שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 261 | ד כסלו תשפ”ד

(א) הוֹדוּ לַה’ קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו: (ב) שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו: (ג) הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה’: (ד) דִּרְשׁוּ ה’ וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד: (ה) זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה מֹפְתָיו וּמִשְׁפְּטֵי פִיו: (ו) זֶרַע אַבְרָהָם עַבְדּוֹ בְּנֵי יַעֲקֹב בְּחִירָיו: (ז) הוּא ה’ אֱלֹקֵינוּ בְּכָל הָאָרֶץ מִשְׁפָּטָיו: (ח) זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר: (ט) אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק: (י) וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: (יא) לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם: (יב) בִּהְיוֹתָם מְתֵי מִסְפָּר כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ: (יג) וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי מִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר: (יד) לֹא הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים: (טו) אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ: (טז) וַיִּקְרָא רָעָב עַל הָאָרֶץ כָּל מַטֵּה לֶחֶם שָׁבָר: (יז) שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף: (יח) עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ: (יט) עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ אִמְרַת ה’ צְרָפָתְהוּ: (כ) שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ: (כא) שָׂמוֹ אָדוֹן לְבֵיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל קִנְיָנוֹ: (כב) לֶאְסֹר שָׂרָיו בְּנַפְשׁוֹ וּזְקֵנָיו יְחַכֵּם: (כג) וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם: (כד) וַיֶּפֶר אֶת עַמּוֹ מְאֹד וַיַּעֲצִמֵהוּ מִצָּרָיו: (כה) הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו: (כו) שָׁלַח מֹשֶׁה עַבְדּוֹ אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ: (כז) שָׂמוּ בָם דִּבְרֵי אֹתוֹתָיו וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ חָם: (כח) שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ וְלֹא מָרוּ אֶת דְּבָרוֹ: (כט) הָפַךְ אֶת מֵימֵיהֶם לְדָם וַיָּמֶת אֶת דְּגָתָם: (ל) שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם: (לא) אָמַר וַיָּבֹא עָרֹב כִּנִּים בְּכָל גְּבוּלָם: (לב) נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם בָּרָד אֵשׁ לֶהָבוֹת בְּאַרְצָם: (לג) וַיַּךְ גַּפְנָם וּתְאֵנָתָם וַיְשַׁבֵּר עֵץ גְּבוּלָם: (לד) אָמַר וַיָּבֹא אַרְבֶּה וְיֶלֶק וְאֵין מִסְפָּר: (לה) וַיֹּאכַל כָּל עֵשֶׂב בְּאַרְצָם וַיֹּאכַל פְּרִי אַדְמָתָם: (לו) וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּאַרְצָם רֵאשִׁית לְכָל אוֹנָם: (לז) וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל: (לח) שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עֲלֵיהֶם: (לט) פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ וְאֵשׁ לְהָאִיר לָיְלָה: (מ) שָׁאַל וַיָּבֵא שְׂלָו וְלֶחֶם שָׁמַיִם יַשְׂבִּיעֵם: (מא) פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מָיִם הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת נָהָר: (מב) כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ אֶת אַבְרָהָם עַבְדּוֹ: (מג) וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן בְּרִנָּה אֶת בְּחִירָיו: (מד) וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ: (מה) בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ יָהּ:

“הוֹדוּ לַה’ קִרְאוּ בִשְׁמוֹ” – התחברות לחסדי ה’ כשעם ישראל חווים אסון ונתונים בצרה

לכאורה קשה להתחבר למזמור זה כשעם ישראל בהסתר פנים

מזמור זה מתאר את השגחתו הטובה של ה’ על עמו, שהוא מאפשר להם להתגבר על כל הצרות ולנצח את אויביהם בניסים ונפלאות. לאור זאת, לכאורה עולה קושי גדול להתחבר אל מזמור זה בתקופות בהן עם ישראל נמצא בהסתר פנים וסובל ייסורים כואבים, כמו הטבח הנורא והמזעזע שאירע בימים אלו[1]. אירועים כאלו מאתגרים את העמידה שלנו לפני ה’ כמשפיע חסדים לעם ישראל. בחוויה הפשוטה שלנו אנו חווים תחושות כל כך קשות ומבהילות של חרון אף ה’ והסתר פניו, ואנו נאבקים בתוך עצמנו על האמונה בכך שה’ לא יטוש את עמו ולא יעזוב את נחלתו. במציאות כזו, לכאורה צורם לקרוא את המזמור הזה, המדבר עוד ועוד על השגחה ניסית ומופלאה והצלה מוחלטת.

