שיחות מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 255 | יח תשרי תשפ”ד

“ושאבתם מים בששון” – מהותה של שמחת בית השואבה וסוד ניסוך המים (המשך)

סיכום החלק הראשון

בחלק הקודם (מטל השמים גיליון 254) פתחנו את השיחה בשאלות רבות אודות החשיבות המיוחדת והשמחה היתרה שיש במצוות ניסוך המים, ובשמחת בית השואבה שנערכה סביב שאיבת המים למצווה זו. שאלות ותמיהות רבות עלו גם בנוגע למדרשי חז”ל על מצווה זו. עסקנו גם במדרש על כריית השיתין בידי דוד המלך, אותן שיתין בהן מנסכים את המים, וגם שם צפו כמה עניינים הדורשים ביאור והבנה.

עמדנו על כך שהקב”ה ברא את עולמו באופן כזה שעם ישראל ישתתף יחד איתו בהנהגת העולם, בהשפעה הרוחנית עליו ואפילו בקיומו הפיזי של העולם. בית המקדש הוא מצד אחד המקום ממנו הקב”ה משתית את עולמו, ולכן מרכזו הוא אבן השתיה שמשם מושתת העולם כולו; ומצד שני זהו המקום בו עם ישראל פועל בעבודתו הרוחנית את המשכת ההשפעה והקדושה וההנהגה של ה’ בבריאה. 

כאשר דוד חופר את היסודות לבית המקדש, הוא לא רק מניח יסודות פיזיים לבניינו, אלא הוא בעצם מתחבר למעשה ה’ שהניח את היסודות הפיזיים והרוחניים לכל הבריאה כולה. אולם ברגע שדוד נכנס לשותפות ממשית בבריאה עצמה, הוא צריך להתמודד בעצמו עם התהום. זה שהתהום היה כנוע מפני ה’ יתברך, אינו אומר שהוא כנוע מפני דוד. כשהתהום רואה שדוד נעשה שותף בהנהגה, הוא רוצה לפרוץ ולהסתער ולהחריב את כל העולם.

דוד צריך להתמודד עם כוחות פראיים של הבריאה, שהוא לא יצרם ועשאם, והם חזקים ממנו עשרות מונים. דוד מבין שהוא נדרש לעשות משהו כנגד איתני הטבע הללו, ולכאורה הדרך היחידה להתמודד כנגדם היא להשתמש בשם המפורש. המציאות של השם המפורש היא אפשרות שניתנת לאדם כביכול ‘להכריח’ את הקב”ה לפעול בעולמו. אולם בגלל שהשם המפורש הוא בעצם דרך ‘להזעיק’ את ה’ להחליף אותנו בתפקידנו כשותפים לה’ בהנהגת העולם – ההחלפה הזו יוצרת מציאות של ‘יותר מדי’.  בהנהגת העולם יש שותף גדול ואין סופי (ה’ יתברך) ושותף זוטר (אנחנו). השילוב ביניהם הוא השילוב המתאים והמאוזן. אם כביכול ‘מכריחים’ את השותף הגדול והאין סופי להחליף את חלקו של השותף הזוטר – מופר האיזון הנכון ונוצרת מציאות שהיא בבחינת ‘ריבוי אור’ שאינו מתאים ל’כלים’. לכן השם המפורש גרם לכך שהתהום ירד יותר ממה שהוא אמור לרדת.

על ידי תפילה ניתן לממש את תפקידנו גם כנגד איתני הטבע

 אמירת שירי המעלות על ידי דוד המלך הייתה מסקנה מיוחדת ולימוד שדוד למד באותו האירוע. הוא הבין שבכוח התפילה וההתקשרות לה’, ומתוך המקום של “מאין יבוא עזרי – עזרי מעם ה'” (תהילים קכא, א-ב), ניתן לפעול וליישם את תפקידנו בעולם, גם היכן שנראה שהדבר אינו אפשרי. כאשר דוד ראה את ההתעצמות של התהום, הוא חשב בתחילה שאין לו דרך לפעול לתיקון המצב, מלבד כביכול ‘להפעיל’ את הקב”ה באמצעות השם המפורש. הוא ידע שהקב”ה הפקיד את האדם כשותף בתיקון ושכלול מעשה בראשית, אך סבר שכאשר מדובר על התערבות בבריאה עצמה, הברירה היחידה שבפניו לפעול היא בכוח השם המפורש; מה שהתחדש לו זה שיש בידו את היכולת להתערב בבריאה עצמה על ידי התחברות אל ה’ בתפילה ומתוך המקום של “ממעמקים קראתיך ה'” (שם קל, א).

