שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 275 | יד אדר א’ תשפ”ד

(א) הֹדוּ לַה’ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (ב) יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה’ אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר: (ג) וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם: (ד) תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ: (ה) רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף: (ו) וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה’ בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם: (ז) וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב: (ח) יוֹדוּ לַה’ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: (ט) כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב: (י) יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל: (יא) כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ: (יב) וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם כָּשְׁלוּ וְאֵין עֹזֵר: (יג) וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה’ בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: (יד) יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק: (טו) יוֹדוּ לַה’ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: (טז) כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ: (יז) אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ: (יח) כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת: (יט) וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה’ בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: (כ) יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם: (כא) יוֹדוּ לַה’ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: (כב) וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה: (כג) יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים: (כד) הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה’ וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה: (כה) וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו: (כו) יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג: (כז) יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע: (כח) וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה’ בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם: (כט) יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם: (ל) וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם: (לא) יוֹדוּ לַה’ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: (לב) וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ: (לג) יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר וּמֹצָאֵי מַיִם לְצִמָּאוֹן: (לד) אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ: (לה) יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם: (לו) וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב: (לז) וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה: (לח) וַיְבָרֲכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט: (לט) וַיִּמְעֲטוּ וַיָּשֹׁחוּ מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן: (מ) שֹׁפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ: (מא) וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת: (מב) יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ: (מג) מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה’:

“וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה’ בַּצַּר לָהֶם” – צרות הפרט והכלל והגאולה מהן (המשך)

סיכום החלק הקודם

בחלק הקודם של ביאור המזמור פתחנו בשאלות רבות על פשט המזמור, ועל דרשת חז”ל שהמזמור מלמד על ארבעה שצריכים להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, מי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. מתוך שאלות אלו, עמדנו על כך שפשט המזמור מצריך לברר תחילה מהי אותה מציאות עליה מדובר במזמור, ומתוך כך יובן כיצד משתלבים הפרטים הרבים שבו באותה מציאות מיוחדת.

כהקדמה להבנת פשט המזמור, הבאנו את ביאורו המופלא של הבעש”ט למזמור. בכל אדם מושרשות מידות שנאצלו מאת ה’, והן ביטוי לעולמות עליונים. המידות הללו באדם מעורבבות מטוב ורע, וכל אדם צריך בימי חייו לעבוד כדי לזכך את מידותיו. ערב שבת הוא זמן מיוחד המסוגל לזיכוך המידות שבאדם. מתוך כך מתבאר מזמור קז: הנידון במזמור זה הוא גאולת הכוחות הקדושים שה’ נתן באדם. הבעש”ט גילה שביום שישי לפני כניסת השבת זו העת המסוגלת להביא גאולה לכל הכוחות שבמידה מסויימת הלכו לאיבוד בששת ימי המעשה, ונמצאים בבחינה של גלות: דיבור שאינו מכוון ובלי דעת ולב (“תעו במדבר”), חוסר טעם ותענוג מעבודת ה’ (“כל אכל תתעב נפשם”), חשכות השכל (“יושבי חשך”), גבהות מחמת מדרגה רוחנית גדולה (“יורדי הים”). מה שצריך לעשות עבור זה הוא לזעוק אל ה’ בצעקת הלב. ה’ יתברך רוצה להושיע אותנו, לגאול את הכוחות שלנו ולהחזיר אותם בחזרה אליו, והוא נענה לצעקה הזו.

על פי זה מובנת הפתיחה של המזמור, העוסקת בקריאה לכולם להודות לה’ על חסדו הגדול: “הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו”. גם ההקשר לפסוק הבא מובן לפי דרכו של הבעש”ט: “יאמרו גאולי ה’ אשר גאלם מיד צר” – גאולי ה’ הם הכוחות שבאדם, שה’ גואל אותם מיד הס”מ שתפקידו למשוך ולהפריד אותם מאת ה’.

