שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 276 | כא אדר א’ תשפ”ד

(א) שִׁיר מִזְמוֹר לְדָוִד: (ב) נָכוֹן לִבִּי אֱלוֹקִים אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה אַף כְּבוֹדִי: (ג) עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר: (ד) אוֹדְךָ בָעַמִּים ה’ וַאֲזַמֶּרְךָ בַּלאֻמִּים: (ה) כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ וְעַד שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ: (ו) רוּמָה עַל שָׁמַיִם אֱלוֹקִים וְעַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ: (ז) לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי: (ח) אֱלוֹקִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ אֶעְלֹזָה אֲחַלְּקָה שְׁכֶם וְעֵמֶק סֻכּוֹת אֲמַדֵּד: (ט) לִי גִלְעָד לִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי: (י) מוֹאָב סִיר רַחְצִי עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי עֲלֵי פְלֶשֶׁת אֶתְרוֹעָע: (יא) מִי יֹבִלֵנִי עִיר מִבְצָר מִי נָחַנִי עַד אֱדוֹם: (יב) הֲלֹא אֱלוֹקִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלוֹקִים בְּצִבְאֹתֵינוּ: (יג) הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם: (יד) בֵּאלֹוקִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ:

“נָכוֹן לִבִּי אֱלוֹקִים” – תפילה, שירה וזמרה בכל מצב

פסוקי המזמור לקוחים מתוך מזמורים קודמים

פסוקי מזמור זה מופיעים כבר בספר תהילים. חלקו הראשון של המזמור (פסוקים א-ו) הוא סופו של מזמור נז, וחלקו השני של המזמור (פסוקים ז-יד) הוא סופו של מזמור ס. אך לשם מה חיבר דוד מזמור שלכאורה אין בו שום חידוש, ואינו אלא שכפול של חלקי מזמורים קודמים?

על מנת להבין זאת נתבונן בהקשר בו נאמרו הדברים במקורם. מזמור נז התחבר כנגד אחד הרגעים הקשים ביותר שידע דוד במהלך מנוסתו משאול. כותרת המזמור היא: “בברחו מפני שאול במערה” (תהילים נז, א). כפי שמסופר בספר שמואל (שמואל א’ כד, ב-ד) דוד ואנשיו הסתתרו במערה בשעה ששאול ואלפי חייליו חיפשו אחריהם. הם אמנם התחבאו במערה, אך הם היו בסכנת חיים מיידית כי למחפשים היה מידע ברור שדוד נמצא שם באזור, ובכל רגע היו עלולים לגלות אותם, ואז לא היה להם לאן לברוח. מה גם שאת המערה עצמה הם אינם יכולים להסתיר כי היא נמצאת בשטח וגלויה לכל מי שנמצא בו (וכפי שבאמת שאול נכנס לשם להסך את רגליו). במזמור שם דוד אכן מבטא מצוקה קשה: “חָנֵּנִי אלוקים חָנֵּנִי כי בך חסיה נפשי ובצל כנפיך אחסה עד יעבר הוות… נפשי בתוך לְבָאִם אשכבה לֹהֲטִים, בני אדם שִׁנֵּיהֶם חנית וְחִצִּים ולשונם חרב חדה… רשת הכינו לפעמי, כפף נפשי, כרו לפני שִׁיחָה” (תהילים נז, ב-ז).

לעומת זאת, מזמור ס’ הוא ההפך הגמור. הוא נאמר בשיא השיאים של הצלחת דוד, כשהוא נמצא בפסגת הכיבושים שלו, ובתקופה העשירה והמוצלחת ביותר שלו בגבורותיו על אויביו. המזמור נאמר: “בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה וַיָּשָׁב יואב ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף” (שם ס, ב). דוד מגיע בכיבושיו עד ארם צובה, שזהו המקום הרחוק ביותר אליו הוא הגיע, והוא כובש גם את כל עבר הירדן המזרחי. כל הגויים שהוא כבש נעשים לו לעבדים ומעלים לו מסים, כפי שמתואר בנביא:

ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות, ותהי מואב לדוד לעבדים נֹשְׂאֵי מנחה. ויך דוד את הדדעזר בן רְחֹב מלך צובה בלכתו להשיב ידו בנהר פרת. וַיִּלְכֹּד דוד ממנו אלף ושבע מאות פרשים ועשרים אלף איש רגלי, ויעקר דוד את כל הרכב ויותר ממנו מאה רכב. ותבא אדם דמשק לַעְזֹר להדדעזר מלף צובה ויך דוד בארם עשרים ושנים אלף איש. וישם דוד נְצִבִים בארם דמשק ותהי ארם לדוד לעבדים נושאי מנחה. וַיֹּשַׁע ה’ את דוד בכל אשר הלך… ויעש דוד שֵׁם בְּשֻׁבוֹ מהכותו את ארם בגיא מלח שמונה עשר אלף, וישם באדום נְצִבִים, בכל אדום שם נְצִבִים, ויהי כל אדום עבדים לדוד. ויושע ה’ את דוד בכל אשר הלך.

(שמואל ב’ ח, ב-ו)

גם במקבילה בדברי הימים מתוארים הכיבושים הללו: “וְאַבְשַׁי בן צרויה הִכָּה את אדום בגיא מלח שמונה עשר אלף. וישם באדום נציבים, ויהיו כל אדום עבדים לדויד, ויושע ה’ את דויד בכל אשר הלך. וימלך דויד על כל ישראל, ויהי עֹשֶׂה משפט וצדקה לכל עמו” (דברי הימים א’ יח, יב-יד). בשני הספרים מתוארים גם האוצרות העצומים שנלקחו כשלל, ודוד הקדיש אותם לה’, וכן השליטה הגדולה של דוד והצוות שהיה עמו, ושהוא ביסס את שלטונו ומלכותו בדרך נפלאה ובוטחת. ועוד, מה שמופיע במזמור זה: “בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה” (תהילים ס, ב), זהו למעשה השלב בו הגיעו כיבושי דוד למרחק המקסימלי שהיה בתקופתו ואף בתקופת כל המלכים שאחריו, אל הקצה של ארץ ישראל המובטחת.

השילוב במזמור מלמד על יסודות העמידה לפני ה’ בגאות ובשפל

אם כן, כאן במזמור קח נקבצו יחד חלקים משני מזמורים ששייכים לזמנים המנוגדים ביותר בחייו של דוד. השפלות הגדולה ביותר יחד עם הרוממות הגדולה ביותר. נראה שדוד רוצה לומר במזמור כאן שהמקום הפנימי שלו בשני המצבים הללו הוא בדיוק אותו מקום. גם במרום הצלחתו – “לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בִּגְדֹלוֹת ובנפלאות ממנו. אם לא שיויתי ודוממתי נפשי” (שם קלא, א-ב).

דוד כורך את שני המזמורים יחד, כדי לומר שבשני המצבים המקום הפנימי בו הוא נמצא הוא שלבו נכון בה’: “נכון לבי אלוקים” (שם קח, ב). במזמור נז הוא אף חוזר על כך פעמיים: “נכון לבי אלוקים, נכון לבי אשירה ואזמרה” (שם נז, ח). המפתח להתמודדות ולהתייחסות בכל המצבים הוא הכנת הלב לפני ה’, שירה וזמרה.

 זהו פלא גדול שאפילו בתקופת השפל הגדולה ביותר דוד מדבר על לזמר ולשיר בנבל וכינור: “אשירה ואזמרה אף כבודי. עורה הנבל וכנור” (שם קח, ב-ג). וכן הוא אומר: “אודך בעמים ה’ ואזמרך בַּלאֻמִּים. כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אמתך. רומה על שמים אלוקים ועל כל הארץ כבודך” (שם, ד-ה). מה שמעסיק אותו זה הרצון להודות לה’ בעמים ולזמר לה’ בפני כל הלאומים. הוא רואה דווקא את חסד ה’ שהוא גדול מאוד, עד מעל השמים ועד השחקים. הוא מוצא פניות בנפשו להתפלל ולבקש שה’ יגלה את כבודו על כל הארץ וירום על השמים.