שימוש בשם המפורש שונה במהותו מתפילה. האדם לא מתחבר אל ה’ ממקום של חידלון וקריאה לעזרה, בבחינת מ”אין” יבוא עזרי, אלא ממקום של שליטה בכוח שם ה’ שניתן לו. כביכול כמו שיש לאדם שרירים חזקים, כך יש לו גם את השם המפורש. זהו עוד כלי שהוא משתמש בו ב’הפעלה’ של הטבע, הכולל גם את ‘הטבע’ של הכוחות האלוקיים. אמנם כאמור לעיל, כשאדם ‘מפעיל’ את הכוח האלוקי, והופך אותו לגרזן ביד החוצב בו, אז באמת יש השפעה של ‘ריבוי אור’. כי בעצם זה אומר שהאדם ‘מפעיל’ את הכוח האלוקי כביכול פעם נוספת. לעומת זאת בתפילה האדם לא ‘מפעיל’ את ה’. הוא פונה אל ה’ שיעשה את חלקו המקורי. הוא לא משתמש בכוח האלוקי ככוח ‘נפרד’ שהוא האחראי על הפעלתו, אלא הוא ‘מתאיין’; הוא נותן לקב”ה להיות זה שעושה את חלקו. אמנם יש לו תפקיד – אך התפקיד שלו מסתכם רק ב’איתערותא דלתתא’ מסויימת: השתדלות להכיר בכך שהוא ‘אין’, ופניה אל ה’ שיעשה את חלקו.

על פי זה יש להבין שאם דוד המלך היה אומר מראש את שירי המעלות ולא היה משתמש בשם המפורש, היו המזמורים מועילים להוריד את מי התהום בדיוק במינון הנדרש. נראה שזו הסיבה לכך שבתחילה טעה אותו חכם שהיה מסדר את האגדה לפני חסדא, ואמר שדוד אמר מיד את שירי המעלות והוריד את מי התהום שעלו (כמובא בדברי הגמרא שצוטטו בחלק הקודם של השיחה). רב חסדא תיקן אותו ששם ה’ הוריד את המים, ורק בהמשך אמר דוד את שירי המעלות כדי להעלות את המים שירדו יותר מדי. כלומר רב חסדא בא ללמד שהיה כאן מהלך שלם של ניסוי ותעיה שעבר דוד, בו הוא למד על כוחה של תפילה וחיבר את שירי המעלות.

שירי המעלות מבטאים את השותפות שלנו עם ה’ שמשלבת תלות ועשייה

המסר המרכזי החורז את שירי המעלות הוא השיתוף המיוחד של עם ישראל עם הקב”ה. מצד אחד מופיעים פסוקים המלמדים על התלות המוחלטת בקב”ה: “מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה’ עושה שמים וארץ” (שם קכא, א-ב),  “אליך נשאתי את עיני הַיֹּשְׁבִי בשמים” (שם קכג, א), “לולא ה’ שהיה לנו בקום עלינו אדם, אזי חיים בלעונו… אזי המים שְׁטָפוּנוּ” וכו’ (שם קכד, ב-ד), “אם ה’ לא יבנה בית – שוא עמלו בוניו בו, אם ה’ לא  יִשְׁמָר עיר – שוא שקד שומר” (שם קכז, א). ומצד שני, המזמורים הללו כן מדברים על התעסקות בעניינים ארציים; על בניית הבית ושמירת העיר בידי האדם[1], על “יגיע כפיך כי תאכל” (שם קכח, ב), על בניית ירושלים ודאגה לשלומה, ועל זריעה בדמעה וקצירה ברינה.

