שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 269 | ב’ שבט תשפ”ד

(א) בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה’ ה’ אֱלֹוקַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ: (ב) עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה: (ג) הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ: (ד) עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט: (ה) יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד: (ו) תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם: (ז) מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן: (ח) יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם: (ט) גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ: (י) הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן: (יא) יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם: (יב) עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל: (יג) מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ: (יד) מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ: (טו) וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד: (טז) יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה’ אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע: (יז) אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ: (יח) הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים: (יט) עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ: (כ) תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר: (כא) הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם: (כב) תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן: (כג) יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב: (כד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה’ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ: (כה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת: (כו) שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ: (כז) כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ: (כח) תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב: (כט) תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן: (ל) תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה: (לא) יְהִי כְבוֹד ה’ לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה’ בְּמַעֲשָׂיו: (לב) הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ: (לג) אָשִׁירָה לַה’ בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹוקַי בְּעוֹדִי: (לד) יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה’: (לה) יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה’ הַלְלוּ יָהּ:

“יִשְׂמַח ה’ בְּמַעֲשָׂיו” – שמחת ה’ בנו המתגלה מהתבוננות בטבע

דוד מתאר במזמור את העושר והגיוון שבבריאה

מזמור זה גדוש בתיאורים מפורטים של הבריאה, על שלל פרטיה. יש להבין ולנסות להגדיר מה דוד בא לבטא בפירוט הארוך הזה. התיאורים הללו אינם מבטאים כאן פלאיות או ניסים, שדרכם ניתן לראות את הבורא, כפי שעולה למשל מתיאורי ניסי יציאת מצרים שבמזמור הבא. למרות שמדובר במזמור על הבריאה הנפלאה, אין בו את המוטיב של “ומפליא לעשות” (ברכת אשר יצר), של ההקפדה האלוקית המופלאה שהנקבים והחללים שבגוף לא יתפתחו או יסתמו אלא יפעלו היטב ובתזמון ללא תקלה שתמנע מאיתנו את האפשרות להתקיים.

נראה שהגדרת המסר שבמזמור היא שיש בריאה מאוד עשירה ומגוונת שמאפשרת לכל צורת החיים השונות בה להתקיים בטוב ובמילוי חסרונן וצרכיהן. כל פרט בבריאה איננו סתמי. זרימת הנחלים, צמרות העצים, גידולי הארץ, הסלעים וגובה ההרים, התחלפות היום והלילה וְרַחֲבוּת הים – כולם מיועדים כדי לקיים בעולם את ברואי ה’ בטוב, לשמח את לבבם, להצהיל את פניהם ולסעוד את ליבם. בתוך המערכת הזו מתקיימות בריות מגוונות לאין מספר, קטנות עם גדולות, כפי שמפורט במזמור: כל חַיְתוֹ שָׂדָי, פראים, עוף השמים, בהמה, האדם, צִפֳּרִים, חסידה, יעלים, שפנים, כל חַיְתוֹ יער, הכפירים, רמש ואין מספר חיות קטנות עם גְּדֹלוֹת, ולויתן. וכן גם הארץ והצמחים שעליה: תִּשְׂבַּע הארץ, יִשְׂבְּעוּ עצי ה’ ארזי לבנון אשר נטע.

הבריאה מייחלת אל ה’ והוא משגיח עליה ומחדש אותה

אל המסר המרכזי שבמזמור מתלוות עוד שתי אמירות חשובות. בתיאורים שבמזמור מתואר שהבריאה כולה מייחלת אל ה’: “כֻּלָּם אליך יְשַׂבֵּרוּן[1] לתת אכלם בעתו” (פס’ כז), וכן: “הכפירים שאגים לטרף ולבקש מאל אכלם” (פס’ כא). לכאורה באמת לא מובן מדוע הכפירים שואגים כאשר הם הולכים לצוד, והלא אין לשאגה הזו שום תועלת לציד, ואפילו להיפך, שבכך האריה מגלה את קיומו ומבריח את טרפו. דוד המלך מבאר לנו ברוח קודשו שהסיבה היא שהכפירים מבקשים מהקב”ה שיעזור להם בציד. כיוצא בזה גם אצל חיות נוספות המשמיעות את קולם לצרכים שונים של תקשורת עם אחרים וכדומה, אשר פסוקי התהילים ודרשות חז”ל (לדוגמה בפרק שירה) מגלים לנו שהם למעשה שרות ומתקשרות עם הקב”ה. המבט של מזמורי תהילים, וגם של חז”ל הוא שהחיות ובריות כולן אומרות שירה ומקושרות לגמרי אל ה’[2].

