שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 248 | א אלול תשפ”ג

(א) לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת: (ב) רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר: (ג) יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹקִים לְעוֹלָם:  (ד) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ: (ה) וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ: (ו) חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ בְּלֵב אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ: (ז) כִּסְאֲךָ אֱלֹקִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ: (ח) אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹקִים אֱלֹקֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ: (ט) מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ מִן הֵיכְלֵי שֵׁן מִנִּי שִׂמְּחוּךָ: (י) בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר: (יא) שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ: (יב) וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ: (יג) וּבַת צֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם: (יד) כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ: (טו) לִרְקָמוֹת תּוּבַל לַמֶּלֶךְ בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ: (טז) תּוּבַלְנָה בִּשְׂמָחֹת וָגִיל תְּבֹאֶינָה בְּהֵיכַל מֶלֶךְ: (יז) תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל הָאָרֶץ: (יח) אַזְכִּירָה שִׁמְךָ בְּכָל דֹּר וָדֹר עַל כֵּן עַמִּים יְהוֹדֻךָ לְעֹלָם וָעֶד:

“יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ… חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר” – היכולת לשלב יופי וחן עם חרב וגבורה (המשך מהגיליון הקודם)

יש להבין את ההבדל בין אכזריות ישראל לאכזריות העמים

בדרך כלל הַתַּקִּיפוּת שיש לשלב יחד עם החן והיופי איננה אמורה להגיע לכדי אכזריות של ממש. הביטוי העיקרי שלה הוא כאשר אנחנו נדרשים לעמוד בתקיפות ובנחרצות על עקרונות התורה מול רוחות זרות ומול אלה שמייצגים אותן. אמנם במלחמה ממשית נדרשת גם מידה רבה של אכזריות. כך מצאנו גם אצל דוד המלך בעצמו תיאורים רבים של אכזריות, כגון בהריגת הנער שהרג את שאול (שמואל ב’ א, יג-טז), בהריגת רכב ובענה: “ויצו דוד את הנערים ויהרגום ויקצצו את ידיהם ואת רגליהם” (שם ד, יב), בהריגת המואבים: “ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות” (שם ח, ב), ועוד.

אמנם הדבר מעורר שאלה: אם אנחנו מצדיקים שימוש באכזריות, במה אנחנו שונים מהאויבים האכזריים שנלחמו בנו לאור כל הדורות, אשר עד היום נזכרים פשעיהם לדיראון עולם? פעמים רבות שאלה זו גורמת לבלבול, ומייצרת דעות קלוקלות של רצון בטובת אויבינו, דעות המביאות לנזק עצום לעם ישראל.  היה מקום לומר שהאכזריות של עם ישראל מופיעה רק במלחמה ולא בשאר צדדי החיים, אולם חלוקה כזאת מצאנו גם אצל הגויים, ובמיוחד אצל הנאצים ימ”ש, שרבים מהם התנהגו אל היהודים באכזריות נוראה, ובאותה שעה גידלו בביתם בעלי חיים שונים במסירות וברחמנות. לא זה ההבדל בין ישראל לעמים.

ערכו של מעשה לא נבחן על פי הרגש הנלווה אליו

כדי לענות על השאלה, יש להקדים ולעמוד על עניין יסודי הנוגע לכל התנהלותנו בעולם. עניין זה הוא אחד מההבדלים המהותיים ביותר שבין דרכה של תורה לתרבות המערבית ולמוסר המערבי.