לעומת זאת המזמור הבא, מזמור קו, מתאר את השגחת ה’ על עמו מזווית שונה ואפילו הפוכה. הוא מתאר כיצד ה’ מנסה להנהיג את עמו בטוב, עושה להם ניסים ומושיע אותם פעם אחר פעם; אך עם ישראל שוכח את ה’ ונוטש את בריתו, ולכן ה’ נאלץ להעניש אותם ולהכות בהם. ננסה לגעת תחילה בכמה מסרים העולים ממזמור קו, ומתוך כך נוכל להעמיק ולברר את מהותו של מזמור קה, ואת הדרך להתחבר אליו גם בתקופות קשות.

גם בשעות הקשות ניתן להבחין בחסדי ה’

סיומו של מזמור קו הוא כעין סיכום לכל מהלך המזמור:

וַיִּטְמְאוּ במעשיהם ויזנו במעלליהם. ויחר אף ה’ בעמו ויתעב את נחלתו. ויתנם ביד גוים וימשלו בהם שונאיהם. וילחצום אויביהם ויכנעו תחת ידם. פעמים רבות יצילם והמה ימרו בעצתם וַיָּמֹכּוּ בעונם. וירא בצר להם בשמעו את רינתם. וַיִּזְכֹּר להם בריתו וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חסדיו. ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם. הושיענו ה’ אלוקינו וקבצנו מן הגוים לְהֹדוֹת לשם קדשך להשתבח בתהילתך. ברוך ה’ אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם, ואמר כל העם אמן הללו יה.

(תהילים קו, לט-מח)

במובן הפשוט ביותר, נאמר כאן שעם ישראל חוטאים, נטמאים וזונים, ולכן למרות כל האהבה והרצון של ה’ לטפח את עמו הוא נאלץ לתת אותם ביד אויביהם. לא רק שהגוים מקבלים יכולת למשול בישראל, אלא הם ממש נתונים בידהם לעשות בהם כרצונם – “וילחצום… ויכנעו תחת ידם… וימוכו בעוונם”. אמנם גם בתוך המציאות הקשה הזו, ה’ מציל את ישראל פעמים רבות – “פעמים רבות יצילם”. הוא זוכר את בריתו ומתנחם כרוב חסדיו, הוא נותן את ישראל לרחמים וגם מושיע אותם.

דוד גם מדגיש ש”כי לעולם חסדו” (שם, א). כלומר גם בשעות הקשות ה’ מנהיג בחסד. וכן: “ברוך ה’ אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם” (שם, מח), כלומר לאורך כל הזמן ובכל התקופות – ה’ הוא ברוך והוא אלוקי ישראל. ובאמת, גם בזמן הצרות הקשות ביותר שעברנו לא תמו חסדי ה’ ולא כלו רחמיו. בזמן מסעי הצלב האיומים באירופה נותרה לנו שארית פליטה בגלויות אחרות, ואף אותם המקומות שפגעה בהם יד האויב לא נכחדו היהודים לגמרי. פעמים רבות למשל היה המושל המקומי דואג להרגיע את הרוחות בשלב כלשהו, גם ללא סיבה הגיונית. אף בשואה היה נס עצום שהצוררים לא הגיעו לארץ ישראל, כי הם כבר עמדו ממש בשעריה. היו גם ישועות גדולות נוספות שהצילו את עם ישראל, כמו ההסתבכות של הצורר הנאצי ימ”ש במלחמה ברוסיה, וטעויות אסטרטגיות שהוא טעה שם שהובילו לנפילתו. 

