שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 251 | כב אלול תשפ”ג

(א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר: (ב) כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹקִים בְּקוֹל רִנָּה: (ג) כִּי ה’ עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ: (ד) יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ: (ה) יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה: (ו) עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה ה’ בְּקוֹל שׁוֹפָר: (ז) זַמְּרוּ אֱלֹקִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ: (ח) כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹקִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל: (ט) מָלַךְ אֱלֹקִים עַל גּוֹיִם אֱלֹקִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ: (י) נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹקֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹקִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה:

“יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ” – השיעבוד המשמח למלכות ה’ טוב מן החירות המזוייפת של הדמוקרטיה

שאלות רבות עולות מפשט המזמור

שאלות רבות עולות בקריאה פשוטה של המזמור: מה פשר שמחתם הגדולה של העמים ותרועתם בקול רינה, בעוד שהם נמסרים לשליטתנו ומודברים[1] תחת רגלינו? מה הכוונה באמירה שהקב”ה “יבחר לנו את נחלתנו” (פס’ ג)? הלא נחלתנו נבחרה עוד מימי קדם, כדברי המדרש שבית המקדש וארץ ישראל נבראו עוד לפני בריאת העולם: “בית המקדש, לפי שחביב מכל, נברא לפני כל, שנאמר: ‘כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו’ (ירמיה יז, ב). ארץ ישראל שחביבה מכל נבראת לפני כל, שנאמר: ‘עד לא עשה ארץ וחוצות'” (ספרי עקב, לז). גם הביטוי: “יבחר לנו את נחלתנו” (פס’ ג) אינו מובן, שהרי הקב”ה כבר קבע שארץ ישראל תהיה הנחלה שלנו ולא של אחרים. בנוסף, ההקבלה: “יבחר לנו את נחלתנו את גְּאוֹן יעקב אשר אָהֵב סלה” מעוררת את הצורך להבין מה משמעות הביטוי “גאון יעקב”, שעל פי הפסוק הוא מקביל ל”נחלתנו”, ואת הקשר שלו לעניין המזמור. בנוסף, אם הקב”ה כבר אָהֵב את נחלתנו ואת גאון יעקב, מדוע יש צורך לבחור אותם שוב?

בהמשך הפסוקים עולות שאלות נוספות: כיצד אלוקים עולה בתרועה וה’ עולה בקול שופר? הלא התרועה והשופר מביעים את המלכת ה’, אך לכאורה לא אמורים להעלות את ה’. האם ההיאספות של נדיבי העמים המופיעה בפסוק האחרון היא של הגויים או של “עַם אלוקי אברהם” שזה עם ישראל? ומהו הנימוק שמופיע שם “כי לאלוקים מָגִנֵּי ארץ” (פס’ י)? עוד יש להבין כיצד קשורות המילים החותמות את המזמור, “מאד נַעֲלָה”, אל הפסוק שבו הן מופיעות.

הקב”ה ימשיך את בחירתו במלכות של עם ישראל ויבצר את מעמדה

בנוגע לפסוק: “יבחר לנו את נחלתנו את גְּאוֹן יעקב אשר אָהֵב סלה” (פס’ ג), יש להבין שהמושג בחירה איננו רק כינוי להחלטה ראשונית שבעקבותיה עושים פעולות שונות, אלא זו יכולה להיות מציאות מתמשכת, שמתרחשת גם לאורך כל ההמשך שלאחר הבחירה הראשונית. לדוגמה: “ובחרת בחיים” (דברים ל, יט) אינה רק החלטה ראשונית, לא מספיק לבחור בחירה חד פעמית בחיים, אלא זו מציאות שנמשכת בכל רגע ורגע שבו האדם בוחר להמשיך ללכת בדרך ה’. בפסוקים רבים אפשר להבחין שהבחירה של הקב”ה בעמו ונחלתו היא דבר מתמשך: “כה אמר ה’ צבאות: עוד תפוצינה עָרַי מטוב, ונִחַם ה’ עוד את ציון ובחר עוד בירושלִָם” (זכריה א, יז); “ונחל ה’ את יהודה חלקו על אדמת הקדש ובחר עוד בירושלִָם” (שם ב, טז); “כי ירחם ה’ את יעקב ובחר עוד בישראל והניחם על אדמתם” (ישעיה יד, א). גם הכינוי של בית המקדש בשם ‘בית הבחירה’ מבטא את היותו ממשיך להיבחר בכל רגע ורגע. כמו כן בברכות ההפטרה אנו מברכים בלשון הווה: “הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו”[2].

