שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 257 | ה’ חשוון תשפ”ד

(א) שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח: (ב) גָּדוֹל ה’ וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹקֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ: (ג) יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב: (ד) אֱלֹקִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב: (ה) כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו: (ו) הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ: (ז) רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה: (ח) בְּרוּחַ קָדִים תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ: (ט) כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר ה’ צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹקֵינוּ אֱלֹקִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה: (י) דִּמִּינוּ אֱלֹקִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ: (יא) כְּשִׁמְךָ אֱלֹקִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ עַל קַצְוֵי אֶרֶץ צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ: (יב) יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ:  (יג) סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ:  (יד) שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן:  (טו) כִּי זֶה אֱלֹקִים אֱלֹקֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת:

“אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב” – חשיבות היופי והפאר החיצוני והשימוש הנכון בהם

הפאר והעוצמה של ירושלים מפגישים אותנו עם חסד ה’, גדלותו וצדקתו

את החלק הקודם פתחנו בשאלה מדוע מעניק דוד המלך במזמור זה חשיבות וערך ליופי והפאר והעוצמה החיצונית של ירושלים. עמדנו על היחס הכללי שבין חיצוניות ופנימיות, וראינו שאמנם כאשר החיצוניות עומדת בפני עצמה היא שלילית, אך כאשר היא משמשת שער ומבוא אל הפנימיות היא חשובה ונחוצה; היא מאפשרת לנו להתחבר לדברים באופן מלא ומתוך התעוררות וחוויה רגשית, והיא מעצימה את היכולת שלנו לקלוט בצורה נכונה את הרבדים הפנימיים יותר של המציאות ושל הזולת.

בנוגע לירושלים, הוזכר (בחלק הקודם) שארמונותיה ומגדליה לא נועדו רק כדי להבהיל את מלכי הגויים מפני עוצמת עם ישראל, ולגרום להם לרעוד ולהישבר כאוניות תרשיש הנשברות בים סוער. דוד המלך פונה במזמור זה לעם ישראל בהוראה ברורה: “סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ, סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ, שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה, פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ, לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן” (פס’ יג-יד). צריך לתת תשומת לב מיוחדת לחילה (חומתה) של ירושלים, לספור את מגדליה ולעקוב אחרי פסגות ארמונותיה, ללכת ולסוב את ציון כדי שיהיה אפשר לראות ולספר על כך. לא מספיק לשמוע על גדולתה של ירושלים, יש צורך דווקא לראות זאת: “כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ” (פס’ ט). איזה רושם ההסתכלות הזו אמורה לעורר בנו?

נראה שההתבוננות בעוצמה ובפאר של ירושלים וסביבותיה אמורה לעורר בנו מפגש עוצמתי עם חסד ה’, גדלותו וצדקתו. היא מאפשרת לקלוט ולחוש את חסד ה’: “דִּמִּינוּ אלוקים חסדך בְּקֶרֶב היכלך” (פס’ י), ולשמוח ולגיל במשפטו: “ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה למען משפטיך” (פס’ יב). משום שעם ישראל מייצג את מלכות ה’, והעובדה שעיר בירתו וקריית המלכות שלו עוצמתית, נשגבת ויפה מאוד, ושהארמונות הגדולים והגבוהים שלה הם “מְשׂוֹשׂ כל הארץ”, מעידה שהטוב שולט בעולם ומנצח. כשאנחנו במיטבנו, אנחנו בעצמנו מגלמים את החסד, המשפט, הצדקה והטוב של ה’. וכאשר הקב”ה מאפשר לנו להתעצם, והדבר ניכר בעוצמתה של ירושלים, אז אנחנו בעצמנו ההוכחה למימושם של הערכים הנפלאים שהקב”ה בא להנחיל בעולמו. ההתגלות של הקב”ה דווקא דרך עם ישראל, והיותו “אלוקינו” ו”ה’ צבאות”[1], חוזרת ומודגשת במזמור: “בעיר ה’ צבאות בעיר אלוקינו… כי זה אלוקים אלוקינו עולם ועד, הוא ינהגנו על מוּת” (פס’ ט-טו).

השליטה של ישראל על הגויים מייצגת את שלטון האמת והטוב

היסוד הזה מתחבר אל מה שהתבאר בביאור מזמור מז, שהעמים עתידים להשתעבד בשמחה לעם ישראל. הגאולה לא נועדה אך ורק כדי לייצר ‘שקט תעשייתי’ שיאפשר לעסוק בתורה, כפי שאפשר להבין בטעות מדברי הרמב”ם:

לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שיִרדו בגויים, ולא כדי שיְנשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא.

