תפריט
בע"ה
(א) בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה’ ה’ אֱלֹוקַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ: (ב) עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה: (ג) הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ: (ד) עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט: (ה) יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד: (ו) תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם: (ז) מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן: (ח) יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם: (ט) גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ: (י) הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן: (יא) יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם: (יב) עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל: (יג) מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ: (יד) מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ: (טו) וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד: (טז) יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה’ אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע: (יז) אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ: (יח) הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים: (יט) עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ: (כ) תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר: (כא) הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם: (כב) תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן: (כג) יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב: (כד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה’ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ: (כה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת: (כו) שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ: (כז) כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ: (כח) תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב: (כט) תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן: (ל) תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה: (לא) יְהִי כְבוֹד ה’ לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה’ בְּמַעֲשָׂיו: (לב) הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ: (לג) אָשִׁירָה לַה’ בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹוקַי בְּעוֹדִי: (לד) יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה’: (לה) יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה’ הַלְלוּ יָהּ:
בחלקים הקודמים של ביאור המזמור עסקנו בהתבוננות של דוד המלך על העושר והגיוון הנפלא שבבריאה, אותם הוא מפרט במזמור זה. אמנם עצם קיומו של עושר כזה בבריאה מעורר שאלה. כאשר הרמח”ל דן בפרק הראשון במסילת ישרים “בביאור כלל חובת האדם בעולמו”, לכאורה עולה מדבריו שם שם שעניינו של העולם הזה הוא רק להיות כפרוזדור לפני העולם הבא, וכמקום בו יקיים האדם מצוות שיזכו אותו בשכר בעולם הבא:
יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה’ ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה.
אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה: “העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא” (אבות ד, טז). והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחלה כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו, זכרונם לברכה: “היום לעשותם ומחר לקבל שכרם” (עירובין כב ע”א).
(מסילת ישרים, פרק א’)
אך אם המטרה של האדם בעולם הזה היא רק לקיים את המצוות, להצליח לעמוד בנסיונות ולא לעבור עבירות, לשם מה כל הגיוון האדיר וְהַיְּפֵהפֶה של הבריאה? לכאורה היה צריך לברוא עולם הרבה יותר פשוט, ובו להעמיד את האדם בפני ניסיון בסיסי; כעין מה שמצאנו אצל האדם הראשון, שהקב”ה ברא אדם, וברא עץ שאותו הוא אסר עליו לאכול, ואז היה לאדם ניסיון ברור האם לאכול מן העץ או לא לאכול ממנו.
מדברי המסילת ישרים לכאורה ניתן להבין שתכלית האדם היא רק העידון בעולם הבא, והדרך להגיע לכך היא בקיום המצוות בעולם הזה. לפי ההבנה הזו, יוצא שממש אין כאן קשר בין התכלית לבין האמצעים להגיע אליה. זה כמו שיש רצון לבנות טרקלין נעים וממוזג, שכדי להגשים אותו צריך לעבוד בחוץ בחום הקופח להתקין את המזגן. העבודה לקראת המטרה שונה לגמרי מהמטרה עצמה, והיא אפילו הפוכה ממנה לגמרי. כך לכאורה יוצא שבעולם הזה עמלים על קיום המצוות, אבל התכלית שהיא ההתענגות על קרבת האלוקים מקומה רק בעולם הבא. אולם המשך דברי המסילת ישרים סותר את ההבנה הזו. הוא ממשיך וכותב:
וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך. והוא מה שהיה דוד המלך אומר: “ואני קרבת אלקים לי טוב” (תהילים עג, כח). ואומר: “אחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש שבתי בבית ה’ כל ימי חיי” (שם כז, ד) וגו’, כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה. אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין והם הם המצות.
(שם)
המסילת ישרים כותב שהשלמות האמיתי היא הדבקות בו יתברך. אולם היכן מתקיימת הדבקות הזו, בעולם הזה או בעולם הבא? הוא מדבר כאן על “לכשיזכה האדם לטובה הזו”, וקודם הוא דיבר על כך שהעולם הזה הוא פרוזדור והתכלית היא העולם הבא; אז לכאורה הדבקות והטובה שהוא מדבר עליה היא רק בעולם הבא. אך מצד שני, הרי הפסוקים שהוא מביא מדברים על קרבת אלוקים שדוד המלך מתאר כאן בעולם הזה, ועל “שבתי בבית ה’ כל ימי חיי” בחיי העולם הזה! וכן כאשר המסילת ישרים משווה את הדבקות בה’ אל “כל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב” ודאי שהוא מתייחס לעולם הזה. לכאורה קשה להבין כאן האם הדבקות בה’ שהיא השלמות האמיתית היחידה היא מטרה שהאדם אמור להגיע אליה כאן בעולם הזה, או רק בעולם הבא.
