שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 268 | כד טבת תשפ”ד

(א) לְדָוִד בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה’ וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ: (ב) בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה’ וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו: (ג) הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי: (ד) הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים: (ה) הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי: (ו) עֹשֵׂה צְדָקוֹת ה’ וּמִשְׁפָּטִים לְכָל עֲשׁוּקִים: (ז) יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו: (ח) רַחוּם וְחַנּוּן ה’ אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד: (ט) לֹא לָנֶצַח יָרִיב וְלֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר: (י) לֹא כַחֲטָאֵינוּ עָשָׂה לָנוּ וְלֹא כַעֲוֹנֹתֵינוּ גָּמַל עָלֵינוּ: (יא) כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו: (יב) כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ: (יג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם ה’ עַל יְרֵאָיו: (יד) כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ: (טו) אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ: (טז) כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ: (יז) וְחֶסֶד ה’ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים: (יח) לְשֹׁמְרֵי בְרִיתוֹ וּלְזֹכְרֵי פִקֻּדָיו לַעֲשׂוֹתָם: (יט) ה’ בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה: (כ) בָּרֲכוּ ה’ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ: (כא) בָּרֲכוּ ה’ כָּל צְבָאָיו מְשָׁרְתָיו עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ: (כב) בָּרֲכוּ ה’ כָּל מַעֲשָׂיו בְּכָל מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה’:

“בָּרֲכוּ ה’ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ” – היכולת להיות ‘מלאך’ ולהתגבר

יש מדרשים המתייחסים למלאכים בפסוק כפשוטו

לקראת סיום המזמור קורא דוד המלך למלאכים הגיבורים לברך את ה’: “ברכו ה’ מלאכיו, גִּבֹּרֵי כח עֹשֵׂי דברו” (פס’ כ). חז”ל נחלקו מי הם אותם מלאכים עליהם מדובר כאן. במקום אחד דורשים חז”ל את הפסוק על מלאכי השרת:

אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן – מי גילה לְבָנַי רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב: “ברכו ה’ מלאכיו גברי כח עֹשֵׂי דברו לִשְׁמֹעַ בקול דברו”, ברישא “עֹשֵׂי” והדר “ לִשְׁמֹעַ“[1].

(שבת פח ע”א)

בדומה לכך, בגמרא שהובאה לעיל (בחלק הקודם של ביאור המזמור) מתפרש הפסוק הזה כמתייחס לצבא השמים, הכוכבים והמזלות: “יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה, שנאמר: ‘ברכו ה’ מלאכיו גִּבֹּרֵי כח עושי דברו לשמע בקול דברו. ברכו ה’ כל צבאיו’ וגו'” (ברכות י’ ע”א). כיוצא בזה ישנם עוד כמה מקבילות בדברי חז”ל ההולכים בדרך זו.

במקומות רבים בחז”ל מפורש שהמלאכים הללו הינם דווקא בני אדם

אמנם ישנם גם מקורות רבים מהם עולה שהמלאכים עליהם מדובר בפסוק זה הם דווקא בני אדם גיבורים:

רבי תנחום בר חנילאי פתח: “ברכו ה’ מלאכיו גבורי כח עושי דברו” וגו’, במה הכתוב מדבר? אם בעליונים הכתוב מדבר והלא כבר נאמר “ברכו ה’ כל צבאיו”, הא אינו מדבר אלא בתחתונים. עליונים על ידי שהן יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב”ה, נאמר: “ברכו ה’ כל צבאיו”; אבל תחתונים על ידי שאינן יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב”ה, לכך נאמר: “ברכו ה’ מלאכיו”, ולא כל מלאכיו.

