שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 263 | יח כסלו תשפ”ד

(א) הוֹדוּ לַה’ קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו: (ב) שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו: (ג) הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה’: (ד) דִּרְשׁוּ ה’ וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד: (ה) זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה מֹפְתָיו וּמִשְׁפְּטֵי פִיו: (ו) זֶרַע אַבְרָהָם עַבְדּוֹ בְּנֵי יַעֲקֹב בְּחִירָיו: (ז) הוּא ה’ אֱלֹקֵינוּ בְּכָל הָאָרֶץ מִשְׁפָּטָיו: (ח) זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר: (ט) אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק: (י) וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: (יא) לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם: (יב) בִּהְיוֹתָם מְתֵי מִסְפָּר כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ: (יג) וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי מִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר: (יד) לֹא הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים: (טו) אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ: (טז) וַיִּקְרָא רָעָב עַל הָאָרֶץ כָּל מַטֵּה לֶחֶם שָׁבָר: (יז) שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף: (יח) עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ: (יט) עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ אִמְרַת ה’ צְרָפָתְהוּ: (כ) שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ: (כא) שָׂמוֹ אָדוֹן לְבֵיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל קִנְיָנוֹ: (כב) לֶאְסֹר שָׂרָיו בְּנַפְשׁוֹ וּזְקֵנָיו יְחַכֵּם: (כג) וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם: (כד) וַיֶּפֶר אֶת עַמּוֹ מְאֹד וַיַּעֲצִמֵהוּ מִצָּרָיו: (כה) הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו: (כו) שָׁלַח מֹשֶׁה עַבְדּוֹ אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ: (כז) שָׂמוּ בָם דִּבְרֵי אֹתוֹתָיו וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ חָם: (כח) שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ וְלֹא מָרוּ אֶת דְּבָרוֹ: (כט) הָפַךְ אֶת מֵימֵיהֶם לְדָם וַיָּמֶת אֶת דְּגָתָם: (ל) שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם: (לא) אָמַר וַיָּבֹא עָרֹב כִּנִּים בְּכָל גְּבוּלָם: (לב) נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם בָּרָד אֵשׁ לֶהָבוֹת בְּאַרְצָם: (לג) וַיַּךְ גַּפְנָם וּתְאֵנָתָם וַיְשַׁבֵּר עֵץ גְּבוּלָם: (לד) אָמַר וַיָּבֹא אַרְבֶּה וְיֶלֶק וְאֵין מִסְפָּר: (לה) וַיֹּאכַל כָּל עֵשֶׂב בְּאַרְצָם וַיֹּאכַל פְּרִי אַדְמָתָם: (לו) וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּאַרְצָם רֵאשִׁית לְכָל אוֹנָם: (לז) וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל: (לח) שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עֲלֵיהֶם: (לט) פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ וְאֵשׁ לְהָאִיר לָיְלָה: (מ) שָׁאַל וַיָּבֵא שְׂלָו וְלֶחֶם שָׁמַיִם יַשְׂבִּיעֵם: (מא) פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מָיִם הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת נָהָר: (מב) כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ אֶת אַבְרָהָם עַבְדּוֹ: (מג) וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן בְּרִנָּה אֶת בְּחִירָיו: (מד) וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ: (מה) בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ יָהּ:

“בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו” – שורשו של הכישלון המובנה בשמירת התורה

קשה לומר שעלינו לשבח את ה’ רק כשאיננו מקיימים את רצונו

המזמור חותם בפסוקים המורים על כך שהקב”ה נותן לעם ישראל לרשת את הארץ במטרה שהם ישמרו את מצוותיו:

כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו. וַיּוֹצִא עמו בששון בְּרִנָּה את בחיריו. ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו. בעבור ישמרו חקיו ותורתיו יִנְצֹרוּ הללו יה.

(פס’ מב-מה)

המדרש עומד על נקודה זו, ושואל מדוע עלינו להלל לקב”ה על כך שנותן לנו את הארץ תמורת קיום המצוות, והלא פועל איננו אמור להלל את המעסיק על כך שהוא משלם לו את שכרו. מסקנת המדרש היא שעלינו לומר שירה לה’ על כך שלמרות שאיננו מקיימים את חלקנו ולא שומרים את התורה, בכל זאת הוא משלם את שכרנו ונותן לנו את הארץ:

