שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 247 | כד אב תשפ”ג

(א) לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת: (ב) רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר: (ג) יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹקִים לְעוֹלָם:  (ד) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ: (ה) וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ: (ו) חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ בְּלֵב אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ: (ז) כִּסְאֲךָ אֱלֹקִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ: (ח) אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹקִים אֱלֹקֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ: (ט) מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ מִן הֵיכְלֵי שֵׁן מִנִּי שִׂמְּחוּךָ: (י) בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר: (יא) שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ: (יב) וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ: (יג) וּבַת צֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם: (יד) כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ: (טו) לִרְקָמוֹת תּוּבַל לַמֶּלֶךְ בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ: (טז) תּוּבַלְנָה בִּשְׂמָחֹת וָגִיל תְּבֹאֶינָה בְּהֵיכַל מֶלֶךְ: (יז) תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל הָאָרֶץ: (יח) אַזְכִּירָה שִׁמְךָ בְּכָל דֹּר וָדֹר עַל כֵּן עַמִּים יְהוֹדֻךָ לְעֹלָם וָעֶד:

“”שִׁיר יְדִידֹת – רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב” – לשמוח בהצלחת הזולת ולהסתכל עליו בעין טובה

עלינו להיכנס לתדר של ‘ידידות’ ועין טובה

ראינו שכדי לקבל את משיח צדקנו בלב שלם, עלינו לסגל לעצמנו הסתכלות של עין טובה על הזולת, ולסלק את הפחד מכך שההצלחה של מישהו אחר תבוא על חשבוננו. כך להיכנס לתדר שרואה את כל העולם בידידוּת, שמלא באהבה לכל המציאות ולכל מי שסביבנו. את התדר הזה בוחר דוד לכותרת מזמור זה, שמשבח את מעלותיו המיוחדות של המשיח – “משכיל שיר יְדִידֹת” (פס’ א).

בחבורתם הקדושה של גדולי החסידות שרתה אהבת חברים עצומה

בסוף הספר הקדוש ‘נועם אלימלך’ נדפסו שתי איגרות חשובות מאוד, שמהן אפשר ללמוד את הדרך להגיע אל התדר הזה. שתי האיגרות נכתבו בהוראתו של רבי אלימלך מליז’נסק זיע”א, הראשונה על ידי בנו רבי אלעזר, והשניה על ידי תלמידו הקרוב רבי זכריה מענדיל. באיגרתו של רבי זכריה יש תיאור נפלא על התנהלות החבורה הקדושה של הצדיקים תלמידי המגיד ממעזריטש, ובין היתר נכתב שם:

וחבורתן נאה מאד לשמים ולבריות, שיש ביניהם אהבה גדולה כל כך יותר מאהבת אב על בנו ובעל עם אשתו. ויש להם אחדות גמור זה עם זה, כמעט כיס אחד לכולם. ואין חילוק ביניהם לבניהם אל בני חבריהם, כמעט שאין ניכר מי הם אביהם של הבנים מגודל האהבה ואחדות זה עם זה. וזה הכל מרוב השתוקקותם ואהבתם להשלים רצון הבורא ברוך הוא בלב שלם אשר בלבם תמיד. כשבאים ב’ בני אדם לדבר זה עם זה, אזי אין שומעין מהם רק אהבה ויראה ורוממות אל וגדולתו ותורתו הקדושה. ומסייעין זה לזה בעבודת השם יתברך ברוך הוא באמת. וכל אחד מהם שפל בדעתו, וחבירו גדול ממנו אצלו, ולומדים זה לזה בעבודת הבורא ברוך הוא ותורתו הקדושה, ואינם מתפארים בעצמם בשום מדה טובה שיש בהם.

