בע"ה

שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 262 | ט כסלו תשפ”ד

לאורו של דוד המלך - מזמור קה (ב)

עונג שבת פרשת לך לך יג חשון תשפ"ד

(א) הוֹדוּ לַה’ קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו: (ב) שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו: (ג) הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה’: (ד) דִּרְשׁוּ ה’ וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד: (ה) זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה מֹפְתָיו וּמִשְׁפְּטֵי פִיו: (ו) זֶרַע אַבְרָהָם עַבְדּוֹ בְּנֵי יַעֲקֹב בְּחִירָיו: (ז) הוּא ה’ אֱלֹקֵינוּ בְּכָל הָאָרֶץ מִשְׁפָּטָיו: (ח) זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר: (ט) אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק: (י) וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: (יא) לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם: (יב) בִּהְיוֹתָם מְתֵי מִסְפָּר כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ: (יג) וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי מִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר: (יד) לֹא הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים: (טו) אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ: (טז) וַיִּקְרָא רָעָב עַל הָאָרֶץ כָּל מַטֵּה לֶחֶם שָׁבָר: (יז) שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף: (יח) עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ: (יט) עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ אִמְרַת ה’ צְרָפָתְהוּ: (כ) שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ: (כא) שָׂמוֹ אָדוֹן לְבֵיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל קִנְיָנוֹ: (כב) לֶאְסֹר שָׂרָיו בְּנַפְשׁוֹ וּזְקֵנָיו יְחַכֵּם: (כג) וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם: (כד) וַיֶּפֶר אֶת עַמּוֹ מְאֹד וַיַּעֲצִמֵהוּ מִצָּרָיו: (כה) הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו: (כו) שָׁלַח מֹשֶׁה עַבְדּוֹ אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ: (כז) שָׂמוּ בָם דִּבְרֵי אֹתוֹתָיו וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ חָם: (כח) שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ וְלֹא מָרוּ אֶת דְּבָרוֹ: (כט) הָפַךְ אֶת מֵימֵיהֶם לְדָם וַיָּמֶת אֶת דְּגָתָם: (ל) שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם: (לא) אָמַר וַיָּבֹא עָרֹב כִּנִּים בְּכָל גְּבוּלָם: (לב) נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם בָּרָד אֵשׁ לֶהָבוֹת בְּאַרְצָם: (לג) וַיַּךְ גַּפְנָם וּתְאֵנָתָם וַיְשַׁבֵּר עֵץ גְּבוּלָם: (לד) אָמַר וַיָּבֹא אַרְבֶּה וְיֶלֶק וְאֵין מִסְפָּר: (לה) וַיֹּאכַל כָּל עֵשֶׂב בְּאַרְצָם וַיֹּאכַל פְּרִי אַדְמָתָם: (לו) וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּאַרְצָם רֵאשִׁית לְכָל אוֹנָם: (לז) וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל: (לח) שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עֲלֵיהֶם: (לט) פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ וְאֵשׁ לְהָאִיר לָיְלָה: (מ) שָׁאַל וַיָּבֵא שְׂלָו וְלֶחֶם שָׁמַיִם יַשְׂבִּיעֵם: (מא) פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מָיִם הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת נָהָר: (מב) כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ אֶת אַבְרָהָם עַבְדּוֹ: (מג) וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן בְּרִנָּה אֶת בְּחִירָיו: (מד) וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ: (מה) בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ יָהּ:

“דִּרְשׁוּ ה’ וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד” –  בקשת פני ה’ והשגתם בלימוד תורה

דווקא עיסוק בתורה בארץ ישראל מזכה בראיית פני שכינה

חז”ל דרשו מפסוק במזמור זה שהמבקש לראות פני שכינה בעולם הזה יעסוק בתורה בארץ ישראל:

אמר ר’ יוסי בר חלפתא לר’ ישמעאל בריה: מבקש את לראות פני שכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר: “דִּרְשׁוּ ה’ ועוזו בקשו פניו תמיד” (תהילים קה, ד).

