שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 254 | יד תשרי תשפ”ד

“ושאבתם מים בששון” – מהותה של שמחת בית השואבה וסוד ניסוך המים

השמחה המיוחדת בשאיבת המים וניסוך המים מעוררת שאלות רבות

אחד מרגעי השיא המרוממים ביותר במקדש ובירושלים היה שמחת בית השואבה, אשר נמשכה בשירה, נגינה ומחול לאורך כל לילות חג הסוכות: “מי שלא ראה שמחת השואבה – לא ראה שמחה מימיו” (סוכה נא ע”א). המוקד העיקרי של שמחה זו היה מצוות ניסוך המים על המזבח בחג, ושאיבת המים לצורך הניסוך, וכפי שמציינים חז”ל (שם מח ע”ב) את המקור לשמחה מיוחדת זו בפסוק: “ושאבתם בששון ממעיני הישועה” (ישעיה יב, ג). אף השם ‘שמחת בית השואבה’ נגזר משאיבת המים המופיעה בפסוק זה, שהיא לצורך ניסוך המים (שם נ’ ע”ב).

אמנם לכאורה לא מובן מה כל כך משמח בניסוך המים. מדוע היו תוקעים ומריעים משום שמחה[1] כאשר היו המים מגיעים למקדש, כדברי המשנה: “ניסוך המים כיצד? צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגים היה ממלא מן השילוח, הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו” (שם מח ע”א). חז”ל אמנם לומדים זאת מן הפסוק: “ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה”[2], אך אם כן השאלה היא על הפסוק עצמו: מה הטעם שהנביא מצווה בשם ה’ ששאיבת המים לניסוך המים תהיה בשמחה גדולה? במקום אחר אף מבואר ששמו של שער המים ניתן לו במיוחד על שם שהיו מכניסים דרכו את אותה צלוחית של מים בחג (משנה שקלים ו, ג; מידות ב, ו), וגם דבר זה טעון ביאור. ובכלל, מדוע היו שואבים את המים מן השילוח? הלא מעיקר הדין אפשר היה להביא גם מים מן הכיור: “נשפכה או נתגלתה – היה ממלא מן הכיור” (סוכה שם).

יתרה מזו, פשט הפסוק “ושאבת מים בששון ממעיני הישועה” כלל אינו עוסק בשאיבת מים לניסוך המים. זהו תיאור של הגאולה שתהיה באחרית הימים[3]. הפסוק אומר בלשון מליצית שהישועה תהיה כמעיין הנובע מים חיים, ונוכל להתמלא מהשפע הזה בשמחה רבה. כיצד למדו ממנו חז”ל שיש לשמוח בניסוך המים בכל שנה ושנה?

עוד קשה, במה זכה ניסוך המים לשמחה יתירה סביבו יותר מאשר מצוות אחרות? מה גרם במצווה זו לשמחה גדולה כך כך, עד שהיו זוכים על ידה לרוח הקודש (ירושלמי סוכה פ”ה ה”א)? חז”ל מבארים את מהותה של מצווה זו בתוך רצף של מצוות נוספות בעלות משמעות די דומה, אך בהן לא נערכת חגיגה גדולה כמו שהייתה בשמחת בית השואבה:

תניא אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב”ה: הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות.

ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת? מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקב”ה: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן.

ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? אמר הקב”ה: נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה.

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות; מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר.

(ראש השנה טז ע”א)

עוד יש להבין מדוע דווקא במצוות ניסוך המים התעוררה מחלוקת עם הצדוקים, אשר ביקשו לבטל אותה: “ולמנסך אומרים לו הגבה ידך, שפעם אחת ניסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן” (סוכה שם). מה הייתה נקודת הוויכוח עם הצדוקים, שגרמה להם לנסות בכל דרך להפריע לעבודה זו?

