דף הבית » שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 256 | כח תשרי תשפ”ד
בע"ה
(א) שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח: (ב) גָּדוֹל ה’ וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹקֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ: (ג) יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב: (ד) אֱלֹקִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב: (ה) כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו: (ו) הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ: (ז) רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה: (ח) בְּרוּחַ קָדִים תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ: (ט) כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר ה’ צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹקֵינוּ אֱלֹקִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה: (י) דִּמִּינוּ אֱלֹקִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ: (יא) כְּשִׁמְךָ אֱלֹקִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ עַל קַצְוֵי אֶרֶץ צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ: (יב) יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ: (יג) סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ: (יד) שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן: (טו) כִּי זֶה אֱלֹקִים אֱלֹקֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת:
הרעיון המרכזי שמביע המזמור הוא שכבוד ה’ מתגדל מאוד על ידי הפאר והיופי של ירושלים והעוצמה של בנייני המלכות שבה. הארמונות והקריה הגדולה והעוצמתית של מלך ישראל הם אלו שמשגבים את שם ה’.
לאורך כל המזמור אין שום איזכור ליופיו וגדולתו של בית המקדש, אלא דוקא לפאר וההדר של הארמונות שבירושלים ושל קריית המלכות של המלך. מסתבר גם שהבהלה והרעדה שאוחזות במלכים שרואים את ירושלים אינן מפני גילוי השכינה שבירושלים, שאותה מן הסתם הם לא ראו, אלא מהעוצמה החיצונית האדירה שהתגלתה בה. עובדה זו מכניסה אותנו לסוגיה החשובה של כבוד ישראל המגלה ומעורר את כבוד ה’. זהו יסוד שחוזר ומודגש במיוחד בתפילות הימים הנוראים: “ובכן תן כבוד ה’ לעמך, תהילה ליראיך” וכו’ (עמידה לימים הנוראים), ובאמצעות הכבוד והתהילה הללו – “תן פחדך ה’ אלוקינו על כל מעשיך” (שם); וכן מתבטא הדבר בשופר, שמחבר את גאולת ישראל עם גילוי מלכות ה’[1].
סוגיית כבוד ישראל מפגישה אותנו עם עולם שלם שבדרך כלל אנחנו מאוד מתרחקים ממנו; אולם יש בו גרעין פנימי של אמת וקדושה, שחשוב להבין אותו ולהתייחס אליו נכון. באופן כללי אנחנו משתדלים להתרחק מכל המושג של ‘חיצוניות’, ולא להחשיב פאר ועוצמה חיצוניים. ואכן, החיצוניות בדרך כלל היא דבר שיקרי מאוד. לדוגמה, חתונה מפוארת ונוצצת ויוקרתית עשויה להיות רחוקה משמחה אמיתית. פעמים רבות יש בה רצון ילדותי, חיצוני ושקרי, להיראות ולהרשים. אנשים רבים רודפים אחרי ה’נִראוּת’ החיצונית הזו, אף שהיא חלולה לגמרי וחסרת חשיבות אמיתית. אדם יכול לנסוע במכונית מפוארת, ואישה יכולה ללבוש לבוש יוקרתי ומפואר, והדבר לא יעיד כלל וכלל על מצבם הגשמי האמיתי, וקל וחומר שלא ילַמד מאומה עד כמה הם באמת מאושרים ובעלי מידות טובות.
בגמרא מובא שבת הקיסר לעגה לרבי יהושע על כך שתורתו המפוארת נתונה בכלי מכוער, כלומר שמראהו החיצוני אינו נאה. תשובתו של רבי יהושע היתה שדווקא הכיעור שלו הוא זה שמאפשר לו להיות חכם בחכמת התורה; ואף שישנם גם תלמידי חכמים בעלי יופי חיצוני, אם הם היו מכוערים הם היו מתגדלים יותר בחכמת התורה (תענית ז’ ע”א; נדרים נ’ ע”ב)[2]. חכמינו ראו ביופי החיצוני דבר כל כך חסר ערך, שהוא אפילו עשוי להזיק להתעלות בחכמת התורה! וכבר אמר שלמה המלך בחכמתו: “שקר החן והבל היופי” (משלי לא, ל).