(מדרש תהילים קה, א)

אמנם צריך להבין מה מיוחד בעיסוק בתורה בארץ ישראל שעל ידו זוכים לראות את פני השכינה. עוד יש לברר כיצד היסוד הזה נלמד מן הפסוק, שהרי לכאורה לא מוזכר בו במפורש לימוד תורה וגם לא ארץ ישראל. יש להבין גם מה כוונת הביטוי “לראות פני שכינה”, וכיצד הדבר בכלל מתאפשר לבן תמותה.

הבקשה התמידית אחר פני ה’ היא בלימוד התורה

הפסוק: “דִּרְשׁוּ ה’ וְעֻזּוֹ בקשו פניו תמיד” הוא לכאורה פשוט ובסיסי מאוד, אך בעצם הוא מקפל בתוכו חידוש גדול. ישנן במזמור זה פעולות שהן מוגדרות וברורות, כגון להודות לה’ ולקרוא בשמו, להודיע בעמים עלילותיו, לשיר ולזמר לו ולשיח בכל נפלאותיו. גם הטעם לפעולות הללו הוא פשוט ומובן, וכך הביצוע שלהן; אפשר להודות לה’ על כל הטובות הרבות שהוא עושה איתנו, וכך לספר ולהודיע זאת, ולשיר על כך. הפעולות הללו הן גם בדרך כלל משמחות – “ישמח לב מבקשי ה'”. אולם לבקש את פני ה’ – לכאורה זו פעולה לא כל כך ברורה. הרי בכל מקרה “לא תוכל לִרְאֹת את פָּנָי, כי לא יראני האדם וחי” (שמות לג, כ).

נראה שהפעולה הזו שונה ממצב שבו האדם משבח ומזמר לה’ מתוך המציאות שהוא כבר נמצא בה. ההוראה לבקש את פני ה’ משמעותה שיש לאדם חוסר מסוים שהוא צריך לשאוף להשלים. זהו חוסר שהאדם גם לא תמיד יודע איך להשלים אותו, ולכן הוא אמור לחפש ולבקש ולהיות במאמץ להשלים אותו. את המאמץ הזה האדם צריך לעשות תמיד – “בקשו פני תמיד“. זה אומר שהאדם אמור להיות כל הזמן בחוסר. מצד אחד הוא צריך כל הזמן לנסות למלא את החוסר, ויחד עם זאת החוסר הזה נמשך. לא משנה כמה הוא משלים את החוסר הזה עוד ועוד, הוא לא מגיע אף פעם למילוי שלו, ותמיד הוא נדרש להמשיך בהשלמת חוסר זה. אולם בהכרח יש להבין שאם הקב”ה מצפה מן האדם לבקש את פניו תמיד, זה אומר שהאדם כן מצליח לפחות קצת למצוא אותו. לא יתכן שהוא צריך סתם לבקש ולחפש דבר שאין סיכוי למצוא אותו. אם אין שום סיכוי למצוא מאומה, אז אין טעם לחפש, וכל שכן לעשות זאת תמיד. אין שום טעם שאדם יחפש אבידה אם ברור לו שהוא לא ימצא אותה; אין גם שום טעם לחפש מידע בספר מסוים, אם ברור שאי אפשר למצוא שם את המידע הזה.

יוצא אפוא שיש כאן בקשת פני ה’ שמצד אחד בהכרח מתמלאת במשהו, אך מצד שני היא לעולם אינה נגמרת, ואנו צריכים לקיים אותה תמיד. נראה שמכך למד ר’ יוסי בן חלפתא שהפעולה הזו מדברת על לימוד תורה. התורה הקדושה היא אור פני ה’. היא מגלה לנו את ה’, כפי שדרשו חז”ל: “אנא נפשי כתבית יהבית (אני את עצמי כתבתי ונתתי)” (שבת קה ע”א). ככל שאנחנו יותר דורשים ומבקשים את פני ה’ בתורה, אנחנו מוצאים אותו עוד ועוד; אך לעולם לא נוכל להגיע למיצוי של ידיעת ה’. לכן בקשת פני ה’ בלימוד התורה יכולה וצריכה להתקיים תמיד.