(אגרת הקודש, המכתב השני)

עדותו של רבי זכריה פותחת בפנינו צוהר אל האהבה והאחדות והחברות העצומה ששררו בין הצדיקים. לא היה אצלם מושג של קנאה ותחרות עם חבריהם, ולא היתה הבחנה בין הישגים רוחניים וגשמיים של עצמם לאלה של חבריהם. התדר של הידידות נכח אצלם במלוא העוצמה. בתוך דבריו מציין רבי זכריה: “וזה הכל מרוב השתוקקותם ואהבתם להשלים רצון הבורא ברוך הוא בלב שלם אשר בלבם תמיד” – ההשתוקקות של הצדיקים לעשות את רצון ה’ היא זו שחיברה ביניהם.

אולם הדברים עדיין דורשים ביאור: כיצד הרצון להשלים את רצון הבורא בלב שלם מביא לידי אהבה כה עזה בין הצדיקים?

כשאדם מקטין את עצמו לפני ה’ הוא מסוגל לאהוב את חבריו ולשמוח בהצלחתם

ההסבר לכך נמצא באיגרת הראשונה: 

ואמר (רבי אלימלך) חקירה אחת, להבין מפני מה יש שני צדיקין השוין במעשיהם הקדושים ומחבבין זה את זה עד מאד, ולעומת זה יש ב’ רשעים שעושין מעשים רעים, רעה של זה כרעה של זה, זה מוסר ממון כו’ וזה גם כן, וזה מוסר את זה וזה את זה, למה אין אוהבין זה את זה?

והשיב: על הצדיקים לא קשה מידי. ואמשול לך משל: כשיש שני עבדים אצל מלך, וכל זמן שהעבדים עובדים את המלך באמת ובתמים ובאהבה גדולה ושלימה, (כל עבד) מצפה תמיד שיהא המלך בשמחה ובתענוגים גדולים ולא יהיה לו צער משום אדם, וכאשר רואה שאיזה אדם משמח המלך ומביאו לתענוג אוהב מאד לאיש הזה. ואם היה יכול ליתן לאיש ההוא כל חללי דעלמא היה נותן לו עבור שמשמח את המלך.

וזהו בלתי אפשר שיהא אהבת העבד במלך שלימה, כי אם בהפריד והפריש עצמו מכל וכל מן העולם הזה, ועניו בעיניו וכלא נחשב יהיה, כמו שאמר משה רבינו עליו השלום: “ונחנו מה” (שמות טז, ז). ואילולי זאת שהוא במדריגה זאת, לא היה לו שמחה כל כך מתענוגי המלך משמחתו, ומחמת שמחשב במחשבתו להיות לו לעצמו גם כן תענוגים ושמחה, ועושה בשביל תענוג שלו אין אהבה שלימה למלך. וכשהוא במדריגה זאת להיות כל מחשבתו על המלך לבדו, הוא נחשב בעיניו לכלום כנ”ל, וכשרואה איש אחד משמח את המלך אוהב אותו וחביב עליו יותר מגופו, מחמת שהוא בעיניו כלא נחשב וכל מה שעושה למלך קטן בעיניו כאלו אינו עושה כלום, וחבירו גם כן סובר כך, ומחמת זה אוהבים זה לזה עד אין קץ ותכלית.

(אגרת הקודש, המכתב הראשון)