עניין נוסף הוא שהבריאה איננה מתקיימת באופן אוטומטי. הבריאה איננה יצירה שה’ יצר ואז היא מתקיימת מאליה על פי חוקיות שנקבעה בימי בראשית, אלא ה’ כל הזמן משגיח עליה ומחדש אותה: “על הרים יעמדו מים. מן גערתך ינוסון מן קול רעמך יחפזון. יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם” (פס’ ו-ח). כלומר תנועת הנהרות וזרמי המים הגדולים בעולם לא מתרחשת מאליה אלא ה’ גוער במים ומשמיע קולות רעמים ואז הם נסים ונחפזים למסלולם המיוחד לעלות בהרים ולרדת בקעות, ולהשקות את כל הבריאה. כך גם: “תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ ויהי לילה, בו תִרְמֹשׂ כל חיתו יער” (פס’ כ),  לשון העתיד שבפסוק זה, וגם בפסוקים הבאים העוסקים בזריחת השמש ובפעילות המתרחשת בעולם ביום ובלילה, מלמדת שאלו דברים שמתחדשים כל יום מחדש. הפסוקים מתארים התערבות פעילה ותמידית הקב”ה בבריאה: “כֻּלָּם אליך יְשַׂבֵּרוּן לתת אכלם בעתו. תתן להם יִלְקֹטוּן תפתח ידך יִשְׂבְּעוּן טוב. תסתיר פניך יבהלון, תֹּסֵף רוחם יִגְוָעוּן ואל עפרם ישובון. תְּשַׁלַּח רוחך יבראון ותחדש פני אדם” (פס’ כז-ל). הבריות מקוות לקבל את אוכלם, וה’ נותן להם, פותח את ידיו והם לוקטים ושבעים מטובו. וכן הוא מסתיר את פניו ואוסף את רוחם, ומשלח את רוחו ובורא מחדש את הבריאה ופני האדמה. ממילא גם התיאור שבפסוקים קודם לכן הוא כפשוטו לא משהו שרק קרה בעבר אלא גם כן מציאות שמתחדשת כל הזמן: “משקה הרים מעליותיו, מפרי מעשיך תִּשְׂבַּע הארץ. מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ” (פס’ יג-יד). גם רעידות האדמה והתפרצות הרי הגעש והגייזרים מתוארים במזמור כמתרחשים ומתחדשים על ידי שה’ מביט בהרים וכביכול נוגע בהם: “המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים וְיֶעֱשָׁנוּ” (פס’ לב).

כלומר המסר המרכזי שבו עוסק רוב המזמור הוא הגיוון והעושר המדהים של הבריאה, אשר הם זירת ההתרחשות העולמית ולמעשה המצע לכל הקשר של הבריאה עם הבורא. לכך נוספת אמירה על הבריאה עצמה, שמצידה היא מייחלת כל הזמן לבורא. ועוד אמירה נוספת על כך שגם מצד הבורא הוא כל הזמן מחדש את השגחתו על הבריאה.

ההתקיימות ההרמונית של הבריאה מצביעה על החיבור שלה עם ה’

מה כל התיאורים הללו של המציאות אמורים לגרום לנו? מה הם נועדו לעורר בנו? מה מחדש לנו דוד בתיאורים המפורטים של הגיוון והעושר של הבריאה שהם לכאורה ידועים לחלוטין? מפני מה דוד מתפעם כל כך כשהוא מסתכל על כל זה, עד שזה גורם לו לפנות לנפשו ולומר לה לברך את ה’? מדוע דוד מסיים את המזמור בשירה וזמירה, בשיחה (כלומר תפילה) ושמחה בה’: “אשירה לה’ בחיי, אזמרה לאלוקי בעודי. יערב עלי שיחי, אנכי אשמח בה'” (פס’ לג-לד)?