כשם שפעולת הבחירה יכולה להתמשך, גם היותו של דבר מה ‘נבחר’ זו מציאות שממשיכה להתקיים גם אחרי רגע הבחירה הראשונית, כפי שניכר בפסוקים: “הן עבדי אתמך בו, בחירי רצתה נפשי” (ישעיה מב, א) “להשקות עמי בחירי” (שם מג, כ), “למען עבדי יעקב וישראל בחירי” (שם מה, ד), “כָּרַתִּי  ברית לבחירי” (תהילים פט, ג), “בני יעקב בחיריו” (שם קה, ו; דברי הימים א’ טז, יג).

לבחירה מתמשכת יש גם השלכה מעשית מתמשכת: “בחרתיך ולא מאסתיך” (ישעיה מא, ט), “אשרי תבחר ותקרב” (תהילים סה, ה), “ואבחר בירושלים להיות שמי שם” (דברי הימים ב’ ו, ו).

כללו של דבר, המשמעות של הבחירה האלוקית שמופיעה בפסוקים רבים, כגון: “העם בחר לנחלה לו” (תהילים לג, יב), “כי בחר ה’ בציון” (שם קלב, יג) “העיר אשר בחר ה'” (מלכים א’ יד, כא), ועוד, היא שיש כאן העדפה הולכת ונמשכת שהבוחר מעדיף בכל רגע ורגע את מושא בחירתו, והוא גם מממש את הבחירה הזו. הקב”ה מרעיף שפע מיוחד של ברכה והצלחה על עמו ועל ארצו ועל עיר קודשו, באופן שמבצר את מעמדם המיוחד ביחס לשאר העמים והארצות והערים.

במזמור זה נאמר שהקב”ה יבחר לנו את נחלתנו. המילה “לנו” משמעותה היא גם בעבורנו ובשבילנו, כמו בפסוקים: “לא לנו ה’ לא לנו, כי לשמך תן כבוד” (תהילים קטו, א), “שירו לנו משיר ציון” (שם קלז, ג), “את מי אשלח ומי ילך לנו” (ישעיה ו, ח). כוונת הפסוק היא שהקב”ה ישפיע השפעה מיוחדת ויברך את נחלתנו – בשבילנו. ומה היא נחלתנו? הנחלה שלנו איננה רק ארץ ישראל, אלא במובן רחב יותר כל חלקנו בה’[3]: “ה’ הוא נחלתו” (דברים י, ט; שם יח, ב), “ה’ אלוקי ישראל הוא נחלתם” (יהושע יג, לג), “זאת נחלת עבדי ה’ וצדקתם מֵאִתִּי נאם ה'” (ישעיה נד, יז). נחלתנו המסוימת שמודגשת בפסוק זה היא “גְּאוֹן יעקב אשר אָהֵב סלה”; גאון יעקב הוא השלטון של יעקב, הרוממות והמלכות של עם ישראל. המזמור מבשר שהקב”ה ימשיך את בחירתו במלכות הזו של יעקב, ישפיע עליה שפע גדול ויחזק ויבצר את מעמדה המיוחד מעל כל האומות. בהמשך יורחב עוד במשמעות הדבר.

במזמור יש לכאורה אמירות מנוגדות לגבי היחס של אומות העולם למלכות ה’

נעמיק כעת בשאלה מה יהיה היחס של אומות העולם כלפי מלכות ה’ שתתגלה, ומתוך כך ייענו גם יתר השאלות שנשאלו לעיל. במזמור זה יש לכאורה שתי התייחסויות מנוגדות לשאלה זו. מצד אחד: “כל העמים תִּקְעוּ כף הריעו לאלוקים בקול רִנָּה. כי ה’ עליון נורא מלך גדול על כל הארץ… כי מלך כל הארץ אלוקים זמרו משכיל” (פס’ ב-ח); העמים כולם מזמרים ושמחים במלכותו של ה’. ומצד שני: “יַדְבֵּר עמים תחתינו וּלְאֻמִּים תחת רגלינו. יבחר לנו את נחלתנו את גְּאוֹן יעקב אשר אָהֵב סלה” (פס’ ד-ה); הקב”ה יכניע את כל העמים תחתינו ויבחר בנו.

 כיצד אפשר להבין את השמחה הגדולה של העמים בהיותם מוכנעים תחת רגלינו?

הדמוקרטיה רואה את החירות כאידיאל עליון, אך הדבר יוצר מציאות מעוותת

אכן, כיום השתרשה מאוד התפיסה של ‘דת הדמוקרטיה’, לפיה האידיאל הוא לתת לכל אחד כמה שיותר חופש לעשות מה שהוא רוצה, והמושג שעבוד נעשה שלילי כמעט כמו גניבה, רצח וניאוף. הציבור חונך לכך שדמוקרטיה היא ערך חשוב ונאצל, עד שכמעט ולא שמים לב לעיוות שקיים בה[4].