ליסוד הזה יש שייכות לכל אדם, גם אם אינו מבין בייחודים וצירופים. אותם גדולי החסידות שדיברו על העניינים העליונים הללו גם הודיעו שניתן להגיע אל אותם תיקונים על ידי כוונת לב פשוטה. המשמעות המעשית שיש כאן לכל אדם היא להכיר בכך שיש בנו כוחות רבים שנשארו בשבי, ולזעוק ולהתפלל על כך שה’ יחזיר ויגאל את הכוחות הללו, ואנו נחזור להיות דבוקים בו לגמרי. ויחד עם זה, להשתדל כמה שאפשר באמת לדבק אל ה’ את כוחותינו, מחשבותינו, דיבורנו ומעשינו, שיהיו כולם מחוברים אליו.

גאולת הנפש הפרטית פועלת את הגאולה הכללית

כשם שהדברים נוגעים לכל אחד מישראל באופן פרטי, הם נוגעים גם למישור של כלל ישראל. תורתו של הבעש”ט מתמקדת פעמים רבות בתיקוני הנפש הפרטיים של האדם, אולם הוא גם לימד שעל ידי שאדם גואל את נפשו בזה עצמו הוא פועל גם את גאולת העולם:

אמר הבעל שם טוב ז”ל בענין הכתוב “קרבה אל נפשי גאלה” (תהילים סט, יט), שהוא תפילה על גאולה פרטית של הנפש שלו מגלות היצר הרע, וכשיגָאֵל כל אחד גאולה פרטית, אז יהיה אחר כך גאולה כללית, ויבא משיח במהרה בימינו אמן, וידעו אותו מקטנם ועד גדולם לעשות הכל לשמו יתברך בלבדו.

(בעש”ט עה”ת בראשית קסו, בשם תשואות חן[1])

הבעש”ט החל להאיר בעולם את האור של משיח בן דוד, דרך תיקון הנפש הפרטית. וכשאדם פועל במציאות האישית שלו, הוא גורם בזה לייחוד הכולל של הקב”ה וכנסת ישראל, ובזה הוא מקדם את הגאולה השלמה. וכפי שדייק זאת הבבא סאלי במילותיו הקדושות בפיוט שחיבר: “אשמח בך גואל נפשי את גאולת עולם”.

על פי היסוד הזה נשוב לפשוטו של המזמור. ננסה להבין אותו במישור של כלל ישראל, לאור הדרך שסלל הבעש”ט בביאורו במישור הפרטי של נפש האדם וכוחותיה. נראה שדוד המלך מכוון ברוח קודשו במזמור זה לתלאות שעם ישראל עברו ועדיין עוברים במהלך הגלות. בעקבות החטאים והעוונות, עם ישראל יצא לגלות ועבר הרבה מאוד צרות, שהמזמור מאפיין אותם בארבעה סוגים של צרות שהן בעיקר רוחניות. בעקבותיו של הבעש”ט הקדוש, ננסה להבין את אותם ארבעה מצבי צרות, מהם נגאלים גאולי ה’ ומודים לה’ על חסדו.

פשט המזמור מתפרש על הצרות הרוחניות שנגרמו מהגלות

התיאור הראשון שבמזמור הוא של הולכי המדברות, והבעש”ט ביאר זאת שהאדם תועה בדיבורו (“מדבר” לשון דיבור) ואינו מצליח לחבר אותו אל הקב”ה. על יסוד דבריו, נראה שאחת מהתופעות הקשות שגרמה הגלות היא שעם ישראל לקח את מרכז הדיבורים וההתעסקות שלו לדברים שרחוקים לגמרי מהתכלית שלו. במקום להיות מכווני מטרה לעשיית תפקידנו בעולם, ומלאי תשוקה לחזור לארץ ישראל ולהיגאל שנית, היינו במשך דורות רבים עסוקים איש איש בענייניו ועסקיו, ואיבדנו את הכיוון שלנו. כך תעינו במדבר הגלות, התבלבלנו והסתבכנו בה, ושקענו לתוכה. יהודים היו יכולים להתגורר בעיירה קטנה בהונגריה, מרוקו או כל מקום אחר בעולם, כשחייהם סובבים סביב פרנסה ומחיה, קיום הבית והקהילה והתמודדות מול השלטונות והשכנים הגוים; בזה האדם היה מתחיל את חייו ובזה הוא גם היה מסיים. ואכן היו מגדולי ישראל שהתריעו באופן נוקב על המצב הזה. היעב”ץ כותב שעם ישראל נאחז בגלות, ומרוב הרגל לחיות שם ומרוב השקעה בצורך להיאחז בגלות, הוא שכח את החובה והצורך לעלות לארץ ישראל (הקדמה לסידורו סולם בית אל, אות ו). כיוצא בזה כתב אור החיים הקדוש ש”על זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה’ עלבון הבית העלוב” (אור החיים ויקרא כה, כה).