ראשית כל, העושר העצום והגדלות שבבריאה מראים את גדלות ה’. ההרים והנחלים, היערות, גרמי השמים וגידולי השדה – הכל כל כך רחב ידיים ועצום. יש מגוון אינסופי של הבריות, שכל אחת מיוחדת בפני עצמה, ויש גם הרמוניה מדהימה בין כולם. כל חלק בבריאה מזין חלק אחר. המים מזינים את פני האדמה, שהיא מזינה את גידולי השדה, מהם ניזונים החיות, העופות והבהמות. כולם מקבלים את החיות שלהם ומתקיימים דור אחרי דור. דווקא העובדה שלא מדובר בניסים חריגים אלא במערכת של טבע, היא גדלות בפני עצמה. “מה רבו מעשיך ה’, כֻּלָּם בחכמה עשית” (פס’ כד), זו הגדלות של הטבע הזה מצד עצמו, בעושר ובהרמוניה שלו, שכל חלק בו מקבל את הַחַיּוּת של כל חלקיו באופן כל כך מתואם. כל זה הוא פן אחד שמבטא המזמור, שהוא: “ה’ אלוקי גָּדַלְתָּ מאד” (פס’ א).

ישנו פן נוסף שהמזמור מבטא, והוא השייכות  של הבריאה אל ה’, והשליטה העצומה של ה’ בבריאה: “מלאה הארץ קנינך” (פס’ כד). הארץ וכל הברואים שעליה הם קניינים של הקב”ה. וכך גם פסוקים נוספים שבאים לבטא את כבודו של ה’ ושליטתו: “יהי כבוד ה’ לעולם” (פס’ לא).

הפן השלישי הוא היחס בתמידי והישיר של הקב”ה לכל ברואיו, ובוודאי לכל בני האדם. מעבר לכל שהוא מחייה ומחדש את המציאות כולה ומשגיח עליה, כפי שהוזכר לעיל, הוא עושה זאת בטוב, ברצון ובאהבה: “תִּפְתַּח ידך ישבעון טוב” (פס’ כח). בגלל שהמציאות של ה’ היא טובה, ופניו הם טובות, ממילא הסתרת פניו מבהילה: “תסתיר פניך יבהלון” (פס’ כט).

צריך להבין בהכרח שהקב”ה שמח במעשיו ובכל אחד מאיתנו

מתוך היסודות הללו, מגיע דוד למסקנה הבלתי נמנעת, שהיא זו שגם מעוררת אותו לשמחה העצומה ולשירה וזימרה: “ישמח ה’ במעשיו” (פס’ לא). זו מסקנה שאותה דווקא לא רואים כפי שרואים את הנחלים ואת חידוש פני האדמה, אולם היא בהחלט חשובה יותר מכל. ה’ מדבר איתנו דרך הבריאה, והוא יצר אותה באופן שכולם מייחלים אליו ומבקשים ממנו חיות ופרנסה, והוא מחדש את עולמו כל הזמן. אנו גם רואים שהוא מיטיב באופן תמידי וכל כך מופלא. הוא גם דואג שהיין ישמח אותנו והשמן יצהיל את פנינו: “ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן” (פס’ טו), ואפילו שהלוייתן יוכל לשחק בים: “לויתן זה יצרת לשחק בו” (פס’ כו)[3]. וזה אומר שאנו לא נמצאים בעולם קפוא ומנוכר שמתנהל מאליו בחוקיות חסרת פשר, שכל אימת שאנו מוצאים בו את מזוננו זהו סוג של ‘מחטף’ שהצלנו לתפוס לעצמנו. אלא אנו נמצאים בעולם שמונהג ישירות על ידי ה’ יתברך, שממש זן את כל ברואיו על כל פרטיהם, ונענה לבקשותיהם לדאוג להם. אם כן, המשמעות הברורה שיש לזה היא שה’ מאוד מאוד אוהב את בריאתו, ושמח בה[4].

זהו הדבר החשוב ביותר. כי אם ה’ שמח במעשיו, נובע מכך שכאשר אנו שרים לו מתקיים “יערב עליו שיחי” (פס’ לד). אם ה’ מעורב בעולמו ויש לו שמחה במעשיו, אז ודאי יש לו עריבות בתפילות שלנו ובשמחה שלנו. הוא מתענג על השירה שלנו. זהו חידוש גדול מאוד ומשמח מאוד שה’ שמח בדיבורים שלנו. אותו הקב”ה שמניע את גרמי השמים, שמזיז את כל נהרות העולם, שדואג לכל הדגים הענקיים בים ולכל החיות הטורפות ביער – הוא זה שמתענג על הדיבורים האישיים שלנו. אך מי אנו ומה אנו? איך יתכן שהשיח שלנו יערב לו?

