-בשום שהנשמה נחצבה מלמעלה) מצרור החיים, ורגילה בניגונין בשיר של מלאכי השרת ושיר הגלגלים, עתה בהיותה בגוף ושומעת ניגון אז מוצאת נחת רוח. ונהנית כפי מה שהיתה רגילה בהיותה דבקה ביסודה בנועם קול הגלגלים. ומריבוי ההנאה והערבות ראויה לשרות עליה רוח אלוקים כפי הנהגתה ביסודה הראשון.

(לבנת הספיר[2], נח; והובאו דבריו גם בספר מעבר יבק[3], שפתי צדק פרק לא)

במנהגי מהר”ש מנוישטט[4] מובא עניין מיוחד שגם הוא מבוסס על ההבנה שהנשמה של האדם מקבלת חיות משירת המלאכים:

שמעתי ממה”ר שלום שמה שבני אדם ישנים בבוקר ויותר נוטין דעתן לישן מכל הלילה, היינו משום שבבוקר אומרים החיות שירה והמלאכים, ומזה יש נחת רוח לנשמה.

(מנהגי מהר”ש מנוישטט, סי’ תכב)

הדברים נוגעים גם כהדרכה ללימוד תורה:

כתב בספר שער הקדים (מהג”ר שלמה חזן ז”ל רב רבנן מק”ק נא אמון) בערך תורה, זה לשונו: כשקורא אדם בתורה צריך שיהיה בניגון ובנעימה, והטעם בשביל שהנשמה הוא מאצילות ורגילין בשירין וניגונין ושיר גלגלים, ולזה אין ראוי לשנות.

(שו”ת אפרקסתא דעניא ח”ב, או”ח כג)

בדרך דומה מסביר ה’שם משמואל’ את מה שמובא במדרש שכאשר אמרו ישראל שירה על ים סוף “מחלה להם השירה על שחטאו בים” (שמות רבה כד, ג):

נראה דכמו יום הכיפורים הוא התדבקות הנפש במקור העליון ושורש הנשמה, וממילא נמחלו עוונותיהם של ישראל, והיא כעין השקה שעל ידי חיבור באה הטהרה – כן בעת שאמרו ישראל שירה התדבקו במקור העליון וממילא נמחלו עוונותיהם.

(שם משמואל בשלח, ד”ה במדרש רבה בשירה)

על ידי השירה שאמרו ישראל הם התחברו אל השורש העליון של מקור השירה, ובכך הם נטהרו שם ונמחלו עוונותיהם.

השירה והנגינה צריך להיות מכוונים לעורר את הנשמה

כאשר אנו שרים, שמחים ומנגנים, אנו מתחברים לשירה, לשמחה ולנגינה של מעלה. בזה אנו מחברים את הנשמה שלנו, את הלב שלנו ואת כל המציאות שלנו אל המציאות העליונה של מעלה. זו הסיבה שאנו יכולים להתעלות כל כך על ידי השירה, השמחה והנגינה. וככל שאנו מקשרים את עצמנו יותר אל השירה העליונה, כך אנו מתעלים יותר.

הנגינה בפני עצמה גם מיוחדת בכך שהיא מעל המילים. מכיוון שכך, היא מאפשרת מציאות משותפת לגמרי שלנו עם המלאכים. בספרי הקבלה המעשית מובא שלמלאכים יש דרכי תקשורת משלהם, כתב משלהם, וכיוצא בזה. הנגינה שלנו מגשרת על הפער בינינו למלאכים, ומאפשרת לנו להתעלות להיות כמותם בעצם זה שאנו מנגנים. זו גם הסיבה שהיו שואבים רוח הקודש בשמחת בית השואבה בבית המקדש (כמוזכר בחלק הקודם). זו הייתה הזדמנות להתחבר אל הקדושה העליונה דרך מקום המקדש המכוון כנגד המקדש של מעלה, ודרך ההשתתפות בנגינה ובשמחה של מעלה.

מתוך כל האמור מובנת התשובה לשאלה בה פתחנו, מדוע כאשר דוד קורא לנגן ולשיר לה’ הוא קורא גם לנשמתו להתעורר: “עורה כבודי (-נשמתי)!”. הנגינה והשירה צריכים להיות מכוונים כדי לעורר את הנשמה, דרך ההתחברות לשירת המלאכים השמיימית. בזה מובן גם הקשר לפסוקים המגיעים מיד בהמשך המזמור, הרומזים למלאכים: “כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אֲמִתֶּךָ. רומה על שמים אלוקים ועל כל הארץ כבודך” (פס’ ה-ו).

[המשך בע”ה בחלק הבא]

[1] אחרת הם לא היו צריכים לעבוד את הקב”ה דווקא בשירה ונגינה, אלא רק להגביר את רגשי האהבה והיראה אליו וכך לעורר בנו את הרגשות הללו. מכך שהתעוררות האהבה והיראה אצלם מתרחשת על ידי עבודת השירה והיראה מסתבר להניח שכך גם אצלנו ההשפעה הזו מגיע דרך שירה ונגינה.

[2] לאחד מראשוני המקובלים בספרד לפני כשבע מאות שנה.

[3] לרבי אהרון ברכיה מודינא, שחי לפני כארבע מאות שנה באיטליה.

[4] מגדולי הדור באשכנז לפני כשש מאות שנה, רבו של מהרי”ל.