במציאות כזו, כשאין לאדם תכלית וכיוון, הוא גם מרגיש הרבה יותר את הסבל היומיומי של הגלות. ללא מטרה לשמה הוא חי את חייו, ועבורה הוא מתאמץ ומתמודד, מצוקות החיים נעשות בלתי נסבלות. כתוצאה מכך היו יהודים לאורך הדורות שעזבו את דרך התורה ואף השתמדו. הם לא ראו מה שיצדיק את כל הסבל שהם עברו כיהודים. בזה מובן התיאור שבמזמור: “רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף” (פס’ ה). מלבד מה שהדברים התקיימו כפשוטם, שיהודים סבלו חרפת רעב בגלות והעוני היה מנת חלקם, היה מעצם הגלות גם מחסור בכוחות נפש וגוף להמשיך להתמודד עם כל הצרות וקושי הקיום. זהו לא רק רעב ללחם וצמא למים, כי אם לשמוע את דבר ה’, ולראות את פניו מבעד לחשכת הגלות.

לכן הגאולה שאנו זוכים לה בהגיענו לארץ ישראל היא גאולה שמשביעה את הנפש השוקקה, ונותנת לנפש הרעבה את הטוב שלה. כך היה גם בישועות הזמניות שה’ נתן לנו במהלך הגלות. אחרי גירוש ספרד, עם ישראל היה ממש בבחינה של נפש שוקקה ורעבה. לא ידענו אנה אנו באים, ומה תכליתנו כאן בזה העולם. יהודים רבים איבדו את תקוותם ואמונתם. ואז הקב”ה שלח לעם ישראל את האר”י הקדוש ותלמידיו, והשביע את נפשנו בטוב ובחיות רוחנית שנתנה לנו כיוון ודרך. היא העלתה אותנו בחזרה למסלול, אחרי שממש הלכנו לאיבוד. האריז”ל וגוריו הפיחו רוח חדשה בעם ישראל, ונתנו הרבה מאוד תקווה ומשמעות לכל הקיום שלנו, לשמירת המצוות ולהבאת הגאולה. בעקבותיהם עם ישראל עלה על מסלול עוצמתי של עלייה והתקדשות גדולה.

כך גם לפני הופעת החסידות, היה הסתר גדול מאוד. במיוחד אחרי פרעות ת”ח ות”ט, ואחרי השבר הנורא שהיה עם שבתי צבי שר”י, יהודים רבים איבדו את כל הקשר שלהם אל ה’ ואל התורה. הם חשבו על עצמם שהם כבר נידחים לגמרי מה’. בדור ההוא שלח הקב”ה את הבעש”ט ותלמידיו שהפיחו רוח חיים ותקווה, והנחילו אמונה בה’ ובאהבתו אליו. הם סללו כיוון ברור ודרך בעבודת ה’, ויצרו תסיסה רוחנית נפלאה שיצרה מציאות של “השביע נפש שֹׁקֵקָה ונפש רעבה מִלֵּא טוב” (פס’ ט).

מתוך כך מובן מה ששאלנו עליו בתחילת ביאור המזמור, מדוע השובע הזה הוא כל כך מרכזי בגאולת התועים במדבר, והוא הדבר המרכזי עליו מודים אותם גאולי ה’ שזוכים לצאת מן המדבר ולהגיע אל עיר מושב.

