בע"ה

שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 265 | ג’ טבת תשפ”ד

לאורו של דוד המלך - מזמור קה (ד)

עונג שבת פרשת חיי שרה כז חשון תשפ"ד

(א) הוֹדוּ לַה’ קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו: (ב) שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו: (ג) הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה’: (ד) דִּרְשׁוּ ה’ וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד: (ה) זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה מֹפְתָיו וּמִשְׁפְּטֵי פִיו: (ו) זֶרַע אַבְרָהָם עַבְדּוֹ בְּנֵי יַעֲקֹב בְּחִירָיו: (ז) הוּא ה’ אֱלֹקֵינוּ בְּכָל הָאָרֶץ מִשְׁפָּטָיו: (ח) זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר: (ט) אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק: (י) וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: (יא) לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם: (יב) בִּהְיוֹתָם מְתֵי מִסְפָּר כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ: (יג) וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי מִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר: (יד) לֹא הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים: (טו) אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ: (טז) וַיִּקְרָא רָעָב עַל הָאָרֶץ כָּל מַטֵּה לֶחֶם שָׁבָר: (יז) שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף: (יח) עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ: (יט) עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ אִמְרַת ה’ צְרָפָתְהוּ: (כ) שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ: (כא) שָׂמוֹ אָדוֹן לְבֵיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל קִנְיָנוֹ: (כב) לֶאְסֹר שָׂרָיו בְּנַפְשׁוֹ וּזְקֵנָיו יְחַכֵּם: (כג) וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם: (כד) וַיֶּפֶר אֶת עַמּוֹ מְאֹד וַיַּעֲצִמֵהוּ מִצָּרָיו: (כה) הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו: (כו) שָׁלַח מֹשֶׁה עַבְדּוֹ אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ: (כז) שָׂמוּ בָם דִּבְרֵי אֹתוֹתָיו וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ חָם: (כח) שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ וְלֹא מָרוּ אֶת דְּבָרוֹ: (כט) הָפַךְ אֶת מֵימֵיהֶם לְדָם וַיָּמֶת אֶת דְּגָתָם: (ל) שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם: (לא) אָמַר וַיָּבֹא עָרֹב כִּנִּים בְּכָל גְּבוּלָם: (לב) נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם בָּרָד אֵשׁ לֶהָבוֹת בְּאַרְצָם: (לג) וַיַּךְ גַּפְנָם וּתְאֵנָתָם וַיְשַׁבֵּר עֵץ גְּבוּלָם: (לד) אָמַר וַיָּבֹא אַרְבֶּה וְיֶלֶק וְאֵין מִסְפָּר: (לה) וַיֹּאכַל כָּל עֵשֶׂב בְּאַרְצָם וַיֹּאכַל פְּרִי אַדְמָתָם: (לו) וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּאַרְצָם רֵאשִׁית לְכָל אוֹנָם: (לז) וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל: (לח) שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עֲלֵיהֶם: (לט) פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ וְאֵשׁ לְהָאִיר לָיְלָה: (מ) שָׁאַל וַיָּבֵא שְׂלָו וְלֶחֶם שָׁמַיִם יַשְׂבִּיעֵם: (מא) פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מָיִם הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת נָהָר: (מב) כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ אֶת אַבְרָהָם עַבְדּוֹ: (מג) וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן בְּרִנָּה אֶת בְּחִירָיו: (מד) וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ: (מה) בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ יָהּ:

“בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו” – שורשו של הכישלון המובנה בשמירת התורה (המשך)

