שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 258 | יב חשוון תשפ”ד

(א) שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח: (ב) גָּדוֹל ה’ וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹקֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ: (ג) יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב: (ד) אֱלֹקִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב: (ה) כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו: (ו) הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ: (ז) רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה: (ח) בְּרוּחַ קָדִים תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ: (ט) כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר ה’ צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹקֵינוּ אֱלֹקִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה: (י) דִּמִּינוּ אֱלֹקִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ: (יא) כְּשִׁמְךָ אֱלֹקִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ עַל קַצְוֵי אֶרֶץ צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ: (יב) יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ:  (יג) סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ:  (יד) שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן:  (טו) כִּי זֶה אֱלֹקִים אֱלֹקֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת:

“אֱלֹקִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב” – חשיבות היופי והפאר החיצוני והשימוש הנכון בהם (המשך)

יש לפתוח את הלב להתפעלות מיופיין של ארץ ישראל וירושלים

כמו כל דבר חיצוני, גם ההסתכלות ביופייה של ירושלים עלולה להישאר ברובד החיצוני, ואז היא נעשית כמעט חסרת משמעות. כפי שהתבאר בחלקים הקודמים של ביאור המזמור, על מנת שהמעשים החיצוניים יפעלו את פעולתם ויעוררו רגש פנימי, עליהם להיות מכוונים אל הנקודה הפנימית. היופי הוא כמו ריח טוב: הוא יכול אמנם להיות נוכח בחדר, אך אם לא שואפים ממנו מלא הריאות אפשר לפספס אותו ולא לחוש בו. אדם יכול לנסוע לעבודה מדי יום בדרך שנשקפים בה נופים מדהימים, והוא לא יחוש התפעלות מהם כיון שהוא טרוד בענייניו ולא מפנה את ליבו להתבונן בנוף.

למעשה, ארץ ישראל בכללותה היא ארץ שבה אנחנו פוגשים באופן קבוע את הקב”ה אפילו דרך המראֶה שלה. “ארץ אשר ה’ אלוקיך דֹרש אֹתה, תמיד עיני ה’ אלוקיך בה, מֵרֵשִית השנה ועד אחרית שנה” (דברים יא, יב) – והלא הקב”ה משגיח על כל העולם ומבין אל כל מעשיהם של ברואיו, גם בארץ ישראל וגם בחוץ לארץ, ומה הכוונה ש”עיני ה’ אלוקיך בה”? אלא הנוכחות האלוקית שלו היא מוחשית, השראת השכינה שלו תמידית ורציפה, כך שאפשר לחוש אותו בכל רגע ורגע[1].

כאשר מדובר בירושלים הדברים מקבלים משנה חשיבות, משום שמלבד המפגש עם ה’ וחוויית מציאותו, ירושלים מאפשרת גם לחוש באופן ישיר ועוצמתי בחסדו ובצדקתו, בגדלותו ובמשפטו, כפי שהתבאר עד כה.  עלינו לפתוח את ליבנו להתבונן ביופייה של ירושלים ובמגדליה וארמונותיה, לשית את ליבנו לחילה ולעורר את עצמנו להתחבר לכל הטוב שמשתקף בה.  

הנופים היפים שבחוץ לארץ אינם שער לפנימיות עמוקה

כל האמור בנוגע ליופייה של ארץ ישראל וירושלים, איננו נכון כאשר מדובר בנופים יפים ומקומות מיוחדים בחוץ לארץ. היכולת של החיצוניות לשמש שער ומבוא אל הפנימיות אין פירושה שיש מתאם ישיר בין חיצוניות ופנימיות; תהיה זו טעות להניח שככל שדבר יפה יותר כך הפנימיות שלו עשירה יותר. אם החיצוניות נעשית מדד לפנימיות זהו שקר גדול, ובדיוק על כך נאמר: “שקר החן והבל היופי” (משלי לא, ל). יכולה להיות חיצוניות מרשימה שאין כל עומק פנימי מאחוריה. הניסיון להתחבר דרכה אל עומק פנימי הוא כמו שאיפת אוויר על מנת לחוש בריח טוב, בעוד שאין בסביבה דבר המדיף ריח טוב.