אלא שאם הוא דואג לכל אחד מאיתנו ומפרנס אותנו באופן מאוד ייחודי, והוא דואג ומפרנס גם דג קטן שבאוקיינוס ועוד אינספור דגים וזוחלים, ואכפת לו מכל זבובון[5] – אז לא אמור להיות קשה להבין שאכפת לו גם מכל אחד מאיתנו, והדיבורים שלנו חשובים בעיניו והוא שמח בהם. כשם שהטענה הכפרנית שהעולם כולו נוצר במקרה היא לחלוטין בלתי הגיונית, כך גם לא הגיוני לחשוב שהבורא ברא את הכל ‘סתם’ ללא משמעות ותכלית. מהתבוננות בבריאה אפשר להסיק שבהכרח היא לא נבראה סתם. יש כאן מציאת של השגחה תמידית, שה’ שמח בבריאה ואנו שמחים בו.

המסקנה שה’ מתענג מדברינו ויערב עליו שיחנו, היא עצמה משמחת מאוד. אין לתאר את גודל הזכות שיש לנו לשורר לפניו ולשמח אותו, למרות שמצד עצמנו אנו כה קטנים והוא כה גדול. מה עצומה היא המשמעות שמוענקת לנו בזה שאנו מסוגלים לשמח מלך כה גדול! על אף היותנו קטנים ושפלים, אנו כה יקרים וחשובים!

הרשעים הם חריגים בבריאה הטובה וקיומם הוא זמני בלבד

בתוך אותו עולם שבו דוד היה והתפעל ממנו – גם אנו נמצאים. כולנו רואים את אותם הדברים. אל אותן המסקנות שהוא הגיע, כל אחד יכול להגיע. ובכל זאת, עובדה היא שניתן לחיות בתוך המציאות הזו ולא לראות כלום. זהו דבר מדהים שניתן להתעלם מכל זה. הרי אם אדם באמת היה פותח את הלב להרגיש את כל מה שכתוב כאן במזמור – הוא הרי היה שר ומזמר כל היום.

מדוע באמת זה לא קורה? דוד רומז על כך בפסוק: “יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם” (פס’ לה). כיצד המילים הללו מתקשרות לכל האמור במזמור? זו נראית תוספת שדוד מכניס אותה ממש בסיום המזמור. התשובה היא שכאשר נמצאים בעולם, רואים גם שהוא לא כל כך טוב. יש בעולם כל כך הרבה רישעות של בני אדם. לא נדיר לפגוש התנהגויות קשות של הזולת, פגיעות, העלבות, לשון הרע והוצאת שם רע, קנאה רבה, שנאה ותחרות, ועוד ועוד. בני האדם מייצרים הרבה תסכולים לסובבים אותם. ואז, כשאדם עושה לעצמו מאזן, הוא לא מרגיש שהכל כל כך משמח.

אם הבריאה הייתה רק ציפורים מעופפות ולוייתנים שמשחקים בים, אז באמת היא היתה פסטורלית מאוד. אבל העולם מכיל הרבה חוטאים ורשעים, ברמות שונות. גם מי שאיננו רשע גמור או חוטא באופן קיצוני, עדיין עלול להיות אדם שלא פעם פוגע, מבייש, מצער או מתסכל את האחרים. לכן אם מסתכלים על העולם כמכלול, שאמנם יש בו דברים נחמדים אבל גם הרבה דברים רעים, אז התוצאה הסופית עלולה להיות תחושה מכבידה ולא נעימה. אם צריך לתת ציון סופי לעולם בכללותו, לא מן הנמנע שיהיה זה ציון ‘לא עובר’.

אולם דוד המלך עושה כאן הפרדה. ה’ יתברך הוא טוב מאוד ומיטיב מאוד. ממילא הבריאה שהוא ברא היא טובה ומשמחת. בני האדם הם אלו שעושים הרבה רע. ולכן אם מבינים שהבורא הוא כה גדול ועצום ונפלא, בהכרח ש”יתמו חטאים מן הארץ” והרשעים לא יתקיימו. מתוך הטוב של הבריאה צריך להבין שהרשעים הם נטע זר בבריאה, שאמנם צריך להתמודד איתו אך הוא עתיד לחלוף מן העולם.

זו השקפת עולם מהותית מאוד. זו גישה תמימה, שמסתכלת תמיד באור חיובי על המציאות, מבלי להתבלבל ולהתערבב מהרישעה שקיימת בעולם. הרישעה היא דבר זמני שאין לו קיום אמיתי והוא עתיד לחלוף מן העולם, ואין לתת לו לצבוע לנו את כל המציאות.