תקציר החלק הקודם‎

בחלק הקודם של ביאור המזמור (מטל השמים גיליון 263) פתחנו בדרשת חז”ל על הפסוקים: “ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו. בעבור ישמרו חקיו ותורתיו יִנְצֹרוּ הללו יה” (פס’ מד-מה), ממנה למדו חז”ל שעלינו להודות ולהלל את ה’ על כך שנותן לנו את הארץ למרות שאיננו שומרים את התורה ומצוותיה כראוי. עמדנו על מספר תמיהות שהמדרש מעורר, ומתוך כך התבאר עומקו הנוגע לכך שקיום התורה איננו תפוקה שעלינו לייצר עבור ה’. הוא לא הסחורה שעלינו לספק בתמורה לקבלת הארץ. אלא זו הגדרת הייעד שלנו כאן בעולם הזה. העובדה שאנו לא עומדים בקיום המצוות והתורה, ובכל זאת ה’ מנחיל לנו את הארץ, רק מראה שהעניין כאן הוא לא התמורה שהקב”ה כביכול צריך לקבל מאיתנו. אם זה היה כך, אז כשאנו לא מספקים את הסחורה לא היה מקום לתת לנו את הארץ ולהנחיל לנו אותה. אלא זה מלמד שה’ רוצה אותנו כאן כיוון שזה הייעד שלנו והמטרה שלנו, גם אם אנחנו לא מצליחים לקיים את התורה כראוי. ההלל והשירה אינם על כך שה’ נותן לנו את הארץ בחינם למרות שלא מגיע לנו, אלא על זה שהוא מקיים את בריתו איתנו בלי קשר לשאלת הצלחתנו לעמוד במשימה של שמירת תורתו.

מתוך כך הרחבנו בשאלה מהותית מאוד: אם אנו נחשבים כמי שאיננו מקיימים את התורה המצוות, יוצא שבפועל הייעוד הזה לא מתקיים. בשורה התחתונה כל התוכנית וכל המגמה של ה’ בכל המהלך הגדול שלו של הנחלת הארץ לעם ישראל – לכאורה לא מצליחות ולא מתקיימות. כלומר גם אם אנו מבינים שנתינת הארץ לעם ישראל היא חסד גדול של ה’, ולא רק ‘מסחר’ של תן וקח, עדיין נשארת כאן שאלה גדולה על כך שהתכנית האלוקית בעצם לא מתממשת.

השאלה הזו מתעצמת עשרות מונים לאור הפסוקים הרבים בתורה מהם עולה שההנחה הפשוטה מראש היא שעם ישראל לא יצליח לקיים את הברית ולשמור את מצוותיו. “כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה’ להכעיסו במעשה ידיכם” (דברים לא, כט), ועוד רבים. אם המהות שלנו היא שאנו ממרים ומקציפים, אז לא ברור מה מלכתחילה סבר הקב”ה כשהוא כרת איתנו ברית, כאשר בעצם אין לנו סיכוי לקיים אותה בגלל עורפינו הקשה. יתרה מזו, הקב”ה בעצמו אומר במפורש עוד לפני הכניסה לארץ שעם ישראל יעזבו אותו (שם, טז-יז), ובהמשך הפסוקים מודגש עוד יותר שעוד לפני שהקב”ה מכניס את עם ישראל לארץ, הוא כבר יודע שעם ישראל לא יצליח לקיים את חלקו בברית ולשמור את התורה (שם, כ-כב). הקב”ה אומר במפורש שהוא מכניס את ישראל לארץ, אבל הוא כבר יודע מראש שהם ירשיעו וישחיתו ויעשו את הרע. הוא לא אומר ש’אולי’ זה יהיה כך. מן הפסוקים משמע שלא תהיה להם ממש בחירה בכך. אך אם כן, לא ברור מה העניין כאן. איזה טעם יש להכניס אותנו לארץ “בעבור ישמרו חוקיו”, כשידוע מראש שאנו נרשיע ונעשה את הרע, והקב”ה יצטרך להביא עלינו “רעות רבות וצרות”? ואיזה טעם היה לכרות ברית עם אבותינו, כאשר מדובר בברית שאין לנו כל יכולת לממש? הלא זה הופך את הציפייה מאיתנו לקיים את הברית לריקה מתוכן!