כך גם במציאות הנוכחית ניתן להבחין בחסדי ה’ עלינו בתוך הצרה הגדולה שפקדה אותנו. העובדה שלא נפתחו חזיתות נוספות במקביל לחזית מדרום היא נס גדול. לו חלילה היה האויב מהצפון נכנס למערכה במלוא עוצמתו, או שערביי הארץ היו מצטרפים וזורעים מהומה רבתי, היה מצבו של עם ישראל נורא פי כמה וכמה. זאת מלבד אינספור ניסים וחסדים נקודתיים שמתפרסמים כל העת, וכמובן השמירה האלוקית המופלאה שקיימת כבר שנים רבות שעשרות אלפי הטילים מעזה כמעט ולא מצליחים לפגוע.

צריך לבחור להיכלל בעם ישראל למרות הכאבים והקשיים

התפילה שמופיעה בסופו מזמור קו – “הושיענו ה’ אלוקינו וקבצנו מן הגוים” (שם, מז) לכאורה מעוררת תמיהה. הלא המזמור נתחבר עוד בטרם יצאו ישראל לגלות והתפזרו לבין הגוים. ובפרט שאנו מוצאים בדברי הימים שתפילה זו נאמרה על ידי דוד בהעלאת ארון הברית לירושלים, בעת שישראל עדיין ישבו לבטח באדמתם: “הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו. וְאִמְרוּ הושיענו אלוקי ישענו וקבצנו והצילנו מן הגוים לְהֹדוֹת לשם קדשך ולהשתבח בתהלתך” (דברי הימים א’ טז, לה-לו). בביאור מזמור ס’ עמדנו בהרחבה על כך שבמזמורי התהילים אנו מוצאים התייחסויות נבואיות לגלות העתידית, ואף לשיבת ציון שאחריה. משוררי תהילים, ודוד בכללם, מחברים ברוח קודשם תפילות שיהיו משען לעם ישראל בעתות המשבר, וילמדו אותם כיצד לקרוא ולהתחנן אל ה’ בזמנים הקשים שיבואו עליהם.

פתיחתו של מזמור קו מוסיפה נדבך חשוב בעניין זה. דוד מבקש: “זכרני ה’ ברצון עמך, פקדני בישועתך. לראות בטובת בחיריך, לִשְׂמֹחַ בשמחת גּוֹיֶךָ, להתהלל עם נחלתך” (שם, ד-ה). למרות הצרות הגדולות שמתאר המזמור שיהיו לעם ישראל, דוד מבקש בכל זאת להיות כלול ונפקד עִם עַם ישראל, ולייחל יחד איתם לישועה. אמנם לכאורה היותו של דוד חלק מעם ישראל הוא דבר נתון ועובדה קיימת.  אם כן, מדוע דוד מדבר על כך שזה מה שהוא רוצה, והוא מבקש זאת? נראה שקיימת כאן בחירה. לדוד יש כביכול אפשרות ‘לנטוש’ את עם ישראל, והוא מבקש להיות בתוך עם ישראל. למרות הצרות שעם ישראל עובר, הוא רוצה להיות יחד איתו, כי הוא בוטח בכך שהיו ישועות גדולות והוא רוצה לשמוח בישועות של ישראל. אפילו שלא ברור שהישועות הללו יבואו בטווח הזמן המיידי, ודוד מרבה בתפילה עליהן, בכל זאת הוא מעוניין להיות כלול עִם ישראל ולהתפלל ולייחל לישועת ישראל.

כמעט בכל הדורות הייתה ליהודים נקודת בחירה בעניין הזה. הם יכול לבחור האם לעבוד לדת אחרת, אפילו רק כלפי חוץ, ובכך כביכול לחסוך מעצמם את השותפות בצרות ישראל. הם גם יכלו לנסות להתרחק ולברוח לחיות אי שם במקום שאיננו מחובר לא לצרות ישראל ולא לישועת ישראל. למרבה הצער רבים עשו זאת לאורך הדורות, וגם עושים זאת בדורנו. אולם דוד אומר כאן שהוא מעדיף להיות בתוך השיעבוד של ישראל לגויים, ולהתפלל לישועת ישראל ולקיבוץ ישראל, בשביל הסיכוי להיות חלק מישועת ישראל.