ר’ חנינא שאל לר’ חייא בר אבא ואמר לו: “ויתן להם ארצות גוים”, למה? “בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו, הללויה”; פועל שעשה עם בעל הבית, ובעל הבית יגע עמו ונותן לו שכרו, מהו מחזיק לו? אמר לו ר’ חייא: בשעה שהפועל עושה עם בעל הבית באמונה ונותן לו שכרו, אין צריך להחזיק לו טובה. אבל בשעה שאינו עושה עמו באמונה ונותן לו שכרו, צריך להחזיק לו טובה. ואנו נותן לנו הקדוש ברוך הוא ארצות גוים, ואין אנו למדין תורה; שנאמר: “בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו הללויה”, ואין אנו שומרין את התורה, ונותן לנו. אין לנו להחזיק טובה שנתן לנו ארצות גוים?! ומה עלינו לעשות, לומר לפניו שירה, שנאמר: “הללויה”.

(מדרש תהילים קה, יג)

אמנם לפי המדרש הזה יוצא שאנו אמורים לשיר לקב”ה רק כאשר אנו לא עושים את רצונו. ואילו כשאנו כן שומרים את תורתו אנו לא אמורים להלל אותו, ואין לנו מה להחזיק לו טובה, כי הוא בסך הכל משלם את שכרנו. האמירה הזו היא לכאורה קשה מאוד. היתכן שכל פסוקי ההודיה והשבח הרבים שבתהילים, וכל הברכות והשבחים שתיקנו חז”ל על שפע הטובות שה’ גומל איתנו, כולם שייכים רק למצב שבו אנו לא עושים את רצונו של מקום[1]? וכן כאשר דוד אומר “הללויה” בסיומו של מזמור זה, האם זה מתוך שהוא מניח בפשטות שעם ישראל לא מקיים את התורה?

עוד קשה, שמלשון המדרש משמע שלשיר שירה זהו הפיתרון למצב הבעייתי: “ומה עלינו לעשות? לומר לפניו שירה”. אך לא ברור במה מועילה השירה להשלים את חוסר קיום התורה. ממה נפשך, אם יש באפשרותנו לחזור בתשובה ולתקן את מעשינו – אז ודאי שזה מה שגם נדרש מאיתנו. מה התועלת בכך שנאמר שירה ונמשיך בדרכנו הרעה? אין זה כי אם: “נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה” (ירמיה יב, ח), וכדרשת חז”ל שזהו אדם שאינו הגון הניגש להשמיע קולו ולהתפלל כשליח ציבור (תענית טז ע”ב). ואם אין באפשרותנו לתקן את דרכינו ולשפר את מצב שמירת התורה, ממילא ברור שזה גם לא נדרש מאיתנו.

שמירת התורה היא הייעוד הטוב שלנו בירושת הארץ

לפיכך נראה לבאר בדרך אחרת את דברי המדרש. קושיית ר’ חנינא במדרש היא מדוע לאחר כל התיאור שבמזמור על ההשגחה המיוחדת של ה’ ודאגתו המסורה לעמו, והשמחה והרננה שלו בגאולת ישראל ממצרים, מגיע בסוף המזמור נימוק לפיו נתינת הארץ לישראל היא “בעבור ישמרו חוקיו”. נימוק כזה לכאורה הופך את כל הקשר המיוחד שנוצר בין עם ישראל ליחסים של ‘תן וקח’. כביכול ה’ עושה את כל המהלך של יציאת מצרים ונתינת הארץ לעם ישראל בשביל שבסוף עם ישראל ישמור את חוקיו וינצור את תורתו. לכן עולה השאלה מדוע לשיר לה’ ולהלל אותו. אם הוא היה עושה את הכל בגלל האהבה שלו אלינו, ובגלל הברית והחסד, אז ברור שיש לשיר ולהלל על עצם זה שהוא נאמן בבריתו ושומר את הברית ואת החסד. אבל אם זה לא בגלל הברית והחסד, ולא בגלל שהוא אוהב אותנו אהבה שאינה תלויה בדבר, אלא הכל מאוד מגמתי בשביל שאנו נשמור את חוקותיו – אז מדוע ולשיר ולהלל על כך? אם אנו כמו פועלים שעובדים אצל בעל הבית, ומה שהוא נותן לנו זה רק שכר על עבודתינו אצלו, אין לנו מה להלל ולשבח את בעל הבית שבסוף היום אכן הוא נותן לנו את שכרינו.