הכישלון הצפוי בשמירת התורה מעורר תחושות קשות

יש כאן גם שאלה נוקבת הרבה יותר. את המטרה של משה רבינו באמירות החריפות שלו כלפי עם ישראל ניתן להבין. המטרה של משה איננה חלילה לדכא את עם ישראל ולהנמיך אותו. משה רבינו רוצה דווקא לחזק את ישראל, ולהראות להם שלמרות ההתנהגות הגרועה שלהם כלפי הקב”ה לאורך השנים במדבר, בכל זאת ה’ מוביל אותם ועושה להם ניסים ומכניס אותם לארץ. זאת כדי שלא ניפול חלילה לייאוש כאשר נמצא את עצמנו מתנהגים באופן שלילי בעתיד, ולא נגיע למסקנה נמהרת שה’ כבר עזב אותנו[1]. ללא הגנתו של משה רבינו שנלחם עבורנו וביטל את הגזרות הקשות, אנו עלולים לחשוב שאבד שִׂבְרֵנוּ ובטלו סיכויינו. לכן משה רבינו מודיע מראש שחטאנו ועוד נחטא, ובכל זאת ה’ לא יעזוב אותנו. אולם עדיין יש כאן שאלה קשה: אם אנו כאלה גרועים, ממרים ומקציפים – מה באמת הסיכוי שלנו אי פעם להצליח?

עולה כאן גם שאלה קשה אפילו עוד יותר. דבר ידוע הוא שכאשר אישה חושבת שהיא גרועה ומאכזבת את בעלה, שהיא לא עושה את תפקידה ושפעם אחר פעם היא לא מצליחה לממש את מה שמצופה ממנה – אז אפילו אם בעלה הוא צדיק, מכיל, סבלן ומבליג, היא מרגישה גרוע מאוד עם עצמה[2]. לפעמים עצם הפער הזה בינה לבין בעלה מתסכל אותה עוד יותר. הוא עלול לגרום לה תחושת חידלון קשה ושנאה עצמית, וחוסר רצון להמשיך את חיי הנישואין הללו. אפילו שהיא זו שכביכול ‘אשמה’ במצב הזה.

כך לכאורה גם המצב שלנו ביחס לקב”ה. אפילו אם יאמרו לנו כמה שה’ אוהב אותנו למרות שאנחנו כה גרועים, עדיין אנו נשארים בתחושה מאוד קשה. כי אם אנחנו כאלה מקציפים, ממרים ורעים, אז איזה מין שותף אנחנו בברית הזו בינינו לבין ה’? ה’ הוא אכן צדיק מאוד. הוא סובל אותנו למרות כל מה שאנחנו. אבל זה לא עוזר לתחושה הקשה שאמורה להיות לנו שאנו בן זוג מאכזב, ושבעצם כל ההתקיימות שלנו היא סוג של טובה לא הגיונית ולא מוסברת שה’ עושה לנו. המצב הזה גם אמור לגרום לנו לאיבוד החשק והמוטיבציה בעבודת ה’ ובקשר איתו. אנו אמורים להתקשות להאמין שאי פעם נצליח להיות בסדר, מאחר ואנו כל כך ממרים ומקציפים. עמוק מזה, ובאופן נוקב עוד יותר, המקום המאכזב הזה נותן תחושה שיש כאן כביכול בחירה לא מוצלחת של ה’. כביכול הוא בחר בנו בטעות. לכן כמו שאישה שנמצאת בחוויית החידלון שתוארה לעיל עשויה לומר לבעלה במר ליבה: ‘עזוב אותי ולך חפש לך אישה אחרת טובה יותר’, כך גם בנו עלולה לעלות מחשבה מרירה כזו כלפי הקב”ה.