בלוגיקה קיים הבדל בין ‘תנאי מספיק’ ל’תנאי הכרחי’: לכל בני האדם יש שתי רגלים[2], אך אין זה אומר שכל מי שיש לו שתי רגלים הוא אדם; גם קוף הולך על שתי רגלים[3]. בהקשר שלנו נאמר: כל מקום שמהווה משכן למלכות ה’ הוא יפה, אך אין זה אומר שכל מה שיפה מהווה משכן למלכות ה’. לא נכון לומר שככל שמקום יפה יותר כך הוא יותר מהווה משכן למלכות ה’. גם אם יש פיורדים יפים ביותר בנורבגיה, או מפלים מדהימים באריזונה, הם אינם מהווים פתח דרכו ניתן להתחבר אל פנימיות עמוקה[4]. היופי שלהם הוא יופי חיצוני שנשאר בחיצוניות.

היופי החיצוני של בני אדם איננו מדד לפנימיות שלהם

כך גם בנוגע ליופי של בני אדם. אם היופי היה מדד לפנימיות, אזי ככל שאדם היה יותר יפה הוא היה יותר פנימי. אולם כמובן אין זה נכון, וישנם אנשים ונשים יפים ביותר שמידותיהם ואישיותם גרועות מאוד. ולעומת זאת יש את רבי יהושע, שכפי שהוזכר בחלקים הקודמים של ביאור המזמור – דווקא הכיעור שלו הביא אותו להיות מגדולי הגדולים שבחכמי ישראל. אסור שהיופי יהווה מדד לפנימיות, ובבני אדם היופי החיצוני גם לא נדרש ולא נצרך, ומשום כך הגמרא אף אומרת שיש בו בעייתיות.

במציאת שידוך אין להחשיב את עניין היופי

בדרך אגב נרחיב מעט באמירה עקרונית חשובה: בכל הקשור לשידוכים ומציאת הזיווג אין להחשיב את עניין היופי[5]. בראש ובראשונה, משום שאין כל קשר בין זוגיות טובה ובין יופי חיצוני. אפשר לראות בעליל שיש זוגות שחיים באושר נפלא והשמחה שרויה במעונם, והאישה או האיש כלל לא נחשבים ליפים. וכן להיפך, ישנם אנשים ונשים יפי תואר ויפי מראה, שיש בעיות וקשיים גדולים בזוגיות ובשלום הבית שלהם.

לא רק שהיופי לא מבטיח מאומה בנוגע להצלחת חיי הנישואים, זו גם בעיה לחפש אותו ולהחשיב אותו כגורם משמעותי בבחירת בן או בת הזוג. זהו עניין שקרי, וכשאדם משלים עם השקר ונותן לו מקום ומחשיב אותו, הוא נעשה אדם פחות אמיתי. המצפן הפנימי שלו מתעוות במידה כלשהי, וזה גורם לו לסטות מהדביקות המוחלטת באמת. אדם צריך ללמוד להיפרד משקרים שמנהלים אותו, ולא לתת להם להשתלט עליו.

במקום להיתפס למראה החיצוני, אדם צריך למצוא באשתו (ואישה בבעלה) את החיובי ואת הטוב ואת הפנימיות האלוקית שבה, ואז היא נראית יפה בעיניו. זה איננו היופי החיצוני השקרי, אלא יופי אמיתי – השתקפות של טוב ואלוקיות.

יופיין של אמותינו הקדושות לא היווה שיקול בבחירתן

יש המביאים את העובדה שאמותינו הקדושות היו יפות כראייה לכך שיש בזה ערך. אולם נראה שדווקא מזה אפשר להוכיח להיפך. רק אחרי עשרות שנות נישואים, אברהם אבינו אומר לשרה: “הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את” (בראשית יב, יא), וחז”ל למדו מכך שעד לאותו הרגע הוא לא התבונן ביופייה ולא היה מודע אליו (בבא בתרא טז ע”א). יופייה של שרה רק עמד לה לרועץ וגרם לכך שהתאוו לה מלכי הגויים שטופי הזימה, שהחשיבו רק את היופי, וכלל לא עניין אותם מה הן מידותיה ומה אישיותה.