שוב ושוב חוזר במזמורים הללו התדר בו הקב”ה רוצה שנפעל בעולמו: “לא גבה ליבי ולא רמו עיני” (שם קלא, א), “שויתי ודוממתי נפשי” (שם, ב), ו”יחל ישראל אל ה'” (שם, ג). שירי המעלות חותמים גם בשלושה מזמורים שמבטאים את שיאה של  השותפות הזו. במזמור קלב דוד מחפש מקום לה’. על מזמור הבא, “שיר המעלות הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד” (שם קלג, א), אומר הזוהר הקדוש שהקב”ה כביכול מחשיב את עם ישראל כאחיו, באהבה ורעות בלתי נתפסת: “אשריהם ישראל שלא נתן אותם הקב”ה לשר או לשליח, אלא הוא אחוז בהם והם אחוזים בו. ומחביבותם קרא להם הקב”ה… ‘אחים’, שנאמר: ‘למען אחי ורעי’ (תהילים קכב, ח). ובגלל שקרא להם ‘אחים’, רצה לשכון בהם ולא יפרד מהם, שנאמר: ‘הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד’… הקב”ה וכנסת ישראל” (זוהר ח”ג ז’ ע”א). זו גם ההשוואה שיש במזמור זה בין השמן שיורד מזקן אהרון לבין טל החרמון שיורד על הררי ציון: “כשמן הטוב על הראש יֹרֵד על הזקן זקן אהרן שֶׁיֹּרֵד על פי מדותיו. כטל חרמון שֶׁיֹּרֵד על הררי ציון, כי שם צוה ה’ את הברכה חיים עד העולם” (שם, ב); כביכול הכהן הגדול והקב”ה משפיעים השפעה דומה. בשיר המעלות האחרון, ישראל מברכים את ה’ והוא מברך אותם: שיר המעלות הנה ברכו את ה’ כל עבדי ה’ הָעֹמְדִים בבית ה’ בלילות. שאו ידכם קֹדֶשׁ וברכו את ה’. יברכך ה’ מציון עֹשֵׂה שמים וארץ” (שם קלד, א-ג).

מתוך המציאות של “כעיני שפחה אל יד גברתה” (שם קכג, א), ומהקריאה אל ה’ ממעמקים, אנו ‘מתעלים’ בשירי ‘המעלות’ ומגיעים לכך שאנו מוצאים לה’ מקום ומברכים אותו, והוא מברך אותנו. זהו התדר של השותפות האמיתית. רק כך אפשר להתחבר אל ה’ בתחושת שותפות עמוקה, עד כדי כך שלא נותנים שינה לעינינו ועפעפינו תנומה עד שיימצא מקום לה’.

זו הדרך להתמודד גם עם תהומות הנפש

משמעות הדברים היא לדורות, ולכל אחד ואחד. המסר אלינו הוא שתפילה יכולה להועיל גם כנגד איתני הטבע. לא צריך להשתמש בשם המפורש לשם כך. אולם כיצד ההתמודדות עם איתני הטבע נוגעת אלינו? במפגש שלנו עם החלקים הנמוכים המוטבעים בנפש האדם. אדם עלול לחשוב שהוא לא מסוגל לעמוד מול כוחות נפש שנדמים פראיים ממש. זהו כביכול כוח שחזק ממנו עשרות מונים. גם ההתמודדות עם יצר הרע, שהוא “אל זר שיש בגופו של אדם” (שבת קה ע”ב), עשויה להיחוות ככזו. כל מיני עצבויות ודכאונות שתופסים את האדם ואינם מרפים ממנו, נראים לו כאיתני טבע שהוא לא יכול לעמוד כנגדם. כך גם עצלויות וכבדות הגוף, שהאדם עלול להרגיש שהן כוחות עצומים שהוא אינו יכול לעמוד בהן. תהומות הנפש הן לכאורה דבר שאין לאדם שליטה עליו.

במצב כזה יכולה לעלות מחשבה שהדרך היחידה להתמודד כנגד איתנים כאלו היא לחדול מכל ניסיון לפעול, ורק להשליך את הכל אל ה’; או לנסות להשיג שליטה באמצעות סגולות, קמיעות ודרכים ‘להפעיל’ עזרה משמים, שהם בבחינה של השלכת השם המפורש אל המים. אולם דוד מלכנו מלמד אותנו שהדרך הנכונה היא לשיר את שירי המעלות. זהו לא רק מעבר מ’השלכה’ על ה’ אל תפילה, אלא זו גם המהות של התפילה. אנו לא פוטרים את עצמנו מעבודה, מהשקעה, ממאמץ, מזריעה בדמעה ומשמירה על העיר; ויחד עם זה “אליך נשאתי את עיני הַיֹּשְׁבִי בשמים” (תהילים קכג, א), ו”עינינו אל ה’ אלוקינו עד שיחננו” (שם, ב). יש כאן שותפות שלנו עם ה’. היא אמנם מתחילה ממעמקים, אבל היא ממשיכה כשותפות. חמש עשרה המעלות מעזרת הנשים[2] אל עזרת ישראל באות לבטא את הקשר שלנו עם ה’ בבחינת אישה אל בעלה. דווקא המעלות של בית המקדש הן המכוונות כנגד שירי המעלות (כפי שהתבאר בחלק הקודם של השיחה), בהן נוסדה הדרך שלנו להתחבר אל ה’ כחיבור הרעיה אל דודה.