דבר אחר, נקראו הנביאים מלאכים, הדא הוא דכתיב: “וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים” וגו’ (במדבר כ, טז), וכי מלאך ה’ היה? והלא משה היה! ולמה קורא אותו מלאך, אלא מכאן שהנביאים נקראים מלאכים…

“גבורי כח עושי דברו” במה הכתוב מדבר? אמר ר’ יצחק: בשומרי שביעית הכתוב מדבר. בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד; שמא לשאר ימות השנה?! ודין חמי חקליה ביירה כרמיה ביירה ויהבי ארנונא ושתיק (-וזה רואה שדהו בור וכרמו בור ונותן המס ושותק), יש לך גבור גדול מזה?…

“עושי דברו” רבי הונא בשם ר’ אחא אמר: בישראל שעמדו לפני הר סיני הכתוב מדבר, שהקדימו עשייה לשמיעה ואמרו: “כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע” (שמות כד, ז)[2].

(ויקרא רבה א, א)

המדרש מדייק שהמלאכים שבפסוק הזה אינם מלאכי מרום, כי אם דווקא בני האדם אשר אינם יכולים לעמוד בשלמות במשימותיו של הקב”ה. לאחר מכן מובאות במדרש כמה אפשרויות לזהות את אותם מלאכים בני תמותה: הנביאים, שומרי שביעית או כלל ישראל במעמד הר סיני.

 במקומות נוספים (קידושין מ’ ע”א; פסיקתא דרב כהנא נספחים, ג) חז”ל מכתירים בשבחים הללו את מי שבא דבר ערוה לידו וניצל ממנו, ומביאים דוגמאות לתנאים ואמוראים שעמדו בנסיונות קשים כאלו והתגברו. עוד מובא במדרש שהמלאכים גיבורי הכוח אלו הם גיבורי התורה; על הפסוק: “ואת כל אנשי החיל שבעת אלפים והחרש והמסגר אלף הכל גבורים עֹשֵׂי מלחמה ויביאם מלך בבל גולה בבלה” (מלכים ב’ כד, טז), דרשו חז”ל בספרי:

“הכל גבורים עושי מלחמה”, וכי מה גבורה עושים בני אדם ההולכים בגולה, ומה מלחמה עושים בני אדם זקוקים בזיקים והנתונים בשלשלאות? אלא גבורים אלו גבורי תורה, כענין שנאמר: “ברכו ה’ מלאכיו גבורי כח עושי דברו”.

(ספרי האזינו, שכא[3])

ההתגברות מרוממת את האדם להיות בבחינת מלאך

עולה מדברי חז”ל שאנשים העושים מאמצים מיוחדים בקיום התורה והתגברות על היצר נחשבים כמלאכים גיבורי כוח. ידועים דברי חז”ל: “איזהו גיבור? הכובש את יצרו” (אבות ד, א). אדם הכובש את יצרו נחשב ללא ספק לגיבור. אמנם כיצד אדם כזה נעשה מלאך?

בכמה מקומות בכתביו החזון איש זיע”א מתייחס להתרוממות של האדם לדרגת מלאך, על ידי הדבקות בה’ ועמל התורה:

כל הוספה בתורה בדבקות בהכרת היוצר ברוך הוא מעלה את בעליה מבחינת נפש בהמית לנפש משכלת, מחמור לבן אדם, מבן אדם למלאך.

(קובץ אגרות ח”א, איגרת יא)

האיש הזוכה לידיעת התורה (רוצה לומר שהשכל הניתן בנפש כגרעין בגומת השדה התאחד עם החכמה והיו לבשר אחד) הוא הולך בין אנשים, ונדמה לאדם הרואה לעינים כבן אדם. אבל! באמת הוא מלאך הגר עם בני תמותה, וחי חיי אצילות ומרומם על כל ברכה ותהלה.

(שם, איגרת יג)

והרגילים בעמל התורה ועיניהם נשואות תמיד למרום לזכות לאסוקי שמעתא, הם המה המלאכים היוצאים מעמל התורה, וכך הם חובתם לעשות כפי רוח התורה הניתן לבני אדם.