גם דרשות חז”ל בנושא זה מעוררות תמיהות

ישנן עוד כמה דרשות של חז”ל על ניסוך המים, הדורשות ביאור: “אמר רבי אלעזר: כשמנסכין את המים בחג, תהום אומר לחבירו: אבע מימך, קול שני ריעים אני שומע, שנאמר: ‘תהום אל תהום קורא לקול צינוריך’ וגו’ (תהילים מב, ח)” (תענית כה ע”ב). רש”י מבאר שהתהומות הקוראים זה אל זה להביע את מימיהם אלו הם המים העליונים והמים התחתונים שבבריאה, והם עושים זאת כאשר הם שומעים את “קול שני ריעים” – היינו קולם של ניסוך המים וניסוך היין בספלים (“צינוריך”) שעל גבי המזבח. הגמרא שם ממשיכה ומביא את דברי רבה, המעיד שראה את המלאך הממונה על הגשמים, שהוא דומה לעגל, עומד ומחייך בין התהום התחתון לתהום העליון, דהיינו היכן שהרקיע נושק לאוקיינוס. לתהום העליון הוא אומר: שישפוך את מימיו, ולתהום התחתון הוא אומר שיביע את מימיו (שם, ע”פ רש”י). רבה דורש זאת על הפסוק: “הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור[4] נשמע בארצנו”, כלומר בזמן שנראים בארץ ישראל על המזבח שני הניסוכין (של מים ושל יין) שבאים פעם אחת בשנה כמו ניצני הפריחה של הפירות, והגיע עת הזמירות של חג סוכות – אז נשמע קול המלאך הדומה לשור (הנקרא בארמית תור), הקורא לתהומות שישקו את הארץ (ע”פ רש”י).

הדברים מעוררים כמה שאלות: מדוע ניסוך המים גורם לתהומות לדבר ביניהם? במה ניסוך המים והיין נחשבים כ”ריעים” וחברים לתהומות? וכן בשביל מה יש צורך שהתהום האחד יקרא לשני? הלא אם זה נכון להביע ולשפוך מים, אז שכל אחד יעשה זאת גם בלי שהשני יאמר לו. כמו כן, במה נצרך תפקידו של המלאך הזה? הלא בין כך ובין כך כל תהום אומר לתהום השני להביע את מימיו.

במקום אחר אומרים חז”ל ששמחת בית השואבה יכול להיקרא הן בשם ‘שואבה’ והן בשם ‘חשובה’, ושניהם אינם שיבוש: “מאן דתני (-מי ששונה) ‘שואבה’ לא משתבש, דכתיב: ‘ושאבתם מים בששון’. ומאן דתני ‘חשובה’ לא משתבש, דאמר רב נחמן: מצוה חשובה היא, ובאה מששת ימי בראשית” (סוכה נ’ ע”ב). אמנם צריך להבין מדוע זו מצווה חשובה מששת ימי בראשית. רש”י מבאר זאת על פי מה שנאמר קודם לכן בגמרא, שהשיתין[5] שתחת המזבח נבראו מששת ימי בראשית לקבל את הנסכים. אלא שלכאורה קשה, שלא נאמר בגמרא שהשיתין נבראו כדי לקבל את הנסכים, אלא רק שהם נבראו בששת ימי בראשית.

 יש להבין גם את פשר המדרש על כריית השיתין ואמירת שירי המעלות

על מנת לעמוד על העומק הגדול הטמון בדברי חז”ל הללו ובמצוות ניסוך המים ושמחת בית השואבה, נעמיק תחילה בדרשה נוספת של חז”ל, הנוגעת לאותן שיתין שבהן היו מנסכים את המים:

אמר לו רב חסדא לאחד מן החכמים שהיה מסדר אגדה לפניו, אמר לו: האם שמעת על אותן חמש עשרה מעלות (-שירי המעלות שבתהילים) כנגד מי אמרם דוד? אמר לו, כך אמר רבי יוחנן: בשעה שכרה דוד שיתין, עלה התהום ורצה לשטוף את העולם, אמר דוד חמש עשרה מעלות והורידו. (-אמר לו:) אם כך, חמש עשרה מעלות?! ‘יורדות’ צריך לומר!