גם כיום, ביחס לצרות שעם ישראל חווה בהווה, עלינו לבחור להתחבר יותר ויותר לכלל ישראל ולהיכלל בו. למרות שמבחינה חיצונית נדמה שההיפקדות בתוך עם ישראל וההתכללות עמו בצרותיו הן עניין כואב ומצער, אבל מצד האמת הפנימית זה טוב לנו הרבה יותר. עם ישראל אמנם סובל, אך החיבור הזה הוא גם חיבור אל החזון, העתיד והייעוד שלו – שהם משמחים מאין כמותם.

התקווה לישועה וגאולה נוסכת כוחות בעיתות המשבר

בכל הקשיים שעברנו, החזקנו מעמד בזכות התקווה לישועה וגאולה. נבואות הנחמה והציפייה להתגשמותן הן הבסיס לעמידתנו. כך לדוגמה, לאחר שישעיה מתאר את זנות הלב של עם ישראל והליכתו אחרי שרירות ליבו, ואחרי שהוא מספר על העונשים שה’ יביא על ישראל, הוא מוסיף:

ואמר סֹלּוּ סֹלּוּ פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי. כי כה אמה רם ונשא, שֹׁכֵן עַד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף, כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. בַּעֲוֹן בִּצְעוֹ קצפתי ואכהו הסתר וְאֶקְצֹף, וילך שובב בדרכי לבו. דרכיו ראיתי וארפהו וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לו ולאבליו. בורא ניב בשפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה’ ורפאתיו.

(ישעיה נז, יד-יט)

במציאות של ימינו, אנו זקוקים מאוד לכך שה’ יחיה רוח שפלים ולב נדכאים, שירפאנו וישלם ניחומים לאבלנו. הנביא מסיים בשני פסוקים נוספים שנוגעים גם הם מאוד לזמננו: “והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט. אין שלום אמר אֱלֹוקַי לרשעים” (שם, כ-כא). הסיבה שהרשעים לא יכולים להיות במנוחה ובשקט, היא משום שברוע יש אנרגיות כאלו שלא מאפשרות לו להיות במנוחה והשקט. לכן סופם להיות כמו הים, וכפי שמתאר המדרש:

אמר הכתוב: “והרשעים כים נגרש” וגו’, מה הים הזה הגלים שבתוכו מתגאין ועולין, כיון שכל אחד ואחד מהם מגיע לחול הוא נשבר וחוזר, וחבירו רואה אותו, אף הוא שנשבר ומתגאה ועולה ואינו חוזר בו; כך הם הרשעים רואים אלו את אלו והם מתגאים, לפיכך נמשלו כים, שנאמר: “והרשעים כים נגרש” וגו’. כל הדורות דורו של אנוש דור המבול ודור הפלגה לא למדו אלו מאלו אלא מתגאין, לפיכך “והרשעים כים נגרש”. רשעים אין להם נייח בעולם, אבל הצדיקים יש להם השקט, שנאמר: “ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד” (ירמיה ל, י).

(תנחומא ויקרא, ז)

המשמעות של “ים נגרש” שמימיו נגרשים רפש וטיט היא שהרשעים צוברים לעצמם עוד ועוד רוע ו’לכלוך’ שרק מזיק להם. אחד ההסברים שניתנו לכך שצוררי ישראל הגדולים מאיראן ומלבנון לא הצטרפו למלחמה שנפתחה מעזה בשמחת תורה היא שהאויב פרץ על דעת עצמו ולא תיאם מראש. הם לא יכלו לעצור בעצמם ולחכות. במהות שלו הרע לא עוצר וזה כשלונו. כיוצא בזה, גם הצורר הנאצי לא הסתפק בכל הכיבושים שכבר היו בידו אלא הוא רצה עוד ועוד, וזה מה שהכשיל אותו בסופו של דבר. גם גאוותם ויהירותם של האיראנים והלבנונים שמנעה מהם להצטרף למלחמה היא חלק מאותו ‘לכלוך’ שצוברים הרשעים כים נגרש, וכפי שמציין המדרש במיוחד את עניין הגאווה. גם זו דרך שתביא בסופו של דבר לכשלונה של הרישעה, שכל מהותה הוא להביא בסופו של דבר את ה”השקט” והשלווה של הצדיקים.