המזמור מתאר תופעות קשות בעם ישראל שהתרחשו לאורך ההיסטוריה

התיאור השני שבמזמור הוא של “יֹשְׁבֵי חשך וצלמות, אסירי עני וברזל” (פס’ י). במובן הגשמי, זו צרה שעם ישראל חווה הרבה בגלות. הבעש”ט מוסיף כאן בביאורו ומלמד שהחושך המוזכר כאן הוא גם כן צרה רוחנית של חשכות השכל. בגלות היה לנו הרבה בלבול מעצם ההצלחה של הרודפים אותנו, והשלטון של הצוררים אותנו והרודים בנו. יהודים רבים לא עמדו בניסיון הזה, והסתפחו אל אותם מענים בגלל העוצמה שאפפה אותם. זו באמת מציאות שמבלבלת מאוד ומחשיכה את השכל, שדרך רשעים כל כך צלחה. באדם יש תמיד נטייה ללכת עם מה ששולט ונראה חזק, ולחשוב שהדרך שנראית כמנצחת היא גם הדרך הנכונה. ואכן ידוע שהרבה מבכירי האינקויזיציה, משורפי התורה בפריז, ממובילי גזירת הקנטוניסטים ברוסיה וממחוללי עוד צרות איומות – היו דווקא יהודים שהשתמדו. כל זה נובע מחשכות השכל, שנגרמת מהגלות.

הצרה השלישית היא: “כל אֹכֶל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות” (פס’ יח), והבעש”ט ביאר ש”אינו טועם טעם ותענוג מעבודתו”. הזכרנו לעיל (בחלק הראשון של ביאור המזמור) שבפשט המלים “כל אוכל תתעב נפשם” לא נראה שמדובר בסתם חולים, אלא בסובלים מבעיה ממוקדת יותר כמו חולי אנורקסיה שמרגישים שאינם מסוגלים לאכול. נראה כי על פי דברי הבעש”ט ניתן להבין את הדברים היטב בפשט, במישור של צרות הגלות. כשיהודים שקועים בעומק חשכת הגלות, הם מאבדים את החשק והמודעות אפילו לצרכים הבסיסיים שלהם. הם לא חיים לפי מה שנכון ונצרך להם, אלא כביכול כמו מתים מהלכים. כך לדוגמה היו חייהם של יהודים רבים ברוסיה ובפולין בשנות ת”ר והלאה. היה שם רעב ועוני, שכבר הוזכרו לעיל, היו שם צרות קנטוניסטים וגזרות גיוס נוראות, פרעות ופוגרומים, וגם הגבלות אכזריות על אפשרויות הפרנסה, כך שכמעט בשום משרה לא ניתן היה לעבוד. היתה גם גזירת תחום המושב, שאסרה על היהודים לנדוד לערים אחרות ולעבור לגור במקומות נוחים יותר עם אפשרויות מחיה קלות יותר. היו גם גזירות על גילוח הזקן, והגבלות על נישואין, ועוד ועוד צרות איומות שניתכו על ראשם חדשים לבקרים. לכאורה השאלה זועקת – למה היהודים לא עלו לארץ באותה תקופה? אמנם היו זמנים שגם בארץ ישראל תנאי הקיום היו קשים מאוד, אך משנת תר”כ החל שיפור משמעותי במצבו של היישוב היהודי בארץ, נרכשו אדמות, הוקמו שכונות חדשות, ונפתחו אפשרויות רבות ומגוון להתפרנס. מדוע יהודי הגלות המשיכו להיאחז בעיירות שלהם בתנאים כל כך קשים ונוראיים, ולא עלו לארץ ישראל או אפילו היגרו לאמריקה? היו אמנם כאלו שעשו זאת, אך ביחס לכלל האוכלוסיה מדובר באחוזים מזעריים.

