שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 266 | י’ טבת תשפ”ד

(א) לְדָוִד בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה’ וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ: (ב) בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה’ וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו: (ג) הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי: (ד) הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים: (ה) הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי: (ו) עֹשֵׂה צְדָקוֹת ה’ וּמִשְׁפָּטִים לְכָל עֲשׁוּקִים: (ז) יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו: (ח) רַחוּם וְחַנּוּן ה’ אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד: (ט) לֹא לָנֶצַח יָרִיב וְלֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר: (י) לֹא כַחֲטָאֵינוּ עָשָׂה לָנוּ וְלֹא כַעֲוֹנֹתֵינוּ גָּמַל עָלֵינוּ: (יא) כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו: (יב) כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ: (יג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם ה’ עַל יְרֵאָיו: (יד) כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ: (טו) אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ: (טז) כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ: (יז) וְחֶסֶד ה’ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים: (יח) לְשֹׁמְרֵי בְרִיתוֹ וּלְזֹכְרֵי פִקֻּדָיו לַעֲשׂוֹתָם: (יט) ה’ בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה: (כ) בָּרֲכוּ ה’ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ: (כא) בָּרֲכוּ ה’ כָּל צְבָאָיו מְשָׁרְתָיו עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ: (כב) בָּרֲכוּ ה’ כָּל מַעֲשָׂיו בְּכָל מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה’:

“בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה'” – הכוח והמשמעות של אמירת ברכות

ה’ נותן כוח לברכותינו שיפעלו את הגדלת כוחו בעולם

במזמור הזה דוד פונה לנפשו, וכן למלאכים, לכל צבאות ה’ ולכל ברואיו של ה’, בקריאה לברך את ה’. על מנת להבין בדיוק את המשמעות, הערך והתפקיד של המברכים את ה’, יש לעמוד על מהות עניין הברכה. יש שאלה ידועה, האם הברכות שאנו מברכים פועלות בעולם, או שהן רק אמירת תודה לה’. המשמעות הידועה והמוכרת של הברכה היא הודאה שהטוב הוא מאת הקב”ה והכרת הטוב כלפיו. אמנם בביאור מזמור כד (ח”ג עמ’ קטז) העמקנו בכך שראשונים ואחרונים רבים מבינים שמלבד המשמעות של ההודאה, כאשר אנו מברכים את הברכות אנו נותנים לקב”ה כביכול נתינה מסוימת, בבחינת “וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָך” (דברי הימים א’ כט, יד). הברכה היא מעין תפילה ו’איחול’ לקב”ה שיתגדל ויתרבה כוח טובו ושפעו, והקב”ה נתן כוח מיוחד בברכותינו שהן באמת יפעלו ויעשו אותו ‘מבורך’ יותר, למשל בזה שהן גורמות לעוד אנשים שיכירו במלכותו וירצו לברכו. כמו שאדם מברך את חברו וכוונתו שתשרה ברכה ברכושו ובריאותו וכדומה, כך גם אנו אומרים “ברוך אתה ה'” ובזה מביעים את רצוננו (וגם גורמים בפועל לכך) שהקב”ה יהיה ‘ברוך ומבורך’ יותר, שכוחו יגדל והשפעתו תרבה; בדומה למה שמשה רבינו ‘איחל’ לקב”ה: “ועתה יגדַל נא כֹח ה'” (במדבר יד, יז).

בנוגע למזמור זה, ישנה גם התייחסות ישירה של חז”ל למהות הברכה שדוד רוצה לברך את ה’:

הני (-אלו) חמישה ‘ברכי נפשי’ כנגד מי אמרן דוד? לא אמרן אלא כנגד הקב”ה וכנגד נשמה; מה הקב”ה מלא כל העולם – אף נשמה מלאה את כל הגוף. מה הקב”ה רואה ואינו נראה – אף נשמה רואה ואינה נראית. מה הקב”ה זן את כל העולם כלו – אף נשמה זנה את כל הגוף. מה הקב”ה טהור – אף נשמה טהורה. מה הקב”ה יושב בחדרי חדרים – אף נשמה יושבת בחדרי חדרים. יבוא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו.