(הלכות מלכים יב, ד)

בהחלט יש עניין חיובי בכך שאנו נשלוט על כל העולם ונרדה בגויים וינשאו אותנו העמים – אך לא כדי לנפח את עצמנו בגאווה ולדאוג לאינטרסים שלנו, אלא משום שאנחנו נייצג בזה את שלטון האמת והטוב והצדק[2]. בפסוקים רבים בספר תהילים מתאר דוד המלך את הופעת ה’ וגילוי מלכותו על העולם והאומות כולן דווקא דרך ישועת ישראל והתרוממותם: “הודיע ה’ ישועתו, לעיני הגוים גִלה צדקתו, זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל, (ועל ידי זה) ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו” (תהילים צח, ב-ג); “הללו את ה’ כל גוים, שבחוהו כל האֻמים, כי גבר עלינו חסדו ואמת ה’ לעולם” (שם קיז, א-ב); “וישתחוו לפניך כל משפחות גוים, כי לה’ המלוכה ומֹשֵל בגוים… יָבֹאוּ ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה” (שם כב, כח-לב); “והוא ישפט תבל בצדק ידין לְאֻמים במישרים… זמרו לה’ יֹשֵׁב ציון הגידו בעמים עלילותיו, כי דֹרֵש דמים אותם זכר, לא שכח צעקת ענוים” (שם ט, ט-יג).

כבודה של ירושלים הוא כבודם של כל דורשי ה’ וכוחות הטוב בעולם

הכבוד והפאר והעוצמה שמתגלים בירושלים מבטאים את כבוד ה’. הכבוד הזה חשוב ויקר, לא משום שהקב”ה חלילה רודף אחר כבוד כבני אדם, אלא משום שהכבוד והפאר הללו הם למעשה הכבוד של כל דורשי הטוב בעולם, של כל כוחות הטוב ושל כל הצדק והיושר[3].

לפיכך עוצמתה של ירושלים וכבודם של ישראל כל כך משמחים את יראי ה’ ודורשי הטוב בעולם: “ישמח הר ציון תָּגֵלְנָה בנות יהודה” (פס’ יב). והדבר בא לידי ביטוי בולט גם בתפילת הימים הנוראים: “ובכן תן כבוד ה’ לעמך, תהילה ליראיך ותקוה טובה לדורשיך… ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וחסידים ברינה יגילו” (עמידה לימים נוראים).

אם כן, ההתפעלות שלנו מפארה של ירושלים[4] ועוצמתה המתוארים במזמור מחזקת אותנו בהכרת חסדו וצדקו וטובו של ה’. ואף שמדובר במציאות עתידית ששייכת בעיקרה לזמן הגאולה, הרי שהיא הולכת ומתרחשת כבר בימינו, ככל שאנו מתקרבים יותר ויותר אל הגאולה השלמה.

היופי של ירושלים הוא מפגש עם הדיבור האלוקי

עניין עמוק אף יותר שיש במראה החיצוני של ירושלים הוא היופי שלה. ירושלים היא עיר כל כך יפה, כפי שאפשר לראות בתמונותיה ועוד יותר במבט חי. גם גויים גמורים מעידים בבואם לירושלים שעיר כזו יפה לא ראו מעולם. “עשרה קבים של יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו” (קידושין מט ע”ב).

אמנם לדאבוננו המראה היהודי של ירושלים נפגם כיום על ידי כנסיות, מסגדים וחדירה של תרבות מערבית-רומאית, ובפרט שכמעט בכל התמונות והציורים של העיר העתיקה בולט השיקוץ המשומם שעדיין ניצב בהר בית ה’. ואף על פי כן, כאשר מביטים בשכונות הירושלמיות ומסתכלים באין ספור פינות החמדה שבעיר, אפשר לחוש בחן המופלא כל כך של ירושלים. יופייה ניכר במיוחד בשעות הבוקר המוקדמות, או כאשר מתבוננים בהקשבה פנימית בפסגותיה בשעת שקיעה.