לפי התורה, ערכם של המעשים אינו נקבע לפי המקום הנפשי-רגשי שמתוכו הם נעשו, אלא על פי אמיתתם. הרמב”ם (מורה נבוכים ח”א פנ”ד) מסביר שי”ג מידות הרחמים אינן תחושות נפשיות, אלא הן סוגי פעולות שנכונות מצד עצמן. מוהל, שוחט ורוצח יכולים להשתמש באותן הרגשות כשהם עושים את מעשיהם, ואף על פי כן יש הבדל עצום ביניהם: המוהל מקיים מצוה, השוחט עושה מעשה רשות (ראה רא”ש כתובות פ”א סי’ יב), והרוצח נכשל במעשה שהוא תכלית השפלות. ההבדל ביניהם אינו בהכרח ברגש, אלא ביחס שבין המעשה ובין האמת. וישנם גם מצבים שבהם התורה מורה להרוג: כאשר חייל יהודי הורג אויב במלחמה, הוא לא ‘רוצח בהיתר’; הוא מקיים מצוה ואין בזה כל פסול, שהרי מהות המעשה היא הקובעת, ולא תכונת הנפש שנדרשת בשביל לבצע אותו.

התרבות המערבית לא מודדת מעשים לפי אמת מוחלטת

לעומת זאת, המוסר המערבי מעריך את מעשי האדם לפי תכונות הנפש המתבטאות בהם, ולכן הוא רואה בכל הריגה ובכל שימוש בכוח התנהלות שלילית שמותרת רק לעתים מאוד רחוקות. מסיבה זו ישנה בעולם המערבי נטייה חזקה לכיוון הרחמנות. בדרך כלל כאשר אדם מפעיל שיקול דעת במקרה שנמצא על הציר שבין רחמנות לאכזריות, ובוחר בדרך שיש בה אכזריות – ההתייחסות המערבית אליו היא שלילית.

התייחסות זו נובעת מעצם טבעה של התרבות המערבית: בעבר נשפך הרבה מאוד דם נקי על ידי הגויים, בשם ‘אמיתות’ שונות שלא היו אלא יצרים ותאוות נקם. ולכן היום העולם המערבי כבר אינו מאמין באמת מוחלטת, ובטח שלא בהריגה בשם אותה אמת. תהליך זה הביא לכך שהגישה הרווחת היא שכל עוד האדם אינו חש איום על חייו, אין לו צידוק להרוג אף אדם. אפילו אם הימנעות מהריגה תביא לפגיעה חמורה בו. ולכן גם נעשית כיום הבחנה מסוכנת בין ‘מחבלים’ ובין ‘חפים מפשע’ שאותם אסור לתקוף אפילו במלחמה.

האכזריות של התרבות האיסלאמית

בצד השני נמצאת התרבות האיסלאמית, שמוכנה להרוג חפים מפשע, מכוח ‘אמיתות’ דמיוניות שכביכול מצדיקות רציחות ופיגועים. מוסלמים רבים מאוד נהרגו רק משום שנקטו צד כלשהו במחלוקת בין מנהיגים מוסלמים שכבר עברו למעלה מאלף שנים מאז שנפטרו מן העולם (הסונים והשיעים), ואין לעיסוק בעמדותיהם שום השלכה אמיתית על המציאות בזמננו[1].

אמונת ישראל מבוססת על אמת שכלית מבוררת ומוכחת

הגישה היהודית שונה לחלוטין הן מגישת העולם המערבי והן מגישת העולם המוסלמי. אמונת ישראל אינה נובעת מהרגשות בעלמא, או מהזדהות עם ‘זרם’ מסוים שלתוכו האדם נולד. האמונה היהודית מבוססת על אמת שכלית מבוררת שעוברת מדור לדור. אמת שיסודה באירועים היסטוריים של יציאת מצרים ומעמד הר סיני, שבהם היתה התגלות של ה’ לעיני כל העם, ובהם מסר ה’ את האמת של העולם. התורה מדגישה שאירועים כאלה, שעליהם מושתתת אמונת ישראל, מיוחדים רק לעם ישראל ולא היו כמותם לשום עם אחר:

כי שאל נא לימים רִֽאשֹׁנִים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כָּמֹהוּ. השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי. או הֲנִסָּה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גְּדֹלִים ככל אשר עשה לכם ה’ אלוקיכם במצרים לעיניך. אתה הָרְאֵתָ לדעת כי ה’ הוא האלוקים אין עוד מלבדו.