השגת פני ה’ היא תהליך אינסופי שיש בו מדרגות רבות

אמנם לא ניתן ‘לראות’ את פני ה’ ממש. זהו דבר בלתי אפשרי לבשר ודם לראות בחייו את ה’. אבל כן ניתן להרגיש, לחוש ולקלוט את הארת פני ה’. זהו דבר שכן ניתן לנו. זהו מה שרמוז בתשובת ה’ למשה: “אני אעביר כל טובי על פניך… וראית את אֲחֹרָי ופני לא יֵרָאוּ” (שמות לג, יט-כג). כן קיימת אפשרות לקלוט ולהשיג את ה’, אבל לא להגיע למיצוי של ראיה גמורה של פני ה’. במציאות הזו של ההשגה החלקית של פני ה’ יש דרגות ומדרגות שונות, כפי שאנו מוצאים בפסוקי התורה: “פנים בפנים דיבר ה’ עמכם” (דברים ה, ד) – זו מציאות של פנים בפנים, אבל לא בראיה אלא בשמיעת הדיבור. יש גם בחינה של “פה אל פה אדבר בו וּמַרְאֶה ולא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יביט” (במדבר יב, ח) – משה ממש רואה מראה, לא בחלום ולא בחידות, אבל הוא לא רואה ממש את פני ה’. על משה אפילו נאמר: “אשר יְדָעוֹ ה’ פנים אל פנים” (דברים לד, י), כלומר הוא יודע את ה’ פנים אל פנים, אבל לא רואה. כל אלו הן לשונות של קירבה עצומה וקליטה והשגה עילאיים.

המשותף לכל הדרגות השונות של ההשגה הוא שהאדם חש יותר ויותר את המציאות של ה’ והוא יותר יודע את שמו, וזהו תהליך שבמהותו הוא אינסופי. התהליך הזה מתקיים בתורה. התורה היא המציאות שה’ נתן לנו לגלות את אור פניו – “כי נר מצוה ותורה אור” (משלי ו, כג).

לימוד התורה צריך להיעשות מתוך בקשת פני ה’

אלא שהמציאות מוכיחה שניתן ללמוד תורה גם מבלי לבקש את ה’ דרך הלימוד. יכולות להיות הרבה מאוד סיבות חיצוניות ללימוד. אפילו כשלומדים תורה משום שזו מצווה, עדיין אפשר לעשות זאת ללא בקשת פני ה’. ממילא התורה גם איננה מאירה, ולא מתקיים “ישמח לב מבקשי ה'” (פס’ ג). דוד המלך מעניק לנו כאן הדרכה באיזו דרך וגישה יש ללמוד תורה. אנחנו צריכים לבקש את פני ה’; לרצות את קרבתו, לרצות להרגיש אותו ולהכיר אותו. לנסות להרגיש שהוא נוכח בחיינו, ולהיות כל הזמן מוקרנים ממנו. כשאשר ניגשים כך אל הלימוד, כל לימוד הוא מפגש עם ה’[1].

עלינו להחיות בלבנו את ההרגשה שה’ מדבר איתנו מתוך הלימוד שאנו לומדים. “אשר אנכי מצוך היום” (דברים ו, ו); וכפי שדרשו חז”ל: “היום הזה ה’ אלוקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים” (דברים כו, טז) – “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם” (רש”י; וראה פסיקתא דרב כהנא יב, ועוד). כשאנו לומדים אנו עומדים במעמד הר סיני, וה’ מדבר עימנו פנים בפנים. הקב”ה גם שונה כנגדנו בעת לימודנו (תנא דבי אליהו רבה יח, ב), הוא שומע אותנו לומדים ונמצא איתנו: “ויקשב ה’ וישמע” (מלאכי ג, טז; וראה גם אבות ג, ו; שבת סג ע”א; מדרש זוטא שיה”ש ח, יג; תנא דבי אליהו רבה כא, ט). הקב”ה אף משתוקק שנשמיע לפניו את קולנו בלימוד התורה: “‘השמיעיני את קולך’ (שה”ש ב, יד) – זה תלמוד” (מכילתא דרשב”י יט, יז), וכן: “תלמידי חכמים שיושבין ומפרשין דברי תורה הן הומין ויוצאין מלבן, ולא עוד אלא שקולן ערב לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: ‘כי קולך ערב ומראך נאוה'” (מדרש משלי, א).