המזמור כאן מלמד את הבסיס הנצחי הטוב של הנהגת ה’

בשונה ממזמור קו, השדר של מזמור קה הוא אחר לגמרי. מזמור זה בא ללמד אותנו מהו הבסיס. הוא מלמד מהי האמת המוצקה שעומדת מאחורי כל הייסורים והצרות: ” זָכַר לעולם בריתו, דבר צִוָּה לאלף דור. אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק. ויעמידה ליעקב לחק, לישראל ברית עולם” (פס’ ח-י). כל התיאורים הנפלאים שבמזמור, על השגחת ה’ צמודה ואוהבת בניסים ונפלאות כנגד כל העמים שמנסים לשלוט עלינו – זו היא הנהגת הנצח וברית העולם. כל הייסורים הגדולים שהיו לנו, הם כולם בגלל שאנו בגדנו ולא הלכנו בדרכי ה’. אמנם ההנהגה הזו היא חיצונית וכביכול מקרית בלבד, ולא משקפת את בסיס קיומנו מעולם ועד עולם. הלא מזמור קו מדבר ממש על אותה תקופה, עם ביקורת נוקבת מאוד של דוד על הדור ההוא. אלא שמזמור קה משקף את הצד האמיתי, העיקרי והיסודי. הבסיס לכל הוא אהבת ה’ לעמו, שהיא אהבת נצח. אין כאן רק שכר טוב על קיום המצוות, אלא ברית עולם שמעצמה מצדיקה את כל הטוב הזה. אנו לא צריכים לייצר עשייה טובה כדי להיות זכאים וראויים; אנחנו רק צריכים שלא להיות מכעיסים ומפירי ברית, כי אז אין לקב”ה ברירה אלא לנהוג בנו כפי שהוא נהג בנו, למרות כל אהבתו ורצונו להיטיב לנו שוב ושוב.

החלק שלנו בברית הוא לקרוא בשם ה’ ולשיר לו

המזמור פותח:

הודו לה’ קִרְאוּ בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו. שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו. התהללו בשם קדשו, ישמח לב מבקשי ה’. דִּרְשׁוּ ה’ וְעֻזּוֹ, בקשו פניו תמיד. זִכְרוּ נפלאותיו אשר עשה, מפתיו ומשפטי פיו. זרע אברהם עבדו, בני יעקב בחיריו. הוא ה’ אלוקינו בכל הארץ משפטיו.

(פס’ א-ז)

יש כאן קריאה שמעוררת לפעולות רבות: הודו, קראו, הודיעו, שירו, זמרו, שיחו, התהללו, זכרו[2]. אולם מה המטרה של כל הפעולות הללו? לשם מה לעשות אותן? הרי לכאורה הן לא חובה. אין לנו חובה לזמר ולשיר. התשובה היא שזהו החלק שלנו בברית. ה’ עושה לנו נפלאות ומופתים ובכל הארץ משפטיו, הוא מוביל את המציאות הזו של נתינת הארץ לנו והורשת גויים ממנה; ואנחנו אמורים להודות לו, לקרוא בשמו, להודיע נפלאותיו, לשיר ולזמר ולעשות את כל הפעולות הללו שבמזמור.

בפשט הכתוב, דוד המלך בא לעורר כאן את עם ישראל: “זרע אברהם עבדו, בני יעקב בחיריו. הוא ה’ אלוקינו בכל הארץ משפטיו”. כביכול הוא אומר: “אתם, זרע אברהם בני יעקב, תתעוררו! ה’ הוא אלוקינו!”. דוד מראה לנו שיש כאן בחינה של ‘כמים הפנים לפנים’. תראו איך ה’ אוהב אתכם, שימו לב שהוא כל כך רוצה לעשות לכם טוב. תביטו כמה הוא שמח להושיע אתכם בכאלו ניסים ונפלאות. יש כאן מישהו שכל כך אוהב אתכם – אז הודו לו, ברכו שמו, שירו לו וזמרו לו.

דוד מוסיף שהפעולות הללו עצמן גם ישמחו אותנו – “ישמח לב מבקשי ה'”. כשמגיבים לאהבה באהבה, מרגישים שמחה גדולה. ממילא רק רוצים יותר ויותר את הקירבה אל ה’, ומאליו אנו נעשים ‘מבקשי ה”. אמנם צריך לטפח את בקשת פני ה’ – “בקשו פניו תמיד“. וכן לדרוש ולחפש זאת בכל תוקף – “דרשו ה'” (וכפי שיורחב עוד בהמשך).