(דברים ד, לב-לה)

את האמת האלוקית הזאת קיבל עם ישראל כולו ואי אפשר היה לזייפה, ואנו מעבירים אותה דור אחר דור. בכל דור ודור היו צדיקים ששרתה עליהם שכינה, והם המשיכו בעם ישראל את האמונה בקדושת התורה והמצוות ובהשראה האלוקית שבהן; צדיקים שכל מי שנמצא בסביבתם ראה בחוש שהשכינה שורה עליהם^[2]. אמת בהירה ומוכחת זו אינה קיימת בשום עם אחר, ובשום דת אחרת.

גם הנצרות וגם האסלאם מבוססות על תורת ישראל, אלא שהן ביצעו בה שינויים מרחיקי לכת שהפכו ועיקרו את משמעותה. זאת בשעה שהתורה עצמה אסרה שינויים כאלה באופן שאין ברור ממנו: “את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אֹתו תשמרו לעשות, לא תֹסֵף עליו ולא תגרע ממנו” (דברים יג, א), ואף ציוותה להעניש בחומרה רבה נביא שקר שינסה לשנות מדברי התורה (שם, ב-ו^[3]).

ההבדל התהומי בין אמונת ישראל לנצרות ולאסלאם

אמונת ישראל מבוססת על אמת ברורה, שכל אדם שיבקש את האמת בלי נגיעות ודעות קדומות אמור להגיע אליה בקלות: התגלות אלוקית לעם שלם כפי שהיה במעמד הר סיני וביציאת מצרים. לעומת זאת, הנצרות והאסלאם מבוססות על אמונה בסיפור של אדם אחד שמספר שהוא התנבא. כל בני הדתות הללו מסתמכים על סיפור כזה ללא כל יסוד, תוך התעלמות מוחלטת מאמונות אחרות שרמת האמינות שלהם אינה נמוכה יותר משלהם. על גבי ההסתמכות המעורפלת הזו נבנתה מערכת שלמה של התנהלות ‘מוסרית’ כביכול שבשמה גם רוצחים המוני בני אדם.

חשיבותו החינוכית של אימות האמונה בשכל

ישנה גישה חינוכית שסוברת שעדיף לא להיכנס לשאלה למה אנחנו מאמינים, כדי לא להעמיד את האמונה בפני מבחן. אך זו טעות גדולה; האמונה אינה בורחת מהאמת אלא להיפך, האמת מקיימת את האמונה, וכפי שהתבאר. האמת היא נר לרגלינו, וממנה מגיעה כל היכולת שלנו להבחין בין צדק לטעות ובין אוהב לאויב.

תפיסה זו של אימות האמונה בשכל מופיעה אצל הרמב”ם, כאשר הוא כותב איגרת חיזוק ליהודי תימן, שבזמנו היו מצויים במצוקות קשות ונרדפו על אמונתם. בתחילת איגרתו הרמב”ם חוזר על האמיתויות הבסיסיות של אמונת ישראל:

ועתה אחינו, ראוי לכולכם שתשמעו ותתבוננו מה שאגיד לכם, ותלמדוהו לקטנים ולנשים, כדי שֶיְקֻיַּם בידם מה שחלש מאמונתם ונפסד, ותתחזק בנפשם האמת אשר לא תסור. והוא, שזו היא תורת ה’ האמתית הנתונה לנו על ידי אדון כל הנביאים הראשונים והאחרונים, אשר הבדילנו ה’ בה מכל בני העולם, כאמרו: “רק באבותיך חשק ה’ לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה” (דברים י, טו).

(איגרות הרמב”ם, מהד’ שילת עמ’ קיח)

הרמב”ם ממשיך ומאריך בביסוס האמונה, ומעניק מקום מרכזי למעמד הר סיני ולאמיתות התורה, ועל גבי זה הוא כותב את דברי החיזוק שלו ליהודי תימן, ומעודד אותם לשמור אמונים לאמת זו.

איננו מפחדים מעיסוק ביסודות האמונה! להיפך, הידיעה שתורתנו היא תורת אמת היא הבסיס החזק ביותר של נאמנותנו אליה.