(שם, איגרת לג)

ביתר פירוט כותב החזון איש במקום אחר:

כאשר זכה שכל האדם לראות אמתת מציאותו יתברך, מיד נכנס בו שמחת גיל אין קץ, ונשמתו נעימה עליו, והדמיון משלים עם השכל לחזות בנועם ד’. וכל תענוגי בשרים חמקו עברו, ונפשו העדינה מתעטפת בקדושה וכאילו פירשה מגוף העכור ומשוממת בשמי שמים.

ובהעלות האדם בערכי קדש אלו, נגלה לפניו עולם חדש, כי אפשר לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים, וליהנות מזיו הקדש, וכל תענוגי עולם הזה כאפס נגד ענג של דביקות האדם ליוצרו יתברך.

הכח הטמיר הלזה הוא אחד מכחות הטמירים שנתן היוצר בנשמת האדם. וכח זה מעיד על קשר הגבר ליוצר כל היצורים, ואשר נברא לעבוד את בוראו ולדבקה בו.

(אמונה וביטחון א, ט)

החזון איש מסביר שהעובדה שהאדם מתגבר ומתעצם ברוחניות, מעלה אותו למעלה גבוהה של מלאך. משום שהוא נעשה שליח ה’, ישות מזוקקת שמסכי החומר פחות באים בה לידי ביטוי. לכן כל התגברות מרוממת את האדם מאוד מאוד. כל שכן שאנשים כמו שומרי שביעית, שצריכים להתגבר לא יום אחד ולא שבוע אחד אלא שנה שלמה כפי שמתואר במדרש – שהדבר יכול לרומם אותם להיות בבחינה של מלאכים. גם האמוראים שעמדו בנסיון קשה של קדושה, רואים בגמרא ובמדרש שהם ממש קנו בזה את עולמם, ונעשו להם ניסים גדולים. וזאת אפילו מכוח התמודדות אחת שבה הם ביטלו את עצמם לגמרי אל ה’.

כמובן שאנו לא מחפשים התמודדויות. אך עלינו לזכור שכאשר ה’ מביא לנו התמודדות, אנו יכולים לקנות בזה את עולמנו. זו ‘מקפצה’ שמסוגלת להביא את האדם בפעם אחת למדרגה שנעשים לו ניסים, ואלו הם דברי חז”ל מפורשים! כך אנו מוצאים גם אצל דוד המלך, שהעביר על מידותיו ולא נתן לאנשיו להרוג את שמעי בן גרא שסקל אותו באבנים ועיפר אותו בעפר. בזכות רגע אחד של עמידה בניסיון קשה זה, זכה דוד ונעשה לרגל רביעית במרכבה, יחד עם שלושת האבות ([4]).

המטרה של גיבורי הכוח היא לשעבד את עצמם אל ה’

אלא שאם מתעמקים עוד בפסוק המופלא שבמזמור: “ברכו ה’ מלאכיו גִּבֹּרֵי כח עֹשֵׂי דברו לִשְׁמֹעַ בקול דברו”, ניתן ללמוד עוד יסוד גדול ולהבין הבנה גדולה לגבי ההתגברות הזו, המרוממת את האדם להיות מלאך. בפשט הפסוק יש הקדמה של ‘נעשה’ ל’נשמע’, וכפי שהובא לעיל, חז”ל דרשו את הפסוק על עם ישראל שהקדימו נעשה לנשמע בקבלת התורה. לכאורה קיימת תמיהה בסיסית מאוד, כיצד בכלל ניתן לעשות עוד לפני ששומעים מה לעשות? במקום אחר (שיחת שבועות תשע”ח) עמדנו על כך שה’שמיעה’ כאן יכולה להתפרש כהבנה עמוקה ופנימית, שניתן להגיע אליה רק לאחר שכבר עושים את המצוות. אולם מתוך עומק פשוטו של מקרא כאן עולה משמעות עמוקה יותר, שממילא גם נותנת מימד נוסף ועמוק יותר לביטוי ‘נעשה ונשמע’ שאמרו ישראל כשקיבלו את התורה.

