שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 274 | ז’ אדר א’ תשפ”ד

(א) הֹדוּ לַה’ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (ב) יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה’ אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר: (ג) וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם: (ד) תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ: (ה) רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף: (ו) וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה’ בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם: (ז) וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב: (ח) יוֹדוּ לַה’ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: (ט) כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב: (י) יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל: (יא) כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ: (יב) וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם כָּשְׁלוּ וְאֵין עֹזֵר: (יג) וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה’ בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: (יד) יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק: (טו) יוֹדוּ לַה’ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: (טז) כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ: (יז) אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ: (יח) כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת: (יט) וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה’ בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: (כ) יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם: (כא) יוֹדוּ לַה’ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: (כב) וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה: (כג) יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים: (כד) הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה’ וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה: (כה) וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו: (כו) יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג: (כז) יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע: (כח) וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה’ בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם: (כט) יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם: (ל) וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם: (לא) יוֹדוּ לַה’ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: (לב) וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ: (לג) יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר וּמֹצָאֵי מַיִם לְצִמָּאוֹן: (לד) אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ: (לה) יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם: (לו) וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב: (לז) וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה: (לח) וַיְבָרֲכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט: (לט) וַיִּמְעֲטוּ וַיָּשֹׁחוּ מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן: (מ) שֹׁפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ: (מא) וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת: (מב) יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ: (מג) מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה’:

“וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה’ בַּצַּר לָהֶם” – צרות הפרט והכלל והגאולה מהן

פשט המזמור לכאורה איננו מובן

פשוטו של מזמור זה לכאורה אינו מובן. הפסוקים מתארים אנשים שעוברים צרות רבות, והקב”ה מושיע אותם. אולם לא ברור מי אלו האנשים הללו, ומה בדיוק קרה להם. בנוסף ישנן גם שאלות רבות בנוגע לתיאורים השונים שבמזמור והקשר ביניהם, כפי שיובא להלן. חז”ל דרשו שהמזמור מתאר ארבעה סוגי צרות, ולמדו ממנו שיש חיוב להודות על ההצלה מהם:

אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות – יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא.

יורדי הים מנלן? דכתיב: “יורדי הים באניות וגו’ המה ראו מעשי ה'” (פס’ כג-כד), ואומר: “ויעמד רוח סערה… יעלו שמים ירדו תהומות” (פס’ כה-כו), ואומר: “יחוגו וינועו כשכור” (פס’ כז), ואומר: “ויצעקו אל ה’ בצר להם וממצוקותיהם יוציאם” (פס’ כח), ואומר: “יקם סערה לדממה” (פס’ כט), ואומר: “וישמחו כי ישתוקו” (פס’ ל), ואומר: “יודו לה’ חסדו ונפלאותיו לבני אדם” (פס’ לא).

הולכי מדברות מנלן? דכתיב: “תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו… ויצעקו אל ה’… וידריכם בדרך ישרה… יודו לה’ חסדו” (פס’ ד-ח).

מי שחלה ונתרפא, דכתיב: “אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו. כל אוכל תתעב נפשם וגו’ ויזעקו אל ה’ בצר להם וגו’ ישלח דברו וירפאם וגו’ יודו לה’ חסדו” (פס’ יז-כא).

מי שהיה חבוש בבית האסורין מנלן? דכתיב: “יושבי חשך וצלמות וגו’ כי המרו אמרי אל” וגו’ (פס’ י-יא), ואומר” “ויכנע בעמל לבם” וגו’ (פס’ יב), ואומר: “ויזעקו אל ה’ בצר להם” (פס’ יג), ואומר: “יוציאם מחשך וצלמות” וגו’ (פס’ יד), ואומר: “יודו לה’ חסדו” (פס’ טו).

(ברכות נד ע”ב)

אמנם על אף שבעקיפין ניתן ללמוד מפסוקי המזמור על כך שההולך במדבר, האסיר שהשתחרר, החולה שנתרפא ויורד הים חייבים להודות, מכל מקום הדרשה הזו לכאורה איננה מתיישבת בפשט הפסוקים ואיננה מתאימה למכלול המזמור: ראשית, פתיחת המזמור היא קריאה כללית: “הֹדוּ לה’ כי טוב, כי לעולם חסדו” (פס’ א); אמנם אם מדובר כאן על ארבעה סוגי אנשים מסוימים שנעשו להם ניסים, מדוע הדבר אמור להוות סיבה לכך שכולם יודו לה’? האם בישועות הנקודתיות הללו מתגלה ש”לעולם חסדו”? לאחר מכן המזמור ממשיך: “יאמרו גאולי ה’ אשר גאלם מיד צר. ומארצות קִבְּצָם ממזרח וממערב מצפון ומים” (פס’ ב-ג). התיאור כאן הוא של גאולה וקיבוץ גלויות, וכלל לא מובן כיצד זה קשור לאותם ארבעה שצריכים להודות.