כאשר אוהבים את המלך מאוד ומשתוקקים לשמח אותו ולעשות לו נחת רוח, מתעוררת מאליה אהבה גדולה לכל מי שמנסה גם הוא לשמח את המלך. זה סוד האהבה הגדולה שבין הצדיקים. אולם רבי אלימלך מוסיף כאן תנאי חשוב: לשם כך צריך האדם להיות עניו ולא להחשיב את עצמו לכלום, ואף מעשיו יהיו קטנים בעיניו. זוהי מידת ה’אַיִן’, שעליה הרחבנו במקומות רבים[1]. מי שאינו אחוז היטב במידה זו אינו מסוגל להתמסר לגמרי למען השמחה והתענוג של ה’ יתברך, והמחשבה שלו לא תהיה “על המלך לבדו”. ממילא הוא לא יצליח לחוש אהבה עצומה “יותר מגופו” ואחדות גמורה עם כל מי שמשמח גם כן את המלך, ויתכן שלפעמים הוא ירגיש צביטה קטנה בלב בראותו את חברו מתעלה מעלה מעלה בעבודת ה’. לעומת זאת, מי שמקטין  את עצמו, ושם לנגד עיניו רק את השאיפה להיטיב למלך ולמלא את רצונו, יהיה מבוטל לגמרי אל המלך, וכל דבר שמשמח את ה’ יהיה יקר בעיניו, עד שלא יהיה אכפת לו אם הוא עצמו זה שמשמח את המלך או שהחבר שלו מצליח בכך – העיקר שיש למלך שמחה ותענוג.

יש בדברים הללו חידוש מופלא. לכאורה היינו מצפים שכמה שנהיה יותר בטוחים בעצמנו ונתמלא בתחושת גדלות וחשיבות, כך נרגיש פחות מאוימים מחברינו ונהיה מוכנים להתייחס אליהם יותר בחיוב. ואם נראה את עצמנו קטנים ואפסיים אז כל מעלה שתהיה לחברינו תאיים עלינו ואנו נרצה שהיא תתבטל ותיעלם. אך רבי אלימלך מלמד אותנו את הדרך הנכונה להקטין את עצמנו: לא לבזות ולאפס את עצמנו כלפי שאר בני האדם, אלא להתקטן ולהתבטל כלפי ה’ יתברך. דווקא העבודה שלא לתפוס שום מקום ורק לחשוב על המלך ועל רצונו וגילוי מלכותו, מאפשרת לנו לראות במעלות חברנו ולשמוח שמחה גדולה שהן מסייעות גם כן למלכות ה’.

עלינו לכוון את ליבנו להתמלא באהבה לכל מי שפועל למען ה’

גם מהבחינה הלשונית אפשר להבחין בעומק המופלא של המושג ידידות שבו פותח המזמור. “ידיד” זה צירוף של “יד” עם “יד”. היד מבטאת את הכוח המעשי שלנו, את ההתגלות שלנו דרך העשייה. כאשר אני והידיד שלי לוחצים ידיים, אנו בעצם מחברים את כל מה שאני בא לעשות בעולם יחד עם מה שהוא בא לעשות בעולם. זו תפיסה שבה אנו רואים את עצמנו כחלק ממכלול, שבו כל אחד אינו עומד לבד ופועל לבד ובעל חשיבות ומשמעות נפרדת, אלא לכולנו יחד יש משמעות כוללת של המלכת ה’ בעולמו.

“שיר הידידות” שבמזמור זה מתחיל במילים “רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב” (פס’ ב). לכל אחד מאיתנו צריך להיות רצון פנימי טוב וחזק לראות את המעלות הגדולות שיש במזמור ניתנות למשיח צדקנו ומפארות אותו. אין זו מחויבות חיצונית להעריץ את המשיח, אלא הלב מעצמו רוחש ורוצה להביע את הדבר הטוב ולדבר בשבחו.

כשם שהדברים אמורים לגבי המשיח, כך צריך ליבנו לרחוש דברים טובים ולהיות מלא באהבה לכל מי שעושה למען ה’ ותורתו וגילוי מלכותו, שבכולם קיים ניצוץ של משיח: “כמאמר הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים, שצריך כל אחד מישראל לתקן ולהכין חלק קומת משיח השייך לנשמתו” (מאור עינים פנחס ד”ה לכן). עלינו לכוון את ליבנו לחוש התכללות עם כל מי שפועל למען ה’ בכל דרך שהיא, בין באופן אישי על ידי  לימוד תורה לשמה, הקמת משפחה שמגדלת את ילדיה לתורה, עשייה קטנה או גדולה, ובין אם מדובר בגופים שפועלים בדרך זו או אחרת למען שמו באהבה.