דרך היופי של ירושלים אפשר להרגיש את הדיבור האלוקי. למעשה, כל נוף בראשיתי יפה הוא ייצוג של האלוקיות של הבריאה. אם ההרים והגאיות, האגמים והיערות, הנחלים והימים, נועדו רק לצורך האיזון האקולוגי והגיאוגרפי של העולם, היופי שלהם מיותר לגמרי. אם הם נוצרו באקראי בעקבות תזוזות בפני כדור הארץ, מדוע שהתוצאה תהיה כה יפהפייה? אין זאת אלא שהיופי הוא מכלול שמביא אלינו את המימד ש’מֵעבר’. מי שברא את כל הפרטים הללו דאג להחתים את חותמו על הבריאה בהשתקפות היפה שלה. ואם כן, דרך היופי אפשר לחוש את ה’ יתברך; הקב”ה שולח לנו מעין ‘דרישת שלום’ דרך היופי שהוא ברא בעולמו. ואין זו רק דרישת שלום בלבד, אלא גם אמירה שרצונו הוא שנהנה מידיו ומן הבריאה שברא עבורנו[5].

דרך יופייה של ירושלים מתגלה הקב”ה אלינו

כל זה נכון עשרות מונים כשמדובר בירושלים, העיר המופלאה שלנו[6]. בכל העולם ה’ הטביע את רישומו, אך ירושלים היא המקום שבו הוא בחר להתגלות – “ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה’ יִרְאֶה, אשר יאמר היום בהר ה’ יֵרָאֶה” (בראשית כב, יד). כיום מתווסף מימד עוצמתי מאוד לירושלים, כעיר שמכילה את העוצמות האדירות של דוד, שלמה ומלכי יהודה, ישעיה וירמיה נביאי ירושלים, החורבן הנורא, ואחר כך עזרא ונחמיה, החשמונאים וקרבות הגבורה של ירושלים, ושוב החורבן. ירושלים הייתה מושא כל החלומות והתקוות והתפילות של כל היהודים בכל הדורות. ואף שכל אלו אינם משתקפים בירושלים באופן ישיר, כאשר חשים את העוצמות האדירות הללו כמבטאות דיבור אלוקי היסטורי נשגב ונורא שאי אפשר להכיל את עוצמתו, אזי פוגשים את ירושלים כמי שמביאה לנו את משק כנפי השכינה.

היופי של ירושלים הוא התגלות עוד יותר ישירה של ה’. דרך היופי הבולט שלה והיותה “יפה נוף משוש כל הארץ” (פס’ ג), אפשר לחוש את ההתגלות של ה’. וכשליופייה של ירושלים מתווספת גם השקיעה, שהיא עצמה מעשה ישיר של ה’, וכן מראה השמש שגם היא מעשה ה’, ניתן לחוות בצורה חזקה מאוד את הנוכחות האלוקית.

[1] על כך שהקב”ה מתגלה בעולם דווקא דרך עם ישראל, ועל על כך שהכינוי “צבאות” מבטא עניין זה, הרחבנו בביאור מזמור כד (בביאור הפסוק: “שאו שערים ראשיכם”).

[2] וכפי שכתב הרמב”ם: “וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולם חוזרים, ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום”. (הלכות מלכים יא, ד). עצם רוממותו והתנשאותו של המשיח תגרום לעמים לראות את אמיתות אמונת ישראל ושקר אמונת אבותיהם.

[3] בהקשר הזה, חשוב להבין ולהפנים שכבוד ישראל הוא דבר בעל חשיבות גדולה. אנו עדים שוב ושוב לכך שהשלטון כיום מנסה להתנהל מול הערבים ואומות העולם בצורה ‘עניינית’ בלבד, שנוגעת רק לשמירת הרכוש והנפש, ומתעלם לחלוטין מהביזוי המזעזע של כבוד ישראל בתחומים רבים. ההתייחסות שרואה בכבוד ישראל עניין שולי וזניח איננה דרכה של תורה, ובמציאות מתוקנת היה עלינו למנוע בתוקף כל פגיעה בכבוד ישראל. 

[4] ניתן לומר שבמובן הזה ירושלים שבמזמור מסמלת את כלל עם ישראל או ארץ ישראל, כפי שמצינו למשל בישעיה סא-סב ועוד.

[5] על כך שהקב”ה רוצה שיהיה לנו טוב גם במושגים של העולם הזה, הרחבנו בביאור מזמור טז (בביאור הפסוק: “ה’ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי”).

[6] ולא כפי השקר הנפוץ שהיא שייכת לכולם כיוון שהיא כביכול “מקודשת לכל שלושת הדתות”.