(ברכות י’ ע”א)

חז”ל רואים את פעולת הברכה, ‘ברכי נפשי’, כפעולה של נתינת שבח – “יבוא… וישבח”. כך גם נראה בפשטות מלשון ברכת יוצר אור והקדושה שחזרת הש”ץ, שהברכות של המלאכים הם אמירת שבח לקב”ה: “לעומתם משבחים ואומרים: ברוך כבוד ה’ ממקומו”. לכאורה נתינת שבח היא רק הכרה בשבחו של ה’ ואיננה פעולה של תפילה או איחול. אמנם לאמיתו של דבר אלו הם שני צדדים של אותו מטבע. כשאנחנו משבחים את ה’ או מודים לו, אנו בעצם גם מגדילים את כוחו. חז”ל מגדירים זאת בבירור במדרש:

“הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה” (עמוס ט, ו). רבי שמעון בן יוחי אומר: משל לאחד שהביא שתי ספינות וקשרם בהוגנים ובעשתות, והעמידן בלב הים ובנה עליהם פלטרין. כל זמן שהספינות קשורות זו בזו פלטרין קיימים, פרשו ספינות אין פלטרין קיימים. כך ישראל כשעושים רצונו של מקום בונה עליותיו בשמים, וכשאין עושים רצונו – כביכול אגודתו על ארץ יסדה… כיוצא בו: “כי שם ה’ אקרא” (דברים לב, ג), כשאני קורא בשמו הוא גדול, ואם לאו – כביכול וכו’. כיוצא בו: “ואתם עדי נאם ה’ ואני אל” (ישעיה מג, יב), כשאתם עדיי אני אל, וכשאין אתם עדיי – כביכול איני אל. כיוצא בו: “אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים” (תהלים קכג, א), אילמלא אני – כביכול לא היית יושב בשמים.

(ספרי וזאת הברכה, שמו)

זהו מדרש חשוב ביותר[1]. הוא מלמד את היסוד הזה, שאנו בעבודתנו כביכול מאפשרים לקב”ה לבנות את עליותיו, להיות נאה, להיות גדול ולהיות אל, ואפילו לשבת בשמים. הדברים נכונים כלפי כל המצוות והמעשים הטובים שאנו עושים, שכולם משפיעים ומגדילים את כוחו של הקב”ה. וכאמור, וכפי שגם הורחב בביאור מזמור כד, בכל ברכה וברכה שאנו מברכים, אנו בעצם מחזקים במשהו את כוח שלטונו ומלכותו של ה’,  ומאפשרים לו להשפיע יותר ולהתגלות יותר בעולם.

גדולי ישראל עמדו על כך שהברכות אינן רק הודאה

בעניין זה חשובים דבריו של רש”ר הירש:

ברוך. יש מהססים לפרש מלה זו כפשוטה, וכך משבשים את כל מובנה. לדעתם, שונה משמעותה ביחס האדם אל ה’ ממשמעותה ביחס ה’ אל האדם. לפיכך הם רואים בה תואר: מקור הברכה; כדוגמת “חנון” ו”רחום”: מקור החן והרחמים.

אולם, לא הרויחו בכך דבר: פעמים אין מספר אנחנו מצווים לברך את ה’, ונשמת כל חי תברך את ה’. אם האדם מברך את ה’, הרי ה’ הוא ברוך, ואין מנוס מזה. אך למה זה נבקש מנוס! בה בשעה שהקב”ה תלה את קיום רצונו עלי אדמות בהחלטתו החופשית של האדם, הרי הוא אמר לו: ברכני. קדם את מטרתי, עשה את מצוותי, הגשם את רצוני, ברך את מלאכתי, שֶׁהַשְׁלָמָתָהּ עלי אדמות תלויה היא בידך! וכדרך שמלאכיו, כל צבאיו, משרתיו, עושי רצונו, כדרך שכל מעשיו בכל מקומות ממשלתו מברכים את ה’, ולא רק מהללים אותו, אלא משתתפים בהגשמת תכלית העולם, כן אומר כל יהודי אל נפשו: גם את, “ברכי נפשי את ה'”! ובשעה שהיהודי אומר “ברוך אתה ה'”, הרי הוא נודר להקדיש את כל כוחותיו לקיום רצון ה’.

