שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 272 | כג שבט תשפ”ד

(א) הַלְלוּ יָהּ הוֹדוּ לַה’ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (ב) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה’ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ: (ג) אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת: (ד) זָכְרֵנִי ה’ בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ: (ה) לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ לְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֶךָ: (ו) חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ הֶעֱוִינוּ הִרְשָׁעְנוּ: (ז) אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ לֹא זָכְרוּ אֶת רֹב חֲסָדֶיךָ וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף: (ח) וַיּוֹשִׁיעֵם לְמַעַן שְׁמוֹ לְהוֹדִיעַ אֶת גְּבוּרָתוֹ: (ט) וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף וַיֶּחֱרָב וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר: (י) וַיּוֹשִׁיעֵם מִיַּד שׂוֹנֵא וַיִּגְאָלֵם מִיַּד אוֹיֵב: (יא) וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר: (יב) וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ: (יג) מִהֲרוּ שָׁכְחוּ מַעֲשָׂיו לֹא חִכּוּ לַעֲצָתוֹ: (יד) וַיִּתְאַוּוּ תַאֲוָה בַּמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֵל בִּישִׁימוֹן: (טו) וַיִּתֵּן לָהֶם שֶׁאֱלָתָם וַיְשַׁלַּח רָזוֹן בְּנַפְשָׁם: (טז) וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה’: (יז) תִּפְתַּח אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן וַתְּכַס עַל עֲדַת אֲבִירָם: (יח) וַתִּבְעַר אֵשׁ בַּעֲדָתָם לֶהָבָה תְּלַהֵט רְשָׁעִים: (יט) יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה: (כ) וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב: (כא) שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם: (כב) נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם נוֹרָאוֹת עַל יַם סוּף: (כג) וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית: (כד) וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ: (כה) וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה’: (כו) וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר: (כז) וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת: (כח) וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים: (כט) וַיַּכְעִיסוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם וַתִּפְרָץ בָּם מַגֵּפָה: (ל) וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה: (לא) וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם: (לב) וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם: (לג) כִּי הִמְרוּ אֶת רוּחוֹ וַיְבַטֵּא בִּשְׂפָתָיו: (לד) לֹא הִשְׁמִידוּ אֶת הָעַמִּים אֲשֶׁר אָמַר ה’ לָהֶם: (לה) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם: (לו) וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ: (לז) וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים: (לח) וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים: (לט) וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם וַיִּזְנוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם: (מ) וַיִּחַר אַף ה’ בְּעַמּוֹ וַיְתָעֵב אֶת נַחֲלָתוֹ: (מא) וַיִּתְּנֵם בְּיַד גּוֹיִם וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם שֹׂנְאֵיהֶם: (מב) וַיִּלְחָצוּם אוֹיְבֵיהֶם וַיִּכָּנְעוּ תַּחַת יָדָם: (מג) פְּעָמִים רַבּוֹת יַצִּילֵם וְהֵמָּה יַמְרוּ בַעֲצָתָם וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֹנָם: (מד) וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם: (מה) וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָיו: (מו) וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים לִפְנֵי כָּל שׁוֹבֵיהֶם: (מז) הוֹשִׁיעֵנוּ ה’ אֱלֹוקֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ: (מח) בָּרוּךְ ה’ אֱלֹוקֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן הַלְלוּ יָהּ:

“מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה’ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ” – להרבות בשבחי ה’ ככל האפשר ומתוך כוונת הלב