שילוב ההכרה באמת והחיבור שלנו אליה בברכת ‘אמת ויציב’

נמצאנו למדים שישנה חשיבות רבה להכרה באמיתות האמונה שלנו. עם זאת, הכרה זו אינה נשארת לבדה, אלא נלווית לבניין החיבור שלנו אל האמונה. בכל בוקר אנו אומרים בברכות קריאת שמע: “אמת ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן” – לשונות שמבטאות הכרה באמיתות התורה. משם אנו ממשיכים להתקשרות הרגשית שלנו לתורה באהבה: “ואהוב וחביב ונחמד”, ולאחר מכן התקשרות אליה מתוך יראה: “ונורא ואדיר”. מתוך כל המכלול הזה אנו מסיימים ואומרים: “ומתוקן ומקובל וטוב ויפה הדבר הזה עלינו לעולם ועד”.

שילוב זה מופיע גם בהמשך ברכת ‘אמת ויציב’, כשאנחנו מעידים כי “אמת, אלוקי עולם מלכנו, צור יעקב מגן ישענו, לדור ודור הוא קיים ושמו קיים וכסאו נכון ומלכותו ואמונתו לעד קיימת”, ומשם ממשיכים להתקשרות הרגשית: “ודבריו חיים וקיימים ונאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים”.

מהמקום הזה של הכרת האמת וחיבור רגשי אליה, אנו יכולים לומר: “על אבותינו ועלינו, על בנינו ועל דורותינו, ועל כל דורות זרע ישראל עבדיך!” אי אפשר להעביר את האמונה לדורות הבאים אם היא אינה מבוררת לנו, או אם איננו מחוברים אליה. הבסיס לנצחיות האמונה הוא השילוב של אמת שכלית עם התקשרות רגשית.

משמעותו של מעשה אכזרי נקבעת לפי המניע שמכוחו הוא נעשה

מתוך הבנת טבעה של אמונת ישראל, נחזור לנושא האכזריות. האמת שבשמה אנחנו חיים ופועלים בעולם היא אמת אלוקית מופלאה שמהווה את מקור הטוב, היושר והצדק שבעולם. ממילא ברור שכאשר אנחנו נדרשים לפעול באכזריות מכוח אמת זו – הדבר שונה בתכלית מהאכזריות של הרשעים. איננו בוחנים את מידת האכזריות בפני עצמה, במנותק מהגורמים לה. אנו בוחנים את המניע שמכוחו משתמשים במידה זו, ולפיו נקבע היחס שלנו לאכזריות ולרחמנות. ואת ערכי הטוב והרע של העולם אנחנו מקבלים מה’ יתברך, שנתן אותם בתורתו בהתגלות אלוקית עלינו.

“אמר ריש לקיש: כל מי שנעשה רחמן על אכזרים, נעשה אכזר על רחמנים” (מדרש זוטא קהלת ז, טז). כאשר התורה הקדושה מצווה על אכזריות, זה משום שגלוי וידוע לפני מי שברא את העולם שרחמנות על אכזרים מובילה לאכזריות על רחמנים. כאשר התורה מצווה על הכרתת זרעו של עמלק, זה משום שגלוי וידוע לפני בורא העולם שעמלק הוא שורש הרע בעולם; לכן יש צורך למחות אותו באכזריות רבה, כי כל שמץ ממנו שנשאר בעולם יכול להביא אסונות כבדים על העולם ולהוליד אכזריות נוראה על חפים מפשע באמת^[4].

את חשיבות האכזריות במקום שבו היא נצרכת ניתן ללמוד גם מהיחס למחלות: כאשר רופא משמיד חיידקים מסוכנים, הוא מביא רפואה לאדם ומציל אותו מייסורים וחולי, בלי לחשוש לכך שהדבר כרוך במעשה הרג. כך גם המלחמה באויבי ה’ אינה מעשה של אכזריות לשמה, אלא מעשה של הצלת העולם.