כיוצא בזה נאמר בשם הבעש”ט זיע”א:

אמר דוד עליו השלום: “אם תשכבון בין שפתים” (תהילים סח, יד) שהקדוש ברוך הוא שומר ושוקד על שפתי האדם לנשקה כשהוא אומרה בתורה ובתפילה בדחילו ורחימו. ואם ישים אליו לבו, בוודאי מי זה האיש אשר לא יאחזנו רתת וזיע שהמלך גדול ונורא שומר ושוקד על שפתים של אדם נבזה וחדל אישים וכיוצא בזה.

(תולדות יעקב יוסף, עקב ד”ה ואחר הצעה זו[2])

היסוד הזה איננו שייך רק למי שתורתו אומנותו. כיוון שזהו מפגש עם ה’, גם מי שלא זוכה לעסוק בתורה כל היום, או נשים שאינן אמורות לעשות זאת, יכולים למצוא את ה’ על ידי החיבור שלהם לתורה. כל אחד יכול למצוא את ה’ דרך החיבור האישי שלו לתורה. על לימוד התורה נאמר: “אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים” (ברכות ה’ ע”ב). אם עיקר הלימוד היה הידע, איך ניתן לומר ‘אחד המרבה ואחד הממעיט’? הלא המרבה יודע הרבה יותר. אלא בגלל שעיקר הלימוד הוא בגילוי אור פני ה’ בתורה הקדושה, אזי אדם שלומד כפי יכולתו ועניינו מסוגל לזכות אפילו במעט זמן ובמעט לימוד להארה עצומה. יכולה להיות אישה שבשיעור תורה אחד שהיא שומעת היא תתמלא באור עצום של תורה והיא תוכל לפגוש את ה’.

הדרשות בתורה הן חלק מדרישת ה’

יתרה מזו, נראה שגם כל המושג של ‘דרשה’ והדרשות שחז”ל דורשים, קשור ביסודו לדרישת ה’ – “דרשו ה’ ועזו”. כל דרשות חז”ל במהותן הן בעצם חיפוש של חכמים מהו דבר ה’ שבתורה. כמו “ותלך לִדְרשׁ את ה'” (בראשית כה, כב) שנאמר ברבקה, כך אנו דורשים (מלשון דרישה וחקירה) ומתחברים לתורה ככל שידענו מגעת, ומנסים לשמוע ממנה את דבר ה’. כאשר חכמים דורשים ומוצאים לימוד כלשהו מפסוק, זה בא מכוח הדרישה שהם דורשים את ה’. הם מנסים בכל לבם למצוא מה ה’ רוצה להגיד להם בתורתו. כך הם היו מוצאים את ההלכות ואת רצון ה’ המשתקף בפסוקים.

בזה מובן גם מדוע כיום אנו לא יכולים לדרוש דרשות בהלכה כפי שעשו חז”ל. לנו אין את אותה רמת יכולת שהיתה להם לגלות את דבר ה’ בתורה. ממילא ברור מדוע עלינו לקבל את דרשות חז”ל כפי שהן, ואין טעם להקשות עליהן מדוע דרשו כך ולא אחרת. הדרשות הן השגה אלוקית שהיתה לחז”ל, אך היא רחוקה מתחום ההשגות שלנו. בתקופת הגמרא אנו מוצאים שיש מדי פעם קושיות ודיונים כאלו על דרשות חז”ל, אך בדורות המאוחרים יותר כבר היה ברור שלא ניתן להגיע למדרגתם של חז”ל בהשגות ובדרישת ה’ שהיתה להם. מכל מקום, בתחומים של עבודת ה’, הבנת הנהגת ה’ ודרכי ההתקשרות אליו, חכמי ישראל שבכל הדורות המשיכו לדרוש דרשות ברוח קודשם ובהשגתם העליונה.