חז”ל מלמדים אותנו: “יאה עניותא ליהודאי” (חגיגה ט ע”ב) – נאה העניות ליהודים, וכן “איזה עשיר – השמח בחלקו” (אבות ד, א), ובמקומות רבים חכמים מביעים את השקר שברדיפת הכבוד והגדולה, ומדגישים שהקב”ה נמצא עם הנדכאים והמסכנים והבזויים.
אך כל היחס השלילי כלפי החיצוניות הוא רק כאשר מדובר על כבוד האדם ועושרו וגדולתו. לעומת זאת כאשר מדובר על כבוד ה’ – העניין שונה בתכלית. בית המקדש היה מפואר ביותר, גבוה מאוד ומרשים. היו תורמים לבית המקדש קישוטי זהב וכלי כסף רבים. גם את בית הכנסת יש חיוב לרומם מכל הבתים ולפארו ולכבדו, וכן את ספר התורה והנרתיק שלו.
כאן מתעוררת שאלה מהותית: אם כל החיצוניות היא שקרית, מדוע כשמדובר בכבוד ה’ היא נעשית אמיתית? כיצד דבר שאין לו כל ערך עצמי מקבל ערך כה חשוב כשמדובר על בית אלוקינו?
היה אפשר לחשוב שיש ערך לחיצוניות של המקדש כיון שהיא יוצרת אצל הגויים פחד והערצה, בהיותם בעלי הסתכלות חיצונית ומושפעים מחיצוניות. אולם קשה לומר שכל הפאר וההדר הגדולים הללו הם בסך הכל סוג של תרמית שמנופפים בה כדי להרשים או להפחיד אנשים שמושפעים מחיצוניות. אם כך הדבר, לא היה היופי הזה מושא לשאיפות וערגה וכיסופים, כפי שאנו מוצאים במזמור זה, והיינו צריכים להימנע ממנו כמה שרק אפשר. ויתרה מזו, אם מדובר בעניין שהוא שקרי מצד עצמו, היינו צריכים אף להימנע ממנו לגמרי, ואת מורא הגויים להשיג בדרכים שאין בהן שקר; משום שאחד מעקרונות החינוך הוא שאין להשתמש בשקרים על מנת לגרום למתחנך להאמין באמונה מסוימת או לסגל לעצמו דפוס התנהגות מסוים.
בנוסף, חלקו השני של המזמור מתייחס לעובדי ה’ ולא לאומות העולם, וגם שם נאמר שיש לספר על הארמונות ועל השגב הגדול של ירושלים. לפיכך ברור שהפאר והעוצמה הגדולה שמופיעים במזמור הם מושגים ששייכים גם לעולמם של עובדי ה’. אם כן, חוזרת השאלה – האם החיצוניות היא דבר שקרי או אמיתי?
שתי הנחות יסוד יש להניח כדי להבין את העניין. ההנחה הראשונה היא שכדי להרגיש רגשות מסוימים בלבנו אנו זקוקים להתפעלויות חיצוניות שימשכו ויעוררו את הפנימיות שלנו. הרגשות שלנו חבויים בעומק לבנו ואין לנו דרך להגיע אליהם, ולכן הקב”ה יצר מערכת שלמה של מעשים חיצוניים שבאמצעותם מתאפשרת לנו גישה לנימים הדקים שבפנימיות הנפש, והם משפיעים על עולם הרגש שלנו. מעשים אלו דומים לסמלון (אייקון) שעל מסך מחשב: אי אפשר לגשת ישירות לתוכנות המחשב ולעשות בהן שינויים, ואפילו אם יפְתחו את המחשב ויזיזו בתוכו כל מיני חלקים זה לא יפעיל את התוכנות; מוכרחים ללחוץ על הסמלון, והוא מהווה ‘בית יד’ לשורה של פקודות מחשב שמפעילות תוכנות ופעולות שונות. כך גם אצלנו, הקב”ה ברא אותנו באופן כזה שהרגשות שלנו יושפעו ויופעלו דווקא על ידי מעשים חיצוניים.
דוגמה לכך אנו מוצאים בדברי הרמב”ן:
כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו; כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכֹפֶר, הקרבן הזה, שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו.
