שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 267 | יז טבת תשפ”ד

(א) לְדָוִד בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה’ וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ: (ב) בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה’ וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו: (ג) הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי: (ד) הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים: (ה) הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי: (ו) עֹשֵׂה צְדָקוֹת ה’ וּמִשְׁפָּטִים לְכָל עֲשׁוּקִים: (ז) יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו: (ח) רַחוּם וְחַנּוּן ה’ אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד: (ט) לֹא לָנֶצַח יָרִיב וְלֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר: (י) לֹא כַחֲטָאֵינוּ עָשָׂה לָנוּ וְלֹא כַעֲוֹנֹתֵינוּ גָּמַל עָלֵינוּ: (יא) כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו: (יב) כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ: (יג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם ה’ עַל יְרֵאָיו: (יד) כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ: (טו) אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ: (טז) כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ: (יז) וְחֶסֶד ה’ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים: (יח) לְשֹׁמְרֵי בְרִיתוֹ וּלְזֹכְרֵי פִקֻּדָיו לַעֲשׂוֹתָם: (יט) ה’ בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה: (כ) בָּרֲכוּ ה’ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ: (כא) בָּרֲכוּ ה’ כָּל צְבָאָיו מְשָׁרְתָיו עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ: (כב) בָּרֲכוּ ה’ כָּל מַעֲשָׂיו בְּכָל מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה’:

עבודת השבח והברכה מתוך שותפות עם ה’ בגילוי מלכותו

דוד מברך את ה’ על השפע ועל התפקיד שניתן לו בעולם

בחלק הקודם של ביאור המזמור הובאו דברי חז”ל הדורשים את פסוקי המזמור ועורכים באמצעותם השוואה בין הנשמה לבין הקב”ה:

הני (-אלו) חמישה ‘ברכי נפשי’ כנגד מי אמרן דוד? לא אמרן אלא כנגד הקב”ה וכנגד נשמה; מה הקב”ה מלא כל העולם – אף נשמה מלאה את כל הגוף. מה הקב”ה רואה ואינו נראה – אף נשמה רואה ואינה נראית. מה הקב”ה זן את כל העולם כלו – אף נשמה זנה את כל הגוף. מה הקב”ה טהור – אף נשמה טהורה. מה הקב”ה יושב בחדרי חדרים – אף נשמה יושבת בחדרי חדרים. יבוא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו.

(ברכות י’ ע”א)

כעת נעמיק יותר בדברי חז”ל אלו. הציון של חמשת הדברים המשותפים לקב”ה ולנשמה מבטא את השייכות והקישור הפנימי שלנו אל ה’. הם מבטאים את השותפות שלנו עם ה’, שהיא היסוד ליכולת שלנו לברך אותו (שהרחבנו בה בחלק הקודם). החיבור של הנשמה בגוף הוא בבואה להתקשרות של הקב”ה עם עולמו. זהו חיבור לכאורה בלתי אפשרי של מציאות רוחנית עילאית עם עולם וגוף גשמיים. זהו החידוש הגדול שבהתחברות של ה’ עם עולמו, וגם של כל מציאותנו שלנו כאן בעולם הזה. וכאשר אנחנו מהמקום שלנו מברכים את ה’, כביכול ‘מצא מין את מינו ונעור’; אנו כביכול מחזקים את הקב”ה והוא מחזק אותנו. כמו שאנו אמורים לפעול בתוך המציאות, לתקן אותה ולהוביל אותה כמה שיותר לגילוי מלכותו, כך גם הקב”ה מוביל אותנו ומשגיח עלינו באהבה במפעל המשותף הזה[1].

היסוד הזה מתחבר גם לתחילת אותה סוגיה, שם חז”ל דורשים בדרכים נוספות את אותם ‘ברכי נפשי’ שאומר דוד המלך בתהילים:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב “פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה” (משלי לא, כו), כנגד מי אמר שלמה מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד דוד אביו, שדר בחמשה עולמים ואמר שירה:

דר במעי אמו ואמר שירה, שנאמר: “ברכי נפשי את ה’ וכל קרבי את שם קדשו” (תהילים קג, א).

 יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה, שנאמר: “ברכו ה’ מלאכיו גִּבֹּרֵי כח עושי דברו לשמע בקול דברו. ברכו ה’ כל צבאיו” וגו’ (שם כ-כא).

ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנאמר: “ברכי נפשי את ה’ ואל תשכחי כל גמוליו” (שם, ב). מאי כל גמוליו? אמר רבי אבהו: שעשה לה דדים במקום בינה…

ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, שנאמר: “יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה’ הללויה” (שם קד, לה).

נסתכל ביום המיתה ואמר שירה, שנאמר: “ברכי נפשי את ה’, ה’ אלוקי גדלת מאד, הוד והדר לבשת” (שם, א). מאי משמע דעל יום המיתה נאמר? אמר רבה בר רב שילא: מסיפא דעניינא, דכתיב “תסתיר פניך יבהלון תסף רוחם יגועון” וגו’ (שם, כט)

(ברכות שם)

רש”י מסביר שאין הכוונה שדוד ממש אמר שירה במעי אמו וכשהוא ינק ממנה, אלא שהוא אמר את השירה מאוחר יותר, כנגד אותה מציאות שהוא היה בה: “ואמר שירה – כנגד כולם אמר שירה לכששרתה רוח הקודש עליו” (רש”י ברכות י’ ע”א ד”ה ואמר). על כל פנים, מכלול שירתו של דוד היא ‘סיפור’ שלם שמורכב מחמישה חלקים: מיצירתו של האדם ועד יום מותו, כאשר בתווך ה’ דואג לכל מחסוריו (היניקה), ואף כוחות הטבע מכוונים לכך (הכוכבים והמזלות), וכן העולם מתקדם אל הצדק שלו שבו ייעשה דין ברשעים.

בתוך המציאות הזו דוד עומד עם נפשו ונשמתו ומברך את ה’ על התפקיד שניתן לו בעולם. כל השפע שניתן לו מאת ה’ בעולם הזה הוא ‘במקום בינה’. דדי האשה נמצאים דוקא במקום הזה כי יניקת השפע שלנו בעולם הזה היא גם הצינור שלנו להתחבר לבינת הלב, לקלוט קליטה פנימית את נוכחות ה’ ואת דברו אלינו בעולם. זה העומק של השבח שדוד משבח את ה’ במיקום הדדים כנגד מקום הבינה, שה’ מאפשר לנו להתקשר אליו ולהתחבר אליו חיבור פנימי דרך השפע שהוא מעניק לנו. וכפי שגם מבאר החוזה הקדוש במקומות רבים בספריו (זאת זכרון בשלח ד”ה י”ל לשון מזורזים; שם שמיני ד”ה ושור ואיל; שם שבת ד”ה וזה יותר; דברי אמת חוקת ד”ה וממתנה נחליאל; ועוד) שכאשר אדם מקבל שפע גשמי עשוי להיות מושפע עליו גם שפע רוחני, ככל שהוא יפתח את בינת לבו יותר. דדי האישה נמצאים דווקא במקום הזה כי באמצעות השפע שהאדם יונק הוא אמור להתחבר אל המקום של בינת הלב – שזו הקליטה הפנימית והחיבור הפנימי אל המסר היסודי הזה של הנוכחות האלוקית בעולם.

צריך להבין את הקשר בין תורת חסד לבין המזמור

בדברי הגמרא הללו, המובאים מפי רבי שמעון בר יחאי, יש גם נקודה עמוקה נוספת. את כל השירה לה’ וההתחברות של דוד אליו דרך ה’ברכי נפשי’ לומד רשב”י מן הפסוק: “פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה” (משלי לא, כו). כלומר הוא דורש את הפסוק כשבח שאומר שלמה המלך על דוד אביו, שמברך את כל הברכות הללו שבמזמור. אולם לכאורה הקשר לפסוק אינו מובן. מדוע הברכות שמברך דוד את ה’ הן “חכמה” ו”תורת חסד”? כמו כן, צריך להבין למה רשב”י פותח ושואל “מאי דכתיב (-מהו שכתוב): ‘פיה פתחה’ וכו'”; מה הפריע לו בהבנת הפסוק, שעורר את שאלתו מהי כוונת הפסוק? המפרשים כבר עמדו על השאלות הללו, והלכו בדרכים שונות בביאור דברי הגמרא. נציע כאן הסבר נוסף המתיישב על הלב, ומתאים לפשוטם של דברים ונוגע גם בעומקם.