המשמעות המעשית שנוגעת לכל אדם מהצורך של דרישת ה’ ובקשת אור פניו, היא לכוון את לימוד התורה שהוא לומד למטרה של בקשת פני ה’. טוב לעשות אתנחתא קלה מפעם לפעם בעת הלימוד, ולהזכיר זאת לעצמנו, למשל באמירת המלים: “את פניך ה’ אבקש”. הפעולה הכביכול קטנה הזו, מסוגלת לשנות את כל המהות של לימוד התורה, להאיר על האדם אור גדול, ולהפוך את הלימוד למפגש אמיתי עם ה’.

דרישת ה’ צריכה להיות מוחלטת ולכן עיקרה הוא בארץ ישראל

אמנם מהיכן למד ר’ יוסי שלימוד התורה על ידו זוכים לראות את פני השכינה הוא דווקא בארץ ישראל? נראה שדבריו מבוססים על שני מרכיבים בפסוק: “דִּרְשׁוּ ה’ וְעֻזּוֹ בקשו פניו תמיד”. ראשית, לבקש את ה’, ובמיוחד לדרוש את ה’, משמעו שהאדם עושה כל מה שביכולתו כדי לראות את פני ה’. יש הדגשה שחוזרת פעמים רבות, שדרישת ה’ צריכה להיעשות בהתמסרות מלאה: “בכל לבי דרשתיך” (תהילים קיט, י), “ובקשתם משם את ה’ אלוקיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך” (דברים ד, כט). ההתחברות אל ה’ בכל לב ונפש מופיעה גם בביטויים נוספים שעוסקים בקשר עם ה’ ועבודתו: “ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך” (שם ו, ה), “לאהבה את ה’ אלוקיכם ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם” (שם יא, יג), ועוד רבים.

הסיבה לכך היא שהקשר עם ה’ דורש מֻחְלָטוּת. אי אפשר שאדם גם ידרוש את ה’ וגם יהיו לו אינטרסים ורצונות אחרים. לא ניתן לעבוד את ה’ ‘למחצה’. אהבת ה’ ודרישת ה’ צריכות להיות ‘בכל’ הלב, ולא כמשהו ששוכן יחד עם אהבות זרות. כך גם לגבי “אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים” שהוזכר לעיל; לכוון את הלב לשמים פירושו שהלב פונה רק לשמים. לא שהלב פונה גם לשמים וגם למקומות אחרים. כי אם אדם פונה לדברים נוספים, כגון בלהיטות מוגזמת לשמיעת חדשות או בהתעסקויות מיותרות אחרות, אז כבר אי אפשר לומר שאין הבדל בחיבור לה’ בין המרבה לממעיט. הסיבה שהוא ממעיט היא בגלל שהוא פונה לדברים אחרים.

התפיסה של ר’ יוסי היא שליהודי אין מה לחפש בחוץ לארץ. אם הוא מחפש את ה’, אם הוא דורש את ה’, זה אומר שהוא צריך להיות כאן בארץ ישראל. אם המטרה שלו היא להיות הכי קרוב שאפשר לשכינת ה’, אין לו מה להיות בחוץ לארץ. הדברים נכונים לתקופתו של ר’ יוסי, שעדיין היה אפשר להתקיים בארץ ישראל בשופי. כמובן שלא מדובר במציאות שהייתה אחר כך, שמרכז התורה נאלץ לגלות לבבל ויהודים נתפזרו בעל כורחם ברחבי תבל. ועם כל זאת, ודאי שהשראת השכינה שהיתה בגלות היא פחותה מזו שבארץ ישראל. אמנם לכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם (מגילה כט ע”א), אך זה כבר לא גילוי אור ה’ אלא בחינה של “‘במחשכים הושיבני’ (איכה ג, ו)… זה תלמודה של בבל” (נדרים סד ע”ב).