(רמב”ן ויקרא א, ט)
הרמב”ן מסביר שהפעולה המעשית של הבאת הקורבן, על כל פרטיה, נועדה כדי לגרום לאדם הרהורי תשובה וכניעה וענווה בפני ה’[3]. לכאורה היה אפשר לצוות על האדם להרהר בתשובה ולהיכנע בפני ה’ גם ללא הקורבן, אולם האמת היא שאי אפשר לגשת ולהפעיל את עולם הרגש ללא אחיזה במעשה חיצוני.
כך גם בנוגע למצוות התפילין, שעליה כתב הרמב”ם: “שכל זמן שתפילין על ראשו שלאדם ועל זרועו הוא עניו וירא, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה, ואינו מהרהר במחשבות רעות, אלא מפני לבו לדברי האמת והצדק. לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום, שמצותן כך היא” (הלכות תפילין ד, כה). כדי לעורר אצל האדם את הענווה והיראה וכדי לפנות את הלב לדברי האמת והצדק אין די בהחלטה פנימית, אלא יש צורך גם להניח בפועל את התפילין.
ההנחה השנייה היא שאם החיצוניות מיועדת אך ורק כדי להיות שער ומבוא אל הפנימיות, אזי יש לה ערך חשוב מאוד. ולעומת זאת אם החיצוניות מקבלת ערך עצמי, אזי היא שלילית. החיצוניות היא כמו המזכיר, ה’מְשַׁמֵּשׁ’, של הצדיק – אם הוא לוקח כבוד לעצמו זה שלילי, אבל אם הוא משתמש בכבודו ובסמכותו אך ורק כדי להועיל לצדיק זהו מעשה חיובי מאוד.
העיקרון הזה נכון גם כשמדובר בכסף. אם הכסף נעשה ערך בפני עצמו זה שלילי, אבל אם הוא נועד להיות אמצעי לקיום התורה והמצוות אזי הוא בהחלט חיובי. למעשה הדבר נכון לגבי הגשמיות בכללותה, ולגבי כל התאוות והיצרים; אם הם עומדים בפני עצמם הם שליליים, אך אם הם משמשים שער ואמצעי להגיע לעבודת ה’ או לאהבה קדושה בין איש לאשתו וכדומה, הרי הם חיוביים מאוד.
אם כן, בנוגע לכבוד והתפארת – כשהם בפני עצמם הם שליליים, אבל כשהם משמשים עבורנו אמצעי לפיתוח כבוד והערצה כלפי ה’, הם חיוביים מאוד. במזמור זה הפאר החיצוני משמש בתפקיד המתוקן שלו, לפאר ולרומם את כבוד ה’ – “אלוקים בארמנותיה נודע למשגב” (פס’ ד).
אולם יש לדעת: על מנת שהמעשים החיצוניים יפעלו את פעולתם ויעוררו רגש פנימי, עליהם להיות מכוונים אל הנקודה הפנימית. עשייה חיצונית בלבד איננה פועלת דבר, ולפעמים עשויה גם לייצר מימד עצמי של חיצוניות ו”מצוות אנשים מלומדה”.
יתרה מזו, בעת העשייה עלינו לנסות ‘להיכנס’ כמה שיותר אל תוך החוויה הרגשית, ולא להישאר רק ברובד השכלי. אנו צריכים להשליך מעצמנו את השכליות הקרה והמנותקת, לפתוח את עצמנו ולאפשר למציאות החיצונית להשפיע על הרגש ועל הדמיון שלנו. בכל מה שקשור להפעלת הדמיון והרגש יש צורך לשחרר קצת את השכל ולהיכנס אל תוך החוויה; מי שלמשל רואה סרט או קורא ספר מרגש מאוד, והשכל שלו לא נותן לו לשכוח לרגע שמדובר בדרמה מבוימת, לא יתפעל ממנה ודבר לא יחדור ללבו.
נמחיש את העיקרון הזה באמצעות דוגמה מתקיעת השופר שנהגו ישראל לשמוע בכל חודש אלול בסיומה של תפילת שחרית. ביום הראשון חלק גדול מהמתפללים מתרגשים במידה מסוימת, כי זו הפעם הראשונה שתוקעים בשופר, והדבר מזכיר שמתחילים ימי הסליחות והרחמים. אולם בימים שלאחר מכן אף ההתרגשות המועטה הזו דועכת. עבור רבים השופר נשאר רק סממן לחודש אלול, שאיננו מוביל כלל וכלל לפתיחת הלב ולכל מה שהוא אמור להוביל. אפילו בראש השנה ישנם רבים ששומעים את התקיעות והן אינן מעוררות אצלם שום רגש.