אם כך, הרי הברכה היא רעיון היסוד של כל חיי היהודי. כל התורה לא באה אלא כדי ללמדנו, היאך לברך את ה’. אל נטשטש את מושג ברכת ה’ לתהילות ותשבחות גרידא.

(רש”ר הירש בראשית ט, כז)

רש”ר הירש מסביר שהברכה היא מבטאת את ההשתתפות של ישראל בהגשמת תכלית העולם. הוא שולל את הגישה שרואה בברכות רק תשבחות בלבד. מהות הברכה מחוברת אל המהות הכללית של כל עבודתנו בתיקון העולם. כשם שהמצוות נועדו לממש את תפקידנו בהמלכת ה’ בעולם ובגילוי שכינתו בתוכינו, כך גם הברכות נועדו לכך.

 היסוד הזה הורחב גם על ידי גדולי החסידות. התולדות יעקב יוסף מרחיב בדברי רבו הבעש”ט זיע”א וכותב:

וגם (צריך) לתת לב אל מה שאמר דוד המלך עליו השלום: ‘אם תשכבון בין שְׁפַתָּיִם’ (תהלים סח, יד) – שהקדוש ברוך הוא שומר ושוקד על שפתי האדם לנושקה כשהוא אומרה בתורה ותפלה בדחילו ורחימו (ביראה ואהבה). ואם ישים אליו לבו, בודאי מי זה האיש אשר לא יאחזנו רתת וזיע שהמלך גדול ונורא שומר ושוקד על שפתיים של אדם נבזה חדל אישים וכיוצא בזה… כך האדם ראוי לשים לב ולומר כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וכל תנועותיו ודבורו והלוכו ועסקיו עושה רושם למעלה למעלה, בוודאי יזהר בכל דרכיו ועסקיו שיהיה לשם שמים.

(תולדות יעקב יוסף, עקב ד”ה והלכת בדרכיו)

כיוצא בזה כותב גם נכדו של הבעש”ט בשמו, על כוח ופעולת תפילתם של ישראל להשפיע גם על העולמות העליונים:

אמר אדוני אבי זקני זצללה”ה כי כל התפילות עושים פעולה בעולמות העליונים, ולפעמים בקצה הארץ. וסמך על פסוק “כרום זולות לבני אדם” (תהילים יב, ט) אלו דברים שעומדים ברומו של עולם (ברכות ו’ ע”ב), שנעשים מזה דברים נוראים ברומו של עולמות, ובני אדם סוברים שלא נתקבלה תפלתן לכן מזלזלין בהם

(דגל מחנה אפרים, הפטרת תצא ד”ה א”י רני)

העיקרון הזה הוא גם אחד מיסודות הספר החשוב ‘נפש החיים’ שחיבר ר’ חיים מוולוז’ין, מגדולי תלמידי הגר”א:

והעניין הוא כי מילת ‘ברוך’ אינו לשון תהילה ושבח כמו ששומה בפי ההמון, שהרי כשאמר לרבי ישמעאל “ישמעאל בני ברכני” (ברכות ז’ ע”א) לא אמר שם שום שבח בברכתו, אלא תפילה ובקשת רחמים… אבל האמת כי ‘ברוך’ פרושו לשון תוספת ורבוי, וכענין “קח נא את ברכתי” וגו’ (בראשית לג, יא), “וברך את לחמך” (שמות כג, כה), “וברך פרי בטנך” (דברים ז, יג), והרבה כיוצא במקרא, שאי אפשר לפרשם לשון תהילה ושבח, אלא לשון תוספת וריבוי.

(נפש החיים ב, ב)

יש לכך כמובן גם משמעות מעשית. כחלק מהרצונות שלנו להמליך את ה’ ולקדם את הגאולה, עלינו לכוון את ליבנו בברכות ובתפילות שלנו להגדיל את מלכות ה’[2]. בכל תפילה, ברכה ושבח, כמו גם בכל התמודדות ומעשה טוב, אנו ממליכים יותר ויותר את ה’ בעולם.