הסתכלות כזו מעוררת שמחה גדולה ואופטימיות

המשמעות של השקפת עולם כזו היא גדולה. אם הרשעים יחלפו מן העולם, המשמעות היא גם שכל הנמיכויות הקיימות בעולם עתידות לחלוף. גם הרשעות שבתוך האדם עצמו, כלומר היצר הרע, עתיד לחלוף. היצר הרע שבאדם הוא נטע זר, “אל זר בגופו של אדם” (שבת קה ע”ב). הסתכלות כזו רואה באדם עצמו מהות של טוב, ואילו הרע שבו הוא זמני ועתיד לחלוף.

השקפה כזו מכתיבה גם את ההסתכלות על המציאות שסביבנו כיום. אנו רואים שישנם הרבה מאוד דברים מסובכים, מצערים ואפילו מייאשים. קשה לראות את הסוף של המצב הרוחני הירוד בדור הזה. לא ניתן לראות כיצד הרשעים יפסיקו למשול בכל מוקדי השלטון והכוח. לא ברור איך יהיה קץ להשתוללות הטרור, שמתוחזק על ידי ההנהגה הכושלת בכל המערכות. אין באופק שינוי בשליטה הנוראה של הטומאה על המוחות של רוב עם ישראל, ועל הנורמות הפרוצות והמתירניות שנוהגות ברחוב והפכו לטבעיות. גם השליטה המוחלטת של מערכת המשפט הנלחמת בהרבה מאפיינים יהודיים בחיינו, רק הולכת ומתחזקת, ושום דבר לא מצליח לעצור אותה.

אולם כאשר מסתכלים על הבריאה הנפלאה רואים את הקב”ה שמזרים את הנחלים בין ההרים והגבעות, משקה כל צמח ועשב, משביע כל אריה ששואג לטרף ומבקש ממנו את אוכלו וכל דג במים. הכל בחכמה כל כך גדולה. ממילא מבינים שבאמת אין שום בעיה לקב”ה לפתור את כל הבעיות שלנו. מה שקורה כאן הוא לא בלתי נשלט. זה לא מחדל בלתי פתיר בבריאה. ודאי שהכל בשליטה, ודאי שאת הכל הקב”ה יתקן כשיעלה רצון מלפניו. הרי הוא כל כך אוהב את הבריאה שלו ושמח בה, ודאי שהוא לא יתן לה להמשיך עד אין קץ להתנהל בניהול הרשעים. לא ירחק היום ויתמו חטאים מן הארץ והרישעה תעבור מן העולם.

[1] יְשַׂבֵּרוּן פירושו לקוות למישהו, כמו: “אשרי שאל יעקב בעזרו, שִׂבְרוֹ על ה’ אלוקיו” (תהלים קמו, ה).

[2] בביאור מזמורים סה וצו הרחבנו הרחבנו בשירת הבריאה, בַּחַיּוּת שיש לכל הנבראים כולל הצומח והדומם, ובמשמעות שיש לכך לאדם.

[3] בפשט הפסוק לא מדובר על כך שהקב”ה משחק בלוויתן (עיין עבודה זרה ג’ ע”ב), אלא שהלוויתן הוא זה שמשחק בים, אשר הוזכר בפסוק הקודם: “זה הים גדול ורחב ידים… לויתן זה יצרת לשחק בו” (פס’ כה-כו). וכפי שביאר מצודת דוד: “לויתן זה – זה הלויתן הידוע ברוב גודלו אותו יצרת להיות משחק ומטייל בהים ההוא, ולא יחת מכל הבריות והמה לו למאכל” (מצודת דוד תהילים קד, כו; וראה גם אבן עזרא ורד”ק).

[4] זהו גם עומק דברי חז”ל הדורשים את הפסוק על הלויתן המשחק בים כך שה’ הוא זה שמשחק בלוייתן (עבודה זרה שם). עצם זה שהקב”ה רוצה לברוא לוייתן שישחק וישתעשע בים, זה עצמו אומר שהקב”ה שמח בבריותיו ומשתעשע בהם.

[5] אמנם בראשונים נחלקו האם ההשגחה על בעלי החיים היא פרטית לגמרי כמו בבני האדם, או כללית יותר. אלא שכבר הכריעו הבעש”ט וצדיקים נוספים בגדלותם וברוח קודשם שגם על הפרטים הקטנים ביותר בבריאה יש השגחה פרטית מדוקדקת (ראה שומר אמונים, מאמר השגחה פרטית, יז; פרי הארץ, בא; ועוד).