שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 252 | כט אלול תשפ”ג

“הבן יקיר לי אפרים” – ההתרגשות המיוחדת שביכולתנו לעורר אצל הקב”ה והשלכותיה

ההבטחה לרחם על ישראל בגלל אהבתם והשעשוע בהם מעוררת שאלות

בפסוקי הזכרונות שבתפילת ראש השנה אנו אומרים את הפסוק: “הבן יקיר לי אפרים אם ילד שַׁעֲשֻׁעִים, כי מִדֵּי דברי בו זָכֹר אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה'” (ירמיה לא, יט). הקב”ה מודיע בפסוק זה שהוא ירחם על ישראל בגלל שהם כמו בן יקיר וילד שעשועים. אולם הנימוק הזה טעון ביאור. הלא אם מגיע לישראל רחמים, אז הסיבה שמרחמים עליהם היא שמגיע להם שירחמו עליהם, ולא משום שה’ משתעשע בהם. ואם לא מגיע להם – אז מדוע השעשועים הללו מצדיקים שה’ ירחם עליהם?

למעשה השאלה שמתעוררת כאן היא כללית יותר – מהו הצידוק למידת הרחמים? אם ה’ רוצה לפעול בעולמו חסדים וטובות, גם נגד מידת הדין, אז לא ברור מדוע יש בכלל את מידת הדין. ואם ה’ כביכול חייב להתחשב במידת הדין, ממילא לא מובן מהו מקומה של מידת הרחמים. לכאורה היה ניתן להסביר על פי דברי המסילת ישרים (פרק ד), שה’ מאריך אפו כדי שהאדם יחזור בתשובה. במקום להעניש את האדם מיד, הוא מרחם על האדם ומחכה לראות אם הוא ישוב בתשובה. לפי זה באמת לא לוקה שורת הדין, אלא רק ממתינים עם הביצוע שלה.

אמנם ההסבר הזה איננו מתאים לפסוק כאן: “הבן יקיר לי אפרים”. בפסוקים שקודם לכן מובא שעם ישראל חוזרים בתשובה ושבים אל ה’. מתוך כך מובן שרחמי ה’ שמתעוררים עליהם: “רחם ארחמנו” הם במשמעות של זיכוי מוחלט של עם ישראל, ולא רק עיכוב הפורענות. כך גם נראה מפשוטו של מקרא, ומההקשר של נבואות הנחמה בהן מופיעה נבואה זו. אך מדוע הזיכוי הזה קשור לכך שה’ אוהב את ישראל והם בניו יקיריו וילדי שעשועיו? הלא אפילו כאשר תושבי נינוה הגויים חוזרים בתשובה ה’ סולח ומוחל להם.

ישנם עוד שתי שאלות העולות מתוך דקדוק בפשט הפסוק. ראשית, צריך להבין מדוע המיית מעיו של הקב”ה מופיע בסוף הפסוק – “על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאם ה'”. לכאורה המיית מעיו של ה’ היא חלק מאהבתו הגדולה לעם ישראל, ולכן היה צריך להזכיר זאת קודם לכן, בחלק שעוסק באהבת ה’ לעמו, ואז לכתוב: “על כן רחם ארחמנו נאם ה'”. ההמייה הזו היא לכאורה חלק מהסיבה שיהיו רחמים ולא חלק מהתוצאה של הרחמים. שנית, יש לברר מדוע הפסוק מתחיל עם ה’ הַשְּׁאֵלָה – “הבן יקיר לי”. האם אכן יש כאן שאלה? אם זו שאלה, לא מובן מה השאלה כאן. ואם זו לא שאלה, מדוע המשפט פותח בה’ השאלה?

לכאורה לא ברור באיזה שלב של הגאולה  עוסקת נבואה זו

קושי נוסף מתעורר בפסוקים המופיעים קודם לכן בנבואת ירמיהו: “שמוע שמעתי אפרים מתנודד, יסרתני וָאִוָּסֵר כעגל לא לֻמָּד, השיבני ואשובה כי את ה’ אלוקי. כי אחרי שובי נִחַמְתִּי, ואחרי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי על ירך, בֹּשְׁתִּי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי” (שם, יז-יח). הקב”ה מתאר כאן שהוא שומע את עם ישראל ‘מתוודה’ על חטאיו ומבקש לשוב בתשובה. מתוך כך מגיע הפסוק הבא, שהוא כעין תגובה לכך – “הבן יקיר לי אפרים” וגו’. אמנם לכאורה לא ברור כאן אם עם ישראל כבר חזר בתשובה או לא. מצד אחד אפרים מבקש: “השיבני ואשובה”, כלומר הוא עוד לא שב; ומנגד הוא אומר: “כי אחרי שובי נִחַמְתִּי”, כלומר הוא מתאר את רגשותיו אחר ששב בתשובה.