 “הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי” – אמונת התשובה כבסיס לקשר עם ה’

כדי להודות לה’ נחוצה אמונה ביכולת התשובה

בחלק הקודם התבארה עצם הפניה של דוד אל נפשו לשבח את ה’. על גבי הבנה זו, ניתן להתבונן במה מוצא דוד לנכון להתמקד כעיקר השבח וההודיה שלו לה’. לצד הרפואות והישועות שדוד מזכיר בפסוקי המזמור, בולט מאוד שנושא הסליחה תופס מקום מרכזי בברכה שמברכת הנפש את ה’: “הַסֹּלֵחַ לכל עֲוֹנֵכִי” (פס’ ג). למעלה מעשרה פסוקים מתייחסים לכך באופן ישיר[3], ופסוקים נוספים באופן כמעט ישיר.

בביאור מזמור ק’ – “מזמור לתודה” – עמדנו על כך שהיכולת להתוודות היא מהותית ליכולת להודות. בשביל להיות מסוגלים לפתח את הקשר עם ה’ – חשוב להאמין בתשובה ובסליחה. בפרט כשרוצים לפתח קשר של ‘רעיה’ שמוצאת טעם בברכות ובשבחים שהיא משבחת, ולא מדקלמת אותם רק מתוך חובה. אי אפשר לעשות זאת כשמרגישים שהקב”ה מקפיד וכועס עלינו, ושאנו חלילה ‘מלוכלכים’ בעיניו.

אדם שמרגיש שה’ כועס עליו ושהוא לא רצוי בעיני ה’ בגלל חטאיו, כל העמידה שלו לפני ה’ משתבשת לגמרי. זה לא ‘עוד משהו’, אלא עניין יסודי ביותר. אצל אדם כזה כל עבודת ה’ הופכת להיות מאוד מרוחקת. הוא עושה רק מה שהוא חייב. הוא לא רואה בקב”ה מקור לפניו אליו. אין לו אפשרות לבטוח בה’, וקשה לו מאוד לאהוב את ה’. בכל התמודדות שתהיה לו בחיים הוא ירגיש לבד, או גרוע מכך – הוא יחוש שה’ נוקם בו בגלל מעשיו. כך שמלבד הצורך להתמודד עם הבעיה עצמה שלפניו, הוא גם צריך להתמודד עם המלחמה שהוא מדמה שה’ נלחם בו.

המציאות הזו מפתחת אצל האדם דיכאון, עצבות או חרדות. יתכן גם שבשביל לשרוד ולהיות שפוי ובריא בנפשו, ובשביל שכן יהיה לו קשר בסיסי עם ה’, האדם יְפַתֵּחַ אמונה מוטעית שה’ כביכול לא משגיח ומדקדק לפרטי פרטים, או שלא באמת אכפת לה’ מהעבירות הקטנות שלו. אפילו אם האדם עשה עבירה גדולה יותר, הוא עשוי להתחיל להאמין שזה לא כל כך נורא. אפשרות אחרת היא שהאדם מפתח סוג של הכחשה, ומתעלם ממה שהוא עושה. הוא חוטא וממהר לשכוח מזה, וחושב שכמו שהוא שוכח גם ה’ שוכח. הוא בעצם מתכחש למציאות השקרית שהוא חי בה. למרבה הצער, הטעויות הללו שכיחות מאוד. הן ממש פועל יוצא מחוסר האמונה בתשובה[4].

משום כך האמונה בתשובה היא חשובה ביותר. אם האדם מאמין שה’ סולח ומוחל בקלות יחסית, הוא יכול בנקל להאמין שהחטאים והעוונות שלצערו הוא נכשל בהם לא אמורים להוות מכשול להמשך קשר טוב וחם עם ה’. יתרה מזו, עצם המפגש עם רחמנותו וסלחנותו של ה’ היא התחברות לטוב העצום של ה’. כשמאמינים בתשובה, לא רק שאין צורך להתכחש לחסדו וטובו של ה’ ולהתרחק ממנו, אלא אדרבה המפגש עם טובו וחסדו מתעצם עוד יותר.