לכולנו יש בתוכנו את המקום האוהב והשמח שרוצה בשמחת חברינו, ועלינו רק לכוון אליו את ליבנו. כל אחד יכול לעשות לעצמו תירגול  בעניין הזה ולדמיין את החבר שלו מקבל משמים מתנות וכוחות מופלאים ביותר, והוא רואה זאת ונהיה רק שמח ומאושר, ואין לו חלילה צביטה של קנאה בלב. גם הקב”ה מתרגל אותנו בתדר הזה בכל יום, כשאנו רואים את התכונות הנפלאות שיש לחברינו, שבהם עלינו לשמוח שמחה גדולה – “וראך ושמח בלבו” (שמות ד, יד).

יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ… חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר” – היכולת לשלב יופי וחן עם חרב וגבורה

לכאורה שתי הסיבות לבחירת המשיח אינן מובנות

יש במזמור שני נימוקים מדוע נבחר מי שנבחר מתוך כל ישראל להיות המשיח: “יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך על כן ברכך אלוקים לעולם” (פס’ ב), וכן: “אָהַבְתָּ צדק ותשנא רֶשַׁע על כּן משחך אלוקים אלוקיך שמן ששון מחבריך” (פס’ ח).

העניין הראשון לכאורה אינו מובן. מה זה משנה אם המשיח יפה או לא, ומדוע חשוב החן שבשפתיו? האם משום שהוא יהיה יפהפה במיוחד הוא ייבחר להיות משיח? הדבר נשמע חיצוני ומוזר, ואינו מתאים כלל ליסוד של “שקר החן והבל היופי” (משלי לא, ל). גם העניין השני לכאורה אינו מובן: אהבת הצדק ושנאת הרשע זו מידה שהיא נחלת רוב האנשים שהולכים בדרך ה’. זו אינה מידה נדירה וייחודית שמסבירה מדוע דווקא אדם מסוים נבחר להיות המשיח.

היופי איננו במראה חיצוני אלא במעשים ודיבורים שמעוררים תחושה של יופי וחן

ראשית, יש להבין שיופי בתנ”ך אינו דווקא מראה אסתטי, אלא הוא מציין גם תכונות ומעשים נעימים ורצויים: “יְפה קול וּמֵטִב נגֵן” (יחזקאל לג, לב), “והריקו חרבותם על יְפִי חכמתֶךָ” (שם כח, ז), “את הכל עשה יפה בעתו” (קהלת ג, יא), “טוב אשר יפה לאכול” (שם ה, יז), גם הפסוק: “מה יפו דודיך אחותי כלה” (שיר השירים ד, י) אינו מתאר יופי חיצוני אלא את נעימות הקִרבה אל הרעיה. בחז”ל המושג יופי מופיע פעמים רבות שלא בהקשר של מראה חיצוני: “יפה לפרי” (שביעית פ”א מ”א), “עין יפה” (שבת עד ע”א), “יופי לך מזבח” (סוכה מה ע”א), “מים יפים” (ביצה יח ע”א; קהלת רבה ז, ב), “יפה כוחו” (יבמות צה ע”ב), “יפה למעים” ו”יפה ללב” (נדרים סו ע”א) ועוד, וכך הוא גם בלשון זמננו. גם מציאת חן איננה בהכרח בגלל יופי חיצוני, כפי שבולט בפסוק: “ונח מצא חן בעיני ה'” (בראשית ו, ח).