מה פשר האדישות הזו? באופן פשוט תקיעת השופר בחודש אלול נועדה לקיים את הפסוק: “אם יִתָּקַע שופר בעיר ועם לא יחרדו?” (עמוס ג, ט). בעבר, וגם בהיסטוריה הלא כל כך רחוקה, אם היתה נפתחת מלחמה על ישוב מסוים או חבל ארץ, הסיכון היה נוראי – במקרה של הפסד האויב היה טובח ושודד ושורף ללא רחמים. השופר היה משמש אזעקה במקרה של מלחמה, וכאשר היו שומעים שופר בעיר היתה נוצרת בהלה וחרדה קיומית עצומה. במציאות כזו, תקיעת השופר בחודש אלול היתה מזעזעת את הלבבות לשוב בתשובה. אבל היום השופר הוא כבר לא האמצעי שבו מתריעים על פריצת מלחמה, וגם כאשר יש מלחמה אנו כבר לא כל כך חרדים מפניה, בחסדי ה’ הגדולים והמרובים. לפיכך התקיעה הופכת להיות סוג של טקס קבוע שאין לו שום השפעה על השומעים.
אך האדישות הזו איננה נכונה ואיננה מוצדקת. למרות שאנו יודעים בשכלנו שתקיעת השופר שאנו שומעים לא מתריעה על מלחמה מפחידה, מוטל עלינו להיאחז באמצעי החיצוני הזה כדי ‘להיכנס’ אל תוך החוויה הפנימית – שאנחנו הולכים לעמוד לפני המלך. לא מדובר בדמיון שקרי אלא באמת לאמיתה; אנחנו אכן הולכים לעמוד לפני מלך, ואכן צריכה להיות בנו חרדה והתעוררות לא פחותה מההתעוררות שיש בזמן מלחמה. ואף שאנו בוטחים בקב”ה ומאמינים שהוא רוצה בתשובתנו וחפץ בהִצַדקנו ומעוניין לסלוח לנו ולטהר אותנו, מכל מקום התנאי לכל זה הוא שנעורר את עצמנו לתשובה ולא נישאר אדישים. הרי זה כמו מלחמה שאנו יודעים שאם נעשה כל מה שצריך לעשות נצליח בה ויהיה טוב ונפלא, אך אין להקל בה ראש ולהתרפות, משום שאם לא נעשה את מה שמוטל עלינו – חלילה ניכשל[4].
מבחינת ההגדרה ההלכתית ניתן לצאת ידי חובת מצוות השופר גם בשמיעה סתמית של קול השופר, ללא כוונה פנימית והתעוררות רגשית. אולם מסתבר שהמשמעות של ‘שמיעת’ שופר, שעליו אנו מברכים “לשמוע קול שופר”, היא הרבה מעבר לשמיעה פיזית של קול. שמיעה היא בעיקרה שמיעה פנימית כמו בפסוק: “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד” (דברים ו, ד; ועיין בבא בתרא יג ע”ב). וכך הוא גם מה שאנו אומרים על הקב”ה שהוא שומע תפילה ושהוא שומע לקול תקיעת עמו ישראל ברחמים. לשמיעה פנימית כזאת ניתן להגיע על ידי שנאחזים בקול החיצוני כאמצעי להגיע אל פנימיות הלב.
לדברים שנתבארו יש משמעות עמוקה מאוד, מעבר לכל מה שנאמר. בדרך כלל כשאנו עוסקים בסוגיית ‘פנימיות לעומת חיצוניות’ אנחנו כמובן מחשיבים לעיקר את הפנימיות, מתוך תפיסה כללית שככל שאדם רוצה להיות פנימי יותר הוא צריך להתמקד בפנימיות ולנטוש את החיצוניות.