קושי זה מתחבר לחוסר הבהירות שיש לכאורה בכל אותו פרק. מצד אחד יש בו פסוקים רבים המתייחסים לגאולה כדבר עתידי שטרם התרחש:

עוד תטעי כרמים בהרי שמרון נטעו נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ. כי יש יום קראו נֹצְרִים בהר אפרים קומו ונעלה ציון אל ה’ אלוקינו. כי כה אמר ה’ רָנּוּ ליעקב שמחה וצהלו בראש הגוים, השמיעו הללו וְאִמְרוּ הושע ה’ את עמך את שארית ישראל:. הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ, בם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יחדו קהל גדול ישובו הנה. בבכי יבאו, ובתחנונים אובילם, אוליכם אל נחלי מים בדרך ישר לא יכשלו בה, כי הייתי לישראל לאב ואפרים בְּכֹרִי הוא. שמעו דבר ה’ גוים והגידו באיים ממרחק, וְאִמְרוּ מְזָרֵה ישראל יקבצנו וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עדרו.

(שם, ג-ט)

ובהמשך:

ובאו וְרִנְּנוּ במרום ציון ונהרו אל טוב ה’ על דגן ועל תירש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר, והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה עוד. אז תשמח בתולה במחול ובחרים וזקנים יחדו והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם. וְרִוֵּיתִי נפש הכהנים דשן, ועמי את טובי יִשְׂבָּעוּ נאם ה’. כה אמר ה’ קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לִפְעֻלָּתֵךְ נאם ה’ ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם ה’ ושבו בנים לגבולם.

(שם, יא-טז)

אך מצד שני, ישנם פסוקים מהם משמע שהנבואה עוסקת בתקופה שבה הגאולה כבר התחילה בפועל: “כה אמר ה’ מצא חן במדבר עם שרידי חרב, הלוך להרגיעו ישראל. מרחוק ה’ נראה לי, ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד” (שם, א-ב). וכן: “כי פדה ה’ את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו” (שם, י).

הדין נצרך לקיום העולם אך התשובה מאפשרת לבטל את הפורענות

נשוב כעת לשאלה העיקרית בעניין מידת הרחמים. נראה שמידת הדין בהגדרתה איננה דבר העומד בפני עצמו. כל התוקף, החשיבות והמשמעות שלה נובעים אך ורק מכך שזהו רצון ה’. הרי אם למשל אדם חס ושלום עשה מלאכה בשבת, ומידת הדין אומרת שהוא חייב מיתה – זהו רק בגלל שה’ רצה שלא יעשו מלאכה בשבת, ושהחוטא ייהרג. אילו ה’ היה רוצה שדווקא יעשו מלאכה בשבת, כמו שלמשל הוא רוצה שבבית המקדש ישחטו כבשים בשבת או שיעשו מלאכות עבור פיקוח נפש – ממילא כל ההתעוררות של מידת הדין בטלה ומבוטלת.

ה’ רוצה את הדין בגלל שזהו קיומו של העולם. הדין הוא אחד העמודים שעליהם עומד העולם – “על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום” (אבות א, יח). אם לא תהיה מידת הדין, הרשעים יעשו ככל העולה על רוחם, ופועלי האוון ירימו ראשם לעולמי עד. לא תהיה שום בלימה למרשיעי הברית, לחוטאים ולמחטיאים, למהרסים ולמחריבים שמערערים את כל הברית של ה’ עם עמו ועולמו בעצם זה שהם מפרים את הברית הזו.

אך מתוך רצונו להיטיב לעולמו העניק ה’ יתברך את מתנת התשובה. גם אם אדם חטא, הוא יכול לחזור בתשובה בקלות רבה, אפילו בהרהור תשובה. כאשר אדם שב בתשובה אזי היא כתריס בפני הפורענות, וה’ כבר איננו חפץ במותו אלא בחייו ובתקנתו. מעצם זה שאדם רוצה לחזור בתשובה, מתבטל כל הצורך להעניש אותו להיפרע ממנו. משום שהרצון שלו לשוב בתשובה מבטל ממנו את הגדר של “רשע”, ולכן כאשר ה’ ייטיב לו זה כבר לא יהיה מצב של “רשעים יַעֲלֹזוּ” ו”יתאמרו כל פֹּעֲלֵי און”.