גם אם נניח שמלך המשיח יהיה יפה מבחינה חיצונית, ברור שלא בגלל זה הוא יזכה להיבחר לתפקיד קדוש זה ולברכת ה’ עליו עד עולם. על פי הפשט נראה שיהיה דבר מה במעשיו והתנהגותו של המשיח שיעורר אצל רואיו תחושה מלבבת של יופי וחן. כעין זה מצאנו אצל אסתר המלכה. הפסוקים מעידים עליה: “ותהי אסתר נֹשאת חן בעיני כל רֹאֶיהָ” (אסתר ב, טו); אולם חז”ל דורשים שלא היה לה יופי חיצוני: “אסתר ירקרוקת היתה, וחוט של חסד משוך עליה” (מגילה יג ע”א ורש”י) – כלומר גוון פניה היה ירוק כהדס[2], אלא שהיה לה “חוט של חסד” מהקב”ה, שבגללו היא נראתה יפה לאומות ולאחשוורוש (רש”י שם). זהו יופי פנימי, ונראה שזו הכוונה גם כאן לגבי המשיח: הדיבורים שבשפתיו הם יפים ונעימים ומעוררים מציאת חן, הוא מקסים את לב שומעיו בדיבוריו.

אצל המשיח יתגלה שילוב מיוחד של יופי וחן עם גבורה ותקיפות

אולם אותה תדמית נעימה ויפה עומדת לכאורה בניגוד גמור להמשך המזמור: “חגור חרבך על ירך, גִּבּוֹר, הודך והדרך. והדרך צְלַח רְכַב על דְּבַר אמת וענוה צֶדֶק, וְתוֹרְךָ נוראות ימינך. חִצֶּיךָ שנונים, עמים תחתיך יפלו, בלב אויבי המלך. כסאך אלוקים עולם ועד, שבט מִישֹׁר שבט מלכותך” (פס’ ד-ז). הפסוקים מתארים גיבור שמכה את אויביו בחרבו ובחיציו השנונים. לכאורה זו כבר אינה אותה דמות עדינה ויפה שמלאה בחן, אלא דמות קשוחה ולוחמנית. והפסוק שחותם את התיאור הזה הוא הפסוק השני שמציין את הסיבה לבחירת המשיח: “אהבת צֶּדֶק ותשנא רֶשַׁע, על כן משחך אלוקים אלוקיך שמן ששון מחבריך”.

נראה שלמשיח תהיה יכולת מיוחדת להכיל את שני הקצוות: מצד אחד הוא יהיה מלא יופי וחן בשפתותיו, ומצד שני הוא ילחם בָּרֶשע ויניף את חרבו כנגד אויבי הטוב. התיאור הזה מזכיר מאוד את השבח שנאמר על דוד המלך: “‘הוא עדינו העצני’ (שמואל ב’ כג, ח) – כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ” (מועד קטן טז ע”ב).

בהיסטוריה העולמית ידוע שהלוחמים הגדולים שכבשו ארצות והכניעו את אויביהם באכזריות, היו בדרך כלל אכזריים גם כלפי הסביבה שלהם, והתנהלו בצורה קשה וקשוחה כלפי בני משפחתם וחבריהם. לא רק בשדה הקרב הם היו ממהרים לשלוף את חרבם, אלא גם בביתם הם היו רוצחים את כל מי שהם חשדו בו שאולי הוא מאיים עליהם. גם כיום אפשר לראות קציני צבא שממשיכים לחלק פקודות ולצפות לציות מיידי כאשר הם נמצאים בביתם. כאשר התורה מצווה להרוג את כל אנשי עיר הנידחת, היא מסיימת במילים: “ונתן לך רחמים וְרִחַמְךָ” (דברים יג, יח), המפרשים מסבירים שנצרכת עבור עם ישראל ברכה מיוחדת שתישאר בהם מידת הרחמים, כי בדרך הטבע כשנדרשים לפעול באכזריות מושרש בלב אופי של אכזריות וחוסר רחמים (עקידת יצחק דברים שער צג; אלשיך דברים יג ד”ה כי תשמע; כלי יקר דברים יב, כה; ועוד).