הדמוקרטיה מעלה על נס את חירות האדם, וברור שיש בכך ערך חיובי מסוים; חירות היא דבר חשוב מאוד. אך חירות היא ערך חשוב רק כאשר היא משמשת לעבוד את ה’. אם היא לא משמשת לכך היא מובילה להפקרות ורשעות. הדמוקרטיה יצרה תרבות של אנוכיות, תאוות ויצרים, שבה כל אחד אמור לעשות כמה שיותר ‘מה שבא לו’, ומערכת המשפט נועדה רק כדי להסדיר את המרחב שבין אדם לחבירו ולהגן מפני פגיעות ונזקים.

הדמוקרטיה כערך בפני עצמו היא שקר גמור. כיום רואים שדמוקרטיות נהפכות להיות גורם הרסני. הבחירות הדמוקרטיות שמתקיימות במדינות רבות אינן גורמות לעולם להפוך למקום טוב יותר. כאשר ארגון הטרור ‘חמאס’ עלה לשלטון בחבל עזה בבחירות דמוקרטיות היו כאלו שניסו בכל מיני דרכים לתרץ ולהסביר מדוע השלטון שלהם אינו לגיטימי. אך האמת היא שמבחינה דמוקרטית הם ניצחו כחוק. גם הנאצים ימ”ש עלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות.

שעבוד לרצון ה’ הוא דבר טוב ומשמח

 אנחנו לא שואפים לדמוקרטיה, אנחנו שואפים דווקא לשעבוד. מה שפסול בכל השעבודים השליליים הוא לא עצם השעבוד, אלא העובדה שבמסגרתם בני אדם נוצלו למטרות שפלות ואנוכיות. בני אדם שלטו בבני אדם אחרים על מנת להרע להם. אך השעבוד לרצון ה’ ולמלכות ה’ הוא שעבוד חיובי ונכון וטוב.

התפיסה הדמוקרטית נוגעת בנקודה נכונה – רוב השעבוד שהיה בעולם אכן היה שלילי. נקודת האמת הזו שמעורבת בתוך השקר הדמוקרטי הגדול מאפשרת לו להשתרש בעולם ולהוביל אותו[5]. בנוסף, בני אדם רבים נוטים לקבל את התרבות הדמוקרטית גם משום שהיא משתלמת מאוד עבורם, היא נותנת להם לגיטימציה לממש כמה שיותר את התאוות שלהם.

עלינו לדעת שהתפיסה הדמוקרטית, שבמובנים רבים הפכה לסוג של דת, היא אויב חמור ביותר לכל המהות של המלכת ה’. דווקא בגלל שהדמוקרטיה איננה מאיימת באופן חזיתי על יראי ה’, ובאופן עקרוני היא מאפשרת קיום תורה ומצוות, היא מצליחה להפיל חללים רבים ברוחניות ולהטות רבים מן המסילה העולה בית אל[6]. הציפייה שלנו ש”תעביר ממשלת זדון מן הארץ” (תפילת עמידה לימים נוראים) איננה מתייחסת רק למוסדות שלטוניים שאויבים את התורה והיהדות, אלא גם לעצם התפיסה הדמוקרטית של “איש הישר בעיניו יעשה” שמחלחלת ללבבות ושעלינו להישמר מפניה. 

השעבוד לעם ישראל יביא לאומות העולם נחת ושמחה

עצם השלטון שלנו על הגויים והיותם מוכנעים תחתינו לא אמור לגרום להם צער ועצבות. להיפך, דווקא במצב הזה הם יוכלו לתקוע כף ולהריע בקול זמרה, כי למעשה הם זוכים בכך לתיקון השלם ביותר שלהם. הדבר דומה לאישה רווקה שמחפשת בעל: במובן מסוים הבעל ‘קונה’ את האישה והיא משתעבדת לו[7]; אולם ברור שאם הנישואין הללו מתקיימים כפי שהם ראויים להיות, זו מציאות אידיאלית שכל אישה רוצה ושמחה בה.

השעבוד של האומות לעם ישראל הוא שעבוד שלהם אל הקב”ה, משום שגם עם ישראל משועבד לה’. למעשה יש כאן מעין היררכיה באותו שעבוד טוב ומשמח שכולנו משועבדים בו אל ה’. לאומות העולם תהיה שמחה גדולה בשעבוד הזה, משום שבכך הם מממשים את החלק שלהם בהמלכת ה’ על העולם, אשר במוקד שלה ניצב עם ישראל, דרכו בחר ה’ לגלות את מלכותו.