עוזו של ה’ זו התגלות מלכותו על עמו בארצו

המקור הנוסף בפסוק ממנו למד ר’ יוסי שמדובר דווקא בלימוד תורה בארץ ישראל זו המילה עוזו – “דִּרְשׁוּ ה’ וְעֻזּוֹ“. מה הוא עוזו של ה’? זהו גילוי מלכותו בהנהגת העולם בתוקפו ובגבורתו: “נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בְעָזְּךָ אל נוה הקדשך” (שמות טו, יג), הנחיית עם ישראל, גאולתו וניהולו אל נוה הקודש נעשה בעוז ה’. כך גם בפסוקים נוספים עולה שעוזו של ה’ הוא גילוי מלכותו בגבורתו על הגוים והנחלת ישראל את ארצו:

ואל תתנו דֳמִי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ. נשבע ה’ בימינו ובזרוע עֻזּוֹ אם אתן את דגנך עוד מאכל לְאֹיְבַיִךְ ואם ישתו בני נכר תירושך אשר יגעת בו. כי מאספיו יאכלהו וְהִלְלוּ את ה’, ומקבציו ישתהו בחצרת קדשי.

(ישעיה סב, ז-ט)

ה’ בְּעָזְּךָ ישמח מלך ובישעותך מה יגל מאד… כי המלך בֹּטֵחַ בה’ ובחסד עליון בל ימוט. תמצא ידך לכל אֹיְבֶיךָ ימינך תמצא שנאיך. תשיתמו כתנור אש לעת פניך, ה’ באפו יבלעם ותאכלם אש… רומה ה’ בְּעֻזֶּךָ נשירה ונזמרה גבורתך

(תהילים כא, ב-יד)

גם המזמור בו אנו עוסקים כאן, מזמור קו, קשור בכללותו לגילוי מלכות ה’ בארץ. מזמור זה נערך מתוך הפסוקים שנאמרו בפועל כשהעלו את ארון הברית לירושלים, כמתואר בדברי הימים:

ויביאו את ארון האלוקים ויציגו אֹתוֹ בתוך האהל אשר נטה לו דויד ויקריבו עלות ושלמים לפני האלוקים… ויברך את העם בשם ה’. ויחלק לכל איש ישראל… ויתן לפני ארון ה’ מן הלוים משרתים להזכיר ולהודות ולהלל לה’ אלוקי ישראל… ביום ההוא אז נתן דויד בראש לְהֹדוֹת לה’ ביד אסף וְאֶחָיו. הודו לה’ קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו וגו’.

(דברי הימים א’ טז, א-ט)

בהמשך הפסוקים שם מובאים גם פסוקים שנערכו (בקירוב) בתהילים בנפרד כמזמור צו: “שירו לה’ כל ארץ בשרו מיום אל יום ישועתו. ספרו בגוים כבודו… עֹז וחדוה במקומו” (שם, כג-לו). בפסוקים הללו מתואר בואו של ה’ לשפוט את הארץ. ואז מגיע סיום המזמור, שהוא גם סופו של מזמור קו בתהילים: “וְאִמְרוּ הושיענו אלוקי ישענו וקבצנו והצילנו מן הגוים לְהֹדוֹת לשם קדשך להשתבח בתהילתך. ברוך ה’ אלוקי ישראל מן העולם ועד הָעֹלָם ויאמרו כל העם אמן והלל לה'” (שם, לה-לו).

כלומר העוז עליו נאמר: “דִּרְשׁוּ ה’ וְעֻזּוֹ” הוא התגלות מלכות ה’ דווקא בארץ ישראל. לכן דרישת ה’ ועוזו איננה רק עצם לימוד התורה, אלא דרישה של גילוי מלכות ה’ וישועת ישראל מן הגוים  בארץ ישראל. מכאן הוציא ר’ יוסי את המסקנה שמדובר על לימוד תורה בארץ ישראל דווקא. כי רק כאן אפשר לפגוש את עוזו של ה’.