מצד שני, בתקופת הזוהר הגדולה ביותר דוד אומר: “למען יחלצון ידידך הושיעה ימינך וענני” (שם, ז), וכן: “הלא אלוקים זנחתנו ולא תצא אלוקים בצבאתינו. הבה לנו עזרת מִצָּר ושוא תשועת אדם” (שם, יב-יג). בביאור מזמור ס’ הרחבנו, בעקבות דברי חז”ל, שהתפילות שבמזמור זה הן תפילות שדוד חיבר לעתיד לבוא. בתקופה המוצלחת ביותר שלו, דוד מתעלה מעל מצבו העכשווי ומכין תפילות שנועדו לעם ישראל בזמנים הקשים של הגלות[1].

דוד המלך מלמדנו שהן בזמני השפל שלנו, והן בזמני ההצלחה, עלינו תמיד להכין את לבנו לדבוק בה’ בשירה ובזמרה, ולהתפלל ולצפות לישועת ישראל ולגילוי כבוד ה’ בעולם. זהו מסר חשוב מאוד שהשילוב המיוחד שבמזמור הזה מלמד. אדם עלול בשעות השפל לשקוע עמוק בצרות, לבכות על המצב הקשה ולהתבוסס בייאוש ובתלונות על הבעיות הגדולות שהוא נתקל בהן. דוד לא מתכחש לצרות שעוברות עליו, הוא מזכיר אותן באופן ברור לגמרי. אבל הוא מלמד אותנו שהראש צריך להיות תמיד למעלה.

בביאור מזמור נז עמדנו גם על כך שהאיזכור החוזר ונשנה של השמים במזמור הוא בדיוק המבט שצריך לסגל אדם שנמצא בתוך מערה חשוכה. למרות החושך שהוא חווה, הוא צריך לחוש את השמים שמחוץ למערה. לדעת שלמרות שלכאורה הוא כרגע בחושך, אין זה כל המציאות; כשהוא מתחבר אל השמים והשחקים הוא נמצא עם ה’ ודבוק בו גם במצבו הקשה. מנגד, גם בשעות הגאות אפשר לשכוח את מטרת העולם ואת העובדה ש”שוא תשועת אדם”. בשעות הללו צריך דווקא להתחזק בהכרה שההצלחה היא מכוח זה ש”באלוקים נעשה חיל והוא יבוס צרינו” (שם, יד), שהכל תלוי אם בשאלה אם הוא יוצא בצבאותינו, וכל התשועה היא מכוח הידידות שבינינו לבין ה’: “למען יחלצון ידידך”. הידידות הזו מתבטאת במפעל המשותף של גילוי כבוד מלכותו בעולם: “ועל כל הארץ כבודך”.

שני הצדדים הללו הם שני צדדים של אותה מטבע: הבנה שהמציאות של האדם כאן בעולם, הן בגאות והן בשפל, היא אך ורק בשביל לגלות את אמונתו של ה’, לקרוא בשם ה’ ולהתכוון להמלכתו בכל המצבים.  את זאת עושים בתפילה, שירה וזמרה, המבטאים את ראיית ה’ והשמחה במלכותו והנהגתו בכל המצבים.

“אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה… עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר” – מהות השירה והנגינה