כאמור, ה’שמיעה’ בפסוק לא יכולה להתפרש כשמיעת אוזן בלבד, שהרי לא ניתן לעשות לפני ששומעים מה לעשות. אם מתבונננים בלשון הפסוק נראה שיש כאן הגדרה ותיאור המציאות של ‘גיבורי הכוח’. השמיעה כאן היא במשמעות של משמעות, שעבוד וציות מוחלט. גיבורי הכוח עושים את דבר ה’ מתוך שהם מצייתים לו ומשעבדים את עצמם אליו. משמעות זו היא כמו בפסוק: “אם שמוע תשמע לקול ה’ אלוקיך” (דברים טו, ה), שאין הכוונה לשמוע מה ה’ אומר, אלא לציית ציות מוחלט למצוות ה’. כיוצא בזה גם: “והיה אם שָׁמֹעַ תשמעו אל מִצְוֹתַי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה’ אלוקיכם ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשם” (שם יא, יג), וכן: “כי לא שמעת בקול ה’ אלוקיך” (שם כח, מה), “ואתה תשוב ושמעת בקול ה'” (שם ל, ח), “לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ ולדבקה בו” (שם, כ). ברור שאין הכוונה בפסוקים הללו לשמיעת האוזן, אלא לציות מוחלט. כעין זה ישנם עוד מאות פסוקים בהם המשמעות של שמיעה היא ציות מוחלט, השתעבדות וקבלת משמעת.

זו גם המשמעות הפשוטה של: “כל אשר דִּבֶּר ה’ נעשה ונשמע” (שמות כד, ו). עם ישראל מבטיחים שהם יעשו את כל מה שה’ אומר, יהיו ממושמעים וצייתנים לדברו ויקבלו את מרותו. הם מזכירים את עשיית דברו, כי העשייה יוצרת מציאות יותר עוצמתית של משמעת, עול וצייתנות. מעבר לכך שאנו עושים את מה שה’ אומר לנו לעשות, בזה עצמו אנו גם מעוררים בתוכנו את התחושה שאנו משועבדים לו, ורואים בו את היותו מלכנו ואלוקנו.

כאשר מתמודדים עם קשיים גדולים צריכים מטרות נעלות וחשובות יותר

לפי זה מובן יותר הפסוק: “גִּבֹּרֵי כח עֹשֵׂי דברו – לִשְׁמֹעַ בקול דברו”.  המטרה של אותם גיבורי כוח בעשיית דבר ה’ היא ההשתעבדות לה’. כי כדי שהגיבור יוכל להתגבר הוא מוכרח שתהיה לו מטרה. גבורה לא יכולה להישען על עצם  זה שנמצאים בהתמודדות ומשתדלים לנצח. גבורה חייבת להתבסס על מטרת-על כלשהי שלמענה האדם נלחם. המטרה הזו צריכה להיות כל כך חשובה בעיניו, שהוא מוכן לספוג את הקושי שבהתגברות על הגורם שמתנגד למטרה הזו. לכן כל התמודדות שדורשת מאיתנו גבורה מכריחה אותנו להתחבר לסיבה מספיק חזקה שבגללה יהיו לנו עוז ותעצומות נפש לעמוד בקושי הגדול של ההתגברות. כשם שילד קטן צריך תמלוג כשלהו שיגרום לו להתגבר ולהתאמץ, כך גם מבוגר חייב תמלוג כזה, או לפחות לדעת עבור מה הוא מתאמץ ואיזה תועלת תצמח מזה.

כאשר הרמב”ם כותב על המצווה שחיילי הצבא יילחמו בכל לבם ובמסירות נפש, הוא מוסיף אמירה ייחודית:

ומאחר שיכנס אדם בקשרי המלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרם מלבו וייפנה מכל דבר למלחמה.