כשם שידוע שעם ישראל יחטא כך ידוע גם שישוב אל ה’

מתוך הבירור הזה, אנו אמורים להגיע להבנה מעמיקה מאוד במהות שלנו ובמהות הברית שלנו עם ה’. בשתי הפעמים שהקב”ה בעצמו קובע שאנו נרשיע, נסור מן הדרך ונעשה את הרע, הוא מוסיף מסר חשוב, שגם הוא נאמר כדבר קבוע וברור:

כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ, והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע ביני ה’ אלוקיך להכעיסו. הַעִידֹתִי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מהר מעל הארץ אשר אתם עֹבְרִים את הירדן שמה לרשתה, לא תַאֲרִיכֻן ימים עליה כי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן. והפיץ אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה’ אתכם שמה. ועבדתם שם אלוקים מעשה ידי אדם, עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יְרִיחֻן.

ובקשתם משם את ה’ אלוקיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, וְשַׁבְתָּ עד ה’ אלוקיך ושמעת בקולו. כי אל רחום ה’ אלוקיך, לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבתיך אשר נשבע להם.

(שם ד, כה-לא)

בפשט הפסוקים נראה שעשיית הרע היא משהו שצפוי לקרות, וכך גם העונשים החמורים שיגיעו בעקבות זאת. אולם הקב”ה גם מודיע שאנו נבקש ונדרוש את ה’ בכל לבבנו ובכל נפשנו, נשוב אליו ונשמע בקולו[3]. מתחדש כאן שדרישת ה’ והשיבה אליו הם דבר שטבוע בנו. זה משהו שבהכרח אמור לקרות לנו. זו מציאות שהיא חלק מהמהות שלנו, לא פחות מכך שחלק מהמהות שלנו זה שאנו ממרים ומקציפים. העובדה שאנו “זרע אברהם עבדו, בני יעקב בְּחִירָיו” (פס’ ו), ואנו ‘משיחיו’ של ה’[4], מקפלת בקרבה את הטבע הזה שבתוך תוכנו ובפנימיותנו העמוקה ביותר אנו מחוברים לגמרי לה’. לכן אנו גם בהכרח נשוב אליו ככלות הכל, נבקש פניו ונדרוש אותו בכל ליבנו.

יש לנו לב כה גדול, ומצפון מדהים כזה שגם אחרי שאנו נמצאים במעמקי שאול ומרשיעים את ההרשעה הגדולה ביותר, יש לנו תעצומות נפש להתהפך ולשוב אל ה’.

הנפילה נובעת מצורך בְּחַיּוּת והיא תתהפך לחיבור עוצמתי לה’

היכולת הזו להתהפך לטובה היא חלק מהעזות שלנו, מהאופי ה’מטורף’ הזה שהולך עם הלב שלו עד הסוף. זהו האופי שמלכתחילה גורם לכך שכאשר לא מרגישים מספיק מחוברים אל הקדושה, וכשנראה שמצליחים להתחייות ולהנות מהנאות ופיתויים אחרים – אז באמת נמשכים אליהם ואפילו מתמסרים אליהם ביותר. כי יש בנו נקודה עמוקה מאוד שאנו מחשיבים את הלב הענק שלנו. כשיהודי חש שהלב שלו יכול לחוות עונג והנאה עצומים ממשהו אחר – הוא ‘עף’ אליו בעוצמה ומנסה לקבל ממנו חיות, אפילו שזו חיות זרה שאיננה מה’. זו הסיבה שבני נוער רבים שמודעים לתורה והמצוות בכל זאת בוחרים למרבה הצער בדרך של הפקרות ונהנהתנות; בתוך תוכם הם מרגישים שהם לא יכולים לוותר על משהו שנדמה להם ש’יעשה להם טוב’. אם יש כביכול משהו טוב במציאות האחרת, הם חשים שהם לא מסוגלים לוותר עליו. אין זו סתם תאווה ויצר הרע בהמי בלבד, אלא טמונה כאן הליכה אחר תחושה שיש חיות במקום אחר שאסור להחמיץ אותה. אלא שלדאבון הלב הם נמשכים למקומות שליליים מאוד וחווים הנאה נפולה מאוד. יהודים גם התמסרו מהסיבה הזו לקומוניזם ולכל מיני אידיאלים אחרים (כמו נסיונות השלום הכושלים והמטורפים בדורות האחרונים). הייתה להם תחושה חזקה שהנה יש כאן אמת; יש כאן משהו עצום שחייבים לדבוק בו. וכך הם דבקו בכל הרעיונות הללו, למרות העיוותים הנוראיים שבהם, בדבקות עיקשת וכביכול ‘דתית’. במובן הזה גם עם ישראל הוא בבחינה של נער מתבגר, שקשה מאוד  לעצור אותו מהרצון הבוער בו לקבל חיות, אפילו ממקומות נמוכים ביותר. הוא מרגיש חזק מאוד בתוכו שהוא ‘חייב’ לממש איזה שהיא מציאות חיים שהוא לא רוצה לוותר עליה.