יחד עם הקריאה לנגן דוד קורא גם להתעוררות נשמתו

בנוסף לעצם הכוונה שדוד מכוון את ליבו לה’, הוא מעצים את החיבור וההתקשרות אליו בשירה ובניגון: “נכון לבי אלוקים, אשירה ואזמרה אף כבודי. עורה הנבל וכנור” (שם קח, ב-ג). שירה כזו עשויה גם לפרוץ מאליה כאשר הלב מכוון ומחובר לה’, והיא אף מעצימה עוד יותר את ההתקשרות הזו. כשם שדוד קורא לנבל ולכינור לנגן, הוא גם קורא לכבודו: “אף כבודי”, ובמזמור נז: “עורה כבודי, עורה הנבל וכנור” (שם נז, ט). במקום אחר (ביאור מזמור ע”ג) עמדנו על כך ש’כבוד’ בתהילים הוא כינוי לנשמה. כך לדוגמה: “ואתה ה’ מגן בעדי כבודי ומרים ראשי” (תהילים ג, ד); כיצד הקב”ה הוא כבודו של דוד? אלא שנשמתו כל כך דבוקה בה’ ומחוברת אליו, עד שכביכול ה’ הוא נשמתו של דוד. כיוצא בזה: “שויתי ה’ לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט. לכן שמח לבי ויגל כבודי, אף בשרי ישכן לבטח” (שם טז, ח-ט), הכבוד כאן איננו במשמעות המקובלת כיום של המושג ‘כבוד’, כי אין משמעות לכך שהכבוד שמח. אלא הכוונה לנשמה, ובהנגדה לרוח ולבשר המופיעים בפסוק, שהם מתייחסים לנפש הנמוכה. גם בפסוק: “למען יזמרך כבוד ולא יִדֹּם, ה’ אלוקי לעולם אודך” (שם ל, יג), לא ניתן לייחס את הכבוד במשמעות הרגיל, אלא שהנשמה היא זו שתזמר לה’. נראה שזו גם המשמעות של הפסוק: “יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם” (שם קמט, ה). יוצא אפוא שעיקר הקריאה לניגון בנפש וכינור מחוברת כאן לעוררות הנשמה. כלומר “עורה כבודי” זו קריאה של דוד להתעוררות נשמתו. אולם מדוע וכיצד הניגון מעורר את הנשמה?

השירה והניגון מסלקים רגשות שליליים שמונעים את הדבקות בה’

השירה והנגינה הם מוטיב בולט מאוד בספר תהילים: “הודו לה’ בכנור, בנבל עשור זמור לו. שירו לו שיר חדש היטיבו נגן בתרועה” (שם לג, ב-ג)[2], “טוב לְהֹדוֹת לה’ ולזמר לשמך עליון… עלי עשור ועלי נָבֶל עלי הגיון בכינור” (שם צב, ב-ד), ועוד.

יש להבין את סוד העניין. ברובד בסיסי ביותר, השירה והנגינה הן סוג של אמירת תודה ‘משופרת’ ואיכותיות יותר. הן גם יכולות לעשות את התפילה לנחמדה ונעימה יותר על ידי הוספת זמרה. יש בהן אף כדי לקיים את החיוב לעבוד את ה’ “בשמחה ובטוב ללבב” (דברים כח, מז), כפי שאומרת הגמרא (ערכין יא ע”א) שזה על ידי שירה. אולם נראה שיש כאן גם עומק מהותי הרבה יותר. השירה והנגינה הם אלו שמביאים את האדם לדבקות והשראת שכינה.

בספר מלכים מופיע שאלישע הנביא ביקש שיביאו לו מנגן כאשר רצה לקבל נבואה: “ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'” (מלכים ב’ ג, טו).באופן פשוט היה ניתן להבין שאלישע רצה לסלק את הכעס שהיה לו קודם לכן על יהורם מלך ישראל. כעס או עצבות הם גורמים שמפריעים להשראת שכינה, והניגון בא רק כדי להסיר את הרגשות השליליים הללו, ואז השראת השכינה יכולה לחזור. כך לכאורה עולה מדברי חז”ל:

כך ניתן להבין את הגמרא בבבלי שבת ל’ ע”ב:

“ושבחתי אני את השמחה” (קהלת ח, טו) – שמחה של מצוה. “ולשמחה מה זה עשה” (שם ב,ב) – זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר: “ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'”.

(שבת ל’ ע”ב)

כל אדם שכועס… אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מאלישע דכתיב: “לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נֹשֵׂא, אם אביט אליך ואם אראך” וגו’ (מלכים ב’ ג, יד); וכתיב: “ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'”.