(הל’ מלכים ומלחמות ז, טו)

לכאורה אינו מובן מדוע הרמב”ם מדגיש שהחייל צריך לדעת “שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה”. הלא אין דרכו של הרמב”ם לכתוב דברי עידוד לקיום המצוות, וכל שכן שהוא לא מכניס בספרו ההלכתי הדרכות לקיים את המצוות ‘לשם שמים’. הרמב”ם לא כותב שאדם צריך לשמור שבת על יחוד השם, למרות שאדם באמת עלול לשמור את השבת רק מתוך הרגל או מתוך רצון לעדן את עצמו בעונג השבת. הרמב”ם גם לא כותב שאדם צריך להיזהר ממאכלות אסורות למען יחוד השם, וכן הלאה. נראה שדווקא כאן הרמב”ם כותב זאת, כי בשביל שהחייל יילחם בגבורה בכל לבו ולא יפחד, ולא יחשוב על אשתו ובניו, הוא חייב מטרת-על שלמענה הוא נלחם. רק הריכוז במטרת-העל של יחוד השם הוא זה שמפאשר להתגבר ולהתעלם מהקשיים, ולהלחם בכל הלב.

בפנימיותנו יש רצון טהור להשתעבד לה’ ואנו רואים זאת כמטרה נכספת

אם כן, מתחדש כאן שההתגברות לעשות את רצון ה’ יכולה להיות מעצם המטרה של השתעבדות לרצון ה’. אך לכאורה הדבר אינו מובן; מה יניע את האדם לרצות להשתעבד לה’? הלא זה עצמו דבר שצריך הרבה מוטיבציה בשבילו. כיצד זה עצמו יכול להוות מטרה שתגרום לאדם לרצות להתגבר ולהילחם? לכאורה סיבות של תועלת ברורה שתצמח לאדם מעשיית רצון ה’ הן אלה שיביאו לאדם הרבה יותר רצון לעשות את רצון ה’, מאשר מטרה של להיות משועבד לה’.

אולם לאמיתו של דבר, ככל שההתגברות הנדרשת היא גדולה יותר, כמו לצאת למלחמה או לשמור שמיטה תוך הפקרת השדה ותשלום המסים, דווקא הסיבות הנמוכות יותר של תועלת עצמית הן פחות מועילות. כי האדם עושה חישוב תועלת מול הפסד, ותמיד התועלת הנמוכה או הגשמית העתידית שקולה פחות מן הרווח וההנאה המוחשיים והעכשוויים שמציע היצר, ומן הקושי הגדול שיש בהתגברות. ולעומת זאת, יש באדם נקודה פנימית עמוקה עד מאוד, ששם הוא בבחינה של מלאך, והוא יוכל להתחבר לרצות להשתעבד לה’ גם מעבר לכל טעם ודעת. זהו טבע שהקב”ה הטביע בנו, שאנו מסוגלים לעבוד אותו בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו. הפסוקים של “שמע ישראל” שמופנים אל כל אדם מישראל, מצווים אותנו לאהוב את ה’ בשני יצרינו, ואפילו אם הוא נוטל את נפשנו, ובכל מידה ומידה שהוא מודד לנו (ברכות נד ע”א). המציאות הזו היא חידוש עצום. לכאורה הדבר נראה בלתי הגיוני, והדרישה הזו נדמית עצומה ובלתי אפשרית; כיצד ניתן לצוות כל אדם מישראל בדבר כל כך נשגב?

אבל הדרישה הזו מגיעה ממקום ש”בנים אתם לה’ אלוקיכם” (דברים יד, א), ויש בְּתוֹכֵנוּ את הכוח המיוחד הזה שרוצה להתחבר אל ה’ ולעבוד אותו בבחינה של “מי לי בשמים וְעִמְּךָ לא חפצתי בארץ” (תהילים עג, כה). דוד המלך מתאר במילותיו הקדושות את המקום הפנימי הזה:

כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן. ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עִמָּךְ. ואני תמיד עִמָּךְ אחזת ביד ימיני. בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני. מי לי בשמים וְעִמְּךָ לא חפצתי בארץ. כָּלָה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם.