‘אפרים’ הוא חלק מובחר בעם ישראל שמצליח לחזור בתשובה לפני שאר העם

אלא שחזרה בתשובה היא דבר קשה מאוד כשמדובר על כלל ישראל. היו אמנם תקופות בהן כלל ישראל הצליח לשוב בתשובה, כמו למשל בימי שמואל הנביא:

ויהי מיום שבת הראון בקרית יערים, וירבו המים ויהיו עשרים שנה, וַיִּנָּהוּ כל בית ישראל אחרי ה’. ויאמר שמואל אל כל בית ישראל לאמר, אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה’, הסירו את אלהי הנכר מתוככם והעשתרות, והכינו לבבכם אל ה’, וְעִבְדֻהוּ לבדו ויצל אתכם מיד פלשתים. וַיָּסִירוּ בני ישראל את הבעלים ואת העשתרת, וַיַּעַבְדוּ את ה’ לבדו.

(שמואל א’ ז, ב-ד)

אך כבר אלפי שנים שאנו לא מצליחים לשוב בתשובה כעם וככלל ישראל. בפרט בימינו, קשה מאוד לראות את עם ישראל קם בכללותו וחוזר בתשובה. המצב כל כך קשה, הריחוק והניכור כל כך גדולים, והאחיזה של החילונות במערכות הציבוריות כל כך הדוקה, שהציפייה לתשובה של כלל ישראל לא נראית כרגע מציאותית.  

נראה שהנבואה בה אנו עוסקים משקפת מאוד את המצב בדורנו, וגם פותחת את הפתח להיחלץ מן הדרך חסרת המוצא לכאורה ביחס לכלל ישראל. הנבואה עוסקת במציאות שבה תהליך הגאולה כבר התחיל, אך עדיין טרם הושלם. חלק מן ההבטחות של ה’ לגאול את עצמו כבר התממשו, אך ישנן עוד מהלכים רבים שעדיין לא התרחשו, והופעת מלכות ה’ איננה במילואה. מה שמעכב את תהליך הגאולה הוא הקושי של עם ישראל לשוב בתשובה.

כאן נכנס לתמונה כוח מיוחד בעם ישראל, שמכונה ‘אפרים’. לאורך הנבואה כאן בולט השימוש בכינוי זה: “כי הייתי לישראל לאב, ואפרים בְּכֹרִי הוא”, “שמוע שמעתי אפרים מתנודד”, “הבן יקיר לי אפרים“. מדברי חז”ל עולה ש’אפרים’ מבטא את החלק היפה והמעולה שבעם:

אפרים, ר’ יהושע בן לוי אמר: פָּלָטְיָאנִי (-בן הארמון, מבני ביתו של המלך). ר’ יהושע בר נחמן אמר: אֶבְגִינוֹס (-מיוחס). אמר רבי פנחס: עטרה זו נתעטר אפרים מאבינו יעקב בשעה שנפטר לעולמו; אמר לו: אפרים, ראש השבטים (-דוד המלך) ראש הישיבה (-שמואל) יפה ומעולה שבבני יהא נקרא על שמך – “בן תוחו בן צוף אפרתי” (שמואל א’ א, א), “ודוד בן איש אפרתי[1] הזה מבית לחם יהודה” (שם יז, יב).

 (ויקרא רבה ב, ג)

יחד עם זאת, מופיע גם במדרש בכמה מקומות שכל עם ישראל נקרא על שם ה’אפרים’ הללו: “שכל ישראל נקראים על שם אפרים, שנאמר: ‘הבן יקיר לי אפרים'” (בראשית רבתי, ויחי). נראה שהדבר מבטא את היותו של אותו חלק בעם מחובר לכלל העם, מתפלל עליו ומשפיע עליו[2], ומתוך כך כל עם ישראל נקרא על שמו.

בנבואה כאן מתואר שאותו חלק מעולה שבעם ישראל כבר מספיק לחזור בתשובה בתחילת תהליך הגאולה (“כי אחרי שובי נחמתי”). אולם בשם כלל ישראל שמתקשה לשוב בתשובה, הוא משמיע לפני הקב”ה את הבקשה שיעזור לעם ישראל וישיב אותו בתשובה: “יסרתני וָאִוָּסֵר כעגל לא לֻמָּד, השיבני ואשובה כי את ה’ אלוקי. כי אחרי שובי נִחַמְתִּי, ואחרי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי על ירך, בֹּשְׁתִּי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי” (ירמיה לא, יז-יח).