התשובה של ר’ חייא בר אבא היא שאם זו הייתה המטרה של נתינת הארץ, אז כאשר אנחנו לא מקיימים את תפקידנו ולא שומרים את התורה, הקב”ה היה צריך כביכול לסלק את הקונה החצוף שלא משלם על הסחורה שהוא מקבל, ולמצוא קונה טוב יותר לארץ הזו. לכן הוא מבין ש”בעבור ישמרו חוקיו” זו לא הגדרה של התמורה שהקב”ה מקבל בעד הכנסתנו לארץ[2]. אלא זו הגדרת המטרה והייעוד של כניסת עם ישראל לארץ – כדי לשמור את מצוותיה ולהשרות שכינה בתוכה. ר’ חייא בר אבא מבין שהביטוי “בעבור” משמש כאן כדי להגדיר ייעוד, כמו בפסוקים: “כי לא יטוש ה’ את עמו בעבור שמו הגדול” (שמואל א’ יב, כב), “וידע דוד כי הכינו ה’ לְמֶלֶךְ על ישראל וכי נִשֵּׂא ממלכתו בעבור עמו ישראל” (שמואל ב’ ה, יב).

הייעוד הזה איננו רק ‘אינטרס’ של הקב”ה. הוא זה שמעניק משמעות לכל הווייתנו בארץ, והוא נועד עבורנו לטוב לנו ולהחיותנו כהיום הזה:

ואותנו הוציא משם למען הביא אֹתָנוּ לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו. ויצונו ה’ לאשות את כל החקים האלה ליראה את ה’ אלוקינו לטוב לנו כל הימים לְחַיֹּתֵנוּ כהיום הזה. וצדקה תהיה לנו כי נִשְׁמֹר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה’ אלוקינו כאשר צונו.

(דברים ו, כג-כה)

הקב”ה יודע שלתת לנו סתם כך ‘לחם ושעשועים[3]‘ זה לא טוב לנו. סתם להוציא אותנו בששון, לתת לנו ארצות גוים ולהוריש לנו עמל לאומים, והכל בשביל שנאכל ושנשתעשע – לא יעשה לנו טוב כלל וכלל. כי “אדם לעמל יולד” (איוב ה, ז), ואנחנו כ”זרע אברהם עבדו, בני יעקב בְּחִירָיו” (פס’ ו) נועדנו להיות חלק מקיום הברית, מהגדת עלילותיו והקריאה בשמו, ומהנחלת הארץ את כל משפטיו. אנחנו בחיריו של ה’[4], הקב”ה רואה בנו משיחיו (“אל תגעו בִמְשִׁיחָי” (פס’ טו; דברי הימים א’ טז, כב)), אלו שנבחרו להיות המבשרים את מלכותו בעולם: “בשרו מיום אל יום ישועתו” (שם, כג). זה הייעוד שלנו, וזה אושרנו. רק כך אנחנו באמת נהיה שמחים בשמחת לב – “ישמח לב מבקשי ה'” (פס’ ג).

על כל זאת באמת ראוי לנו לשיר ולהלל. קיום התורה איננו תפוקה שעלינו לייצר עבור ה’. הוא לא הסחורה שעלינו לספק בתמורה לקבלת הארץ. זה הגדרת הייעד שלנו כאן בעולם הזה. העובדה שאנו לא עומדים בקיום המצוות והתורה, ובכל זאת ה’ מנחיל לנו את הארץ, רק מראה שהעניין כאן הוא לא התמורה שהקב”ה כביכול צריך לקבל מאיתנו. אם זה היה כך, אז כשאנו לא מספקים את הסחורה לא היה מקום לתת לנו את הארץ ולהנחיל לנו אותה. אלא זה מלמד שה’ רוצה אותנו כאן כיוון שזה הייעד שלנו והמטרה שלנו, גם אם אנחנו לא מצליחים לקיים את התורה כראוי. ההלל והשירה אינם על כך שה’ נותן לנו את הארץ בחינם למרות שלא מגיע לנו, אלא על זה שהוא מקיים את בריתו איתנו בלי קשר לשאלת הצלחתנו לעמוד במשימה של שמירת תורתו.

אי יכולתנו לקיים את הברית ידועה מראש ומעוררת תמיהה על מהותה

אלא שאם אנו נחשבים כמי שאיננו מקיימים את התורה המצוות, יוצא שבפועל הייעוד הזה לא מתקיים. בשורה התחתונה כל התוכנית וכל המגמה של ה’ בכל המהלך הגדול שלו של הנחלת הארץ לעם ישראל – לכאורה לא מצליחות ולא מתקיימות. כלומר גם אם אנו מבינים שנתינת הארץ לעם ישראל היא חסד גדול של ה’, ולא רק ‘מסחר’ של תן וקח, עדיין נשארת כאן שאלה גדולה על כך שהתכנית האלוקית בעצם לא מתממשת.