(שם, כא-כו)

גם כאשר לבו של האדם נחמץ הוא תמיד עם ה’. אלוקים הוא צור לבבו, כלומר הוא זה שנותן את כל החוזק והעוצמה של לבו. ועל הכל – “חלקי אלוקים לעולם”. זו אמירה שכל המציאות שלי היא בשבילך. הביטוי ‘חֵלֶק’ מבטא שייכות עמוקה מאוד, זהו כל מקומו של האדם בעולמו. כמו: “כי חֵלֶק ה’ עמו, יעקב חבל נחלתו” (דברים לב, ט), , “אמרתי אתה מחסי, חלקי בארץ החיים” (תהילים קמב, ו), “חלקי ה’ אמרה נפשי” (איכה ג, כד).

זהו חידוש גדול שגם הנפש עצמה מסוגלת להתחבר לכך. “כלה שארי ולבבי” פירושו שגם החלק הנמוך ביותר שלי, שזה ‘שארי’ (וגם הכליות שהוזכרו קודם לכן), מסוגל להתעלות למקום של “מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. גם הבשר והכליות רואים בה’ את חלקם וצורם, וגם הם ‘חותמים’ על כך ש”אני קרבת אלוקים לי טוב”. לכן כדי להיות גיבורי כוח שעושים את דבר ה’, צריך דווקא להרים את הרף גבוה. יש בהחלט מקום להציב את המטרה ש”לעשות רצונך אלוקי חפצתי” (תהילים מ, ט), לשאוף להשתעבד יותר ויותר לה’, ולראות זאת כסיבה עצמית שמייצרת את המוטיבציה להתאמץ ולהתגבר על כל המכשולים בעבודת ה’.

עשיית רצון ה’ במטרה להשתעבד לו עושה את האדם לשליח ה’ ומלאכו

כשהאדם מתחבר לרצון העמוק הזה שבתוכו, הוא יכול למצוא תעצומות נפש אדירים למסור את הנפש כפשוטו על קיום רצון ה’. עד כמה שהדבר נשמע ערטילאי ומופשט, הקב”ה הוא באמת ‘חלקנו’ והוא באמת צור לבבנו, ואנו מסוגלים להתחבר לכך ולוותר על המציאות שלנו בשבילו. כך האדם נהפך למלאך, וכביטויו המופלא של החזו”א שהובא לעיל: “הוא הולך בין אנשים, ונדמה לאדם הרואה לעינים כבן אדם. אבל! באמת הוא מלאך הגר עם בני תמותה, וחי חיי אצילות ומרומם על כל ברכה ותהלה”. המשמעות של ‘מרומם על כל ברכה ותהילה’ היא שכל נושא הברכה והתהילה מבני אדם איננו מעניין אדם כזה. הוא לא ברמה הזו, אלא מרומם מכל זה. הוא מלאך, כלומר הוא שליח. כל המציאות שלו היא מציאות של שליח ה’ לקיים את רצונו ולהמליכו כאן בעולם הזה, זו המהות שלו.

לאחר הפסוקים של “ואני תמיד עמך” ו”חלקי אלוקים לעולם”, הסיום של מזמור עג מתאים לכל מה שהתבאר: “ואני קרבת אלוקים לי טוב, שַׁתִּי בה’ אלוקים מחסי לְסַפֵּר כל מַלְאֲכוֹתֶיךָ” (שם עג, כח). מה פירוש המילים: “לספר כל מַלְאֲכוֹתֶיךָ”? המפרשים התקשו בכך, ואנו נאחז בשיפולי דברי רש”י, שכותב: “מלאכותיך – שליחותך, רוח הקודש הבא בלבי לאמר” (רש”י תהילים עג, כח). כלומר כאשר אדם נמצא במציאות שקרבת אלוקים לו טוב, והוא מתמסר לרצון ה’ – אז המציאות שלו היא מציאות של מלאך. כל מעשה שלו זה מַלְאֲכוּת-שליחות ה’, וכל דיבור שלו הוא סיפור בְּמַלְאֲכוּת ה’. כל כולו הוא שליח ה’ בעולם לעשות את רצונו.