הפסוק “פיה פתחה” הוא חלק מפרק “אשת חיל” שבספר משלי. בדרשות חז”ל אנו מוצאים אפשרויות שונות כלפי מי הפרק מתייחס: כלפי נשות חיל כפשוטו (תנחומא (בובר) נשא, ד; מדרש תהילים נט, ב; פסיקתא זוטרתא, תזריע), כלפי נשים מיוחדות כמו שרה אימנו (תנחומא (בובר) חיי שרה, ג; אגדת בראשית (בובר) לד), כלפי התורה (פסיקתא זוטרתא, שם),  כלפי כנסת ישראל (פסיקתא רבתי, לה; זוהר ח”ג מב ע”ב) או כלפי השכינה (שם קעח ע”ב). בין אם דורשים את הפרק כפשוטו ובין אם כמשל, צריך להבין את משמעות הביטוי “תורת חסד על לשונה” המופיע בו. הגמרא כבר שואלת על כך: “ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב ‘פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה’, וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד?!” (סוכה מט ע”ב). מהפסוק משמע שהתורה שעל לשונה של אותה ‘אשת חיל’ היא תורה של חסד. ומכאן עולה השאלה מה זו תורה של חסד, ומה זו תורה שאינה של חסד.

תשובת הגמרא היא: “אלא תורה לשמה זו היה תורה של חסד, שלא לשמה זו היא תורה שאינה של חסד. איכא דאמרי (-יש אומרים): תורה ללמדה זו היא תורה של חסד, תורה שלא ללמדה זו היא תורה שאינה של חסד” (שם). ההסבר השני שבגמרא מובן: ללמוד תורה על מנת ללמד אחרים זו אכן תורה של חסד. אך מדוע לימוד תורה לשמה הוא תורה של חסד? לכאורה אין שום קשר בין לימוד לשמה לבין חסד. בפרט אם מבינים את הפרק לפי פשוטו, קשה יותר להבין מה הכוונה בשבחים הללו ששלמה מעטר בהם את האישה. הלא תפקידה של האישה איננו לעסוק בלימוד תורה לשמה או בללמוד על מנת ללמד. כל שכן לאור תחילתו של הפסוק: “פיה פתחה בחכמה”, שנראה שזה עיקר הדיבור שלה, והוא הדיבור שרגיל “על לשונה”[2].

למושג חסד יש משמעות רחבה יותר מהשימוש המקובל

כאשר מתעמקים במושג ‘חסד’ המתייחס לפעולות האדם[3], מתגלה שהמשמעות שלו רחבה יותר מהמשמעות המקובלת של עשיית טוב לזולת גם כשלא מגיע לו. החסד מוזכר למשל בתפילת עמידה: “זוכר חסדי אבות” (ברכת אבות), למרות שיצחק ויעקב לא היו מיוחדים במידת החסד כמו אברהם, וצריך להבין מדוע מוזכר מושג החסד לגביהם. כיוצא בזה מופיע: “חסדי דוד הנאמנים” (ישעיה נה, ג), וכן: “זכרה לחסדי דויד עבדך” (דברי הימים ב’ ו, מב), אף שעניינו המיוחד של דוד לא היה דווקא חסד[4]. פסוק נוסף הוא: “כה אמר ה’ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה” (ירמיה ב, ב); לכאורה הזכות של ישראל איננה חסד שהם עשו, אלא זו עצם מסירות הנפש ללכת במדבר אחרי ה’. נחמיה הנביא אומר: “ואל תמח חֲסָדַי אשר עשיתי” (נחמיה יג, יד), ואילו בכתובים לא מופיעים חסדים שהוא עשה אלא שהוא פעל רבות למען חיזוק יישוב הארץ ובניין ירושלים. וכן נאמר על חזקיהו ויאשיהו: “ויתר דברי חזקיהו וַחֲסָדָיו” (דברי הימים ב’ לב, לב), “ויתר דברי יאשיהו וחסדיו” (שם לה, כו). 

ובאמת ניתן להבחין שהמושג ‘חסיד’ הוא לאו דווקא בהקשר של עשיית חסדים, אלא כל המתחסד עם קונו נקרא חסיד (זוהר ח”ב קיד ע”ב; ח”ג רכב ע”ב; ועוד רבים). וכך בביאור מידת החסידות במסילת ישרים (פרקים יח-יט) מבואר שמידה זו כוללת הרבה מאוד שלמויות בעבודת ה’. כיוצא בזה אנו מוצאים בגמרא: “‘לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני’ (תהילים פו, ב)… כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לא חסיד אני?! שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות, ואני ‘חצות לילה אקום להודות לך’ (שם קיט, סב)” (ברכות ד’ ע”א). כלומר להיות חסיד איננו דווקא עניין של עשיית חסדים. כך גם: “אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפלתו אלוקי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים לו ‘אֵי עניו, אֵי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו'” (שם ו’ ע”ב). גם כאן לא מדובר בעשיית חסד, ובכל זאת האדם הקובע מקום לתפילתו נקרא חסיד. כעין זה מוזכר בגמרא גם על מי שמתענה שנקרא חסיד (תענית יא ע”ב).