פשט הפסוק לכאורה אינו מובן

במהלך הכללי של מזמור קו ובמסרים העולים ממנו עסקנו בתחילת ביאור מזמור קה. כעת נתמקד בסוגיות נקודתיות הקשורות בפסוקי המזמור. הפרשנים וגם חז”ל התקשו בביאור הפסוק: “מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תְּהִלָּתוֹ” (פס’ ב). משום שגם אם לא ניתן להשמיע את כל תהילות ה’, מכל מקום למלל את גבורות ה’ כן אפשר לעשות. יתרה מזו, ישנם פסוקים שבהם דוד המלך מתאר שכן מספרים את כל תהילות ה’ ונפלאותיו: “למען אספרה כל תהלתך בשערי בת ציון” (תהילים ט, טו), אודה ה’ בכל לבי, אספרה כל נפלאותיך” (שם, ב), “לַשְׁמִעַ בקול תודה לספר כל נפלאותיך” (שם כו, ז), “ואני קרבת אלוקים לי טוב, שתי בה’ אלוקים מחסי לספר כל מַלְאֲכוֹתֶיךָ (-מעשיך (רד”ק))” “שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו” (שם קה, ב).

רד”ק תירץ שעל הניסים האישיים שמתרחשים לאדם הוא לא יכול להודות, ועליהם נאמר “מי ימלל”, כי האדם לא באמת יכול לדעת את כל הניסים שה’ עושה עמו. אולם על התשועות הגלויות במלחמות שהוא עושה כנגד אויביו כן ניתן להודות ולספר את הכל (רד”ק תהילים קו, ב). אמנם לכאורה ישנו דוחק גדול בהסבר זה, שהרי גם אירועים של תשועה גלויה כמו מלחמות יכולים להכיל אינספור ניסים נסתרים קטנים וגדולים שהאדם לא יכול לספר את כולם. מה גם שבפשטות הפסוקים האחרים שהובאו לעיל שבהם כן מספרים על כל נפלאות ה’, נאמרו גם על ניסים אישיים. מצודת דוד מבאר שהמילה “כל” בפסוק “מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו” נאמרה גם על הגבורות, כלומר שלא ניתן למלל את כל גבורות ה’ (מצודת דוד תהילים קו, ב). אך גם בתירוץ זה ישנו קושי לכאורה כי אמנם מצוי שמילה בתחילת הפסוק תהיה מוסבת גם על סיומו, אך זהו דוחק גדול להסביר שמילה שנמצאת בסיום הפסוק תהיה מוסבת על תחילתו. משום שיוצא שהפסוק שואל שאלה שלכאורה עומדת בפני עצמה: “מי ימלל גבורות ה'”, מתוך כוונה שסופו של הפסוק, שגם הוא עומד בפני עצמו, יסביר את הכוונה בתחילתו.

נראה שהכוונה שאין להסתפק בהודאה חלקית אלא להשתדל לשבח על הכל

נראה להבין שהביטוי “מי” – “מי ימלל” – משמש כאן במשמעות שאשרי מי שיעשה כך, כמו בפסוקים: “מי האיש ירא ה’ יוֹרֶנּוּ בדרך יבחר” (תהילים כה, יב), “מי האיש החפץ חיים אֹהֵב ימים לראות טוב” (שם לד, יג), “מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'” (שם קז, מג). כלומר בפשט הפסוק הכוונה היא שאשרי מי שימלל גבורות ה’ וישמיע כל תהילתו. והמציאות של השמעת כל תהילתו של ה’ מתקיימת בזה שהאדם משתדל לספר כל מה שהוא יודע ויכול למלל, והוא מספר את כל מה שיש לו להגיד על תהילת ה’. וכמו בפסוקים דומים רבים: “בשפתי ספרתי כל משפטי פיך” (שם קיט, יג). כך גם בפסוק הנאמר כל בוקר בפסוקי דזמרה: “הללוהו כְּרֹב גֻּדְלוֹ” (שם קנ, ב) – וכי אפשר להלל את ה’ לפי רוב גודלו[1]? אלא ודאי הכוונה שנעשה כמיטב יכולתנו בהתאם לרוב גודלו. וכן: “מה אשיב לה’ כל תגמולוהי עלי? כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא” (שם קטז, יב-יג), אנו אמנם לא יכולים להשיב לה’ כל תגמוליו, אך לפחות נושאים כוס ישועות וקוראים בשמו, שזה מה שאנו מסוגלים. 