חשוב להתחזק ביסודות אמונת התשובה

הנימוקים שדוד מעלה במזמור זה לכך שהקב”ה מוחל וסולח לכל עוונותינו מתחלקים לשלושה. ראשית הוא מתייחס למידותיו של ה’ והיותו רחמן ורב חסד:

רחום וחנון ה’ ארך אפים ורב חסד. לא לנצח יריב ולא לעולם יטור. לא כחטאינו עשה לנו ולא כעוונתינו גמל עלינו. כי כִגְבֹהַּ שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו. כִּרְחֹק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו.

(פס’ ח-יא)

הנימוק השני הוא אהבת ה’ אותנו כאהבת אב לבניו: “כרחם אב על בנים רִחַם ה’ על יראיו” (פס’ יג). הנימוק השלישי הוא ידיעתו של ה’ את שפלותנו, יצרנו וחדלוננו:

כי הוא ידע יצרנו, זָכוּר כי עפר אנחנו. אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ. כי רוח עָבְרָה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו. וחסד ה’ מעולם ועד עולם על יראיו, וצדקתו לבני בנים.

(פס’ יז)

מכיוון שאמונת התשובה היא כל כך חשובה, ממילא חשוב שנתחזק באמונה בשלושת היסודות הללו, שהם אלו שמהווים את התשתית להאמין שאכן ה’ מוחל לגמרי. אדם שחושב שה’ הוא חלילה לא טוב, ממילא גם יתקשה להאמין בתשובה. לא במקרה מצויה התופעה שאנשים שהם ממורמרים על ה’ וכועסים עליו הם גם רחוקים מאמונת התשובה. ודאי שכאשר האדם לא מאמין שה’ אוהב אותו כאהבת אב אוהב לבניו, אלא נראה לו שהוא כגרגיר חול בעולמו הענק של ה’, שאין סיבה שה’ יאהב אותו וישמח בו – אזי יקשה עליו מאוד להאמין בתשובה ולקבל את הסלחנות הלכאורה בלתי מובנת של ה’ לשבים בתשובה.

שפלות האדם אינה סיבה לשנאה עצמית אלא דווקא לשמחה גדולה

הנקודה השלישית שהוזכרה, שפלות האדם מול גדלות ה’, היא נקודה שעלולה להיות מורכבת. התמקדות בשפלותו של האדם, שהוא “אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ” (פס’ טו), עשויה להוביל למציאות מאוד בעייתית. היא יכולה להוביל לשנאה עצמית, לביקורת עצמית קטלנית או לחוסר אמון של האדם בעצמו. מתוך כך היא גם עלולה לערער את האמונה שהוזכרה לעיל שה’ אוהב את האדם ורוצה בו. פעמים רבות תחושת השפלות מובילה לכך שהאדם חי בתודעה איומה שהוא רע. מתוך כך הוא ממש שונא את החיים עצמם. יש קשר הדוק בין שנאה עצמית ושנאת החיים, כשם שיש קשר גם בין אהבה עצמית ואהבת החיים. אדם ששונא את עצמו, אינו מאמין בערך החיובי של חייו, וממילא אין לו טעם בחיים הללו. מה גם שבתפיסתו את עצמו הוא רק עושה טעויות ונזקים לילדיו ולסביבתו. לעומתו אדם שאוהב את עצמו, רואה בעצם קיומו דבר בעל ערך, והוא לא דן ברותחין כל פעולה של עצמו וכל מחדל של עצמו. שפלות לא בריאה עשויה גם לפגוע מאוד בחינוך. אם מחנכים לשפלות כזאת, משדרים לילד או לתלמיד שהוא גרוע ושלילי, וזה דבר שיכול ממש להרוס את חייו.

מצד שני, אנו מוצאים הרבה מאוד דיבורים של גדולי ישראל על שפלות האדם. וזו הרי גם האמת, שאנו מצד עצמנו מאוד שפלים ופחותים. דוד עצמו מביע זאת בפסוקים רבים: “מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו” (תהילים ח, ה), “ה’ מה אדם ותדעהו, בן אנוש ותחשבהו. אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר” (שם קמד, ג-ד), וכך גם במזמור כאן: “אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ. כי רוח עָבְרָה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו” (פס’ טו-טז).