כדי להצליח להיות מצד אחד איש מלחמה שהורג באויביו בלי היסוס, ומצד שני להיות עדין כפי שהיה דוד; מצד אחד גיבור חיל, ומצד שני יודע נגן שנפשו משתפכת במזמורי תהילים, נדרשת עמידה תמידית לפני ה’. כאשר מלחמה ואכזריות אינן נובעות מכעס הלב אלא מהבנה עמוקה שזה תפקיד שניתן מאת הקב”ה, הן אינן הופכות את האדם לאכזרי כלפי כולם. כמו שהוא משתמש באכזריות במלחמה כי זה תפקידו העכשווי לפני ה’, כך הוא משתמש ברחמים ובאהבה בביתו ובבית המדרש כי זה תפקידו העכשווי לפני ה’. שנאה ממוקדת ונכונה כלפי הרע אינה גורמת לשנאה כללית כלפי הבריות בכללותן[3].

עלינו להיות יפים ומעלי חן בתורה, בתפילה ובכל ההתנהלות שלנו

את שני היסודות הללו אנו צריכים לחזק בתוכנו. כך נאיר בעולם את אורו של המשיח ונחיש את בואו במהרה בימינו, וכך גם יתקן כל אחד מאיתנו את “קומת המשיח” השייכת לנשמתו (כמבואר לעיל בחלק הקודם של ביאור המזמור). 

מדברי המדרש נראה שהמימוש העיקרי של היופי המתואר במזמור הוא באמצעות כוח הדיבור – “הוצק חן בשפתותיך“:

ואין לך אדם שכיון לבו ודעתו לתפלה כאברהם אבינו, שאמר לפני הקדוש ברוך הוא: “חלילה לך מעשות כדבר הזה” (בראשית יח, כה). כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהיה מבקש זכות שלא להחריב את העולם, התחיל משבחו ואמר לו: “יפיפית מבני אדם” וגו’.

(תנחומא חיי שרה, א)

בספרי החסידות דרשו את המילה “משיח” מלשון מֵשִׂיחַ, כלומר שיהיו למשיח תפילות מופלאות ויקרות (ליקוטי מוהר”ן תניינא, פג). אנו יכולים להגיע ליופי וחן מופלאים ביותר בדיבור שלנו. אפשר להגיע לדיבורי תפילה מתוקים במיוחד, לאמירות כנות ופנימיות שמבטאות כיסופים, טוב, ענווה ושפלות מול ה’, רצונות טהורים ועוד ועוד. אלו תפילות שמוצאות חן בעיני ה’.

גם המפגש שלנו עם התורה, והאופן שבו אנו לומדים ומבינים ומחדשים בתורה, יכולים להיות מלאים בחן ויופי. הרי על התורה נאמר: “אַיֶּלֶת אהבים ויעלת חן” (משלי ה, יט); יש לתורה חן, יש לה אור, ומי שדבק בה מעלה גם הוא חן מיוחד. לא צריך בשביל זה להיות גאון עם מנת משכל גבוהה במיוחד; תורה של חן היא תורה של פשטות[4], של ישרות ושל עומק. כשאנו לומדים את דברי הגמרא הקדושה ורבותינו הראשונים והאחרונים, עלינו לשאול שאלות פשוטות, ולענות תשובות פשוטות, של בהירות ולא של התחכמות. פעמים רבות דווקא השאלות הכי פשוטות הן אלו שמביאות להבנות העמוקות ביותר שמתיישבות על הלב. התורה שלנו צריכה להיות תורה שמתיישבת על הלב ולא תורה מנותקת, מלאכותית ומפולפלת, שמתרחקת מהפשטות והיושר. זו התורה שמעלה חן על לומדיה.

גם באמונה ועבודת ה’ וחסידות עלינו להעמיק תמיד עוד ועוד, אך מתוך פשטות גדולה, ללא מלאכותיות והחצנה ובלי להיות מנותקים מעצמנו ומסביבתנו. ובאופן כללי המציאות שלנו צריכה להיות מלאה בחן, והדיבור שלנו עם הסובבים אותנו צריך להיות בנעימות ובאהבה, כמו שמתארת המשנה שעוסקת בדרכי קניין התורה: “התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים, ואלו הן… בענוה, בשמחה… ואינו מחזיק טובה לעצמו, אהוב… אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את התוכחות, אוהב את המישרים, מתרחק מן הכבוד, ולא מגיס לבו (מתגאה) בתלמודו… נושא בעול עם חבריו, מכריעו לכף זכות” (אבות ו, ו).