(פסחים סו ע”ב)

גם הרד”ק כותב (בביאורו ליחזקאל ז, כו): “כי ברוב הצרות תאבד הנבואה והחכמה והעצה, כי לב בני אדם נבהל. ובנבואה ראינו באלישע: והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'”. וכיוצא בזה מופיע במקורות נוספים:

אבל המוכן לנבואה ולא יעיק לו מעיק מחוץ, אי אפשר שלא יתנבא, כל שלא יסתבך בטרדות הזמן וזולתו, אשר בעבורם נמנעת הנבואה בגלות הזה, כמאמר רז”ל: אין הנבואה שורה, לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה, שנאמר “והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'”.

(אור ה’ (לרבי חסדאי קרשרש) מאמר ב, כלל ד’ פרק ד)

ועד הנה יגיעו מדרגות כל הנביאים כולם, ובכולם לא יחול השפע האלוקי הנבואיי אף אם יהיה האיש מוכן אלא ברצון אלוקי. עד שפעמים יעמוד הנביא זמן רב אחר שבאה לו הנבואה שלא יתנבא, ופעמים יצטרך לעשות איזו הכנה טבעית כדי שתגיעהו הנבואה, כאלישע שאמר: “ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'”.

(ספר העיקרים מאמר ג, פרק י)

גם מדת העצבות בעצמה, היא מדה מגונה מאד, ובפרט הרוצה להשיג חכמה ורוח הקדש, ואין דבר גורם מניעת ההשגה, אפילו אם יהיה ראוי אליה, כמו מדה של העצבות. והעד בזה מה שאמר הנביא: “ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן”, וכמה ראיות אחרות.

(הנהגות ר’ חיים ויטאל בשערי קדושה, ב)

השירה והניגון פועלים מצד עצמם את השראת השכינה

אולם מדברי הירושלמי אנו למדים שהשמחה והניגון הם אלו שפועלים מצד עצמם את השראת השכינה, ולא רק מסירים את המונעים לה: “למה היו קוראים אותו בית השואבה? שמשם היו שואבים רוח הקודש” (ירושלמי סוכה ה, א). השמחה העצומה שהייתה בבית המקדש בלילות החג הביאה להשראת שכינה ודבקות במדרגות גבוהות, מעצם השמחה שהייתה. באופן הזה גם מבאר הרמב”ן את הסיבה שיצחק ביקש לעשות לו מטעמים על מנת שיוכל להעניק את ברכתו:

ומה שאמר לברך אותו אחר עשות לו המטעמים איננו שכר האכילה ושוחד בהם. אבל רצה ליהנות ממנו שתהיה נפשו קשורה בנפשו בעת ההנאה, ויברך אותו בחפץ מלא ורצון שלם. או שהיה יודע בנפשו כי אחר האכילה היתה מתענגת ושמחה ויחול עליה רוח הקודש, כענין: “ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'”.

(רמב”ן בראשית כה, לד)

בפירושו השני, הרמב”ן מבאר שיצחק ידע שהשמחה ששורה על הנפש לאחר תענוג האכילה היא זו שגורמת שתשרה עליה רוח הקודש, ובדומה לנגינה שהשרתה את רוח הקודש על אלישע. כיוצא בזה כתב גם הספורנו: “נחמד למראה – משמח ומרחיב הלב להכינו לקבלת השפע השכלי (-הנבואה) כאמרו: והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'” (ספורנו בראשית ב, ט). גם בספר הרוקח מפורש שהשמחה מביאה את השראת השכינה:

הנביא היה מזמר זמירות להקב”ה, ומתוך שמחה של מצוה בא לו הדבור, כמו שנאמר: “שש אנכי על אמרתך” (תהלים קיט, קסב), “השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני” (שם נא, יד), “ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והמה מתנבאים” (שמואל א’ י, ה), “ושאבתם מים בששון” (ישעיה יב, ג) – משם שואבים רוח הקודש.