תיקון מידת האכזריות

יתירה מזו, כאשר משתמשים באופן נכון במידת האכזריות, לא רק נוהגים כרצון התורה באותו עניין – אלא גם מעלים את המידה הזאת למקומה הנעלה, ויוצרים לה מהות אחרת. כאשר האכזריות נובעת מפרצי רגשות שליליים וגאווה, ותעמולת שקר המונית, נוצר מצב שבו המידה נפולה ומשמשת לירידה, קלקול וחורבן. לעומת זאת, כשאדם או אומה לוחמים ומשתמשים במידת האכזריות כדי לממש את רצון התורה שהוא שיא הצדק בעולם, האכזריות נעשית מרכבה לקדושה ולטוב. חסד ה’ הוא שאפילו כשמדובר על עשייה של אכזריות, ניתן על ידי עשייה זו להידבק בה’ ולהשפיע לעולם טוב וחסד ורחמים.

חן וחרב – עמל וחתירה לשינוי ותיקון יחד עם מאור פנים, ביטחון ושמחה

נתעמק עוד בעניין החן המוזכר במזמור זה ונבחן את משמעותו מזווית נוספת, הנוגעת לאהבת החברים. ישנה מציאות שבה מרוב שאדם מחפש את האמת הפנימית שלו, הוא קצר רוח ביחס לסביבתו: הוא עסוק בחיפוש שלו, ואינו פנוי להאיר פנים לחבריו ולבני ביתו. כל שכן שהוא אינו פנוי להקשיב לדבריהם. לעתים לא מדובר על חיפוש, אלא על אדם שפשוט עמוס בטרדות רבות וחשובות, ומרוב עיסוקים אין לו פניוּת נפשית לחייך לחברים שלו. גורם נוסף לקושי בהארת פנים לחברים הוא חוסר ביטחון: כשאדם אינו בטוח בדרכו, הוא עלול להיחלש כשהוא פוגש בחבר שמייצג דרך אחרת, ומתוך כך לאבד את הסבלנות כלפיו. הקושי גדול עוד יותר כשחברו מצליח ממנו, ובכך יוצר איום על הדרך שהוא הולך בה. בכל המקרים הללו, העיסוק של האדם בעבודתו האישית מחליש את הקשר החיובי ומאיר הפנים עם הסביבה.

בביאור מזמור מב למדנו שהאדם צריך לפעול בעולם בשני מישורים: מצד אחד לשאוף ולפעול בכל כוחו לשינוי ולהתקדמות אל הגאולה ואל השלמת תפקידו בעולם, ולא להסתפק במצב הנוכחי; ומצד שני לשמוח גם במציאות החלקית שבה הוא חי בהווה. כיוצא בזה נאמר (חגיגה ה’ ע”ב) על ה’ יתברך שבבתי בראי הוא מצטער על הגלות ובבתי גווי “עז וחדוה במק­ֹמו” (דהי”א טז, כז). לכל אחד יש את המקום שהוא בבחינת ‘שברים תרועה’, שהוא מתמודד עם קשיי המציאות, שהוא צריך להוביל את המציאות השבורה אל המציאות השלמה. ולכל אחד צריכה להיות גם ה’תקיעה’ שלפניה ולאחריה – הביטחון שממנו הוא בא, והביטחון בגאולת העולם.