יש אמת באמירה הזו, אולם יש בה גם שני חסרונות גדולים: ראשית, באופן כזה כל העולם החיצוני העשיר, שכאמור יש לו תפקיד ליצור אצלנו את העוצמות הגדולות של הפנימיות, לא מקיים את ייעודו ואנו מפסידים את כל ההשפעה החיובית שלו. הפנימיות עשויה להיות מאוד חיוורת, ופעמים רבות היא נעשית שכלית וקרה, ובסופו של דבר האדם אמנם נוגע בפנימיות, אבל באופן חיצוני. הוא יכול להבין בשכלו את הנקודה הפנימית, אבל מבחינת החוויה שלו הוא נשאר בחוץ, וכל הקישור שלו לאותו עניין נעשה קישור חיצוני. הוא מגיע אל הפנימיות אבל בצורה שכלית חיצונית.
זו מציאות שכיחה בתחומים רבים. אפשר לראות למשל שטעמי המצוות שנתנו חז”ל, וגם אלו שמופיעים כבר בתנ”ך, הם טעמים מאוד ‘פשוטים’, שעיקר מה שנותן להם את העוצמה הוא עולם החוויה שמתחבר אליהן. ולעומת זאת בדורות מאוחרים יותר נאמרו בטעמי המצוות מהלכים ורעיונות שכליים ומפורטים ועשירים בחכמה, שאמנם נותנים הרבה ‘שכל’ והיגיון לקיום המצווה, אבל פעמים רבות טעמים אלה גורמים לאנשים להתחבר אל המצווה בשכל ולא בעולם החוויה הרגשי שלהם. הם לא חיים את המצוות, כי המפגש שלהם איתן הוא ממקום שכלי שלא מביא לידי ביטוי את החוויה הפנימית שלהם.
החיסרון השני הוא עניין עמוק אף יותר מן הראשון. חלק מהותי מהיכולת שלנו לקלוט טוב ונכון את המציאות הוא דרך החוויה שלנו את העולם החיצוני. למשל, אם ננסה להבין מה עובר על חבר באמצעות ניתוח שכלי של המצב שלו והשערות שכליות מה הוא כנראה מרגיש ורוצה, זהו מתכון די ודאי לטעות וחוסר הבנה. רק כאשר ננסה לחוש אותו כפי שהוא, להרגיש את המציאות הפנימית שלו דרך מה שאנו רואים וקולטים אותו במציאות החיצונית שלו, נקשיב לו באופן שנֶאחז ברובד החיצוני כאמצעי לחדור פנימה – רק כך יש לנו סיכוי לקלוט אותו ולהבין אותו באמת.
כך גם בנוגע לתורה הקדושה. אפשר ללמוד ש”ס ופוסקים בהבנה חיצונית, בלי לנסות לחדור לעומק העניין; אפשר גם לומר כל מיני תובנות עמוקות, בלי התבוננות יסודית בחיצוניות של הדברים כפי שהם נאמרו (בסיגנון, במבנה, בהקשר וכו’); אך בשתי הדרכים הללו אי אפשר לכוון לאמת. רק אם קשובים היטב לחיצוניות של הדברים, ודווקא מתוך כך מנסים לזהות את התפיסות העמוקות שטמונות בהם – אפשר להגיע לאמיתה של תורה. אם כן, לחיצוניות יש ערך עצום: דווקא דרכה אפשר לקלוט את הפנימיות.
בנושא זה ניכרת הבעיה הגדולה של תורת חוץ לארץ, והמעלה הגדולה של תורת ארץ ישראל. בחוץ לארץ נאלצנו להתנתק מהחיצוניות, משום שזו היתה חיצוניות טמאה. הפאר והיופי היו בידי אויבינו הרשעים, ואם היינו מתפעלים מהם היינו נשטפים בגל של טומאה ורשע. לכן המגמה היתה לשלול לחלוטין את החיצוניות, את כל הקישור הפיזי למציאות. התורה היתה בכוונה מאוד מנותקת, וכמה שיותר בלתי קשורה להוויה הקיומית. במקומות רבים התורה נלמדה בכוונה שלא בדרך של ‘אליבא דהילכתא’, אלא בדרך של פלפולים ודיונים עמוקים בסוגיות שלא רלבנטיות למציאות – וזו היתה הדרך לברוח מהמציאות אל החיק החמים של עולם פנימי קסום ומבודד לגמרי מהמציאות.