(הרוקח, הלכות נבואה)

גם בפשוטו של מקרא נראה בתנ”ך שהניגון היה אמצעי שהנביאים התנבאו על ידו, והוא לא בא רק לפתור בעיה של עצבות וכעס. כך מוזכר לגבי הנביאים שפגש שאול, שהיה לפניהם נבל ותוף וחליל (כמובא לעיל ברוקח). וכן גם: “ויבדל דויד ושרי הצבא לַעֲבֹדָה לבני אסף והימן וידותון הַנִּבְּאִים בְּכִנֹּרוֹת בנבלים ובמצלתים… בני ידותון גליה וצרי וישעיהו חשביהו ומתתיהו ששה על ידי אביהם ידותון בכנור הַנִּבָּא על הֹדוֹת והלל לה'” (דברי הימים א’ כה, א-ג).

השראת השכינה היא דווקא בלב פעיל שיש בו שמחה

אמנם צריך להבין כיצד בדיוק השמחה גורמת לדבקות בה’ ולהשראת שכינה. וכן מדוע השמחה הזו מגיעה דווקא על ידי נגינה. הר”ן כותב בדרשותיו:

כי להתפעליות הנפשיות אשר שרשם ויסודם הלב, מבוא גדול בדבקות השם יתברך והקורבה אליו, גם באותם הפעליות שאין בהם מצוה ולא עבירה כשמחה והעצבון; שהרי רז”ל אמרו (פסחים קיז ע”א): מזמור לדוד  שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה, ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך כובד ראש אלא מתוך שמחה, שנאמר, ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה’. והנה הדבקות הגדול שיש בין האדם לבוראו היא השכינה, וצריך לזה הדבקות שיהיה הפעלת לביי פועל אותו.

(דרשות הר”ן, דרוש חמישי)

מבואר מדבריו שכדי להגיע לדבקות ולהשראת שכינה צריך שהלב יהיה ‘פועל’. והשמחה והניגון מפעילים את הלב. אך לכאורה עדיין לא מובן מדוע דווקא על ידי שמחה. הלא יש עוד דרכים להפעיל את הרב, כמו סיפורים הנוגעים ללב, וכדומה.

בספר תורת המנחה, לר’ יעקב סקילי שהיה תלמיד של הרשב”א, נכתב:

ומה שאמר (אם תשיב וכו’ ולקדוש ה’) מכובד, רצונו לומר שידביק הנשמה בו שנקראת כבוד, שנאמר: “למען יזמרך כבוד” (תהלים ל, יג), “שמח לבי ויגל כבודי” (תהלים טז, ט). ודבקות הנשמה בלב הוא על ידי שמחת הלב, דכתיב: “לכן שמח לבי ויגל כבודי” (שם), וכתיב: “והיה כנגן המנגן” וגו’, שאין שכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך דבר שמחה; וכתיב: “דאגה בלב איש יַשְׁחֶנָּה ודבר טוב ישמחנה” (משלי יב, כה), ורצה לומר לנשמה.

(תורת המנחה, דרשה לב)

דבריו עמוקים מאוד, וביאורם הוא שהנשמה היא חלק אלוה ממעל, ואצל ה’ יתברך יש תמיד שמחה: “עֹז וחדוה במקומו” (דברי הימים א’ טז, כז). לכן גם הנשמה מתחברת דווקא למציאות של לב שיש בו שמחה. אם אין בו שמחה, היא לא יכולה להתחבר ללב, אף ששם עיקר משכנה. ובדומה להתקשרות של הנשמה האלוקית בלב האדם, גם השראת השכינה והדבקות של האדם בה’ לא יכולות להתקיים בלא שיש באדם את שמחת הלב.

[המשך בע”ה בגיליון הבא]

[1] כפי שמצאנו גם במזמור נוספים. כך לדוגמה גם במזמור הקודם, וכפי שהרחבנו שם בביאור פשט המזמור.

[2] בביאור מזמור לג עמדנו גם על חשיבות השירה והנגינה בפועל כחלק מההתחזקות בשמחה ואמונה.