כל אחד מאיתנו צריך שיהיו לו את שני החלקים הללו בנפש. זה מה שמאפשר לעסוק ברצון להתקדם ובטרדת השלמת החסרונות, יחד עם שמחה ושלוות הנפש. גם במזמור כאן אנו מוצאים את השילוב הזה של חתירה לשינוי שקיימת יחד עם שמחה וביטחון כבר עכשיו. מצד אחד: “חגור חרבך על ירך” ו”חִצֶּיךָ שנונים”, ומצד שני: “יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך”. החן אינו במילים שמוציאים מהשפתיים, אלא “בשפתותיך” – בשפתיים עצמן. כשאדם מחייך, יש לו חן בשפתיים. הוא משדר שמחה ורוגע לסביבתו. גם כאשר בתוכו הוא נמצא בחיפוש ובעמל, הדבר אינו פוגם במאור פניו, וכדברי רבינו בחיי בחובת הלבבות (שער הפרישות פ”ד): “צהלתו בפניו ואבלו בלבו”. ובאמת בזוהר (משפטים קז ע”א; וראה גם בראשית קמח ע”ב) נקרא דוד מלכנו ‘בדיחא דמלכא’. על אף הצרות והקשיים הרבים איתם התמודד דוד לאורך כל חייו, הוא ידע להיות בבחינה של בדחנות, עם שמחה וצהלה על פניו. כעין זה גם בהושענות נקרא דוד “חַיָּךְ” – “למען חַיָּךְ מכרכר בשיר” (הושענות להושענא רבה), זהו פועל שמבטא את היותו של החיוך חלק ממהותו של האדם והאומנות שלו (על אותו משקל כמו גנן, טבח ודייג). 

לכן דוד המלך ממשיך ואומר, בתיאורו למלך המשיח: “מְשָׁחֲךָ אלוקים אלוקיך שמן ששון מחבריך”. שייכותו של השמן למזמור זה מובנת – מלכי ישראל נמשחים בשמן. אך מה עניינו של שמן ששון? שמן ששון מבטא את התחושה שבה נמצא המלך – עם כל תפקידיו הגדולים, עם כל אויביו וקשייו, הוא נמצא במציאות של ששון ושמחה.

שילוב זה אצל האישה השונמית

שילוב זה מופיע בתיאור המעשה באישה השונמית (מלכים ב’ ד, א-לז), שהיא האישה היחידה בתנ”ך שנקראה “אשה גדולה”. האישה השונמית זכתה לבן שהובטח לה על ידי הנביא אלישע, ולאחר כמה שנים הבן חש בראשו ותוך זמן קצר מת. היא יצאה מיד אל אלישע לבקש רחמים על בנה, ואכן אלישע בא לביתה והחיה את הילד. בצאתה לדרכה לאלישע, האישה נשאלה על ידי בעלה מדוע היא הולכת לאלישע, וענתה לו: “ותאמר שלום” (שם, כג). גם לאחר מכן, כאשר גיחזי נערו של אלישע יצא לקראתה ושאל אותה לשלומה ולשלום משפחתה, היא חזרה על אותה תשובה: “ותאמר שלום” (שם, כו). מה פשר התשובה הזו? האם יתכן שהיא לא סיפרה לבעלה את הסיבה להליכתה, ואמרה לגיחזי דבר שאינו נכון?

גדולי המפרשים, ראשונים ואחרונים, נתלבטו בשאלות אלו. לאור האמור ניתן להציע שהמילה “שלום” כאן איננה תשובה מתחמקת בעלמא. בפרט לאור העובדה שהספרדים מסיימים את הפטרת פרשת וירא במילים אלו ממש – “ותאמר שלום”[5], ולא מסתבר לסיים את ההפטרה בתשובה כזו שהיא חסרת משמעות. לכן נראה שתשובת האישה השונמית מבטאת את המקום הנפשי שהיא נמצאת בו – “שלום”. היא הולכת לבקש על נפש בנה המת, ונתונה בצער ובמתח גדול, יחד עם הצורך המעשי להגיע אל איש האלקים ולהביא אותו אל מיטת בנה, ועם כל זה היא נמצאת במקום הפנימי שלה במציאות של שלום. היא מתרוממת למקום שבו כבר אין את המקום של החשבונות אם כעת הזמן הקבוע להליכה לנביא, או מה שלום אנשי ביתה; כעת היא נמצאת בתדר אחר לגמרי של שלמות וביטחון. כעין זה כתב הגר”ש קלוגר זצ”ל: “הנה לשון ‘שלום’ מורה על טובה וקבלת הכל בשמחה, וכמו שאמרה השונמית לבעלה ‘ותאמר שלום’ מורה על ענין שלוה בלי פגע” (חכמת התורה, מקץ), וכן בהמשך: “‘שלום’ מורה שאין שטן ואין רעה, כמו שאמרה השונמית ‘ותאמר שלום’, ובמשנה בתמיד (כח ע”א) שהיו פוגעין אנשי המשמר זה בזה היו אומרים הכל שלום” (שם). כאשר האישה השונמית נמצאת בתדר של דבקות בה’ ולא בחשבונות שונים, היא אומרת לבעלה שהכל בסדר אצלה ובאמת מתכוונת לזה, וגם לגיחזי היא לא משקרת באומרה שהיא ב”שלום”.