זו אחת הסיבות החשובות לכך שהיה קשה לעם ישראל שבגלות להתחבר מחדש לעניין העלייה לארץ ישראל. כשמתרגלים להתנתק מהחיצוניות ולבטל את ערכה כליל, אזי יש קושי לשאוף להתחבר למציאות גשמית וארצית שדורשת התעסקות רבה עם המימד החיצוני. כל עניינה של ארץ ישראל הוא להיות חיבור מופלא בין חיצוניות לפנימיות, ובמיוחד בירושלים שהיא “מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ” (פס’ ג), ובה מחבר ה’ יתברך את המשפט והחסד והצדקה שלו עם העולם.
עד לכאן ניתן לסכם את הדברים ולהתחזק בכך שאנו צריכים להיות כל הזמן קשובים למציאות שסביבנו, לראות בה תמיד בית שער לפנימיות – לדבר ה’ שמקיים את כל המציאות. בכל דבר ודבר עלינו לנסות לראות את ה’מעבר’. לא להתעלם ממה שסביבנו, לא להתכחש לחברים, לעולם הזה, לצרכי העולם הזה, לתורה, להלכה ולמצוות – אלא כל הזמן להאמין ולהרגיש שכל דבר וכל מפגש כזה הוא שער פנימה, לעולמות מופלאים שקיימים בפנימיות הדברים. בחלק הבא נרחיב בעזרת ה’ עוד בסוגיה זו, וגם נעמוד על הקשר שלה לעניין המלכת ה’ ו”תן כבוד ה’ לעמך”.
[1] על גילוי מלכות ה’ בתקיעות השופר הורחב בביאור מזמור מז.
[2] רש”י והתוספות (תענית שם) נחלקו האם היופי בהכרח פוגע בידיעת התורה. לדעת רש”י (תענית שם) ידיעת התורה של תלמידי חכמים נאים בהכרח נפגעת, אולם התוספות מפרשים שאם הללו שונאים את היופי הוא איננו מזיק להם.
[3] כמובן אין זו המטרה היחידה של הבאת הקורבנות, ויש בדבר עוד עומק גדול ונשגב, וכפי שמסיים שם הרמב”ן: “ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם” וכו’.
[4] גם אם מכוונים את שמיעת התקיעות למשמעות של המלכת ה’ עלינו באהבה, כפי שהתבאר במזמור מז, ולא למשמעות של דין ויראה, העיקרון המדובר כאן עומד בעינו: אם נשארים אדישים וחיצוניים כלפי התקיעות הן לא ישפיעו על הפנימיות שלנו ושמיעתן תהיה חיצונית בלבד.
פרטים ליצירת קשר איתנו:
למזכיר הרב שמואל טל שליט”א, יצחק מאיר וייסבלום:
(עדיף מייל) b0502007887@gmail.com ,050-2007887
לרכז קליטה לרווקים חוזרים בתשובה, אמיר ברנע:
tshuvathaim@gmail.com ,050-8684018
לאתר התוכנית לחוזרים בתשובה ב”תורת החיים”
לרכזת קליטה לרווקות חוזרות בתשובה:
רבקה – 0508684106
לאתר המדרשה לחוזרות בתשובה “טהר הלב”
לרכזת קליטת משפחות בעלי תשובה, טלי מירון:
kthcbt@gmail.com , 050-7720605
לתרומות (סעיף 46):
באשראי או בביט
בהעברה בנקאית: חשבון מספר 424402, בנק 20, סניף 491. ע”ש תורת החיים
אתר טל חיים
www.talchaim.org.il
tal613613@gmail.com
דרכי הגעה למוסדות
קהילת תורת החיים ממוקמת ביד בנימין.
בישוב יש מרחבים ורוגע המאפשרים לגדול בעבודת ה’ מתוך שלווה.
הישוב נמצא במרכז הארץ, כ- 5 דקות נסיעה מצומת ראם (מסמיה) וכחצי שעה נסיעה מירושלים, בסמוך למחלף שורק של כביש 6.
הגעה בתחבורה ציבורית
מתחנה מרכזית בירושלים ניתן לנסוע בקווים הבאים:
כמו כן ישנו קו 451 (לאשדוד) היוצא מהר חוצבים, עובר דרך השכונות החרדיות ואינו עובר דרך התחנה המרכזית (קו מהדרין).