המשך דבריו של המסילת ישרים מלמד בבירור שהדבקות בה’ או ההתרחקות ממנו הם בהכרח חלק מעבודתו של האדם כבר בעולם הזה:
והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החמריות אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם נסיונות לאדם; העוני מצד אחד והעושר מצד אחד, כענין שאמר שלמה: פן אֶשְׂבַּע וכחשתי ואמרתי מי ה’, ופן אִוָּרֵשׁ וגנבתי” (משלי ל, ט) וכו’; השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים. וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו, כן ישיגהו וישמח בו.
(מסילת ישרים, שם)
כאן מפורש שההתרחקות מן “הטוב האמיתי” שהוא קרבת ה’, והמלחמה על מנת להידבק בה’, שייכים כבר בעולם הזה. אם כן צריך להבין האם אכן התכלית מתקיימת רק בעולם הבא, או כבר בעולם הזה?
כאשר מתבוננים בדבריו של המסילת ישרים, מתגלה עומק נפלא ביותר. העבודה בעולם הזה איננה מנותקת במהותה מהדבקות שתהיה בעולם הזה. על מנת שנוכל לזכות לדבקות בעולם הבא, אנו צריכים להכשיר את עצמנו להיות ראויים לה. הדבקות שתהיה לעתיד לבוא היא דבקות עילאית ביותר בה’. אולם אין אפשר לחבר ולהדביק דבר אחד למשנהו אם אין תשתית נכונה להדבקה הזו. כשרוצים למשל להדביק לוח עץ אחד ללוח עץ אחר, צריך לשייף אותו ולהסיר ממנו את הבליטות והזיזים שיוצאים ממנו, שלא מאפשרים לו להידבק ללוח השני. כיוצא בזה גם בזוגיות: יתכן שגבר מסויים מאוד מתאים לאישה מסויימת ויש להם פוטנציאל לאחדות מדהימה; אך אם הוא לא דובר את השפה שלה, או שהוא כלל לא מכיר את המנטליות שלה ואת מה שהיא אוהבת או לא אוהבת, אז הוא לא יוכל באמת להתדבק בה. הוא צריך לעשות הכנה מסוימת, ורק אז הוא יוכל להתחתן איתה. כך גם אם הוא עדיין לא בשל לנישואין, שהוא צריך קודם כל להכין ולהכשיר את עצמו, ורק אז הוא יוכל להתדבק בה. העבודה הזו של הכנה לקראת הקשר והחיבור ביניהם קשורה מאוד באופייה לדביקות שתהיה.
כך גם בקשר בינינו לבין ה’. כאשר אנו נמצאים בעולם הזה, אנו מכשירים את עצמנו לקראת הדביקות בה’. אנו קונים כאן את היכולת להתחבר אליו. הרי אם אנו שטופים בעבירות, במידות רעות או בתאוות רעות, אנו ודאי לא נוכר להתחבר ולהתדבר בה’. כביכול לא תהיה ‘התאמה’ בינינו, ולא נוכל להתחבר אליו. לכן אנו צריכים להכשיר את עצמנו בעולם הזה, ולהרבות בתיקון המידות ובקיום המצוות: “רצה הקב”ה לזכות (-מלשון זיכוך[1]) את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות” (מכות כג ע”ב). וכמו שבקשר בין איש לאישה, כשהם רוצים לייצר את הקשר ביניהם ולהתחבר אז הם נפגשים ומשוחחים ומחזקים ויותר ויותר את ההכרה ההדדית ביניהם, עד שהדבקות ביניהם הולכת וגוברת ומתעורר בהם הרצון להתחתן – כך גם בעולם הזה אנו מתקרבים אל ה’ יותר ויותר ומכשירים את עצמנו לקראת הדבקות בו. אנו לא סתם עושים ‘עבודת התקנה’ מתישה כפי שהובא לעיל במשל מהתקנת המזגן, שאיננה חלק מהתכלית של הנאה מחדר ממוזג; אלא אנחנו בונים ומחזקים יותר ויותר את הדבקות עצמה בה’. זו ממש אותה דבקות! אנחנו מפתחים כאן בעולם הזה את אותה נקודה בדיוק שהיא זו שתהיה לנו בעולם הבא. ככל שנרכוש כאן את הדבקות בה’, כך נהיה ראויים להיות דבוקים בו בעולם הבא.