החסד מבטא נאמנות בברית ושותפות

לפיכך יש להגדיר באופן אחר את המושג חסד וחסיד, וכפי מבאר זאת המסילת ישרים:

הנה שורש החסידות הוא מה שאמרו חז”ל: “אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו” (ברכות יז ע”א). והענין הוא כי הנה המצוות המוטלות על כל ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת. אמנם מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמתית לא ישתדל ויכוון לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל, אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו, שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל. ואף על פי שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור, הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה לעשות לו גם את אשר לא אמר לו בפירוש, כיון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו, ולא ימתין שיצוהו יותר בפירוש או שיאמר לו פעם אחרת.

(מסילת ישרים, פרק יח)

חסידות היא לעשות למען הקב”ה מעבר לחובות והציווים המוטלים על האדם. לכן בהמשך מכניס המסילת ישרים בתוך מידת החסידות גם את התפילה על הגלות ועל החורבן, והרצון לגאולה ושיתרבה כבוד ה’ וקידוש שמו, למרות שזו לא חובה. כי אם האדם רואה את עצמו כבן נאמן הפועל למען אביו וכשותף עם ה’ הרוצה לעשות כל מה שהוא יכול למענו, ודאי שהוא יתפלל על כבוד ה’ וכבוד עמו, ועל בניין בית מקדשו.

ובאמת המושג ‘חסד’ במשמעות העמוקה שלו בתנ”ך, כפי שעולה ממכלול הפסוקים שהובאו ומפסוקים נוספים, הוא נאמנות בברית ושותפות, כך שהאחד עושה כל שביכולתו למען השני. אבותינו הקדושים, כל המהות שלהם היתה להשתתף בגאולת העולם ובפרסום של ה’, ולכן מעשיהם מוגדרים כ’חסדי אבות’. לכן אנו גם אומרים בברכת אבות: “וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה”. יש כאן ברית והדדיות בין ה’ ובין אבותינו, ולכן הוא גואל אותנו באהבה. גם ההליכה אחרי ה’ ביציאת מצרים היא “חסד נעוריך”. כי אין שותפות ואכפתיות גדולה מזו לברית המשותפת בינינו ובינו, כמו בעצם ההליכה אחריו במדבר בארץ לא זרועה. גם “חסדי דוד הנאמנים” קשורים לאותו עניין, שהוא היה נאמן מאד ורצה מאד את גילוי מלכות ה’, עד שכל חייו הוקדשו לכך. וכעין זה גם במלכים הצדיקים הנוספים מזרעו שנאמר עליהם ביטוי כזה.

תורת חסד היא תורה שתכליתה גילוי מלכות ה’

זו גם ההגדרה של “תורת חסד”. זו תורה שבבסיס שלה עומדת השותפות בברית עם ה’; הרצון שהמלכות שלו תצליח ותתגלה. זו התכלית של לימוד “תורת חסד”. זהו לימוד שמבטא את החיפוש כיצד לעבוד את ה’, כיצד להוריד את הרצון שלו לתוך המציאות ואיך ליישם את התורה שלו שתהיה זו שמנהיגה את העולם בכבוד מלכותו. גם עצם לימוד תורה מכוון כדי לפעול בזה באופן רוחני את גילוי מלכותו. לימוד תורה במגמה כזאת אכן מקרב את הגאולה: “כל העוסק בתורה לשמה וכו’ מקרב את הגאולה” (סנהדרין צט ע”ב). זהו העומק הטמון בתשובות הגמרא, ש”תורת חסד” היא תורה לשמה או תורה על מנת ללמד. כי שני אלה הם אופנים שבהם אנו משתתפים עם ה’ בברית, ומקדמים את כבוד מלכותו בעולם. אף לנשים יש שייכות למהות של ‘תורת חסד’, כי גם הן חלק מגילוי מלכות ה’ בעולם, שזו המהות העיקרית של התורה הזו. לכן ניתן להבין את האמירה הזו גם כשמפרשים את פרק ‘אשת חיל’ לפי פשוטו.