השאלה הזו איננה רק עצם הנחלת הארץ, אלא היא נוגעת לכל הברית שכרת ה’ עם אבותינו, וחוסר ההצלחה שלנו לקיים אותה. השאלה הזו מתעצמת עשרות מונים לאור הפסוקים הרבים בתורה מהם עולה שההנחה הפשוטה מראש היא שעם ישראל לא יצליח לקיים את הברית ולשמור את מצוותיו. לפני הכניסה לארץ, משה רבינו מזכיר לעם ישראל שלאורך כל הדרך הם שוב ושוב הכעיסו את ה’: “זְכֹר אל תשכח את אשר הִקְצַפְתָּ את ה’ אלוקיך במדבר למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד באכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה'” (דברים ט, ז), “ובתבערה ובמסה וּבְקִבְרֹת התאוה מַקְצִפִים הייתם את ה'” (שם, כב), “ממרים הייתם עם ה’ מיום דעתי אתכם” (שם, כד). אך לא זו בלבד, משה רבינו אף אומר לעם ישראל שכך יהיה גם בעתיד: “כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה, הן בעודני חי עמכם היום ממרים היתם עם ה’, ואף כי אחרי מותי” (שם לא, כז). ובאופן מפורש עוד יותר: “כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה’ להכעיסו במעשה ידיכם” (שם, כט). כלומר משה רבינו מודיע לעם ישראל שהוא יודע מראש שזהו רק עניין של זמן עד שהם ישחיתו, יעשו הרע ויסורו מדרך ה’.

אם זו המהות שלנו, שאנו ממרים ומקציפים, אז לא ברור מה מלכתחילה סבר הקב”ה כשהוא כרת איתנו ברית, כאשר בעצם אין לנו סיכוי לקיים אותה בגלל עורפינו הקשה. יתרה מזו, הקב”ה בעצמו אומר במפורש עוד לפני הכניסה לארץ שעם ישראל יעזבו אותו:

ויאמר ה’ אל משה הנך שֹׁכֵב עם אֲבֹתֶיךָ וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו, ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אִתּוֹ. וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לֶאֱכֹל ומצאהו רעות רבות צרות.

(דברים לא, טז-יז)

בהמשך הפסוקים מודגש עוד יותר שעוד לפני שהקב”ה מכניס את עם ישראל לארץ, הוא כבר יודע שעם ישראל לא יצליח לקיים את חלקו בברית ולשמור את התורה:

כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבתיו זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ועבדום ונאצוני והפר את בריתי. והיה כי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תִשָּׁכַח מפי זרעו, כי ידעתי את יצרו אשר הוא עֹשֶׂה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי.

(שם, כ-כב)

כלומר הקב”ה אומר במפורש שהוא מכניס את ישראל לארץ, אבל הוא כבר יודע מראש שהם ירשיעו וישחיתו ויעשו את הרע. הוא לא אומר ש’אולי’ זה יהיה כך. מן הפסוקים משמע שלא תהיה להם ממש בחירה בכך. אך אם כן, לא ברור מה העניין כאן. איזה טעם יש להכניס אותנו לארץ “בעבור ישמרו חוקיו”, כשידוע מראש שאנו נרשיע ונעשה את הרע, והקב”ה יצטרך להביא עלינו “רעות רבות וצרות”? ואיזה טעם היה לכרות ברית עם אבותינו, כאשר מדובר בברית שאין לנו כל יכולת לממש? הלא זה הופך את הציפייה מאיתנו לקיים את הברית לריקה מתוכן!

[המשך בחלק הבא]

[1] שהרי רבות מהטובות הללו מפורשות בתורה כשכר להולכים בדרך ה’.  

[2] כפי שהבין כנראה ר’ חנינא בשאלתו, בהתבסס על פסוקים בהם מופיע הביטוי ‘בעבור’ במשמעות זו: “על מִכְרָם בכסף צדיק, ואביון בעבור נעלים” (עמוס ב, ו), וכן מה שנאמר ביצחק: “והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי” (ראשית כו, כד), כלומר בשכר זה שאברהם עבד את ה’ ומגיע לו שזרעו ירבה.

[3] כפי שהוגדרה המדיניות של קיסרי רומי, שמטרתה היתה לספק את הצורך של ההמון, בשביל שלא יתקומם אלא יאפשר לקיסר לעשות ככל העולה על רוחו. מדיניות כזו מספקת צרכים מיידיים של ההמון, אך מתעלמת ממימוש אידיאלים ומטובת האזרחים בטווחים הארוכים.

[4] השימוש בלשון רבים “בְּחִירָיו” מלמדת שהכוונה שכל אחד מזרע יעקב הוא בחיר ה’, ולא רק יעקב עצמו.