מכאן המזמור ממשיך ישירות לתיאור ההליכה במדבר: “תעו במדבר בישימון דרך, עיר מושב לא מצאו. רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף. ויצעק אל ה’ בצר להם ממצוקותיהם יצילם” (פס’ ד-ו). לא נראה שהמזמור עובר כאן לדבר על אנשים אחרים. לכאורה המזמור ממשיך לדבר עדיין על אותם אלו שנאמר עליהם שהקב”ה קיבץ אותם מקצוות העולם. כך גם לאורך כל המזמור, בפשט הפסוקים לא נראה שמדובר על אנשים שונים שלכל אחד מהם נעשה נס אחר, אלא שממשיכים לתאר ניסים שונים שנעשו לאותם אנשים. גם מה שנאמר בהמשך טעון ביאור, בין לפי דרשת חז”ל ובין לפי הפשט: “וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב. יודו לה’ חסדו ונפלאותיו לפני אדם, כי הִשְׂבִּיעַ נפש שֹׁקֵקָה ונפש רעבה מִלֵּא טוב” (פס’ ז-ט). מדוע ההודאה היא על כך שה’ השביע את רעבונם והרווה את צמאונם? אמנם הם אכן היו רעבים וצמאים, אך הלא עיקר הבעיה שלהם היתה שהם תעו בישימון והלכו לאיבוד. ממילא עיקר השמחה אמורה להיות על כך שהם מצאו את דרכם והגיעו למקום ישוב, ולא על כך שהם אינם רעבים וצמאים.

את המשך הפסוקים דרשו חז”ל על היוצא מבית האסורים: “יֹשְׁבֵי חשך וצלמות, אסירי עֳנִי וברזל. כי הִמְרוּ אִמְרֵי אל ועצת עליון נאצו” (פס’ י-יא). אולם מדוע מוזכר שאותם אסירים המרו את פי ה’ וביזו את דבריו? כשבאים לתאר הצלה ממאסר ושבי, לכאורה לא מוכרח שהם התרחשו בגלל חטאים כאלו. הלא רבים גם הצדיקים שהיו במאסר, כמו יוסף הצדיק, ירמיהו, דניאל, רבי עקיבא, מהר”ם מרוטנבורג ועוד, שנאסרו לתקופות ממושכות או קצרות, ולא משום שהם המרו חלילה אמרי אל. כיוון שאין הכרח לחבר את ההצלה מהשבי לכך שהייתה כאן המריית פי ה’, משמע שהמזמור כאן מתאר מציאות מסויימת שהתרחשה בפועל בזמן מסוים, שבה היה שבי ומאסר בגלל שהכעיסו את ה’, ואחר כך ה’ הציל אותם.

קושי דומה קיים גם בצרה הבאה, אותה דרשו חז”ל על חולה שנתרפא: “אֱוִלִים מדרך פשעם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יתענו. כל אֹכֶל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות”  (פס’ יז-יח). מפורש בפסוק שהייסורים כאן באו בגלל פשעים ועוונות. אולם האם כל חולי בהכרח מגיע לאדם כי הוא הולך בדרך פשע? הלא חולי יכול לבוא גם לצדיקים קדושים שהקבה חפץ לדכאם בייסורים, כדברי הגמרא (ברכות ה ע”א): “מר רב סחורה אמר רב הונא: כל שהקב”ה חפץ בו מדכאו ביסורין, שנאמר: ‘וה’ חפץ דכאו הֶחֱלִי’ (ישעיה נג, י)”. בנוסף, כלל לא ברור שמדובר בפסוק על חולי. בפסוק כתוב שמדובר על עינוי, והתיאור היחיד שמתייחס למצבם של אותם אנשים הוא שנפשם מתעבת כל אוכל. לכאורה מוזר הדבר שזהו התיאור של חולי. בפשט הפסוק נראה שמדובר על בעיה מאוד מסוימת, שאדם מואס באכילה עד שהוא מגיע לשערי מות (מצב שנחשב כיום למחלה נפשית בשם ‘אנורקסיה’). אולם אם כן, מדוע המזמור מתאר דווקא את המחלה המסוימת הזו? למה לא מדובר על חולי, ולא מובא תיאור פשוט של חולה שנתרפא? 