בזכות ‘אפרים’ ניתן לרחם על עם ישראל ולעורר אותם לתשובה בלי פורעניות

המדרש ממשיך וממחיש את גדול האהבה שמבטא הקב”ה בפסוק הבא בנבואה:

“הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים”, איזהו ילד שעשועים? בן שתים בן שלש שנים. ר’ אחא בשם ר’ לוי ב”ר סיסי: בן ד’ בן ה’ שנים. “כי מדי דברי בו”, אמר רבי יודן בשם ר’ אבא בר כהנא: די דיבורי שנתתי בו. אמר רבי יהודה ב”ר סימון: אפילו בשעה שאני מדבר עמו איני יכול לסבול בו, כי מדי דברי בו –  כי בודאי דיבורי בו.

(שם)

דעת אחת דורשת את המילים “כי מדי דברי בו” במשמעות של – די לי בדיבורי שנתתי בו, כלומר שיש לי קורת רוח גדולה מעצם זה שאני מדבר איתו, ודי לי אפילו בזה. על פי הדעה השניה הקב”ה אומר שהוא כל כך אוהב את ‘אפרים’ שאפילו בשעה שהוא מדבר איתו הוא עדיין לא מצליח להירגע, ולא די לו בזה. דעה נוספת היא שכל דיבור שה’ מדבר הוא בוודאי באותו בן יקיר, וכביכול אין לו דיבורים אחרים.

כאן מגיעה הנקודה העיקרית. האהבה המתוארת עד כאן היא אמנם גדולה ועצומה, אך היא עדיין איננה יוצאת מגבול ההיגיון ושורת הדין. אך הפסוק אומר יותר מזה – “על כן המו מעי לו”. יש דבר שהוא אפילו מעל התשובה! “מרחוק ה’ נראה לי, ואהבת עולם אהבתיך על כך משכתיך חסד” (שם, ב). ה’ אמנם נראה לנו ‘מרחוק’, אנו רחוקים מה’; אבל האהבה הגדולה שה’ אוהב אותנו גוברת על הכל. אהבה מקלקלת את השורה. כיוון שכל תוקפה וקיומה של מידת הדין היא רק משום שכך ה’ רוצה, אז כאשר עולה לפני ה’ זכרון ילדיו האהובים[3], הוא כביכול ‘לא עומד בזה’ ורוצה לגאול אותם. גם אם הם לא ממש חזרו בתשובה, הוא כבר מושך אותם בחסד, ובאהבת עולם שהוא אוהב אותם – “ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד” (ירמיה שם, ב). כי בעצם את כל הגלות ואת כל הייסורים והצרות הקב”ה הוכרח כביכול להביא עלינו בניגוד גמור לרצונו. לא בגלל הסיבה הטכנית שכך היא מידת הדין. על כך הוא היה יכול להתגבר בעצם ביטול רצונו שכאמור מבטל את הדין עצמו. הסיבה שהוא הביא עלינו את כל הייסורים היא משום שזה הדבר שהיה הכי טוב לבנים שלו, שלא ימשיכו להיות כרוכים בעבודה הזרה ובחטאים הקשים שלהם. להמשיך את המצב כפי שהוא היה – לא היה מועיל להם כלום, אלא היה רק מדרדר את המצב הרוחני שלהם עוד ועוד.

אבל כאשר הקב”ה רואה את ה’אפרים’ שלו, את אלו שכן מבינים מה צריך להיות, אלו שכואבים את מצב העם ורוצים שהעם יחזור בתשובה – אז הוא מתמלא בגעגועים כל כך גדולים לעמו[4], שהוא כביכול לא יכול להמשיך את מה שהוא קבע לעשות. “המו מעי לו” – זה אומר שקורה לי משהו שהוא כביכול לא בשליטתי. זה כבר חריגה מההנהגה הרגילה שאני מדבר עליו וזוכר אותו; זו כבר מציאות לא מתוכננת ומסודרת מראש.