ניסוך המים הוא ביטוי לשותפות המופלאה שלנו עם ה’ בהנהגת העולם

מכאן אנו מגיעים אל עניין ניסוך המים. כהמשך לכל המהלך שהתבאר, כך הוא גם כל עניין ההשפעה של המים בעולם, שהיא למעשה החיות הפיזית של העולם. המים הם יסוד קריטי בהתקיימות העולם. אין זה רק בעולם חקלאי שמבוסס על השקייה וגידולי שדה. כל אדם זקוק לשתות מים, ורוב גופנו בנוי ממים. גם כל הצומח והחי מבוסס על מים. כבר קבעו חז”ל: “אי אפשר לעולם בלא מים” (תענית ב’ ע”ב). ניסוך המים הוא בעצם האפשרות שנותן לנו הקב”ה להשתתף עמו במעשה בריאת העולם. כשאנחנו מנסכים את המים, אנחנו מממשים את החלק שלנו בשותפות הזו. הפעולה הזו שלנו, היא זו שמעוררת את התהומות שבעולם להביע את מימיהם ולהשקות את העולם.

מתוך כך מתבהרות כל אותן שאלות ששאלנו לעיל (בחלק הראשון של השיחה), על מדרשי חז”ל שעוסקים בניסוך המים. התהומות לא נותנים את מימיהם לפני שהם שומעים את קולות ניסוך המים שלנו. ניסוך המים של ישראל הוא זה שגורם לתהומות האלוקיים לקרוא זה לזה. הנסכים נחשבים ‘ריעים’ לתהומות, כי יש כאן שותפות מופלאה בין הניסוכים הללו מעשי ידי ישראל, לבין התהומות הללו שהם מעשי ידי הקב”ה.

לא רק שהבריאה מתעוררת לפעולה בזכות מעשיהן של ישראל, אלא היא גם מתאחדת על ידי מעשיהן של ישראל. יש הרמוניה בעולם, שלום בפמליא של מטה ובפמליא של מעלה בזכות ישראל. לכן התהום התחתון קורא לעליון, והעליון לתחתון, רק אחרי שנשמע קולם של ניסוכי ישראל. גם המלאך העומד בין הרקיע לים מתקיים מתוך ההרמוניה הזו, שיוצרים ישראל בבריאה. חלק מתפקידם של המלאכים הוא לממש את המציאות הרוחנית שיוצרים עם ישראל, ולהוציא אותה לפועל. לכן הוא קורא לתהומות להביע את מימיהם.  

בניסוך המים באה לידי ביטוי השותפות המופלאה של הקב”ה יחד עם ישראל בהנהגת העולם. בפרשת “והיה את שמוע” אנו אומרים מדי יום שאם נלך בדרך ה’ יירדו גשמים, ואם לאו הם יימנעו. אך הגשמים תלויים במעשיהם של ישראל גם בהקשר נוסף; אף כאשר העולם זכאי לגשם, אנו פועלים את ירידתו בעולם על ידי פעולת ניסוך המים.

מתוך כך מובן גם מדוע דווקא במצוות ניסוך המים התעוררה מחלוקת עם הצדוקים, אשר ביקשו לבטל אותה: “ולמנסך אומרים לו הגבה ידך, שפעם אחת ניסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן” (סוכה שם). היסוד הזה של השתתפות עם ה’ בהנהגת העולם נוגד לחלוטין את כל ההשקפה הצדוקית. הם אינם מאמינים בשותפות הזו. הם רואים את העולם הזה כמציאות הקיימת בפני עצמה, כפי שהיא. מבחינתם אין לאדם אלא ליהנות ככל יכולתו בעולם הזה, ואפילו בקיומו של העולם הבא הם כופרים[3].