ביטוי של אהבת ה’ בזמני הסתר מעצים מאוד את קשר הברית שלנו עם ה’

דווקא בזמנים שמרגישים הסתר פנים והחושך יכסה ארץ, צריך יותר להתאמץ לקרוא בשם ה’, לבקש את פניו ולזמר לו. לא רק בשביל לעורר יותר את אהבת ה’ אלינו בחזרה. גם לא רק בשביל לחזק יותר את החלק שלנו בברית הזו, כדי שהוא יחזק יותר גם את חלקו. יש כאן עוד יסוד חשוב ביותר. דווקא בעת כזו יש בחינה של אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבת ה’ בעת כזו היא מעבר להודאה לה’ על כל מה שהוא נותן לנו. זו אהבה הרבה יותר עמוקה.

במקום אחר (טל חיים פסח, שיחה יד) עסקנו בהתפתחות האהבה של הרעיה בשיר השירים, כמשל להתפתחות ולהתבגרות שבאהבה של עם ישראל לקב”ה. בתחילת שיר השירים אהבת הרעיה היא אהבה ילדותית של רצון רק לקבל ולהתפנק. היא צריכה שיסמכו אותה באשישות וירפדו אותה בתפוחים, וכאשר היא מתבקשת בסך הכל לפתוח את הדלת לאהובה היא מתעצלת – “פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, רחצתי רגלי איככה אטנפם” (שיר השירים ה, ג). אמנם לאחר המסע המפרך שעוברת הרעיה לאורך שיר השירים, שבו מכים ופוצעים אותה והיא לא מתייאשת מלחפש ולבקש את הדוד, אהבתה מתעלית למקום הרבה יותר גבוה, בשל ועמוק.

לכן דווקא בשעה שאנו מרגישים ש”הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי” (שם, ז), זהו הזמן שבו עלינו לגלות את אהבתנו לה’. עלינו לשיר לו, לזמר לו, לבטוח בישועתו ולזכור שהברית איתו היא נצחית[3]. היא איננה נמדדת באירוע זמני, קשה ככל שיהיה. במציאות כזו הכוח של האהבה, הקריאה בשם ה’ והזימרה של נפלאותיו הוא עוצמתי מאין כמוהו. ואכן, דווקא בתקופות המשבר הקשות ביותר של עם ישראל לדורותיו, הוא הצמיח את התורה הגדולה ביותר[4]. אפשר לראות בחידושי התורה הללו את ה’שירה’ שעם ישראל שר לה’ בתקופות הקשות שלו. עם ישראל ‘הניח בצד’ את המשקעים והצרות, והסתכל על היסוד שמופיע כאן במזמור – שהוא היסוד שבאמת משקף את היחסים האמיתיים בינינו ובין ה’; מתוך כך הוא קרא בשמו של ה’ וזימר לו, גם זימרה של תורה וגם זימרה פשוטה. בכך מקיימים את ברית הנצח בינינו ובין ה’, וגם מעצימים אותה עשרות מונים.

[1] שיחה זו נאמרה בשבת שלאחר הטבח הנורא שהתרחש בשמחת תורה תשפ”ד.

[2] בנוסף יש כאן גם קריאה לבקש את ה’ ולדרוש אותו, ובכך יורחב בחלק הבא של ביאור המזמור.

[3] במקבילה של המזמור בדברי הימים, במקום “זכר לעולם בריתו” (תהילים קה, ח), נאמר: “זִכְרוּ לעולם בריתו” (דברי הימים א’ טז, טו).

[4] הרחבנו בכך בחלק א’ עמ’ רב, והדגמנו שם כיצד בתוך התופת הנוראה של ‘ימי הביניים’ חיו רבותינו הראשונים ועסקו בתורה מתוך אהבה עצומה לקב”ה, וחיברו את חיבוריהם העצומים: רש”י, בעלי התוספות, הרמב”ם והרמב”ן ותלמידיהם, המהר”ם מרוטנבורג שנכלא והתייסר עד שנפטר, ותלמידיו כגון המרדכי הי”ד, ההגהות מיימוניות הי”ד, האגודה הי”ד, וכן גדולי האחרונים כמו הש”ך והט”ז ועוד רבים.