ההתרגשות שמעוררים דברי ‘אפרים’ מעוררים התרגשות יתירה אצל ה’ וחריגה מסדרי הדין

מתוך כך ניתן להבין מדוע הפסוק פותח ב-ה’ השאלה: “הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים?”. הקב”ה כביכול מתפלא כאן, כי הוא כביכול רואה שקורה לו משהו שסותר לחלוטין את הסדרים הרגילים. בגלל שהבן הזה כל כך יקר ומשעשע ומשמח את ה’, מעיו כביכול ממש הומים עליו. הוא לא יכול לעמוד מנגד כשהוא שומע את הבן האהוב שלו מתייסר בזה שהוא לא מצליח לחזור בתשובה.

וזה גורם לקב”ה לרחם עליו, ולמנף את אותו חלק של ‘אפרים’ שבעם ישראל, ולעורר יחד איתו את כל ישראל לתשובה גמורה ושלמה. משום שכעת כבר אין חשש שאם ה’ ירחם עליהם זה ידרדר אותם. אדרבה, כעת יש את אותו ‘אפרים’ שהוא כל כך יקר לה’, שאפשר לסמוך עליו שאם ה’ ירחם על עמו אז הוא יוביל אותם לתשובה שלמה.

כלומר “המו מעי לו” זו התוצאה של אהבת ה’, ולא חלק מתיאור המציאות של האהבה לאפרים. היציאה משורת הדין, בזכות דבריו ופעולותיו של אפרים האהוב, כביכול מעוררים אצל הקב”ה התרגשות יתירה. גם המיית מעיו של הקב”ה כביכול, וגם הרחמים הגדולים שהוא מרחם על ישראל, הם שניהם הביטוי והמימוש של אותה התרגשות ויציאה מסדרי הדין הרגילים.

עלינו להיות ה’אפרים’ של הקב”ה שמובילים את חזרת עם ישראל בתשובה

זה צריך להיות הדיבור שלנו עם ה’. אנו צריכים להיות ה’אפרים’ שלו. שנגיד לה’ – ראה כמה אנחנו רוצים אותך ורוצים לחזור בתשובה! “יסרתני וָאִוָּסֵר כעגל לא לֻמָּד, השיבני ואשובה כי את ה’ אלוקי”! אנא, בנה עלינו את מהלך הגאולה, תן לנו להוביל את עם ישראל לתשובה שלימה! הדיבור הזה מעורר את הרחמים של ה’. מעיו כביכול ממש הומים עליו, והוא כביכול לא יכול לעמוד בזה. מתוך כך הוא יתעורר עלינו ברחמים גדולים, ויגאל אותנו גאולה שלמה במהרה.

.

.

[1] בפשט הפסוקים הכינוי ‘אפרתי’ שנאמר על שמואל מתייחס למגורים בהר אפרים, ואצל דוד הכוונה למגורים בבית לחם המכונה גם אפרת. אמנם חז”ל דורשים זאת במשמעות של אפיריון, כלומר החלק היפה והמעולה שבעם ישראל.

[2] הרחבנו ביסוד זה בטל חיים תהילים, בביאור מזמור פ. עמדנו שם על מנהיגותו הייחודית של יוסף ושל צאצאיו וההולכים בדרכו (“נֹהֵג כצאן יוסף…לפני אפרים ובנימן ומנשה עוררה את גבורתך” (תהילים פ, ב-ג)). ההשפעה של יוסף הצדיק איננה בהתחברות הישירה עם המון העם כמו אצל דוד המלך, אלא על ידי ההתעלות האישית המיוחדת שלו שמקרינה עוצמה רוחנית על העם, והשפעה סגולית על ישראל בדרך של תפילות וצדיקות – “צדיק יסוד עולם”, כפי שהתבאר שם. עוד עסקנו שם במשמעות המיוחדת של מנהיגות זו לתקופה שבה החל כבר תהליך הגאולה אך עדיין איננו הושלם, וכן בנחיצות שלה לצורך חזרה בתשובה של כלל ישראל.

[3] למשל בזה שאנו מזכירים את עצמנו לפניו בתפילותינו, ומעלים בזה את זכרוננו לפניו לטובה: “אמרו לפני בראש השנה… זכרונות – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה” (ראש השנה טז ע”א).

[4] על פי זה, ובהתאם למה שתהבאר לעיל, יש להבין שבתחילה מורחב השם ‘אפרים’ הרחבה קטנה, ומתייחס לחלק המעולה שבישראל – “שמוע שמעתי אפרים מתנודד” (ירמיה שם, יז); ובהמשך הנבואה הוא מורחב עוד יותר ומופיע ככינוי לכלל ישראל: “הבן יקיר לי אפרים” (שם, יט) – משום שבזכות אותו חלק של ‘אפרים’ הקב”ה מרחם על כל ישראל.