אומות העולם לא נמצאות היום בשלווה. הן מתגרות אחת בשנייה, נלחמות, הורסות ונהרסות מבלי למצוא מנוחה. השורש לכל זה הוא שהן אינן נמצאות תחת שליטתו של עם ישראל. אילו הן היו זוכות להיות כנועות תחתינו, היה להן הרבה יותר טוב, הן היו זוכות לנחת. הדבר בא לידי ביטוי מפורש בדרשת חז”ל:

אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה – הקדוש ברוך הוא מקשיב להן, שנאמר: “אז נדברו יראי ה’ וגו'” (מלאכי ג, טז). אין דיבור אלא נחת, שנאמר: “יַדְבֵּר עמים תחתינו” (תהילים מז, ד).

(שבת סג ע”א)

כאשר חז”ל מבססים דרשה של פסוק אחד על ביאורו של פסוק אחר, הביאור מוכרח להיות פשט הפסוק האחר, וממנו ניתן ללמוד לגבי הדרשה של הפסוק הראשון. חז”ל דורשים כאן פסוק אחד בנוגע למעלתם של תלמידי חכמים שנוחים זה לזה בהלכה, והדרשה מתבססת על הפסוק האחר “יַדְבֵּר עמים תחתינו”, וביאורו – “אין דיבור אלא נחת”. כלומר חז”ל הבינו שפשט הפסוק “יַדְבֵּר עמים תחתינו” הוא שלא רק שאנחנו נהיה בנחת, אלא השליטה שלנו על העמים תגרום גם להם להיות בנחת.

עלינו להילחם בהשפעת התפיסה הדמוקרטית, ולקבל בשמחה עול מלכות שמים

אנו צריכים להשתחרר מהתפיסה המזיקה של ‘דת הדמוקרטיה’, ולהבין שהשאיפה שלנו צריכה להיות לשלוט בגויים ולהדבירם תחת רגלינו. בד בבד, אנו צריכים להפנים גם בתוכנו את השמחה שיש בשעבוד לה’. עלינו לבוא להכרה שאין לנו שום עניין ורצון להיות “עם חופשי בארצנו”; אנחנו רוצים להיות דווקא משועבדים, ושמחים דווקא בקבלת מלך עלינו. אפשר לראות לאורך התנ”ך את השמחה הגדולה שהיתה בדרך כלל בקבלת מלך. יום ההמלכה לא היה יום עצוב שבו נבחר משעבד חדש שיכפה על כולם לבצע את גחמותיו ויעניש ויהרוג, אלא היתה הכרה ברורה שמלך זה דבר טוב מאוד. לכן אנשים שמחו לוותר על החופש המוחלט שהיה יכול להיות להם, עבור מלך שהוא טוב, משום שהדבר רק היטיב להם יותר. מלכות ה’ היא דבר טוב עבורנו, אנחנו רוצים להיות משועבדים אליו וזוהי שמחתנו הגדולה.

היסוד הזה דורש מאיתנו חיזוק מתמיד. כפי שנאמר, הלך-הרוח העולמי והתרבות שסובבת אותנו מנוגדים לכך בתכלית – והדבר עשוי להשפיע עלינו גם מבלי שנשים לב. אנחנו צריכים לתקן בתוכנו את הרצון השקרי לחופש שקרי. לכל אחד יש את הנקודות והתחומים שבהם מתעוררת אצלו הנטייה לעשות ‘מה שבא לי’ ולא להשתעבד שעבוד גמור לרצון ה’. וכנגד זה יש לחזק את ההכרה שבעומק הפנימי ביותר שלנו אנחנו כן רוצים להיות משועבדים לה’ ולקבל עלינו את עול מלכותו, זאת השמחה הגדולה ביותר שלנו. הקב”ה אוהב אותנו – “אשר אָהֵב סלה”, ואנחנו מזמרים לו ושמחים בגילוי מלכותו – “זמרו! זמרו!”

כשאנחנו נאספים ומקבלים את מלכות ה’ באהבה הוא מתעלה

ההמלכה הזו איננה רק קבלת עול מלכותו של הקב”ה בשמחה ובאהבה. “נדיבי עמים נאספו” (פס’ י), מי הם אותם נדיבי עמים? – “עַם אלוקי אברהם” (שם), אנחנו נדיבי העמים. ‘נדיב’ זו צורה של הנהגה, זו הנהגה של טוּב ונתינה. ההנהגה שלנו את העמים לא תהיה הנהגה של עריצות אלא הנהגה של אהבת הנתינים, שאותה אנו שואבים מאהבת ה’ אלינו.