התשובה לזה היא שיש כאן מעין ‘אנורקסיה נפשית’. מדוע אדם שחולה באנורקסיה מקיא את האוכל? לכאורה הדבר תמוה, שהרי אכילת מזון אמורה להיות הצורך הכי בסיסי של הגוף. אלא שהסובלים מאנורקסיה שונאים את עצמם ואת מצבם. בעומק הפנימי של נפשם חייהם הם חיי חידלון ויש להם חוסר רצון לחיות, שמתבטא בחוסר רצון לאכול. כיוצא בזה היהודים בגלות נאחזו בשחיתותם והיו מוכנים להגיע לשערי מוות ולא לדאוג לעצמם, כחלק מאותה גלות הדעת ואיבוד הרצון הבסיסי לטבעיות הבריאה של החיים. אף כיום יהודים עושים צעדים בלתי נתפסים לטובת אויביהם הערבים, בניגוד גמור לאינטרסים הקיומיים שלהם. אין לכך הסבר הגיוני, מלבד אותה מחלת נפש גלותית של שנאה עצמית.

הצרה הרביעית שבמזמור היא של יורדי הים: “ויעמד רוח סערה ותרומם גליו. יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג. יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע” (פס’ כה-כז). בגלות היו לנו כל כך הרבה רוחות סערה ששטפו אותנו וכמעט הטביעו אותנו. רוח ההשכלה נשבה כל כך חזק בעולם, וכך גם רוח הקומוניזם והסוציאליזם, רוח הציונות החילונית, ועוד ועוד רוחות סערה חזקות שכמעט לא יכולנו לעמוד מולם. אפילו אלו שהיו חכמים ולמדו הרבה, לא תמיד הצליחו לעמוד כנגד הרוחות הללו, ו”כל חכמתם תתבלע”. משום שאלו רוחות עזות ועוצמתיות, שלעיתים מלוות בספרות או בתרבות מושכת מאוד. הם בדרך כלל גם הציעו דרך שנראית מאוד קוסמת, וכביכול צודקת, מאירה ומדהימה. למולם עם ישראל היה בבחינה של “יחוגו וינועו כשיכור”, ובקושי החזיק מעמד. בפרט כשהרוחות הללו התייחסו באופן ספציפי ליהדות וניסו לעקור אותה: ביקורת המקרא, ביקורת התלמוד, הדארויניזם ששטף והחליש את כל הדתות, ועוד ועוד. הגרי”י קנייבסקי זיע”א כתב שהמשיכה לאחוז באותן רוחות זרות נובעת מחוסר המוכנות להתבטל לרצון התורה (חיי עולם). כלומר שורש הכפירה הוא הגאוה. בזה מתחברים הדברים לביאור של הבעש”ט, שיורדי הים אלו בעלי מדרגות גבוהות שהגאווה מטה אותם מדרך האמונה והביטול לה’.

כנגד הצרות הללו עלינו לזעוק לה’ והוא ברחמיו מושיענו

כנגד כל הצרות הללו, לא נותר לנו אלא לזעוק לה’ ולהתפלל אליו שיושיע אותנו. על ידי הזעקה הזו הקב”ה ברחמיו עוזר לנו, מושיע אותנו ממצוקותינו ומקבץ אותנו מארבע כנפות הארץ לארצנו. עצם תיאור הצרות הללו במזמור, הם כבר לימוד מאוד חשוב עבורנו, ביכולת שלנו להבין את התופעות הללו. כל הצרות הללו הם הפירות הבאושים שגורמת הגלות, שכולם בשורשם נובעים מהריחוק מה’. והמסר של המזמור הוא שהמפתח להיוושע מהם הוא לזעוק לה’ בצר לנו, וה’ שומע את תפילותינו ומציל אותנו, ועל זה אנו מודים לו ומשבחים אותו.