עוד יש לשאול בנוגע להקשר של “יורדי הים” המופיעים לאחר מכן. כאמור לעיל, בפשט הפסוקים לא נראה שהמזמור מתאר סוגי אנשים שונים אלא רצף של אירועים שהתרחשו לאותם אנשים. אלא שלפי זה לא כל כך מוסבר במזמור איך אותם אנשים שהלכו במדבר, ישבו בבית האסורים ולא היו מסוגלים לאכול – נעשו יורדי ים העושים מלאכתם במים רבים.

בהמשך המזמור, לאחר שמתוארת הצלתם של יורדי הים, מופיע קלקול של הארץ מחמת חטאי יושביה, ואחר כך תיאור הפוך של הפרחת הארץ והשפעת ברכה:

ישם נהרות למדבר ומצאי מים לצמאון. ארץ פרי למלחה, מרעת ישבי בה. ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה לְמֹצָאֵי מים. ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב. ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה. ויברכם וירבו מאד ובהמתם לא ימעיט. וימעטו וַיָּשֹׁחוּ מֵעֹצֶר רעה ויגון. שֹׁפֵךְ בוז על נדיבים ויתעם בתהו לא דרך. וישגב אביון מעוני וישם כצאן משפחות.

(פס’ לג-מא)

אולם כלל לא ברור מה הקשר של התיאורים הללו אל כל מה שנאמר קודם לכן במזמור, ואל אותם ארבעה שצריכים להודות. בנוסף, באמצע התיאור המלבב של הצמיחה והברכה, מופיע פתאום פסוק עם תיאור שלילי: “וימעטו וַיָּשֹׁחוּ מֵעֹצֶר רעה ויגון”, ולא ברור מה פשרו. כמו כן, יש להבין מדוע לאחר מכן נאמר שהקב”ה מרומם את האביון מן העוני, והלא קודם לכן כלל לא הוזכר עוני אלא דווקא רעב ובצורת.

לקראת סיום המזמור נאמר: “יראו ישרים וישמחו, וכל עַוְלָה קפצה פיה” (פס’ מב). אך מה יש במזמור זה שהישרים אמורים לראות ולשמוח? כיצד המזמור קשור בכלל לעוולה? הלא דובר בו על תעייה במדבר, מחלות וים גועש. הדבר היחיד שהוזכר במזמור שיכול להתקשר לעוולה הוא האסירים הנתונים בבית הסוהר. אך זהו רק מקרה אחד מתוך ארבעה, ומדוע לסיים את המזמור באמירה שנוגעת רק אליו? גם חתימת המזמור טעונה ביאור: “מי חכם וישמר אלה, ויתבוננו חסדי ה'” (פס’ מג). על מה יש לחכם לשמור? איזה דבר חכמה מיוחד יש במזמור זה? מה משמעות האמירה הזו? נראה שפשט המזמור מצריך לברר תחילה מהי אותה מציאות עליה מדובר במזמור, ומתוך כך יובן כיצד משתלבים הפרטים הרבים שבו באותה מציאות מיוחדת.

לפי הבעש”ט המזמור עוסק בגאולת כוחות הנפש

למזמור זה ישנו ביאור מיוחד ומופלא מאת הבעש”ט הקדוש. אמנם זהו איננו הסבר על פי הפשט, אך הוא סולל את הדרך להבנה אחרת של פשט עמוק מאוד במזמור. על פי האופן בו ביאר הבעש”ט את המזמור, הוא אף ייסד את המנהג לומר את המזמור בתפילת מנחה של ערב שבת, כפי שיובא להלן. בכל אדם מושרשות מידות שנאצלו מאת ה’, והן ביטוי לעולמות עליונים. המידות הללו באדם מעורבבות מטוב ורע, וכל אדם צריך בימי חייו לעבוד כדי לזכך את מידותיו. יסוד בסיסי זה מובא ב’מאור עיניים’, ועליו הוא מוסיף ומביא את דברי מורו ורבו המגיד הקדוש ממזריטש:

והנה מורי ורבי נשמתו בגנזי מרומים אמר, דאיתא בזוהר הקדוש כי כל יום מימי השבוע קאים (-עומד) על מידה אחת… ואמר שצריך האדם לזכך מדותיו בכל יום, דהיינו ביום א’ מדת אהבה, ביום ב’ מדת יראה, וכן כולם יִרְאֶה על מדותיו לתקנם כאמור מדה אחת ביותר. ואם לא די לו, יקום על המדה עד שיבררנה. ואמר מורי שהוא נהג כך בתחילה, שהיה מפנה לבו מלמודו מכל עסקיו לעיין שעה או ב’ שעות בכל יום במדה אחת, עד שנתבררה אצלו צלולה גמורה.