השאיבה ממעייני הישועה היא פעולה שישראל עושים כשותפים בגאולה

את המעלה העצומה הזו של ניסוך המים, שאותה אנו חוגגים בשמחה בית השואבה, אנו לומדים מן הפסוק “ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה” (ישעיה יב, ג). זהו פסוק שנאמר כאחד מפסוקי הסיום לנבואת ישעיה על התגלותו של מלך המשיח. הנבואה הזו מתארת את השילוב המופלא שיהיה בין הקב”ה לבין מלך המשיח. מצד אחד יש בו תיאורים על האופן בו ה’ יפעל לגאול את עצמו:

והיה ביום ההוא יוסיף ה’ שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים. ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל וּנְפֻצוֹת יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ… ואמרת ביום ההוא אודך ה’ כי אנפת בי, יָשֹׁב אפך ותנחמני. הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד, כי עזי וזמרת יה ה’ ויהי לי לישועה… ואמרתם ביום ההוא הודו לה’ קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילתיו, הזכירו כי נשגב שמו. זמרו ה’ כי גאות עשה, מודעת זאת בכל ארץ.

(שם יא, יא – יב, ה)

בד בבד גם מלך המשיח יפעל את גילוי מלכותו של ה’:

ויצא חֹטֶר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה. ונחה עליו רוח ה’, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה’. וַהֲרִיחוֹ ביראת ה’ ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אזניו יוכיח. ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענוי ארץ, והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע. והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו. וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קָטֹן נֹהֵג בם. ופרה ודב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חֻר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה. לא יָרֵעוּ ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים. והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עֹמֵד לנס עמים, אליו גוים ידרשו והיתה מְנֻחָתוֹ כבוד.

(שם יא, א-י)

ומצד שלישי, גם כל צדיקי ישראל יהיו שותפים למהלך. על הפסוק “והיה צדק אזור מתניו, והאמונה אזור חלציו” (שם, ה), מבאר התרגום יונתן שאלו הם הצדיקים שיהיו סביב מלך המשיח, ואנשי האמונה שיהיו קרובים אליו. לא זו בלבד, אף העם כולו יפעל יחד עם המשיח. בהמשך הנבואה מופיעים גם הפסוקים: “וסרה קנאת אפרים וְצֹרְרֵי יהודה יכרתו, אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יָצֹר את אפרים. ועפו כתף פלשתים ימה, יחדו יָבֹזּוּ את בני קדם, אדום ומואב משלוח ידם, ובני עמון משמעתם” (שם, יג-יד), ואותם מבאר התרגום יונתן שתהיה אחדות בעם ישראל, שיתחברו יחד למחות את אויביהם. כלומר הצדיקים יהיו סביב למלך המשיח, ותהיה מציאות של אחדות בישראל, וזה מה שיאפשר להם להכרית את שונאיהם. זו תהיה מציאות שבה תהיה גם דעת גדולה בעם ישראל, “כי מלאה הארץ דעה את ה'” (שם, ט).

על כך ממשיך הנביא ואומר: “ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה” (שם יב, ג). השאיבה הזו איננה פעולה פאסיבית. היא פעולה שמבטאת את זה שעם ישראל הוא זה שישאב את מי הגאולה ממעייני הישועה. עם ישראל יהיה שותף פעיל בגאולה, ולא יהיה רק נהנה פאסיבי ממהלך אלוקי שיקרה לנגד עיניו. וכפי שמפרש התרגום יונתן את הפסוק הזה – “ותקבלון אולפן חדת בחדוא מבחירי צדיקיא” (תרגום יונתן ישעיה יב, ג), כלומר שאיבת הגאולה תהיה על ידי לימוד תורה חדשה בשמחה מבחירי הצדיקים. אם מקשרים בין הפשט של ‘מעיני הישועה’ לבין התרגום ‘מבחירי צדיקיא’, אזי הכוונה שהצדיקים הללו מחדשים את תהליך הגאולה על ידי תורתם, ולכן הם נעשים כמעיינות של ישועה. כלומר תורתם היא תורה שמאפשרת להתחדש בגאולה, שנותנת דרכים איך להעצים יותר ויותר את הגאולה. מעייני הישועה הם הצדיקים. הם עצמם נעשים המעיינות של הישועה. הם שותפים פעילים ביותר בישועה עצמה.