אמר לו (-רב חסדא): הואיל והזכרת לי, כך נאמר: בשעה שכרה דוד שיתין עלה התהום ורצה לשטוף את העולם; אמר דוד: האם יש מי שיודע אם מותר לכתוב את שם ה’ על חרס ולהשליך לתהום שיירגע? לא היה מי שענה לו דבר. אמר דוד: כל היודע לומר ואינו אומר – ייחנק בגרונו. נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים; לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה! אמר לו: מותר. כתב שם על חרס, והשליך לתהום, וירד התהום שש עשרה אלף אמות. כשראה שירד הרבה, אמר: ככל שיעלה יותר, תהיה רטיבות לעולם; אמר חמש עשרה (-שירי ה)מעלות, והעלה אותו חמש עשרה אלף אמות, והעמידו בעומק אלף אמות.

(שם נג ע”א, מתורגם)

דברי חז”ל כאן מעוררים תמיהות רבות. ידועים הדברים ששירי המעלות נוסדו כדי שישירו אותם הלויים על המעלות שבין עזרת נשים לעזרת ישראל בבית המקדש. כך כותב רש”י על תהילים: “שיר המעלות – שיאמרו הלויים על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל עד עזרת נשים, ויש כאן ט”ו מזמורים של שיר המעלות” (רש”י תהילים קכ, א[6]). כך כותב גם המצודות: “אלה חמשה עשר שירי המעלות אמרם דוד שיאמרו אותם הלויים בחמש עשרה המעלות העולות מעזרת נשים לעזרת אנשים, שיר אחד על מעלה אחת” (מצודת דוד, תהילים קכ, א), וכן ביארו גם אבן עזרא והרד”ק, ועוד. לפי זה לא מובנת שאלת הגמרא: “כנגד מי אמרם דוד”. לכאורה חמש עשרה שירי המעלות מכוונים בפשיטות לחמש עשרה המדרגות שהיו במקדש, שנקבעו שם דווקא במספר זה על ידי הקב”ה: “הכל בכתב מיד ה’ עלי השכיל כל מלאכות התבנית” (דברי הימים א’ כח, יט). מדוע צריך לחפש סיבות נוספות?

בנוסף, ר’ יוחנן עצמו שאומר כאן שדוד כרה את השיתין, הוא זה שאומר קודם לכן בגמרא שהשיתין נבראו מששת ימי בראשית: “אמר רבה בר בר חנה אמר ר’ יוחנן: שיתין מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר: ‘חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אָמָּן’ (שיר השירים ז, ב); ‘חמוקי ירכיך’ אלו השיתין, ‘כמו חלאים’ – שמחוללין ויורדין עד התהום, ‘מעשה ידי אמן’ – זו מעשה ידי אומנותו של הקב”ה. תנא דבי ר’ ישמעאל: ‘בראשית’ אל תיקרי בראשית אלא ברא שית.

(סוכה מט ע”א)

רש”י (סוכה נג ע”א ד”ה בשעה) מתרץ שיש כאן מחלוקת אם אכן השיתין נבראו מששת ימי בראשית. אמנם לכאורה קשה שבשני המקומות מדובר בדעת ר’ יוחנן. תוספות (סוכה מט ע”א ד”ה אל) עמדו על כך, ונאלצו לומר שכנראה מדובר במחלוקת אמוראים מה היא דעתו של ר’ יוחנן. אולם לכאורה יש דוחק בתירוץ זה. רש”י מתרץ תירוץ נוסף, שיתכן והשיתין נסתמו מאז ימי בראשית, והיה צורך לחפור אותם שוב. אולם גם לפי תירוץ זה, וגם לפי התירוצים האחרים, תמוה שבדיוק כאשר דוד בא לכרות את השיתין אז התהום עולה ורוצה להציף את העולם. הרמב”ם (הל’ בית הבחירה ב, יא) מפרש שהשיתין של המזבח לא היו עמוקים במיוחד, ובסך הכל הגיעו עד אמת המים שעברה מתחת המקדש, ומשם התנקזו הנסכים לנחל קידרון. גם על פי רש”י, שמפרש במסכת מכות שכריית השיתין על ידי דוד הייתה חפירת יסודות בית המקדש (רש”י מכות יא ע”א ד”ה שכרה) – עדיין מדובר כאן על חפירה לעומק לא כל כך גדול. כל אדם שרוצה לחפור יסודות כדי לבנות בניין – חופר בעומק נמוך כלשהו, ולא קורה דבר. אז לכאורה גם כדי לבנות בניין בגובה של בית המקדש לא נצרך לחפור יסודות עמוקים מאוד. ואם כן – מה קרה לפתע שהתעורר התהום להציף את העולם? ואם נבין שדוד חפר לעומק גדול במיוחד, צריך להבין מדוע ולשם מה הוא עשה זאת.