על ידי לימוד תורה בארץ ישראל אנו נותנים עוז לאלוקים

אמנם מתחדש כאן חידוש כפול. לא רק שדרישת עוזו של ה’ מתאפשרת רק בארץ ישראל, ושדווקא היא מקום גילוי מלכותו ולא חוץ לארץ; אלא מיניה וביה מתחדש גם חידוש הרבה יותר גדול: לימוד התורה יוצר מציאות של גילוי עוזו של ה’. כמו שכאשר אנו מבקשים את ה’ בתורה אנו מוצאים אותו, כך כאשר אנו דורשים את עוזו של הקב”ה אנו גם מוצאים את העוז הזה. כלומר בזה שאנו לומדים תורה בארץ ישראל, אנו בעצמנו יוצרים את התחדשות והתעצמות עוזו של ה’. זהו ממש “תנו עֹז לאלוקים” (תהילים סח, לה), ו”הבו לה’ כבוד וָעֹז” (שם צו, ז). אנו לא רק ‘מוצאים’ את עוזו של ה’, אנו גם ממש יוצרים אותו[3].

זהו חידוש עצום ומחזק מאוד עבורנו, ובפרט בימים הטרופים הללו[4]. לא רק שלימוד התורה שלנו יכול לזכות אותנו למציאות של גילוי פני השכינה (כשהוא נעשה בדרך של בקשת פני ה’); אלא הוא גם מאפשר לזכות לגילוי עוזו של הקב”ה ולישועת ה’ על עמו. זהו הדבר המרכזי שעם ישראל זקוק לו בשעה שהוא נלחם באויביו. דוד המלך, שניהל קרבות רבים וידע היטב מה היא חרב ומה היא מלחמה, מדגיש בדבריו מה מביא את הישועה ובמה הוא בוטח:

כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרוכם לא הושיעה למו, כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם. אתה הוא מלכי אלוקים, צוה ישועות יעקב. בך צרינו ננגח בשמך נבוס קמינו. כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני.

(שם מד, ד-ז)

הקשת והחרב של ישראל צריכים להיות מחוברים ללימוד התורה מתוך בקשת אור פני ה’. ידועים דברי אונקלוס שמתרגם את דברי יעקב: “אשר לקחתי בחרבי ובקשתי” (בראשית מח, כב) – “בצלותי ובבעותי (בתפילתי ובבקשתי)”. קשתו של יעקב היא הבקשה – בקשת פני ה’! “בקשו פני תמיד”! מתוך כך נזכה ויקויים בנו: “אשרי העם יודעי תרועה, ה’ באור פניך יהלכון. בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו. כי תפארת עֻזָּמוֹ אתה וּבִרְצֹנְךָ תרום קרננו” (תהילים פט, טז-יח).

[1] בתהילים בולט מאוד שגם דוד המלך עצמו למד כך את התורה, וכפי שמופיע במיוחד במזמור קיט תיאורים על לימוד התורה של דוד המלך מתוך דרישת ה’ בכל לב: “בכל לבי דרשתיך” (תהילים קיט, י). נגענו בכך גם בח”א עמ’ לג.

[2] בהמשך הדברים ממשיך הבעש”ט לבאר שחוסר אמונה בכך הוא “ענוותנותו של זכריה בן אבקולס” שהביא לחורבן המקדש.

[3] כיוצא בזה מובא בשם הבעש”ט שדרישת התורה משברת את הקליפות ומאפשרת את ישועת ה’ (ראה צפנת פענח, תרומה ד”ה עוד יש לומר; תולדות יעקב יוסף, וישלח ד”ה אמנם יש).

[4] שיחה זו ניתנה באחת השבתות שלאחר הטבח בשמחת תורה תשפ”ד, ופרוץ המלחמה בעקבותיו.

גלילה לראש העמוד