בכך נענות כל השאלות ששאלנו בפתיחת ביאור המזמור. מובן מדוע מה שמתואר במזמור הוא סיבה להודות לה’ “כי לעולם חסדו” – כי לא מדובר כאן בהצלה של אנשים מסויימים מצרות מסויימות, אלא בתיאור צרות עם ישראל לאורך הגלות והישועה מהם. מובן גם הקשר של הזכרת קיבוץ הגלויות במזמור. יתרה מזו, ההבנה שהמזמור מדבר על צרות הגלות של כלל ישראל היא הפשט הפשוט ביותר של הפסוק: “יאמרו גאולי ה’ אשר גאלם מיד צר. ומארצות קִבְּצָם ממזחר וממערב מצפון ומים” (פס’ ב-ג). מובן גם מדובר כאן על “צר” ואויב, שלכאורה אינם קשורים להליכה במדבר, מחלות או סערות בים; משום שכל עצם הגלות וצרותיה החלו בזה שאויבנו הגלו אותו מארצנו.  כך בהיר גם פשט הפסוקים שבו לא מדובר על אנשים שונים בכל אחד מהתיאורים במזמור אלא על אותם אנשים שעוברים צרות ותלאות שונות. כאשר רואים את עם ישראל כאישיות נצחית אחת, אז אכן כל הצרות המתוארות במזמור עברו עליה אחד לאחד. עוד מובן מדוע נאמר במזמור שאותם אנשים סובלים משום שהם “המרו אמרי אל, ועצת עליון נאצו” (פס’ יא), ושהם סובלים בגלל דרך פשעם ועוונותיהם. כי אכן מפני חטאינו גלינו מארצנו, ובגלל עוונותינו באו לנו כל הצרות הללו.

גם לאחר השיבה לארץ יהיו צרות מהשילטון אך בסוף תבוא הישועה

מכאן אנו מגיעים אל סיומו של המזמור:

ישם נהרות למדבר ומצאי מים לצמאון. ארץ פרי למלחה, מרעת ישבי בה. ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה לְמֹצָאֵי מים. ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב. ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה. ויברכם וירבו מאד ובהמתם לא ימעיט.

(פס’ לג-לח)

אכן זכינו להתיישבות מדהימה בארץ קודשנו, ולהפרחת השממות והמדבר. אמנם גם בתקופה הזו ישנן עליות וירידות. גם לאחר השיבה לארץ יש מציאות של: “וימעטו וַיָּשֹׁחוּ מֵעֹצֶר רעה ויגון” (פס’ לט). “עוצר” פירושו שלטון. בימינו אנו סובלים מאוד מהשלטון ששולט בנו, לאחר שכבר הגענו לארצנו. הנבואה שדוד המלך ברוח קודשו מבשר לנו במזמור כאן היא שהקב”ה ישפוך על השלטון הזה בוז ויתעם בתוהו לא דרך: “שֹׁפֵךְ בוז על נדיבים ויתעם בתהו לא דרך” (פס’ מ). ואילו את ההולכים אחריו הוא ישגב, וירבה אותם כצאן: “וישגב אביון מעוני וישם כצאן משפחות”. (פס’ מא). מתוך כך מובן שעל ידי זה “יראו ישרים וישמחו” (פס מב), וברור גם מדוע מדובר כאן על עוולה: “וכל עַוְלָה קפצה פיה” (שם). – כי היגון הזה הוא בגלל ממשלת הזדון, שבסוף תעבור מן הארץ.

סיום המזמור הוא: “מי חכם וְיִשְׁמָר אלה ויתבוננו חסדי ה'” (פס’ מג). “ישמור” הוא מלשון המתנה, כמו “ואביו שמר את הדבר” (בראשית לז, יא), וכיוצא בזה פירש רש”י לגבי המושג “שומרת יבם” (יבמות לח ע”א: “ממתנת ומצפה לַיָּבָם, כמו ‘עניה זו לשוא שמרה (-לשוא המתינה לבעלה שישוב)’ (כתובות סב ע”ב)”. מי שחכם יבין את הדברים ויחכה בסבלנות, בתקווה ובציפיה – שהקב”ה מוליך כאן מהלך מדהים ומופלא. אין להתייאש מהצרות והקשיים שעדיין רואים. במקום לעמוד מול כל אירוע וקושי בפני עצמו, יש להתבונן בחסדי ה’ שהיו כבר, ובחסדי ה’ העתידיים המובטחים לנו,  ולראות את המהלך האלוקי השלם כפי שמובא כאן במכלול המזמור.  כחלק מהמהלך הזה יש להבין גם את תפקידנו לזעוק לה’ ולבקש את ישועתו – והוא יגאלנו מיד צר גאולת עולמים.

[1] לרבי גדליהו ברבי יצחק מליניץ זיע”א, תלמיד הבעש”ט זיע”א.