על פי זה הדגש בפסוק “מי ימלל” איננו להתיימר לומר שאין לה’ יותר גדלות ותהילה מעבר למה שאמרנו. אלא הדגש הוא להשתדל לא להותיר שום דבר שאנו יכולים להודות עליו ולהשמיע עליו את תהילת ה’ – מבלי שעשינו זאת. אין להסתפק בהודאה על דבר אחד או על חלק ממה שאנו יכולים להודות, אלא צריך להתאמץ להודות ולהשמיע את כל תהילתו.

כל עוד משבחים את ה’ מתוך חיבור פנימי יש להרבות בכך עוד ועוד

המשמעות המעשית של האמור לעיל היא שחשוב להוסיף כמה שיותר תודות לה’, שבחים, ברכות והילולים, וממש להרבות בכך כמה שרק נוכל. אמנם חז”ל ברוח קודשם דרשו את הפסוק “מי ימלל” אחרת:

מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא (רש”י: בקביעות ברכה), דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב “מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו” (תהילים קו, ב), למי נאה למלל גבורות ה’ – למי שיכול להשמיע כל תהלתו.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: המספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא יותר מדאי – נעקר מן העולם, שנאמר: “הַיְסֻפַּר לו כי אדבר, אם אמר איש כי יְבֻלָּע” (איוב לז, כ).

(מגילה יח ע”א)

לכאורה משמעות הדברים היא שצריך דווקא למעט בסיפור שבחי ה’, ואין נאה לנו למלל אותם. אך כיצד הדברים מתיישבים עם העובדה שאנו כן מרבים בשבחו של מקום, בין אם באמירת פסוקים ותפילות ובין אם באמירת פיוטים וזמירות? בביאור מזמור סה הרחבנו בבירור סוגיה זו. עסקנו שם בשיטות הראשונים השונות כיצד ליישב את דברי חז”ל בכמה מקומות בעניין זה, ובשאלה העקרונית האם תהילתו של הקב”ה מתבטאת בזה שהאדם עומד לפניו בשתיקה, נאלם דום מול גדולתו המרוחקת שאיננה ניתנת לתיאור במילים, או שמא נכון יותר לתקשר עם הקב”ה ביתר חופשיות וקירבה, ולהלל ולשבח אותו ככל שאנו מסוגלים. מסקנת הדברים הייתה שיש להבין ש”מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום” מצביע רק על בעייתיות להוסיף שבחים בתפילת העמידה, ולשנות מהנוסח שקבעו אנשי כנסת הגדולה. וכי אנחנו יודעים טוב מהם איך נכון לשבח את ה’? אם בכל זאת מישהו בוחר להוסיף על השבחים שהם קבעו, נראה שהוא סבור שבמתכונת המצומצמת שהם תיקנו אין מספיק שבח לה’. על אדם כזה הביעו חז”ל ביקורת (ראה ברכות לג ע”ב): וכי סיימת לומר את כל שבחיו של הבורא?

לעומת זאת, “המספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא יותר מדאי – נעקר מן העולם” בא ללמד הוראה אחרת לגמרי. משמעות הביטוי “יותר מדאי” בלשון חז”ל מתייחס לפעולה שנוצרה למען מטרה ראשונית, אך היא ממשיכה עוד ועוד למרות שהמטרה כבר הושגה. היא כביכול ממשיכה לפעול ‘על אוטומט’, בלי קשר להשגת המטרה[2]. בהקשר של אמירת שבחים, מטרת השבחים היא לבטא הערצה ויראת רוממות כלפי ה’; אך כאשר ממשיכים בכך “יותר מדאי”, וכבר לא מכוונים לחבר את הלב להתפעמות מגדלות ה’ ומטובו הגדול, יוצא שהשבחים ממשיכים אבל ההערצה והרוממות כבר לא קיימות. לפיכך אין בזה סתירה למנהג לשבח את ה’ בכל מיני שבחים, הן בשירי דוד והן בפיוטים וסליחות. כל עוד הדברים נאמרים מתוך חיבור וכוונה, כל אחד כפי כוחו, אין בזה כל בעיה של לשבח “יותר מדאי”. אדרבה, מותר לנו לתקשר עם אבינו שבשמיים באופן חופשי, והדבר אף רצוי, ואינו מצומצם ומוגבל לנוסחים שקבעו אנשי כנסת הגדולה בלבד. ואולם כל זאת רק כשהדבר לא נעשה בריבוי כזה שכבר מנותק מלבו של האדם.