זו השמחה הגדולה והששון שיהיה, וגם ההודאה הגדולה. לא רק שהקב”ה בא לגאול את ישראל, אלא הוא גם מתחבר עמהם ו’מפעיל’ אותם, ועושה אותם לשותפים שלו בגאולה. זו גם משמעות הפסוק האחרון בנבואה זו: “צהלי וָרֹנִּי יושבת ציון, כי גדול בקרבך קדוש ישראל” (ישעיה יב, ו). הצהלה והרינה הן על כך שהקב”ה נמצא יחד איתנו ובקרבנו, ואנו מתקדשים בקדושתו ופועלים יחד עמו.

 שמחת בית השואבה יונקת משמחת השותפות של ישראל בגאולת העולם

מן שמחת הגאולה העתידית שאבו את השמחה לשמחת בית השואבה שבזמן ניסוך המים. כי עיקרה של השמחה היא בזה שהקב”ה משתף אותנו יחד איתו בהשפעה על העולם ובגאולת העולם. אין לך שמחה גדולה מזו. מזה היו שואבים את רוח הקודש, כי ההתחברות למציאות הזו של השתתפות עם ה’, והשמחה הגדולה שבזה – היא הדבר שמביא לידי רוח הקודש. וכפי שכותב ה’נועם אלימלך’ זיע”א שהאמירה הקבועה שהאדם משתתף כל הזמן בגאולת העולם בכל מעשה ומעשה שלו, היא זו שמביאה הארה גדולה לאדם (צעטיל קטן, ד). לכן גם מצוות ניסוך המים היא מצווה חשובה מששת ימי בראשית, כדברי חז”ל. הלא כל מעשה בראשית נועדו כדי שאנו נשתתף בהם. זו המשמעות העמוקה לכך שהשתין נבראו מששת ימי בראשית לקבל הנסכים. יסודות העולם מושתתים על כך שאנו ננסך לתוכם וכך נתחבר למעשה ה’.

השמחה המשותפת בחג סוכות משפיעה לכל השנה

בחג הסוכות, לאחר כל ימי הטהרה והתשובה, עם ישראל זוכה להגיע למציאות הזו של השותפות הגדולה עם ה’. בהושענות אנו מבטאים את השותפות הזו בצד של הצרות: “אני והו הושיעא נא”. כל ההושענות מכוונות לעניין זה, שאיננו עומדים משני צידי מתרס, אלא הצרות שלנו הן צרות של ה’, והצרות שלו הן צרות שלנו. אמנם השותפות הזו היא גם בשמחה. השמחה שלנו היא השמחה שלו, והשמחה שלו היא השמחה שלנו.

מכאן צריכים לשאוב לכל השנה כולה את החיבור לשותפות הזו. עלינו לדעת כל הזמן שכל צער שלנו, ובפרט צער של ריחוק ממנו יתברך, הוא גם צער שלו. הקב”ה משתוקק לקירבה אלינו לא פחות ממה שאנחנו משתוקקים אליו. בכל מעשה שאנו עושים, עלינו לכוון להביא יחד עם ה’ גאולה לעולם. כך גם בכל לימוד תורה, בכל תפילה ובכל ברכה. גם את הזהירות מליפול ומלחטוא, יש לכוון לכך שאיננו רוצים להרחיק את הגאולה, ולא לתת כוח לאויבי ה’. בכל התמודדות שלנו עלינו ‘לשיר את שירי המעלות’; להבין שמצד אחד אנו זקוקים לה’ ומשוועים לישועתו, ויחד עם זאת בהתגברות שלנו אנו מתחברים אליו ונעשים שותפים לו. מתוך כך, נזכה להיות תמיד בשמחה, על הזכות הגדולה שקיבלנו להיות כל הזמן יחד עמו – “חבוקה ודבוקה בך” (מן ההושענות).  

[1] האמירה ש”אם ה’ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, אם ה’ לא ישמר עיר שוא שקד שומר”, משמעה שה’ הוא זה שמקיים את פעולת הבונה והשומר. ממילא, זה שה’ מאפשר את בנין הבית ושמירת העיר מלמד שהוא ודאי חפץ בה ורואה בעין טובה את השותפות הזו.

[2] כמה אחרונים נבוכו בשאלה מדוע קוראים לעזרת נשים בשם הזה, הלא נשים היו מורשות להיכנס גם לעזרת ישראל. אמנם נראה שהתשובה היא שאישה שהיתה צריכה לסמוך על קורבנה או שיניפו אותו אכן הייתה נכנסת לעזרת ישראל, אך ככלל הקפידו במהלך כל השנה שנשים תהיינה בעזרת נשים וישראל ייכנסו לעזרת ישראל.