יחד עם היופי עלינו להיות גיבורי חיל במלחמה כנגד הרוחות הזרות

היופי והחן הללו אינם סותרים את אהבת הצדק ושנאת הרשע שצריכות להיות בנו. לא רק “אור זָרֻעַ לצדיק ולישרי לב שמחה” (תהילים צז, יא), אלא גם “אֹהבֵי ה’ שנאו רע” (שם, י). “דבר אמת וענוה צדק” צריך להיות שגור על לשוננו, ויחד איתו חיצים שנונים וחרב שנשלפת בגבורה. 

יש כיום הרבה רוחות זרות שמנשבות ברחובותינו ומפילות חללים רבים. עלינו להתייצב כנגדן כצור החלמיש, בלי שום התייפייפות ובלי רחמנות. מתחוללת סביבנו מערכה מהותית על מקומה של התורה, האם היא לבדה זו שמכתיבה לנו את דרך החיים או שיש ערכים זרים שעל פיהם יישק דבר. במלחמה הזו אסור לנו להתכופף, כאן תבוא לידי ביטוי הגבורה והעוצמה שלנו, שאיננה רק בדיבורים יפים ומציאת חן.

מתוך חיבור הקצוות המופלא שאנו למדים ממשיח צדקנו, נזכה שהוא יתגלה במהרה בימינו ויאיר את דרכנו בתורתו. תורתו תהיה נפלאה ומאירה, תפילותיו תהיינה מתוקות ביותר ודיבוריו יהיו היפים והחינניים ביותר שנשמעו מעולם. נצעד כולנו בדרכו וננסה להיות כמה שיותר יפים ובעלי חן, ועם זאת שונאי רע ואוהבי צדק, ובעזרת ה’ נזכה במהרה שאור חדש על ציון יאיר, אור של גאולה, אורו של משיח.

[המשך בשבוע הבא]

[1] ראה טל חיים תהלים ח”א עמ’ ריט, ח”ב עמ’ רפו, ח”ג עמ’ סא ועמ’ צט, טל חיים ימים נוראים עמ’ פו-פח, טל חיים פורים עמ’ קמא, ועוד.

[2] בהמשך הגמרא (טו ע”א) מוכח שאין זו מחמאה לציון של יופי אלא להיפך, כי הגמרא אומרת שלפי דרשה זו אסתר לא יכולה להיכלל ברשימת הנשים היפהפיות שהיו בעולם.

[3] בהקשר זה יש לציין שכאשר הלך דוד לפגוע בנבל הכרמלי שלא נתן לו ולאנשיו את שכרם, העמידה אותו אביגיל על כך שבזאת הוא נלחם על הכבוד האישי שלו ולא את מלחמות ה’, ובזה הוא מאבד את הדיוק בעמידה שלו לפני ה’: “כי מלחמות ה’ אֲדֹנִי נלחם, ורעה לא תִמָּצֵא מִיָּמֶיךָ” (שמואל א’ כה, כח). ודוד מקבל את דבריה: “וברוך טעמך וברוכה את, אשר כְּלִתִנִי היום הזה מבוא בדמים” (שם, לג).

[4] אצל אסתר, שנשאה חן בעיני כל רואיה בגלל היופי הפנימי שלה, ניכר הקשר ההדוק שבין החן והפשטות. הפסוק שמספר על נשיאת החן שלה (אסתר ב, טו) פותח בזה שבניגוד לשאר הנשים היא לא ביקשה להתייפות ולהתקשט. היא באה בפשטות, כפי שהיא.