צריך להאמין שסיפור שבחי ה’ משמעותי ומשפיע גם אם קשה לראות זאת

כאשר באים לשבח את ה’, אחד היסודות החשובים ביותר זה האמונה שלשבחים הללו יש משמעות וכוח. בביאור מזמור ק”ג הרחבנו בכך שהברכות והשבחים שאנו אומרים פועלים במציאות ומגדילים את גילוי מלכותו של הקב”ה. הם אלו שכביכול נותנים לקב”ה יותר כוח להשפיע את טובו ומלכותו בעולם בגילוי ולא בהסתר. כל שבח ושבח שאנו אומרים לקב”ה הוא משמעותי! זו איננה עוד אמירה בעלמא, אלא פעולה רבת השפעה! מתוך האמונה הזו האדם מקבל יותר חשק ורצון להוסיף ולשבח את ה’ בכל ליבו. כל פסוק של שבח, וכל פיוט שמהלל את הקב”ה, הוא הזדמנות עבורו שהוא לא ירצה להחמיץ.

אמנם על פי רוב קשה לראות באופן מוחשי את ההשפעה של אמירת שבחי ה’. וכי בזכות כמה מילים שאנו אומרים ישתנה העולם, חילול ה’ הנורא ייפסק ומלכות ה’ תתגלה? התחושה היא שאפילו אם אנחנו מאמינים שהשירה שלנו נותנת כוח לה’, אבל הרי סוף סוף זו פעולה כל כך קטנה שקשה מאד להאמין שיש לה ערך אל מול התיקון העצום שצריך לתקן בבריאה. כביכול מה כבר יכולה להועיל תרומה קטנה כזו לחסרון הכל כך גדול שכרגע קיים בבריאה.

שאלה זאת מכוונת אותנו לאחת הנקודות היסודיות ביותר של היותנו בני אברהם, יצחק ויעקב. ישנו עקרון רוחני חשוב ביותר שהיווה את אבן הבנין של אבותינו ואמותינו הקדושים בייסוד עם ישראל. יעקב אבינו נקרא על שם זה שהוא אחז בעקב עשיו בצאתם מבטן אמם. זה לא ענין של מה בכך. זו הסיבה שהוא נקרא כך, וזה מעיד על כך שהאחיזה בעקבו של עשיו היא היסוד המהותי ביותר של יעקב. ואולם לכאורה צריך לשאול מדוע יעקב אבינו אחז בעקב עשיו. הרי לכאורה לא היתה כל תועלת באחיזתו, כיון שעשיו כבר יצא ראשון ולו משפט הבכורה?

ענה על כך רבי משה מרדכי מלעלוב זיע”א:

אלא הענין הוא שכאשר איש הישראלי חפץ לפעול לעצמו דבר מה בכל ענין שהוא, אזי גם אם לפי ראות עיניו לא יצלח ולא יהיה שכר לפעולתו, ונראה לו שלא יפעל מאומה על ידי מעשהו זה, אפילו הכי חלילה לו מלהרפות ידיו בכל פעולה שהיא, ולא עליך המלאכה לגמור, שיהודי צריך לעשות ולא להועיל; יעשה עד כמה שידו מגעת וה’ יגמור בעדו.

ומטעם זה אחז יעקב בעקבו של עשו אחיו, הגם שלפי ראות העין לא היה בכוחו לשנות כבר את סדרי הבריאה, מכל מקום לא מנע עצמו מלעשות פעולה כל שהיא לזכות בבכורה. כי יהודי צריך לעשות עד כמה שידו מגעת ללא חשבונות אם יפעל דבר מה בפעולתו זו אם לאו. ובאמת לסוף עשתה פעולתו פירות, ומכר עשו בכורתו ליעקב.