ובשבת בא תוספת קדושה בכל אדם לפי מדרגתו, וכל אדם הרוצה לעבוד את ה’ מרגיש בעצמו בכל ערב שבת כשבא להתפלל מתעורר בו חשק יותר, צריך לחזור ולחשוב במידה שלו כאמור. וזהו “והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו” (שמות טז, ה), כי הששת ימים הם הם הכנה לשבת…

ערב שבת הוא זמן מיוחד המסוגל לזיכוך המידות שבאדם. מתוך כך מתבאר מזמור קז בדרכו של הבעש”ט:

וזהו שיסד הבעש”ט זללה”ה נשמתו בגנזי מרומים לומר בכל ערב שבת מזמור קז. כי מחמת שצריך לזכך עצמו יותר ויותר בעת ההוא, ושם נזכרו ד’ שצריכים להודות, והא’ – “תעו במדבר” הוא לשון דיבור, שכשבא להתפלל הוא תועה בהדיבור ואינו יכול להביא מדותיו כולן בהדיבור. כי צריך לבוא עם כל המידות בהדיבור ולשום כל חיותו בהדיבור, שלא ישאר שום מידה לחוץ. ולפעמים אינו יכול לעשות כן, מחמת שהיה מקושר כל השבוע בעסקיו, וזהו “תעו במדבר” וגו’. “עיר מושב” וגו’ הוא לשון התעוררות. התקנה הוא: “ויצעקו” כו’, צעקה היא בלא דיבור, “לה'” שירחם עליו לעזרהו, והבא ליטהר כו’…

“כל אכל תתעב נפשם” הוא לפעמים אינו טועם טעם ותענוג מעבודתו, כחולה שאוכל ואינו טועם טעם, אזי גם כן התקנה – “ויצעקו” גו’. וכן “ישבי חשך” שהוא בחשכות השכל. “יורדי הים” גו’ קאי על אותן שהם במדרגה שהולכים בעולמות עליונים בתפילתם, ולפעמים באה חס ולשום פניה או שום ניצוץ גבהות, אזי “יעלו שמים ירדו תהומות” חס ושלום, אזי “ויצעקו” גו’.

(מאור עיניים בשלח ד”ה בפסוק והיה משנה)

על פי הבעש”ט הנידון במזמור זה הוא גאולת הכוחות הקדושים שה’ נתן באדם. הבעש”ט גילה שביום שישי לפני כניסת השבת זו העת המסוגלת להביא גאולה לכל הכוחות שבמידה מסויימת הלכו לאיבוד בששת ימי המעשה, ונמצאים בבחינה של גלות: דיבור שאינו מכוון ובלי דעת ולב (“תעו במדבר”), חוסר טעם ותענוג מעבודת ה’ (“כל אכל תתעב נפשם”), חשכות השכל (“יושבי חשך”), גבהות מחמת מדרגה רוחנית גדולה (“יורדי הים”). מה שצריך לעשות עבור זה הוא לזעוק אל ה’ בצעקת הלב[1].

החידוש הגדול והמעודד שבדרשת הבעש”ט את המזמור הוא שהקב”ה ברחמיו ובחסדיו מאפשר לנו לגאול את הכוחות הללו על ידי שאנו זועקים אל ה’ בצר לנו שיוציאנו ממצוקותינו. ה’ יתברך רוצה להושיע אותנו, לגאול את הכוחות שלנו ולהחזיר אותם בחזרה אליו, והוא נענה לצעקה הזו. על פי זה מובנת הפתיחה של המזמור, העוסקת בקריאה לכולם להודות לה’ על חסדו הגדול: “הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו”. גם ההקשר לפסוק הבא מובן לפי דרכו של הבעש”ט: “יאמרו גאולי ה’ אשר גאלם מיד צר” – גאולי ה’ הם הכוחות שבאדם, שה’ גואל אותם מיד הס”מ שתפקידו למשוך ולהפריד אותם מאת ה’[2].