כבר בעולם הזה אנו צריכים לשאוף להגיע לדבקות שנהיה בה בעולם הבא: “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כֻּלְּכֶם היום” (דברים ד, ד). כך הסבירו גם בחסידות את הביטוי “עולמך תראה בחייך” (ברכות יז ע”א), שהאדם יכול כבר בעולם הזה להיות בבחינה של העולם הבא: “‘עולמך תראה בחייך’ יש לומר על ידי שיתקדש האדם בקדושה גדולה, אזי מרגיש תענוג עולם הבא בחייו’ (נועם אלימלך וירא ד”ה והשענו; וראה עוד שם בראשית ד”ה בראשית (הראשון); שם תרומה ד”ה או יאמר דאיתא; דגל מחנה אפרים פנחס ד”ה פנחס; ועוד). לכן המסילת ישרים מדגיש את השלמות כאן בעולם הזה. הוא לא עבר לדבר על משהו אחר, ואין כאן ערבוב בין הַשְּׁלֵמוּת בעולם הזה לבין העונג בעולם הבא. אלא השלמות בעולם הזה היא ממש אותה מציאות של עונג שתהיה בעולם הבא, ולכן היא ההכנה והכשרה אליה.
המסילת ישרים גם מדגיש שיש כאן עניין עוד יותר עמוק. ככל שיש לאדם הפרעות להתחבר למישהו, ובכל זאת הוא מנסה להתחבר אליו, זה עצמו יוצר אצלו את דבקות גדולה יותר. אהבה אמיתית היא אהבה שעמדה במבחן של ויתור הדדי, של השקעה אחד בשני, של מאמץ עבור השני, של לימוד זכות על השני ושל געגועים אליו. אם האהבה היא רק כעין תענוג תמידי שאיננו עומד לשום מבחן, אזי “תענוג תמידי אינו תענוג” (כתר שם טוב ח”א קכא; וראה נדה לא ע”ב).
ככל שהכיסופים שלנו לחיבור עם ה’ יהיו גדולים יותר, כך באמת נהיה יותר מחוברים אליו. ישנה עדות שהתגלתה לאחרונה[2] על כתב יד של החתם סופר זיע”א בו הוא כותב שהרמב”ן התגלה אליו וביאר לו שהפסוק “אהיה אשר אהיה” (שמות ג, יד) מלמד שה’ יהיה בלבו של האדם כפי מה שהוא רוצה שה’ יהיה אצלו. אדם שעובר התמודדויות וקשיים ואפילו הסתר פנים, הוא זה שיהיו לו הרבה יותר געגועים וכיסופים לחיבור עם ה’, מאשר מי שהחיבור הזה מוגש לו כביכול על מגש של כסף. לכן כל ההתמודדויות בעולם הזה בעצם נועדו להגדיל את הכיסופים שלנו לדבקות אליו, ואת המאמץ שאנו משקיעים במלחמה כנגד מה שמונע מאיתנו את הקירבה אליו. כך אנו זוכים לקרבה גדולה הרבה יותר. המלחמה שאנו נתונים בה בעולם הזה לא להימשך למטה לפיתויי העולם הזה, לנמיכות, לשקיעה, לעצבות ולדרדור, היא למעשה תרגול של שריר הכיסופים שלנו אל ה’. ובכך היא מגבירה יותר ויותר את הקשר שלנו אליו.
אם כן, המסילת ישרים מדבר על מציאות של קרבת ה’ ושל התרחקות ממנו כאן בעולם הזה. ההליכה אחר התאוות החומריות הן התרחקות מהדבקות בה’ ומהטוב האמיתי שאנו אמורים להגיע אליו כבר בעולם הזה. העולם הזה איננו רק מקום הרוע והעבודה הקשה, לעומת הטוב הנצחי בעולם הבא; אלא יש טוב גם בעולם הזה. יש לנו אפשרות להתקרב אל ה’ ולהתדבק בו בעולם הזה, או חלילה להתרחק ממנו ולאבד את הדבקות. העולם הזה הוא כעין דגם מזערי של העולם הבא. ההבדל הוא שכאן הדבקות שלנו אמורה להכשיר אותנו לדבקות בעולם הבא, ואילו בעולם הבא כבר לא נצטרך את התמודדויות ומלחמות, כי כבר רכשנו באמצעותן את ההכשרה וההכנה בעולם הזה.