(ברכת משה, תולדות ד”ה וידו אוחזת (הראשון))

יעקב אבינו באמת לא ראה כיצד תוכל האחיזה בעקב עשיו לעכב אותו מלקחת את הבכורה, ואף על פי כן הוא עשה כל מה שביכולתו. לבסוף אכן פעלו הדברים את פעולתם באופן רוחני והוא הצליח בהמשך לקנות את הבכורה. כעין זה אנו רואים גם אצל שאר אבותינו ואמותינו הקדושים. אברהם אבינו התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, למרות שלא היה ברור כיצד הדבר יגרום לכך שזרעו ינחל אותה בעוד מאות שנים. שרה, רחל ולאה, נתנו את שפחותיהן לבעליהן כדי שיזכו ללדת בעצמן, אף שזו פעולה שאין לה השפעה ישירה מובטחת. לא היה זה אלא מתוך אמונה שמוטל עלינו לעשות את המעט שבידינו לעשות, וה’ יגמור בעדנו. כך גם במאבק של יעקב עם המלאך; לכאורה איזה סיכוי יש לאדם להיאבק עם מלאך? מה חשב לעצמו יעקב כשניגש למאבק חסר סיכוי שכזה? אלא זהו הקו היסודי שמתווים לנו אבותינו הקדושים – לפעול מה שאנו מסוגלים, גם אם זה נראה מעט, ולהאמין שיש לכך השפעה משמעותית שעוד תתגלה. על שם האחיזה בעקב עשיו קיבל יעקב את שמו, ועל שם המאבק עם המלאך נוסף לו גם השם ישראל – שמות שמלווים גם אותנו לדורות כעם ומעידים על מהותנו כמי שלא נמנעים מן הפעולות שנראות קטנות אך באמת הן רבות משמעות, והן מכריעות את הכף לטובה ולישועה.

כך למרות שאיננו רואים את ההשפעה הישירה של השבחים שאנו אומרים, עלינו להרבות בהם ככל יכולתנו, ולהאמין שבאמת יש להם השפעה על גילוי כבוד מלכות ה’ בעולם, וממילא על מצבם של עם ישראל בגשמיות וכל שכן ברוחניות.

[1] רוב הוא בדרך כלל במשמעות של הרבה; ואפילו אם הכוונה במשמעות של רוב ומיעוט, וכי אנו יכולים להלל את ה’ לפי רוב גודלו?

[2] בלימוד מזמור קו היו חידושים כדרכה של תורה ביחס להבנת המושג “יותר מדאי”, והתחדדו דברים שלא נאמרו בביאור מזמור סה. לאור זאת נעשו מספר שינויים במה שנכתב בביאור מזמור סה. לתועלת הלומדים, אנו מצרפים כאן את הפיסקאות מתוך ביאור סה הנוגעים להבנת המושג “יותר מדאי”, שבהם נעשו השינויים:

לפי מה שהתבאר מיושבת הגמרא בברכות, שהביאה את המעשה בשליח הציבור שעבר לפני רבי חנינא, כי הוא הוסיף על השבחים שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בברכת אבות. גם מה שנאמר בגמרא במגילה: “מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא” – מיושב, שהבעיה היא דווקא במסגרת התפילה. אולם כפי שכבר הודגש, הגמרא שם המשיכה ואמרה באופן כללי שאין לספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא “יותר מדאי”. כדי להבין זאת, יש לחדד את משמעותו של הביטוי “יותר מדאי”, מתוך התבוננות בכמה מקורות בגמרא שבהם הוא מופיע.

נאמר בגמרא שאם הציעו לאדם לעבור לפני התיבה עליו לסרב תחילה, ולא להראות להוט להיות שליח ציבור, “ואם אינו מסרב, דומה לתבשיל שאין בו מלח” (ברכות לד ע”א). בד בבד אסור לו גם לסרב בתוקף, “ואם מסרב יותר מדאי – דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח” (שם). הסירוב דומה למלח, אם הוא נעשה במידה הנכונה הוא משביח את התבשיל, ואם הוא נעשה “יותר מדאי” הוא יוצא מגבול הטעם הטוב, ואינו מוסיף אלא רק גורע.