כל אחד ראוי לצעוק לה’ על גאולת כוחות נפשו

על הבעש”ט עצמו מסופר שהיה מאריך שעות רבות בתפילת מנחה של ערב שבת והיו מגיעות אליו רבבות של נשמות הזקוקות לתיקון, והוא היה מתקן אותם (שבחי הבעש”ט (מהד’ מעיינותך) אות לז). הדבר מתאים למאמר נוסף משמו של הבעש”ט, שם מופיע מאמר מפורט יותר על דרך הקבלה, הכולל צירופים רבים, רמזים וייחודים, דרכם יש לפעול את פעולת המזמור בערב שבת:

פירוש על “הודו” (-תהלים קז) שתיקן החסיד המקובל מופת הדור גדול בישראל מורנו הרב ישראל בעל שם טוב זצוק”ל מקהילת קודש מעזיבוז, על העלאת הניצוצין שנפלו בקליפה כל ימי השבוע:

הודו לה’ כי טוב וגו’. פירוש, שכבר נודע שאין לך שום דבר בעולם שלא יהיו בו ניצוצות קדושות רק שהם מתלבשים שם בסוד הגילגול, והן עצמן סוד של שבעה מלכים דמיתו, שהם צריכים תיקון על ידי מעשה התחתונים, ובערב שבת הם עולים מהתלבשות הקליפות, לגדר הקדושה, עד שבת העליון….

(בעש”ט עה”ת יתרו כו)

המאמר שם ממשיך ועובר פסוק אחר פסוק במזמור, ומפרט סודות רבים, צירופים וכוונות בספירות העליונות. בתוך כך, מדובר שם גם על תיקון של נשמות שנפלו לבין הקליפות[3]. אולם עיקר האמור שם סובב על פי הרעיון היסודי שיש באדם כוחות גדולים שיצאו לשביה בגלל הירידה שבמשך השבוע, ובשבת אפשר להעלות אותם על ידי זעקת הלב. 

ליסוד הזה יש שייכות לכל אדם, גם אם אינו מבין בייחודים וצירופים. אותם גדולי החסידות שדיברו על העניינים העליונים הללו גם הודיעו שניתן להגיע אל אותם תיקונים על ידי כוונת לב פשוטה. בהמשך דברי המאור עיניים שהובאו לעיל הוא כותב: “אף על פי שאינו רואה שום דבר ואינו יודע לכוון כוונות, מכל מקום כשמשים החיות בהדיבור… נעשו ייחודים למעלה, כיון שעושה כפי שאפשר לו ויכולתו” (מאור עיניים, שם). המשמעות המעשית שיש כאן לכל אדם היא להכיר בכך שיש בנו כוחות רבים שנשארו בשבי, ולזעוק ולהתפלל על כך שה’ יחזיר ויגאל את הכוחות הללו, ואנו נחזור להיות דבוקים בו לגמרי. ויחד עם זה, להשתדל כמה שאפשר באמת לדבק אל ה’ את כוחותינו, מחשבותינו, דיבורנו ומעשינו, שיהיו כולם מחוברים אליו.

[בחלק הבא של השיחה יתבארו פסוקי המזמור בדרך הפשט, לאור דרשת הבעש”ט שסללה את הדרך בביאור המזמור, ונראה בע”ה כיצד הם מכוונים למהלך גלותו וגאולתו של עם ישראל, ונלמד ממנו בע”ה תובנות חשובות לדורנו זה.]

[1] יסוד זה של מהות הצעקה האמור בדברי המאור עינים הוא כדברי הזוהר הקדוש (ח”ב כ’ ע”א) המשווה בין לשונות שונים של תפילה: “צעקה – שצועק ואינו אומר כלום. אמר רבי יהודה: הלכך צעקה גדולה מכולן, שצעקה היא בלב. הדא הוא דכתיב: ‘צעק לבם אל ה’ (איכה ב,יח)… וזה קרובה להקב”ה יותר מתפילה ואנחה”.

[2] בהמשך יתבררו הדברים גם בדרך הפשט.

[3] יש לציין בהקשר זה שבכתבי האר”י הקדוש מובא גם על משה רבינו שהיה מתקן נשמות נפולות דווקא בערב שבת: “הנה משה רבינו ע”ה הוא משתדל בזהירות ובזריזות גדול בכל ערב שבת להעלות כל ניצוצות הנשמות הניתנות בעמקי הקליפות ואינם יכולות לעלות משם, וכן הנשמות של בני אדם התחתונות שאין בידם מעשים טובים הראויים לעלות, בסוד תוספת שבת. הנה משה רבינו ע”ה בכל ערב שבת יורד הוא וכמה רבבות נשמות צדיקים אחרים עמו אשר בעולם הבא כל אחד כפי בחינתו, יורד ומעלה את הנשמות של התחתונים של המתים ושל החיים כל אותם שאינם יכולות לעלות מעצמן כנזכר” (שער הכוונות, קבלת שבת דרוש א).