צריך להבין גם מה המשמעות של כתיבת שם ה’ על חרס. מדוע לא היה מספיק להתפלל שלא יציף התהום את העולם? כמו כן, מדוע התלבט דוד אם הדבר מותר או אסור, והלא מדובר בפיקוח נפש על כל העולם! מדוע היה צריך ללמוד בקל וחומר מסוטה שהדבר מותר? לא מובן גם מה גרם לדוד לחשוב שיש אנשים שיודעים את הדין ולא מגלים לו, עד כדי כך שהוא הוצרך לקלל את מי שיודע ולא אומר.

עניין נוסף הטעון ביאור הוא מדוע החרס עם השם המפורש הוריד את מי התהום כל כך הרבה. הלא הדבר לא היה רצוי, וכפי שאכן דוד פעל אחר כך להעלות אותם בחזרה. אז לכאורה יוצא ששם השם גרם לדבר לא רצוי! ועוד, מדוע שירי המעלות היו יכולים להרים את מי התהום חמש עשרה אלף אמות, אבל לא היו יכולים להוריד את מי התהום אלף אמות? הלא לכאורה אם יש בהם זכות כל כך גדולה, היה ניתן מראש לומר אותם, ולא להזדקק למחיקת שם ה’ במים.

שירי המעלות מכוונים כנגד עניין יסודי ושורשי מאוד

במשנה המתארת את שמחת בית השואבה נאמר שהמדרגות שבבית המקדש מכוונות כנגד שירי המעלות:

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות. והלויים בכינורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר, על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתהילים, שעליהן לויים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה.

(שם נא ע”ב)

כלומר לא השירים מכוונים כנגד חמש עשרה המעלות, אלא המעלות מכוונות כנגד חמש עשרה שירי המעלות! ואכן, גם מתוך התוכן של שירי המעלות לא נראה שהן נתחברו כדי שהלויים ישוררו אותם כשירי שמחה בבית המקדש בשמחת בית השואבה. הם נפתחים דווקא ב”שיר המעלות אל ה’ בצרתה לי קראתי ויענני. ה’ הצילה נפשי משפת שקר” וכו’ (תהילים קכ, א-ב). וכן בהמשך: “שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי” (שם קכא, א), “שיר המעלות אליך נשאתי את עיני הַיֹּשְׁבִי בשמים… חננו ה’ חננו כי רב שבענו בוז” (שם קכג, א-ג). וכמובן גם “שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'” וכו’ (שם קל, א). כלומר המזמורים הללו בחלקם הגדול הם לא שירי הלל והודאה, שבח וזמרה, אלא יש בהם גם שירים של זעקה וצעקה. אמנם הלווים שוררו את שירי המעלות בשמחת בית השואבה[7]; אך אם כל כוונתם המקורית של שירים אלו הייתה כדי להיאמר בשמחת בית השואבה על חמש עשרה המעלות שבמקדש, לכאורה אין אלו המסרים המתאימים למעמד כזה.

לכן נראה שאמנם ודאי שדברי רש”י הם אמת וצדק, ודוד חשב מראש שיאמרו את השירים הללו על מדרגות בית המקדש; אבל לא זו הייתה הסיבה העיקרית לחבר את המזמורים הללו. יש לכך סיבה עמוקה יותר. חז”ל הבינו שזה בדיוק הפוך, ודווקא המעלות מכוונות כנגד שירי המעלות – ושירי המעלות עצמם מכוונים לעניין יסודי ושורשי הרבה יותר, כפי שיתבאר להלן.