על פי האמור מובנת השאלה ששאל רשב”י, מהו שכתוב “פיה פתחה” וכו’. שאלתו היא היכן מתגלמת בשיאה המציאות הזו של “פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה”. כלומר היכן הדבר בא לידי ביטוי ומתממש, וכנגד מי אמר שלמה את התיאור הזה. ועל כך הוא עונה שדוד המלך היה זה שמגלם באופן המיטיבי והמושלם את המסר הזה. כי כל השירה שלו וה’ברכי נפשי’ שלו הם בעצם הבעת כיסופים גדולים להשתתף בגילוי מלכות ה’ (וכפי שהורחב בחלק הראשון של ביאור המזמור).

על ידי חיבור לברכות וקיום מהותם נעשים שותפים לה’

לאור זאת ניתן להבין גם את דברי הגמרא: “אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא (-מי שרוצה להיות חסיד) – לקיים מילי דנזיקין. רבא אמר: לקיים מילי דאבות, ואמרי לה מילי דברכות” (בבא קמא ל’ ע”א). הביטוי “לקיים מילי” הוא להיות זהיר בעניין מסויים באופן מופלג, וכפי שמוזכרות דוגמאות לכך בגמרא שם. את מהות הזהירות בענייני נזיקין אפשר להבין כפי שמבואר שם בגמרא, כהרחקה מרובה מכל אפשרות של גרימת נזק לזולת. הקפדה בענייני “אבות” היא כמובן לקיים את מידות החסידות הרבות שמובאות במסכת אבות. אך הקשר לענייני ברכות לכאורה לא ברור. המפרשים עמדו על כך ויש שהסבירו שהכוונה היא למשפט שנאמר במסכת ברכות ש”חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללין” (ברכות ל’ ע”ב). אולם ישנו דוחק גדול בהסבר זה, כי אין זה “מילי דברכות” אלא אזכור מסויים שנאמר במסכת ברכות.

אולם לפי מה שהתבאר (בחלק הראשון של ביאור המזמור) לגבי מהותה של הברכה, מובן שכל המציאות של הברכות זו בעצם מציאות של חסידות גדולה. כשאדם מברך את הברכות בכל ליבו, הוא מוצא בברכות שלו את ההזדמנות לחזק את השותפות שלו עם ה’. בעצם זה שהוא מברך את ה’ בזה הוא מחזק יותר ויותר את השפעתו של ה’ וכביכול את יכולתו לפעול בתוך המציאות.

כיוון שאנו שומרי בריתו של ה’ הוא מקבל אותנו בתשובה בקלות

לאחר שדוד מדגיש במזמור כמה ה’ מיטיב לאדם וכמה הוא מוחל וסולח בקלות יחסית ואינו נוטר, הוא מסיים: “וחסד ה’ מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים. לְשֹׁמְרֵי בריתו וּלְזֹכְרֵי פִקֻּדָיו לעשותם” (פס’ יח). כיוון שאנחנו “שומרי בריתו”, אז הקב”ה מתייחס אלינו כשותפים גם כשאנו רוצים לחזור בתשובה, ואז הוא מתייחס אלינו בדרך של סליחה ומחילה.

דוד ממשיך ומדגיש מאוד גם את הקשר בין היותנו מברכים את ה’ לבין זה שמלכותו בכל משלה:

ה’ בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. ברכו ה’ מלאכיו גִּבֹּרֵי כח עֹשֵׂי דברו, לִשְׁמֹעַ בקול דברו. ברכו ה’ כל צבאיו משרתיו עֹשֵׂי רצונו. ברכו ה’ כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו, ברכי נפשי את ה’.

(פס’ יח-כב)

מלכותו של ה’ בכל משלה מכוח זה שהמלאכים מברכים אותו, וכן כל צבאיו וכל מעשיו בכל מקומות ממשלתו. גם דוד בעצמו מסיים “ברכי נפשי את ה'”, כלומר הברואים כולם מלמעלה ומלמטה מברכים את ה’, ובזה אנו כביכול מעצימים ומאפשרים שמלכותו אכן תהיה בכל משלה. בכך אנו גם מאפשרים את הקיום של עשיית הדין ברשעים כחלק מגילוי מלכותו, כפי שמוזכר בפרק הבא שגם הוא פותח ומסיים ב’ברכי נפשי’.