למה אנחנו מתאספים? מדוע אנחנו מתאגדים? – “כי לאלקים מָגִנֵּי ארץ” (שם). אנחנו ‘מגיני ארץ’, אנחנו משמר מלוכה של המלך, אנחנו מגיני הארץ שלו. כאשר אנחנו נאספים ומריעים למלך בשמחה, בזה הוא מתעלה – “מאד נַעֲלָה” (שם). אין עילוי גדול יותר למלך מאשר כשמשמרות המלוכה שלו, שהם עצמם נדיבי כל העמים, שמחים ומריעים ומזמרים בהמלכתו. כך עולה האלוקים בתרועה, כך עולה ה’ בקול שופר. וכדברי המדרש:

יהודה ברבי נחמן פתח: “עלה אלוקים בתרועה ה’ בקול שופר” (תהילים מז, ו), בשעה שהקב”ה יושב ועולה על כסא דין – בדין הוא עולה. מאי טעם? “עלה אלוקים בתרועה”. ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקדוש ברוך הוא עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים, דכתיב: “ה’ בקול שופר”, ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדת הדין לרחמים.

(ויקרא רבה כט, ג)

ההשתעבדות למלכות ה’, שמתבטאת בתקיעות השופר, הופכת את מידת הדין למידת הרחמים. העבודה הזו חשובה ונצרכת בכל ימות השנה, אך בראש ובראשונה ביום המלכת ה’ – ראש השנה הקדוש, וכפי שמסיים המדרש: “אימתי? בחדש תשרי” (שם)[8]. הקריאה שצריכה לבקוע מאיתנו אל ה’ יתברך בתפילה ובעבודת היום הקדוש היא שאנחנו מוותרים לגמרי על החופש שלנו, ורוצים באופן העמוק ביותר להיות משועבדים אליו ולהמליך אותו; השמחה הגדולה ביותר שלנו היא להיות מגיני הארץ שלו, להיות נדיבי העמים, להיות אלה שממליכים אותו ומעלים את שמו עוד ועוד במלכותו: “תוקדש אדון על כל מעשיך, כי מקדישיך בקדושתך קידשת, נאה לקדוש פאר מקדושים” (מוסף לימים נוראים).

מתוך הקריאה הזו וקבלת עול מלכותו של הקב”ה בשמחה גדולה, בתרועה וזמרה, נזכה שה’ ימלוך עלינו ועל כך הארץ, ויקבלו כל הגויים את מלכותו, ונשלוט אנחנו עליהם בשליחות ה’, וייגלה כבוד מלכותו עלינו במהרה, ויופיע ויינשא עלינו לעיני כל חי, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה’ אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה!

[1] להדביר פירושו לשלוט ולהכניע, וכן הוא גם בפסוק: “האל הנותן נקמות לי, וַיַּדְבֵּר עמים תחתי” (תהילים יח, מח).

[2] בטל חיים ברכות (ח”א סי’ ד) התבאר שבלשון חז”ל פועַל בזמן הווה מציין דווקא הווה או עתיד, אך לא עבר.

[3] בהסבר המושג “נחלה” ומשמעותו הורחב בביאור מזמור לג (בביאור הפסוק: “אשרי הגוי אשר ה’ אלוקיו, העם בחר לנחלה לו”).

[4] הצדדים השליליים של השלטון הדמוקרטי נידונו גם בביאור מזמור מה. אולם שם הנושא המרכזי היה צורת השלטון האידיאלית, ואילו כאן נתמקד בתפיסות העומדות ביסוד ההשקפה הדמוקרטית והשפעתן עלינו.

[5] על כך שבכל שקר קיימת נקודת אמת שנותנת לו קיום הרחבנו בטל חיים ימים נוראים, עמ’ קכט-קלג.

[6] לגבי ההתמודדות האישית כנגד התפיסה הדמוקרטית יורחב בהמשך.

[7] כמובן לא מדובר על שיעבוד כשפחה חלילה, ואף על פי כן יש בנישואין מימד של בעלות, שעל שמו נקרא הגבר ‘בעל’. הר”ן לדוגמה הגדיר את הקניין שנעשה בקידושין כפעולה שבה האישה מפקירה עצמה אל הבעל והוא כונס אותה לרשותו (ר”ן נדרים ל ע”א ד”ה ואשה).

[8] הקשר ההדוק של מזמור זה לראש השנה מתבטא גם בכך שהאר”י הקדוש תיקן לאומרו שבע פעמים לפני תקיעות השופר.