במקום אחר הגמרא מספרת שרבה בר בר חנה, במסגרת ההכנות לחתונת בנו, לימד את החתן את הלכות בציעת הפת. ההלכה שהם למדו היתה: “אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים. רב חסדא אמר: מפי רוב העונים”. הסיבה שממתינים מלבצוע היא שעניית אמן היא חלק מהברכה; מדוע, אם כן, לא מחכים גם למיעוט? רב חסדא משיב על כך: “שאני אומר, כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה” (שם מז ע”א). גם עניית אמן היא דבר שכאשר הוא נעשה במידה מוגבלת הוא משובח וטוב, אך אם מאריכים בה יותר מכולם זה כבר נעשה חסר טעם ואין בזה כל שבח.

זוהי גם כוונת הגמרא שמספרת על תלמיד אחד שהיה שליח ציבור בפני רבי אליעזר, והיה “מאריך יותר מדאי”, ואחר שהיה “מקצר יותר מדאי”, עד שחבריהם התאוננו על כך בפני רבם (שם לד ע”א). יש מידה של אריכות ומידה של קצרנות שהם טובות וראויות, אך אם מגזימים בהם יש בכך טעם לפגם. כעין זה גם במקורות רבים נוספים: “אין גוזרין יותר משלוש עשרה תעניות על הציבור לפי שאין מטריחין את הציבור יותר מדאי” (תענית יד ע”ב), “כל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה” (מועד קטן כז ע”ב), ועוד רבים. הצד השווה בכל המקומות בהם משתמשים חז”ל בביטוי זה הוא שמדובר בפעולה מסוימת שנוצרה למען מטרה ראשונית, אך היא ממשיכה עוד ועוד למרות שהמטרה כבר הושגה. היא כביכול ממשיכה לפעול ‘על אוטומט’, בלי קשר להשגת המטרה.

לפי זה מובנים היטב דברי הגמרא בנושא שלנו, וגם המנהג מיושב. האיסור להרבות בשבחו של הקב”ה “יותר מדאי” פירושו להרבות באופן שיש בו טעם לפגם. יש גבול עד כמה אדם יכול לספר בשבחו של מקום ועדיין להיות מחובר ומכוון אל מה שהוא אומר. כשאדם מוסיף עוד ועוד שבחים, בשלב מסוים זה הופך להיות דקלום שאיננו מחובר ללבו של האדם, ונאמר כבר מהשפה ולחוץ. מטרת השבחים היא לבטא הערצה ויראת רוממות כלפי ה’; אך כאשר ממשיכים בכך “יותר מדאי” השבחים ממשיכים אבל ההערצה והרוממות כבר לא קיימות. אמירות כאלו אינן באמת שבח לקב”ה, הן “יותר מדאי” ולכן הן פסולות, וכדברי הגמרא שהובאה לעיל: “המספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא יותר מדאי – נעקר מן העולם”.

לפיכך אין בזה סתירה למנהג לשבח את ה’ בכל מיני שבחים, הן בשירי דוד והן בפיוטים וסליחות, כנזכר לעיל. כל עוד הדברים נאמרים מתוך חיבור וכוונה, כל אחד כפי כוחו, אין בזה כל בעיה של לשבח “יותר מדאי”. לאור זה גם מובן שמותר לנו לתקשר עם אבינו שבשמיים באופן חופשי, והדבר אף רצוי, ואינו מצומצם ומוגבל לנוסחים שקבעו אנשי כנסת הגדולה בלבד, כל זמן שזה לא נעשה בריבוי כזה שכבר מנותק מלבו של האדם.

כאמור, המסקנה של הכרעה זו היא רבת משמעות לגבי אופי העמידה שלנו לפני ה’. השיטה המגבילה את אמירת השבחים מחייבת יחס מרוחק בינינו לבין ה’ יתברך; לעומת זאת, המסקנה שמותר לשבח את ה’ באופן חופשי, משמעותה שהתקשורת בינינו לבינו יכולה ואמורה להיות זורמת, חיה ומבטאת ואף יוצרת קירבה. כאשר האדם העומד לפני ה’ חש את רגשותיו גואים בשבח ובהלל לה’ – אם על הבריאה, אם על חייו הפרטיים, או על כל דבר אחר – ומבטא זאת בדיבור ממש, הרי שרגשות אלו מקבלים ממשות, והקשר שלו עם אבינו מלכנו מתחזק ומתעצם.