אולם כאשר חלילה מגיעות הצרות הנוראות על עם ישראל, ו”בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים” (דברים ד, כו), לפתע קורה משהו אחר. אפילו אם היהודי נמצא בקצה השמים ונידח לגמרי, ואפילו שהוא במעמקי הקליפות או שהוא מגדולי הלוחמים למען דברים שמנוגדים לתורה – כאשר נשברים כל האלילים ומתגלה שהשקרים שהוא בטח בהם וחי עליהם מכזיבים, ומגיעות אליו רק צרות רבות ורעות – הוא מתעורר לשוב אל ה’ אלוקיו בכל לבבו. כשרואים שאי אפשר להיות ישראלים ליברלים, ‘הומניים’, קוסמופוליטיים, בני העולם הגדול, אלא קולטים שהצרות והשנאה ימשיכו לרדוף אותנו לעולמי עד מעצם היותנו עם ישראל, אז מתחילים לבקש משם את ה’, ומוצאים אותו כי דורשים אותו בכל לב ונפש. התורה מלמדת אותנו שיש בעם ישראל את העזות הגדולה ואת קשיות העורף המדהימה שמתהפכת לרדוף אחרי ה’, ולא נשארת במצב השלילי רק בכך שכך הורגלנו וכך נוח לנו.

לא זו בלבד, אלא שכאשר אנו באמת שבים את ה’ ודורשים אותו בכל ליבנו, אנו אכן מקבלים את החיות שאנו כה צמאים לה. ישנו מדרש חשוב מאוד הנוגע מאוד לתקופתנו:

אמר הקב”ה לישראל: בעולם הזה היתה רוחי נותנת בכם חכמה, אבל לעתיד לבוא רוחי מחיה אתכם, שנאמר: “ונתתי רוחי בכם וחייתם” (יחזקאל לז, יד).

(שמות רבה מח, ג)

ככל שאנו מתקדמים בתהליך הגאולה, רוחו של ה’ לא רק נותנת בנו חכמה, אלא גם מחייה אותנו.

ה’ ישלח הארה בלב עם ישראל ויסייע לשוב אליו

בפשט הפסוקים הללו ישנו גם חידוש נוסף:

ובקשתם משם את ה’ אלוקיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, וְשַׁבְתָּ עד ה’ אלוקיך ושמעת בקולו. כי אל רחום ה’ אלוקיך, לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבתיך אשר נשבע להם.

(דברים שם, כט-לא)

לכאורה לא ברור השימוש בלשון “כי”. מדוע האמירה שה’ הוא אל רחום ואינו שוכח את הברית היא נימוק לכך שאנו נשוב אל ה’ אלוקינו. אלא שבאמת עצם קיום הברית שה’ נשבע לאבותינו היא בהארה שה’ שולח בלבבות עם ישראל לשוב אליו. השיבה של עם ישראל אל ה’ היא מתוך ההארה שהוא שולח בלבם.