הדבר מצביע על גדלותה של אישה זו: כבר לא חשוב כל כך המופת העצום שבסוף הנביא החיה את בנה; עצם זה שהאישה הגדולה הזו היתה מסוגלת להיות במצב של שלום בשעה קשה כך, זהו מסר עצום וחשוב שראוי לסיים בו הפטרה. בזה מובן גם הקשר לפרשת וירא, בו נתחבטו המפרשים. סיום כזה מחבר את הדברים אל אברהם אבינו שהלך לעקוד את בנו, תוך שהוא נמצא במציאות עילאית של אהבה. הוא אף משכים בבוקר ומזדרז, וכולו משדר שלמות והשלמה.

משמעות הדברים לחיים שלנו

חשוב שגם אנחנו עם כל הטרדות שיש לנו, נהיה תמיד בתודעה של שלווה פנימית, ובשמחה של מצוה. אמנם אנחנו עובדים ומתקדמים, ודרך ארוכה עוד לפנינו, אבל כבר עכשיו אנו זוכים לעמוד מול ה’ בשמחה בכל רגע ורגע. ומתוך כך נפתח את הלב לאהוב את הסובבים אותנו, ולהשפיע חיוכיך ואהבה לסביבתנו.

התנהגות כזו נובעת מביטחון בה’, ומהכרה שאמנם יש הרבה מה לעבוד ולהתאמץ ולהשתנות, אך כבר עכשיו אנו מלווים בברכת ה’ בכל רגע ורגע, באופן שאינו מותנה במעשינו. ממילא אין דבר יותר מתבקש מלחייך ולהרעיף אהבה על מי שסביבנו. “יפיָפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך על כן ברכך אלוקים לעולם” – ה’ מברך אותנו באופן תמידי ורצוף, כדי שאנחנו נהיה מלאים בחן ואהבה ושמחה, ונשפיע מכך גם לסביבתנו.

[1] ראה על כך בהרחבה לעיל בביאור מזמור מד.

[2] צדיקים אלו גם הוכיחו שכל יהודי יכול להיות מצדיקי הדורות ולזכות להשראת שכינה, שהרי רבים מהם לא הגיעו דווקא ממשפחות של צדיקים ידועים אלא ממשפחות רגילות. עובדה זו מחזקת את האמונה בשייכותה של התורה הקדושה לכל אחד ואחד.

[3] ברמב”ם (הל’ יסודי התורה פ”ח ה”ג ופ”ט ה”א-ה”ד) מבואר שדין נביא שקר אינו רק במסית לעבודה זרה אלא בכל שינוי מדברי התורה. ובמקום אחר (טל חיים תהלים ח”א עמ’ סא-סד) התבאר שלעניין עצם הכפירה בה’ אין הבדל בין הנצרות לאסלאם.

[4] עוד יש לציין שעל פי הרמב”ם (הל’ מלכים ו, ד) מצות מחיית עמלק אינה חלה אם עמלק מוכן להשלים עמנו ולקבל עליו את מלכות ישראל.

[5] המנהג לסיים שם את ההפטרה קדום מאוד, ומופיע כבר בספר עץ חיים לר’ יעקב חזן (הל’ קריאת התורה פ”ד), מנהיג יהדות אנגליה, ובן דורם של המהר”ם מרוטנבורג, הסמ”ק והרשב”א.