בכריית השיתין דוד התחבר אל התשתית העמוקה של כל הבריאה

 השאלה מה הן ה’שיתין’ היא מהותית מאוד. מצד אחד ראינו שר’ יוחנן מלמד על כריית השיתין על ידי דוד המלך. השיתין הללו הן בפשטות נקבי הניקוז של המזבח, או יסודות המקדש, כפי שפירשו הראשונים. אך אלו לכאורה לא אמורים להיות עמוקים במיוחד. לעומת זאת הובאו לעיל דברי ר’ יוחנן עצמו שהשיתין נבראו מששת ימי בראשית, והן “מחוללין ויורדין עד התהום” וכן הם “מעשה אומנותו של הקב”ה”. קשה להבין את התיאור והשבח הללו אם מדובר על אותן שיתין קטנים שתחת המקדש. נראה שר’ יוחנן מבין שמתחת בית המקדש היו גם ‘שיתין’ שהם ‘הצנרת הראשית’ של יסודות כל העולם. הרי גם אבן השתיה שהייתה במקדש נקראת כך על שם שממנה הושתת כל העולם (יומא נד ע”ב). השיתין הללו הן עמוקים ויורדים עד התהום, והן אומנתו של הקב”ה, כי הם למעשה התשתית של כל העולם. מתוך כך מתבאר גם מדוע חז”ל דרשו שם בהמשך את בריאת השיתין מהמילה בראשית – ברא שית. הרבה יותר מסתבר לדרוש מן המילה הראשונה בבריאת העולם את יצירת התשתית של העולם, מאשר ללמוד ממנה על יצירת נקבי הניקוז של המזבח.

מתוך כך מובנים דברי ר’ יוחנן: כאשר דוד כרה את השיתין לבית המקדש הוא חפר לעומק קטן, אך הוא התחבר בחפירותיו אל השיתין העמוקים יותר שהקב”ה יצר בששת ימי בראשית. לכן דווקא שם התהום התפרץ, כי בעצם נוצר חיבור אל אותן שיתין שנוקבים ויורדים עד עומק התהום ממש.

דוד היה צריך להתמודד עם כוחות פראיים בבריאה שאיימו להחריב את העולם

כאן מגיעה הנקודה העיקרית. הקב”ה ברא את עולמו באופן כזה שעם ישראל ישתתף יחד איתו בהנהגת העולם, בהשפעה הרוחנית עליו ואפילו בקיומו הפיזי של העולם. בית המקדש הוא מצד אחד המקום ממנו הקב”ה משתית את עולמו, ולכן מרכזו הוא אבן השתיה שמשם מושתת העולם כולו; ומצד שני זהו המקום בו עם ישראל פועל בעבודתו הרוחנית את המשכת ההשפעה והקדושה וההנהגה של ה’ בבריאה. כל עבודות המקדש, הקטורת והקורבנות, לחם הפנים והדלקת המנורה וכו’, הן כולן עבודות בהן עם ישראל מתחבר לכוח הבריאה וההשפעה של הקב”ה, ויחד איתו משפיעים את השפע לעולם. יחד עם הקב”ה הם מחדשים בכל יום את מעשה בראשית.

כאשר דוד חופר את היסודות לבית המקדש, הוא לא רק מניח יסודות פיזיים לבניינו, אלא הוא בעצם מתחבר למעשה ה’ שהניח את היסודות הפיזיים והרוחניים לכל הבריאה כולה. אולם ברגע שדוד נכנס לשותפות ממשית בבריאה עצמה, הוא צריך להתמודד בעצמו עם התהום. זה שהתהום היה כנוע מפני ה’ יתברך, אינו אומר שהוא כנוע מפני דוד. כשהתהום רואה שדוד נעשה שותף בהנהגה, הוא רוצה לפרוץ ולהסתער ולהחריב את כל העולם.

דוד צריך להתמודד עם כוחות פראיים של הבריאה, שהוא לא יצרם ועשאם, והם חזקים ממנו עשרות מונים. כשהוא נמצא במציאות כזו, נראה לו שיש לו שתי דרכים בלבד להתמודד: האחת, שהוא ישאיר לקב”ה לפתור את הבעיה הזו. היא לכאורה ‘גדולה’ מכפי מידותיו של דוד. אם העולם כולו ייחרב או לא, זו צריכה להיות כבר דאגה של הקב”ה בלבד. אמנם אם דוד כן נדרש לעשות משהו כנגד איתני הטבע הללו, אז לכאורה הדרך היחידה להתמודד כנגדם היא להשתמש בשם המפורש. המציאות של השם המפורש היא אפשרות שניתנת לאדם כביכול ‘להכריח’ את הקב”ה לפעול בעולמו.