נימוק דומה מופיע גם בדברי הנביא: “שמוע שמעתי אפרים מתנודד, יסרתני וָאִוָּסֵר כעגל לא לֻמָּד, השיבני ואשובה כי אתה ה’ אלוקי. כי אחרי שובי נִחַמְתִּי, ואחרי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי על ירך, בֹּשְׁתִּי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי” (ירמיה לא, יז-יח). העובדה שה’ יתברך הוא אלוקינו היא הבסיס לבקשה “השיבני ואשובה”. כשעם ישראל דורש את ה’ אלוקיו בכל לבו ובכל נפשו, אז ה’ נענה לו כי הוא ה’ אלוקיו והוא כרת עמו ברית. זהו בדיוק קיום הברית, שה’ נמצא לנו בבקשתנו. ולמרות שאנו במציאות הנמוכה שלנו אנו זוכים להארת ה’ ולקרבתו, ומתוך כך לשוב בתשובה שלמה.

אין ספק שעם ישראל ישוב אל ה’

היסוד הזה, שעם ישראל ודאי עתיד לשוב אל ה’, מופיע גם לקראת סיום ספר דברים:

והיה כי יָבֹאוּ עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, וַהֲשֵׁבֹתָ אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה’ אלוקיך שמה. וְשַׁבְתָּ עד ה’ אלוקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ושב ה’ אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה’ אלוקיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משך יקבצך ה’ אלוקיך ומשם יקחך. והביאך ה’ אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירישתה והיטבך והרבך מאבתיך. ומל ה’ אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. ונתן ה’ אלוקיך את כל האלות האלה על אֹיְבֶיךָ ועל שנאך אשר רדפוך. ואתה תשוב ושמעת בקול ה’ ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום. והותירך ה’ אלוקיך בכל מעשה ידך בפרי בטמך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לְטֹבָה, כי ישוב ה’ לשוש אליך לטוב כאשר שש על אבתיך. כי תשמע בקול ה’ אלוקיך לִשְׁמֹר מצותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה, כי תשוב אל ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך.

(דברים ל, א-י)

בפסוקים שלפני כן מובא תיאור קשה של חרון אף ה’ ביושבי הארץ להביא עליהם את הקללה הכתובה בספר התורה, ושה’ נותש אותם מעל אדמתם באף ובחימה ובקצף גדול ומשליכם לארץ אחרת. אולם לאחר כל זה, נאמר גם באופן ברור ומוחלט שעם ישראל ישוב אל ה’. אלו דברים מוחלטים שאינם מֻתְנִים בשום דבר. כך יהיה, ללא ספק.

שנאת ישראל הנוראה מתחילה להביא להתפקחות

במאורעות שמתרחשים בתקופה האחרונה[5] ניכר שיש התעוררות גדולה בעם ישראל. הקליפה של ה’ישראליות’ המנותקת מהיותנו בני עם ה’ נשברת יותר ויותר. בשואה האיומה עם ישראל קיבל מכה נוראה, אך במבט היסטורי ניתן לומר שהיא לא קידמה את עם ישראל למציאות של תשובה וחזרה אל ה’. נראה שבאותה התקופה לא היו לנו שום כלים לקלוט ולקבל את המסר של השואה. התרסקנו חזק כל כך, כמעט נמחקנו לגמרי, וגם בארץ ישראל המצב היה גרוע מבחינה רוחנית. גם עכשיו עם ישראל עובר מציאות נוראה. הטבח שהיה הוא כעין דגימה מהשוֹאה. ניתן לדבר עליו במושגים הבלתי נתפסים של השוֹאה. כמות ההרוגים היא בערך 1 ל-4,700 מהשוֹאה. אמנם שמונים שנה לאחר השוֹאה, יש לנו היום הרבה יותר כלים לקלוט את מה שקורה.

לאחר השואה היו שהסבירו שהיא התרחשה משום שלא היה ליהודים מדינה, או בגלל שיהודים רבים במזרח אירופה שמרו על זהות ומראה יהודי שהרגיז את הגוים, וכיוצא בזה. זה המסר שחלחל ללבבות. רבים האמינו ש’לעולם לא עוד’ בזכות שיש לנו מדינה ריבונית, צבא חזק וחיל אוויר משוכלל. ובפרט אם לא נרגיז את העולם במראה יהודי מדי.