אצל רבקה מודגש שיצחק אהב אותה רק אחרי שהוא לקח אותה לאוהל שרה אמו ונשא אותה: “וַיְבִאֶהָ יצחק הָאֹהֱלָה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יצחק אחרי אמו” (בראשית כד, סז). לא היופי של רבקה גרם ליצחק לאהוב אותה. אדרבה, כאשר היא הגיעה אל יצחק היא התכסתה בצעיף, ונראה שהוא כלל לא ראה אותה. גם אליעזר לא סיפר לו כמה היא יפה, אלא “את כל הדברים אשר עשה” (שם, סו) – את מעשה החסד של רבקה. התרגום גם מדגיש שיצחק ראה שרבקה היא צדקת כמו שרה: “ואעלה יצחק למשכנא, וחזא והא תקנין עובדהא כעובדי שרה אמיה (והנה מתוקנים מעשיה כמעשי שרה אמו), ונסיב ית רבקה והוה לי לאתו וריחמה, ואתנחם יצחק בתר אמיה”[6] (שם, סז). רש”י מפרט על פי המדרש את מה שיצחק ראה: “שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה וענן קשור באוהל, ומשמתה פסקו. וכשבאת רבקה חזרו” (רש”י שם), והמדרש מסיים בלשון זו: “וכיון שראה אותה שהיא עושה כמעשה אמו, קוצה חלתה בטהרה וקוצה עיסתה בטהרה, מיד ‘ויבאה יצחק האהלה'” (בראשית רבה ס, טז). כל נושא היופי לא מוזכר כלל. כיון שכך, מוכרחים להבין שבסיפור הפגישה של אליעזר עם רבקה התורה מזכירה את יופייה של רבקה רק כדי להדגיש את צניעותה, שהיא בתולה ואיש לא ידעה למרות יופייה הגדול – “וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מאד, בתולה ואיש לא יְדָעָהּ” (בראשית כד, טז). ואף אצל רבקה מודגש שאבימלך לוקח אותה בגלל שהיא יפה, כיון שבניגוד אלינו, אצלם מסתכלים על החיצוניות לבדה.

גם אהבתו של יעקב לרחל לא היתה בגלל יופייה, אלא בגלל אישיותה המדהימה והמופלאה. אי אפשר לתאר ולהכיל את גודל אישיותה של רחל אמנו הצדקת, שהכניסה צרתה לביתה, ועוד לפניה! יעקב מנשק את רחל ובוכה מיד כשהוא פוגש אותה רועה את הצאן, ובכל הפרשה שם לא מוזכר כלל שהיא יפה. יופייה מוזכר רק כאשר מתארים את רחל ולאה כבנותיו של לבן, ובפשט הפסוקים נראה שבכך מסבירים את רמאותו של לבן: הוא העדיף לתת ליעקב את הבת הפחות יפה, שנחשבת ‘סחורה’ פחות מבוקשת בשוק המקומי שם, שבוחן את הנשים על פי היופי החיצוני.

[1] למושג “תמיד” יש שתי משמעויות: רציפות או קביעות. הדבר מתבטא למשל בלחם התמיד, עליו נאמר “ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד” (שמות כה,ל) ונחלקו התנאים אם צריך להקפיד שלא יהיה רגע אחד שבו אין לחם על השולחן, או שהכוונה היא רק שיש להכין את הלחם בקביעות (מנחות צט ע”ב). בנוגע לארץ ישראל, היתה אפשרות לומר שהקב”ה אינו מסתכל בה בכל רגע ורגע אלא רק באופן קבוע, כמו קורבן התמיד שמוקרב בכל יום אך לא במשך כל היום, וזו הכוונה ש”תמיד עיני ה’ אלוקיך בה”. אולם התוספת “מרשית השנה ועד אחרית השנה” מלמדת שלא מדובר על דבר שקורה אחת לכמה זמן בקביעות אלא על דבר שקורה ברצף תמידי וללא הפסקה כלל.

[2] “הכרחי” שלכל אדם יהיו שתי רגלים.

[3] אין זה “מספיק” שיהיו שתי רגלים בשביל שהוא יהיה אדם.

[4] ואדרבה, לעיתים המראה שלהם משדר דוקא קור, ניכור ואימתנות.

[5] על מקומו של המראה החיצוני במציאת בן/בת הזוג הרחבנו בחוברת ‘הכנה לפגישות’ עמ’ 21.

[6] נראה שזהו גם פשוטו של מקרא, שמדגיש שיצחק הביא את רבקה לאוהל אמו ומתנחם אחר אמו.