לכן המסילת ישרים מדגיש: “ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים”; כלומר האדם יכול להגיע אל השלמות עוד לפני שהוא יצא מן הפרוזדור ונכנס בטרקלין. השלמות היא הדבקות, כפי שהוא כתב בתחילת דבריו, וכבר בעולם הזה האדם יכול לקנות את השלמות הזו ולהיות “האדם השלם”. עוד מדגיש המסילת ישרים ש”כפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו, כן ישיגהו וישמח בו”. אין כאן עניין של שכר ועונש בלבד. למעשה כלל לא מדובר כאן על שכר ועונש. יש כאן קנייה של שלמות שמכשירה את האדם להיות ראוי לדבקות האלוקית. לכן כפי השיעור שהוא רכש את השלמות והצליח להתקרב, כך הוא אכן ישיג את הדבקות. המסילת ישרים מוסיף גם שהוא “ישמח בו”. כי התוצאה של המאמצים והכיסופים והעמידה בנסיונות היא שמחה גדולה שבהשגת התוצאה של דבקות בה’ כאן בעולם הזה.
המסילת ישרים ממשיך:
ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו.
(מסילת ישרים, שם)
בהמשך דבריו הוא מרחיב ביכולת של האדם לתקן את העולם ולהעלות אותו, או חלילה לקלקל אותו. ואז הוא כותב:
והנה אחר שידענו זה, נבין מיד חומר המצוות אשר עלינו ויקר העבודה אשר בידינו. כי הנה אלה הם האמצעים המביאים אותנו אל השלמות האמיתי, אשר בלעדם לא יושג כלל. ואולם ידוע כי אין התכלית מגיע אלא מכח קיבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שימשו להגיעו. וכפי כח האמצעים ושימושם, כן יהיה התכלית הנולד מהם. וכל הפרש קטן שימצא באמצעים, תבחן תולדתו בבירור ודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקיבוץ כולם, כמו שכתבתי, וזה ברור.
(שם)
גם כאן אנו רואים בדבריו שעניינו של העולם הזה איננו רק עמידה בנסיונות וקבלת שכר על כך. אלא יש כאן אמצעים שבהם רוכשים את התכלית. ‘אמצעי’ משמעו שזהו דבר שמשמש מצד עצמו כדי להגיע למטרה. אם היה כאן רק ענין של שכר ועונש, זה לא היה נקרא ‘אמצעי’ אלא עבודה ושכר. כאשר מדובר על אמצעים ותכלית פירושו של דבר שיש כאן תהליך שהוא עצמו יוצר את המציאות של התכלית.
כך גם בהמשך דבריו:
מעתה ודאי הוא, שהדקדוק שידקדק על ענין המצות והעבודה, מוכרח שיהיה בתכלית הדקדוק כאשר ידקדקו שוקלי הזהב והפנינים לרוב יקרם. כי תולדתם נולדת בשלמות האמיתי והיקר הנצחי שאין יקר למעלה ממנו.
(שם)
מדובר כאן על כך שהעבודה היא זו שיוצרת בעצמה את השלמות. זו התולדה מהעבודה, ולא רק שכר עליה. היסוד הזה מתבאר עוד יותר כאשר הוא ממשיך ומסיים את הפרק:
ואמנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה אם קטן ואם גדול אלא להתקרב אליו יתברך ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן הנה כל עניני החומריות והתלוי בהם, עד שימשך אחריו יתברך ממש כברזל אחר אבן השואבת. וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקורבה הזאת, ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו. וכל מה שיוכל לחשוב שהוא מניעה לזה, יברח ממנו כבורח מן האש, וכענין שנאמר: “דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך” (תהילים סג, ט), כיון שביאתו לעולם אינה אלא לתכלית הזה, דהיינו, להשיג את הקירבה הזאת במלטו נפשו מכל מונעיה ומפסידיה.