אלא שדוד בעצמו נותן את התשובה. לאחר שהוא אומר “מה אנוש כי תזכרנו” וכו’, הוא מוסיף: “ותחסרו מעט מאלוקים וכבוד והדר תעטרהו. תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו. צֹנֶה ואלפים כֻּלָּם וגם בהמות שָׂדָי” (שם ח, ו-ח). כך גם לאחר “אדם להבל דמה” מתאר דוד איך שלמרות שפלותו ה’ רודד עמים תחתיו, ומשפיע כל טוב לעם ישראל; עד שהמזמור מסתיים: “אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה’ אלוקיו” (שם קמד, טו).

כלומר אנחנו מצד עצמנו אכן שפלים ונבזים. אבל דוקא משום כך ה’ חפץ בנו ומגדיל אותנו. זו תהילתו של ה’, וכלשונו החדה של של הפיוט לראש השנה: “אבל אביתה תהילה מקרוצי חומר, מִסְּרוּחֵי מַעַשֹ. מִשְּבֵעֵי רֹגֶז. מֵעֲדוּרֵי אֱמֶת. מֵעֲמוּסֵי בָטֶן. וְהִיא תְהִלָּתֶךָ”. כשהאדם מבין שה’ חפץ בו דוקא בגלל שפלותו, הוא אינו מתמלא בשנאה עצמית, אלא אדרבה, הוא מבין ששפלותו היא בעצמה הייחודיות שלו. היא בדיוק הדבר שכל כך מוצא חן בעיני ה’. זו ממש השליחות של האדם! דווקא היותו כל כך שפל מצד עצמו. להמליך את ה’ מתוך היותו של האדם כל כך שפל, זו החיבה הגדולה ביותר שיש לאדם מאת ה’. בגלל זה הקב”ה חפץ באדם, יותר מכל מלאכי מרום המתוארים קודם לכן בפיוט: “בהמון מלאכים. בְּהִלּוּךְ מַחֲנוֹת. בְּוַעַד אֲלָפִים. בְּוֶכַח רבבות. וּמוֹרָאֲךָ עליהם”. הוא פונה דווקא אל האדם, בגלל נמיכותו, גשמיותו ואפסיותו.

האדם צריך להתמלא אור, שמחה, חדווה ותחושת חשיבות בגלל שפלותו! זו הסיבה שדוד מסיים את המזמור המיוחד הזה באמירה: “ברכו ה’ מלאכיו גִּבֹּרֵי כח עֹשֵׂי דברו לִשְׁמֹעַ בקול דברו. ברכו ה’ כל צבאיו משרתיו עֹשֵׂי רצונו” (פס’ כ-כא). מלאכי מעלה, צבאות ה’ ומשרתיו שעושים את רוצונו ושומעים את דברו בלי שום טעות, ובלי שום מחדל ותקלה ועוון – אתם תברכו את ה’ מהמקום הגבוה שלכם; אבל אני אברך את ה’ מהמקום הנמוך שלי – “ברכו ה’ כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו, ברכי נפשי את ה'” (פס’ כב).

[1] גם מבחינה היסטורית הספרי הוא מדרש קדום ביותר שכתיבתו בשלהי תקופת התנאים, ומשום כך יש לו משקל גדול במיוחד.

[2] הכוונה הזו גם מאפשרת לכוון בתפילות ובברכות ביתר קלות, ופותרת הרבה מהחסמים הפנימיים להתחבר אל התפילות והברכות, וכפי שהורחב בזה בביאור מזמור ס”ג.

[3] כמובא להלן.

[4] כמובן שאם אדם רוצה להמשיך לחטוא ולהשתרש בחטא, אז לא יעזור שהוא יאמין בתשובה. אמנם אצל רבים העובדה שהם נכשלו או נכשלים היא לא ברצונם. הם לא היו רוצים לחטוא, וזה שהם נכשלים בעניין כזה או אחר זה לא מרצונם, אלא זו מעידה וכישלון שהם היו שמחים להצליח למנוע אותם.