לשותפות עם ה’ יש משמעות עצומה בכל עבודתנו

היסוד הזה אמור להוות עבורנו קו מנחה בכל היחס שלנו הן לברכות והן לתפילה בכלל. יש להבין שכל השבחים והתודות והברכות אינם חלילה משהו מיותר, שלקב”ה אין בעצם צורך בו כי הוא לא צריך כבוד. להיפך, יש כאן השתתפות מאוד עמוקה בגילוי מלכותו. כל ברכה שאנו מברכים, כל שבח שאנו משבחים וכל הודאה שאנו מודים מעצימים יותר ויותר את המציאות שמלכותו בכל משלה. כל פסוק שאנו אומרים בפסוקי דזימרה וכל משפט שאנו אומרים בתפילה, הם עוד ועוד קיום של “כשאני קורא בשמו הוא גדול” ושל “כשאתם עדיי אני אל”, כדברי המדרש שהובא לעיל (בחלק הראשון של ביאור המזמור).

כדאי גם לנסות להתפלל מתוך שותפות עם ה’, כדברי הבעש”ט:

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד הראש. פירוש: אל תתפלל בשביל דבר שחסר לך, כי לא יקובל תפלתך, אלא כשתרצה להתפלל תתפלל על הכבידות שיש בראש – כי הדבר שחסר לך, החסרון יש בשכינה כביכול. כי אדם חלק אלוה ממעל והחסרון שיש בהחלק יש בכלל, והכלל מרגיש את החסרון של החלק. אם כן תהיה תפלתך על החסרון של הכלל, וזהו פירוש אלא מתוך כובד הראש.

(צוואת הריב”ש (הוצ’ קה”ת) סי’ עג)

כל דבר חיובי שאנו רוצים ומתפללים עליו, אפשר לראות איך בעומק הוא תורם לגילוי מלכות ה’. הלא כשיהיה טוב בעולם יהיה קידוש שם ה’ הגדול. ולהיפך, כשיש רע בעולם זו הסתרה וחילול השם. אנשים נחלשים באמונתם ובקשר שלהם עם ה’ כשהם רואים צרות, אסונות ובעיות. ולעומת זאת אנשים מתחזקים כשהם רואים את טוב ה’ והשגחתו הטובה. לכן כשאנו מתפללים שיקרו דברים טובים, אנו בעצם מתפללים על קיום טובו של ה’ ועל גילוי והתקדשות שמו. חשוב לנסות ולשאוף שגם התורה שלנו תהיה תורת חסד, במובן הזה שנלמד כל הזמן למען גילוי מלכות. זו תהיה השאיפה העיקרית שלנו בלימוד – שיתגלה כבוד מלכותו.

כשאדם עובד בדרך כזאת, הוא זוכה לחסידות, כדברי הגמרא. ממילא נשפע עליו שפע רב ברוחניות ובגשמיות, כמפורש בפסוקים רבים: “אז דיברת בחזון לחסידיך” (תהילים פט, כ), “עם חסיד תתחסד” (שמואל ב’ כב, כו; תהילים יח, כו), כי הפלה ה’ חסיד לו” (שם ד, ד), “שמרה נפשי כי חסיד אני” (שם פו, ב), “ולא יַעֲזֹב את חסידיו” (שם לז, כח), “רגלי חסידיו יִשְׁמֹר” (שמואל א’ ב, ט). מתוך כך תפילותיו על גאולת ישראל נשמעות, ובמהרה יבוא דוד ויגאלנו.

[1] וכפי שמתבטאת השגחה זו לאורך פסוקי מזמור זה: “ואל תשכחי כל גמוליו. הַסֹּלֵחַ לכל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לכל תַּחֲלֻאָיְכִי. הגואל משחת חייכי, המעטרכי חסד וחרמים. הַמַּשְׂבִּיעַ בטוב עדיך, תתחדש כנשר נעוריכי. עֹשֵׂה צדקות ה’ ומשפטים לכל עשוקים” (פס’ ב-ו).

[2] כמו הביטוי: ‘שגור על לשונו’, או כמו: “לא רָגַל על לשונו” (תהילים טו, ג), שמתייחס לדיבור השגרתי של האדם.

[3] כפי שבפסוק כאן מדובר על “תורת חסד” של האדם, ולא על חסד אלוקי.

[4] אם כי ודאי שהוא עשה חסדים רבים.