(שם)
נאמר כאן בבירור שהמצוות הם אמצעים לקירבה, והתאוות והפניות הם מונעים לקירבה הזו. וכך גם כל המציאות שלנו בעולם הזה סובבת סביב יצירת הקירבה עם ה’. זה מה שאנו עושים כאן בעולם הזה. שבירת המחיצות של ענייני החומריות עליה מדובר כאן היא בוודאי בעולם הזה, וממילא ברור שכך גם הקירבה שמובילה לשבירה הזו. גם הפסוק “דבקה נפשי אחריך” שמובא כאן מתאר את הדביקות בה’ כמשהו שכבר התרחש, ולא כמשהו עתידי לעולם הבא. היא מתרחשת ברגע שאדם מצליח למלט נפשו מכל מונעי ומפסידי הדבקות, וזו התכלית שמתקיימת כבר בעולם הזה, ולא רק בעולם הבא.
חלק מהותי מהייעוד לשמו באנו לעולם ומהעבודה שלנו בו – הוא להתחבר אל הקב”ה, לחזק את האהבה אליו, להתקשר אליו, לשמוח בו, להרגיש אותו, לשיר לו ולהודות לו. זהו לא רק ‘חלק’ מהמשימה שלנו, אלא ממש התפקיד העיקרי. המשימה החשובה ביותר שיש לנו בחיינו היא להתדבק בה’. כל זה עושה את העולם הזה למקום מאוד טוב ומיוחד. לא רק ‘תחנת מעבר’ בלבד שאין קשר בין מה שמתרחש בה לבין היעד הסופי, אלא מקום שבו מתחיל ומתפתח הקשר והמפגש שלנו עם ה’, שיגיע לשיאו בעולם הבא.
על גבי ההבנה הזו נשוב להתבונן במזמור בו אנו עוסקים, מזמור קד, ובמגוון הברואים והמערכות המתוארים בו: השמש והירח, הים וזרימת הנהרות, הצמחיה העשירה ועוד. לשם מה כל אלו נבראו? הבריאה כולה נועדה כדי שנוכל לראות דרכה את ה’. המגוון והעושר של הבריאה הם אינספור דרכים שנפתחות לנו להיפגש עם גדלות ה’. בכל דבר שנסתכל בו נוכל לראות את ה’, אם רק נפתח את עינינו ולבנו לראות אותו.
העושר והגיוון יוצרים את האפשרות לדבקות גדלה והולכת עד בלי די. ככל שהמפגש עם הבריאה של ה’, עם השגחתו והנהגתו, הם יותר עשירים, זה יוצר דבקות יותר עשירה. כעין בחור שמכיר בחורה בפגישות שלפני החתונה, שההיכרות שלו היא רק מזווית יחסית מצומצמת. ברור שכאשר הם יחיו יחד באותו בית והוא יפגוש אותה במגוון של מקרים ומצבים, נקודת החיבור ביניהם תעמיק ותתעצם לאין ערוך. כאשר אנו מכירים את הקב”ה מהזווית שלו כ”בעל מלחמות”, ואחר כך מזווית נוספת של “זורע צדקות”, ואז גם “מצמיח ישיעות”, “פועל גבורות” וכו’, נוצרים יותר הכרה ויותר מפגש, וכך גם יותר דבקות. כך גם כאשר פוגשים את ה’ דרך המים, דרך נופים מדהימים שיש בעולם ודרך בעלי החיים המגוונים מאוד וכו’, אז פוגשים אותו יותר ויותר, ומתחברים אליו עוד ועוד.
אמנם לא תמיד קל ליצור את המפגש עם הקב”ה דרך הבריאה. כפי שהרחבנו בחלק הראשון של ביאור המזמור, יש בעולם רשעים ורישעה שיוצרים הסתרות וּמַקְשִׁים לראות את הטוב שבעולם. אך זו בדיוק העבודה שלנו, להביט על העולם במבט של אמונה ולחדור מבעד להסתרות אל הפגישה עם הקב”ה. כך אנו קונים את הדבקות דווקא על ידי ההסתרות, בקניין שלא יתאפשר לנו לעתיד לבוא – כאשר נהיה בעולם הבא שהוא כבר שלב של דבקות ללא הסתרות. זהו הייחוד של העולם הזה, וזו חשיבותה של השירה והשבח לה’ דווקא במציאות של העולם הזה: “אשירה לה’ בחיי, אזמרה לאלוקי עודי” (תהילים קד, לג), “אהללה ה’ בחיי, אזמרה לאלוקי בעודי” (שם קמו, ב). דווקא בעודנו בחיי העולם הזה אנו שרים לה’, וכוספים אליו ופוגשים אותו מתוך כל ההסתרים.