אך הנה אנו רואים ששנאת היהודים החייתית נשארה כפי שהיא, והנסיונות לכלות אותנו לא פוסקים. זה מתחיל לפקוח את העינים, שכנראה יש לנו גורל וייעוד של “בעבור ישמרו חקיו ותורתיו יִנְצֹרוּ”, ואנו לא יכולים להתכחש לזה. אנו מתחילים לראות איך אותם תעצומות נפש של היותנו מקציפים וממרים, רק בגלל התחושה החזקה שאולי אפשר לְהִתְחַיּוֹת מדברים חיצוניים, מתהפכות לדרישת ה’ בכל לב ונפש. מתחילים להתגלות הכוחות האדירים שיש לנו לשוב אל ה’ ממעמקי הקליפות וממעמקי התפיסות המנוגדות ביותר לה’.

ה’ מוביל אותנו אל קיום התכלית לשמה נתן לנו את הארץ

לאור היסוד הזה מובן ביתר בהירות הסיום שנוסף באמירתו המקורית של מזמור זה: “וְאִמְרוּ הושיענו אלוקי ישענו וקבצנו והצילנו מן הגוים לְהֹדוֹת לשם קדשך ולהשתבח בתהלתך. ברוך ה’ אלוקי ישראל מן העולם ועד הָעֹלָם ויאמרו כל העם אמן והלל לה'” (דברי הימים א’ טז, לו-לז).

גלוי וידוע היה לפני דוד מלכנו ברוח קודשו שעוד נעבור מסלול ארוך של זיכוך לאורך כל ההיסטוריה שלנו, ולאחר כל זאת נתקבץ מן הגוים וה’ יצילנו להודות לשם קודשו ולהשתבח בתהילתו. ואנו מברכים את ה’ המופיע דווקא כ”אלוקי ישראל” בברכה שהיא “מן העולם ועד העולם”. לאורך כל ההיסטוריה הארוכה הזו מתגלה שבעצם ה’ הוביל אותנו, ושמר לנו את הברית והחסד להביאנו לתכלית הזו שאנו כן נקיים את התכנית הגדולה שלו – “ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו. בעבור ישמרו חקיו ותורתיו יִנְצֹרוּ הללו יה” (פס’ מד-מה).

אנו לא בבחינת אשה מאכזבת, אלא אנו רעיה נאמנה, שלמרות כל מה שעבר עליה היא תחזור בתשובה ואכן תגיע למציאות הזו של שמירת חוקיו ונצירת תורותיו. וכאשר ה’ רואה הרצון שלנו ואת היותנו מבקשים את פניו, ושאנו באים אליו באמירה של “השיבני ואשובה כי אתה ה’ אלוקי”, אז הוא גם יקיים בנו את הפסוק המופלא: “הבן יקיר לי אפרים אם ילד שַׁעֲשֻׁעִים, כי מִדֵּי דברי בו זָכֹר אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה'” (ירמיה שם, יט).

[1] כפי שרצו שוב ושוב האויבים המרים שלנו מבני הדתות האחרות לטעון כלפינו שה’ עזבנו חלילה בגלל מעשינו הרעים, והעביר את בחירתו לעמים האחרים.

[2] הדברים נכונים גם כלפי גברים ביחס לנשותיהם, ונקטנו כאן בדוגמה של אישה משום שהיא דומה לנמשל.

[3] דרישת ה’ הזו מופיעה גם בתחילת המזמור כאן: “דִּרְשׁוּ ה’ וְעֻזּוֹ, בקשו פניו תמיד” (פס’ ד), והרחבנו בה לעיל בחלק ב’ של ביאור המזמור.

[4] כפי שהתבאר בחלק ג’ של ביאור המזמור.

[5] שיחה זו נאמרה בשבתות שלאחר הטבח הנורא שהתרחש בשמחת תורה תשפ”ד.

גלילה לראש העמוד