מתוך ההתמסרות אל ה’ אנו גם רוצים לספר תהילתו ולעשות שליחותו

אנחנו צריכים ללמוד כאן יסוד גדול בעבודתנו בעולם, ובעיקר בכל המצבים שבהם אנו צריכים להתמודד ולהתגבר. כדאי מאוד לחפש ולאתר בתוכנו את המקום הזה בנפש שהוא המקום המלאכי שבקרבנו – שרוצה דווקא להתמסר אל ה’ לגמרי. חשוב שנדע שיש לנו אפשרות כזו להתמסר אליו. זה לא משהו שבא למחוק אותנו, אלא דווקא זה חלקנו וזה צור לבבנו. זה מה שיותר מכל נותן לנו את המקום האמיתי והנכון לנו.

כאשר מתרכזים בכך, אז המטרה של “לשמוע בקול דברו” ולשעבד את עצמנו לה’ הופכת להיות מטרה שנותנת לנו עוז ותעצומות להיות גיבורי כוח עושי דברו. בפרט כשאנו נדרשים לוותר על דברים שחשובים לנו או מפתים אותנו, וכן כשאנו נדרשים למאמצים שקשה לנו לעשות, או כשאנו נדרשים להחזיק חזק ולשאת מצב לא קל לאורך זמן (כמו אותם שומרי שביעית המוזכרים במדרש שהובא לעיל). בכל המצבים הללו מה שאנו צריכים לעשות הוא לצאת מהנמיכות והדשדוש שהמציאות הנמוכה מושכת אותנו אליה, ודווקא לשים בה’ את מחסנו, ולדבוק במטרה של “לשמוע בקול דברו”. הנפש יכולה להשתפל כלפי מטה ולנבור ברחמים עצמיים ובהישאבות לאהבות נפולות, אבל לחילופין היא מסוגלת להתרומם יחד עם הנשמה למחוזות הגבוהים של “לשמוע בקול דברו”. הבחירה בכך מביאה את האדם, הכולל את נפשו הנמוכה, להיהפך למלאך. זהו חידוש עצום, שלמרות שיש לאדם נפש נמוכה, היא מסוגלת להתמזג עם הצד המלאכי שלו.

כל האמור גם משתלב היטב עם מה שהתבאר בחלקים הקודמים של ביאור המזמור, ענין ה”ברכי נפשי”. כאשר אדם מגיע לברך את הקב”ה מתוך המקום הזה, זו ברכה של “תורת חסד על לשונה”, כלומר השפעה על העולם מתוך השתתפות וחיבור עם הקב”ה, כפי שהתבאר. זהו החסד הגדול שאנו כביכול עושים עם הקב”ה, שאנו מנסים להתמקם במציאות הזו של “צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם”; ומתוך זה ש”אני קרבת אלוקים לי טוב”, אנו גם רוצים לברך ולספר את תהילותיו ואת דבר השליחות-מַלְאֲכוּת שלנו בעולם, להפיץ את אורו ולברך בשמו.

[1] כלומר הקדמת העשייה לשמיעה בפסוק מלמדת שכך היא דרכם של המלאכים, וזהו סודם של המלאכים שישראל עשו כמותו.

[2] וכעין זה גם במקום אחר במדרש: “וישראל נקראו גבורים: ‘גבורי כח עושי דברו'” (ויקרא רבה ה, ז).

[3] ובמקום נוסף: “גיבורים בתורה, שנאמר: ‘גבורי כוח עשי דברו'” (ספרי וזאת הברכה, שמז).

[4] כך מובא בשם חז”ל בשבט מוסר (כ, יט) ובשמירת הלשון (ח”א שער התבונה, ח). אמנם אינו נמצא במדרשים שבידנו. ויתכן שהוא שילוב של דברי הזוהר הקדוש המפורשים בכמה מקומות שדוד הוא רגל רביעית במרכבה (זוהר ח”א כ ע”א; ח”ב סב ע”ב; ועוד) יחד עם העובדה שעיקר התיקון של דוד היה במעשה שמעי, וכפי שגם מופיע בזוהר הקדוש במקום אחר (זוהר ח”א קז ע”ב).