מתוך כך מתברר עוד עניין נפלא. אם תופסים את כל עניינו של העולם הזה רק כמקום של צבירת מצוות כדי לקבל עליהם שכר לעולם הבא, אז כשם שלא ברור לשם מה נברא העושר של הבריאה, על אחת כמה וכמה שלא מובן מה ייעודים של כל מיני בעלי חיים ייחודיים ופלאיים הנמצאים בקצוות נידחים של העולם. מדוע ברא ה’ תוכים מרהיבים ולווייתנים עצומים שאין כמעט אף אחד שיודע על קיומם? לשם מה נבראו במעמקי האוקיינוסים סוגי דגים שונים שמתקשרים באופן ייחודי ביותר בעזרת קרינה אינפרא-אדומה או אולטרא-סגולה? או בעלי חיים שמתמצאים בעולם בעזרת מערכות רדאר יוצאות דופן כמו מערכת הביו-סונאר של הדולפינים שמאפשרת להם לנווט באמצעות ההד שמוחזר אליהם מעצמים שונים ורק הם יכולים לקלוט אותו.
כל הפלאים הללו שמתגלים היום, נועדו בדיוק לזמן הזה, בו הם יתגלו. הם מרחיבים יותר ויותר את היכולת שלנו לפגוש את ה’ ולהתפעם מגדלותו. ככל שנתפעל יותר מהבריאה המדהימה שלו, כך נתחבר אליו יותר ויותר. אמנם אנחנו באופן אישי לא נראה את התנהגות הקופים באיזה יער באפריקה, אבל הקב”ה ברא אותם שם כדי שיבואו חוקרים ויצלמו אותם ויתעדו אותם ויפיצו את התיעוד עד אלינו, כך שנוכל לראות אותם ולהתפעם מהבריאה החכמה והטובה של ה’.
[1] כדברי הבעש”ט: “כך הקדוש ברוך הוא צוה לנו תרי”ג מצוות כמאמרם ז”ל “כדי לזכות את ישראל”, כי בלתי המצוות אי אפשר לקרב עצמנו לו יתברך שמו, כי אנחנו מגושמים מאוד, ומכח קיום המצוות אנחנו קונים לעצמנו שלימות, וזהו ענין “לזכות את ישראל” – זכות הוא מלשון הזדככות” (בעש”ט עה”ת עקב כז, בשם עץ הדעת טוב; וכעין זה במקורות רבים בדברי הבעש”ט ותלמידיו).
[2] בכריכת הספר “תפארת שלמה” שבספריית יד הרב הרצוג.
פרטים ליצירת קשר איתנו:
למזכיר הרב שמואל טל שליט”א, יצחק מאיר וייסבלום:
(עדיף מייל) b0502007887@gmail.com ,050-2007887
לרכז קליטה לרווקים חוזרים בתשובה, אמיר ברנע:
tshuvathaim@gmail.com ,050-8684018
לאתר התוכנית לחוזרים בתשובה ב”תורת החיים”
לרכזת קליטה לרווקות חוזרות בתשובה:
רבקה – 0508684106
לאתר המדרשה לחוזרות בתשובה “טהר הלב”
לרכזת קליטת משפחות בעלי תשובה, טלי מירון:
kthcbt@gmail.com , 050-7720605
לתרומות (סעיף 46):
באשראי או בביט
בהעברה בנקאית: חשבון מספר 424402, בנק 20, סניף 491. ע”ש תורת החיים
אתר טל חיים
www.talchaim.org.il
tal613613@gmail.com
דרכי הגעה למוסדות
קהילת תורת החיים ממוקמת ביד בנימין.
בישוב יש מרחבים ורוגע המאפשרים לגדול בעבודת ה’ מתוך שלווה.
הישוב נמצא במרכז הארץ, כ- 5 דקות נסיעה מצומת ראם (מסמיה) וכחצי שעה נסיעה מירושלים, בסמוך למחלף שורק של כביש 6.
הגעה בתחבורה ציבורית
מתחנה מרכזית בירושלים ניתן לנסוע בקווים הבאים:
כמו כן ישנו קו 451 (לאשדוד) היוצא מהר חוצבים, עובר דרך השכונות החרדיות ואינו עובר דרך התחנה המרכזית (קו מהדרין).