דוד התלבט בין שתי האפשרויות הללו. היה ברור לו שלא ניתן להכריע בזה מצד פיקוח נפש. פיקוח נפש זו דאגה אישית לאדם מסוים או לציבור קטן מסוים. אבל כשמדובר על כל העולם הדבר לכאורה עובר לאחריותו של הקב”ה, ואין הוכחה מפיקוח נפש שמותר לעשות הכל במצב כזה. לכן היה צריך ללמוד קל וחומר מסוטה, ששם ההיתר להיעזר בשם המפורש איננו משום פיקוח נפש אלא כדי להשכין שלום בעולם. דוד גם נזקק לומר שמי שהיודע את התשובה ולא יאמר יחנק בגרונו, כי אחיתופל היה יכול להשתמט ולא לענות מאותה סיבה עצמה שבה דוד התלבט – שיש צד לומר שנכון יותר להשאיר לקב”ה לפתור את הבעיה בעצמו.

אולם בגלל שהשם המפורש הוא בעצם דרך ‘להזעיק’ את ה’ להחליף אותנו בתפקידנו כשותפים לה’ בהנהגת העולם – ההחלפה הזו יוצרת מציאות של ‘יותר מדי’.  בהנהגת העולם יש שותף גדול ואין סופי (ה’ יתברך) ושותף זוטר (אנחנו). השילוב ביניהם הוא השילוב המתאים והמאוזן. אם כביכול ‘מכריחים’ את השותף הגדול והאין סופי להחליף את חלקו של השותף הזוטר – מופר האיזון הנכון ונוצרת מציאות שהיא בבחינת ‘ריבוי אור שאינו מתאים ל’כלים’. לכן השם המפורש גרם לכך שהתהום ירד יותר ממה שהוא אמור לרדת. האמירה של שיר המעלות הייתה סוג של לימוד שדוד הגיע אליו, שבכוח תפילה והתקשרות לה’ ניתן לפעול ביישום תפקידנו בעולם – כפי שיתבאר בהמשך.

[המשך בע”ה בגיליון הבא]

[1] כפי שמבאר רש”י, סוכה מח ע”א ד”ה תקעו והריעו.

[2] לפי חלק מהראשונים פסוק זה מלמד גם שצריך לשאוב דווקא ממעיין, ודווקא מן השילוח.

[3] כפי שגם נאמר במפורש שם בהמשך הגמרא.

[4] תור בארמית הוא תרגום של שור.

[5] כעין 2 תעלות שהיו יורדות מראש המזבח אל תוך האדמה שתחתיו, ולתוכן היו מנסכים את יין הנסכים בכל השנה, ואת המים בחג הסוכות.

[6] בהמשך דבריו הוא מביא גם את מדרש חז”ל שדוד אמרן כדי להעלות את מי התהום.

[7] מלשונות הראשונים שהוזכרו לעיל משמע ששירי המעלות נאמרו בפועל בבית המקדש: “שיר המעלות – שיאמרו הלויים על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל עד עזרת נשים” (רש”י תהילים קכ, א). המצודות: “אלה חמשה עשר שירי המעלות אמרם דוד שיאמרו אותם הלויים בחמש עשרה המעלות העולות מעזרת נשים לעזרת אנשים, שיר אחד על מעלה אחת” (מצודת דוד תהילים קכ, א). אמנם שירת הלויים במקדש התייחדה לזמני הקרבת עולות הציבור ושחיטת הפסח, ולשירים מסוימים שנקבעו לכל יום, שאינם כוללים את שירי המעלות (הל’ כלי המקדש ג, ב; ע”פ ערכין יא ע”ב). לכן ברור ששירי המעלות היו נאמרים דווקא בשמחת בית השואבה, וזו היא השירה עליה מדובר במשנה כאן.