שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 246 | יז אב תשפ”ג

(א) לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת: (ב) רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר: (ג) יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹקִים לְעוֹלָם:  (ד) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ: (ה) וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ: (ו) חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ בְּלֵב אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ: (ז) כִּסְאֲךָ אֱלֹקִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ: (ח) אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹקִים אֱלֹקֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ: (ט) מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ מִן הֵיכְלֵי שֵׁן מִנִּי שִׂמְּחוּךָ: (י) בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר: (יא) שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ: (יב) וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ: (יג) וּבַת צֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם: (יד) כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ: (טו) לִרְקָמוֹת תּוּבַל לַמֶּלֶךְ בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ: (טז) תּוּבַלְנָה בִּשְׂמָחֹת וָגִיל תְּבֹאֶינָה בְּהֵיכַל מֶלֶךְ: (יז) תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל הָאָרֶץ: (יח) אַזְכִּירָה שִׁמְךָ בְּכָל דֹּר וָדֹר עַל כֵּן עַמִּים יְהוֹדֻךָ לְעֹלָם וָעֶד:

“לַמְנַצֵּחַ… אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ” – על פי הפשט המזמור עוסק במלך המשיח

בפרשנים ובמדרשי חז”ל יש אפשרויות רבות על מי נאמר המזמור

מפרשי המזמור נחלקו בשאלה על מי המזמור מדבר: רס”ג מסביר שהמזמור מתייחס באופן כללי לדמותו של מלך מבלי להתמקד במלך מסוים, וכן מבאר גם רש”ר הירש. רש”י מפרש שמזמור זה הוא שיר אהבה ושבח לתלמידי חכמים. לפי האבן עזרא נושא המזמור הוא דוד המלך או המשיח. רד”ק ומצודת דוד כותבים שהמזמור נאמר על המשיח. המלבי”ם מבאר שזהו מזמור שנאמר לכבוד חתונה מלכותית של המלך עם בתו של מלך צור שנתגיירה, ושכנראה מדובר במלך שלמה.

גם במדרשי חז”ל מופיעות מספר אפשרויות. בכמה מקומות דורשים חז”ל שהמזמור נאמר כנגד אברהם אבינו (תנחומא לך לך, יח; שם חיי שרה, א; ועוד). דמויות נוספות שחז”ל דורשים שמזמור זה נאמר עליהן הן: משה רבינו (שם כי תשא, מה), אהרן הכהן (ויקרא רבה י, ג), ישעיה הנביא (שם, ב) והמשיח (זהר חדש חקת ד”ה ד”א שבט; וראה בראשית רבה צט, ח). ישנם גם מדרשים לפיהם המזמור נאמר על תלמיד חכם (מדרש תהילים א, טז), כנסת ישראל (שמות רבה נב, ה) או הקב”ה (מדרש תהילים מה, ד).

מלבד המימד של הדרש יש למזמור גם רובד של פשט

עמדנו כבר מספר פעמים על כך שמלבד העומק העצום שיש במזמורי התהילים והמסרים שנטמנו בהם ברוח הקודש לכל יהודי בכל דור ודור, יש לפסוקים אלו גם רובד של פשט. ישנם מזמורים שמהם לומדים על מלחמת היצר והתמודדות עם מחשבות שפוגעות לנו בעבודת ה’, בעוד שברור שפשט המזמור עוסק בהתמודדות של דוד עם אויבים בני אנוש שרדפו אחריו ורצו לפגוע בגופו. חשוב מאוד להבין קודם כל היטב את הפשט והרובד הבסיסי שבו נאמר המזמור, ורק אחר כך להמשיל ולדמות את היסודות שבו ולהפיק עקרונות רוחניים שדוד המלך מתווה עבורנו.

גם במזמור זה, חלק מהפירושים שהובאו לעיל אינם פשט הפסוקים, אלא דרשות שנוגעות ברבדים עמוקים יותר. לפיכך יש לפתוח את ביאור המזמור בבירור בדרך הפשט – על מי מדבר המזמור. אולם לפני כן נציין שגם הגמרא עמדה על היחס המיוחד שיש בין הפשט והדרש במזמור זה.

  רבי אליעזר מתיר לצאת בשבת לרשות הרבים עם חרב ושאר כלי מלחמה, משום שלדעתו הם אינם נחשבים משא אלא הרי הם כתכשיטים. הגמרא מבררת מנין למד זאת:

מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר תכשיטין הן לו? דכתיב: “חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך” (תהילים מה, ד). אמר ליה רב כהנא למר בריה דרב הונא: האי בדברי תורה כתיב (פסוק זה נאמר על דברי תורה)! אמר ליה: אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אמר רב כהנא: כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא (כשהייתי בן שמונה עשרה כבר למדתי את כל התלמוד, אך לא ידעתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עתה).

(שבת סג ע”א)

רב כהנא חשב שלא ניתן ללמוד מן הפסוק שחרב נחשבת “הוד והדר” לחוגר אותה, משום שהחרב שבפסוק היא רק משל לדברי תורה שמפארים את הלומד אותם[1]. מר בריה דרב הונא לימד אותו שאמנם יש לפסוק מימד עמוק של דרש, ואף על פי כן “אין מקרא יוצא מידי פשוטו”, ולא ניתן להתעלם מהמשמעות שיש לפסוקים על פי הפשט[2].

המזמור עוסק במלך שנמשח בשמן המשחה

נראה בבירור שהמזמור עוסק במלך, ומפורש שזהו מלך שנמשח בשמן – “על כן מְשָׁחֲךָ אלוקים אלוקיך שמן ששון מחבריך” (פס’ ח). כמו כן מדובר במלך צדיק, כפי שמופיע בתחילת הפסוק: “אָהַבְתָּ צדק ותשנא רֶשַׁע”, וכפי שאפשר להבין מכך שדוד המלך מקדיש לו מזמור מלא בשבחים על צדקתו ועל אשר נלחם מלחמות ה’. מעטים היו המלכים שנמשחו, ומתוכם מעטים המלכים הצדיקים. נותרו בידינו אפשרויות ספורות: דוד המלך, שלמה בנו, ומלך המשיח שעתיד להימשח גם הוא בשמן המשחה.

מכך שמוזכר שהמלך חוגר את חרבו ושחיציו שנונים נראה שמדובר על מלך שעורך מלחמות. לכאורה הדבר שולל את האפשרות שהמזמור עוסק בשלמה, שהרי בימיו ישבו ישראל איש תחת גפנו ותאנתו ולא עסקו במלחמות. אמנם היתה לשלמה התמודדות עם הדד האדומי ורזון בן אלידע מלך ארם שהיו לו לשטן (מלכים א’ יא, יד-כה), אך זו התרחשה רק בסוף ימיו כאשר נשיו הטו את לבבו מעם ה’ לעבוד עבודה זרה, ובתקופה זו לא ניתן לומר עליו את השבח שמופיע במזמור: “אָהַבְתָּ צדק ותשנא רֶשַׁע” (פס’ ח). מכל מקום, אי אפשר לשלול את האפשרות שהלוחם במזמור הוא שלמה, כי בדברי הימים מוזכרת פעולה צבאית אחת ששלמה עשה: “וילך שלמה חמת צובה ויֶחֱזַק עליה” (דברי הימים ב’ ח, ג).

לאפשרות שמדובר בשלמה המלך מסייעים גם הפאר וההדר והשפע הגדול שמתוארים במזמור: הבגדים היקרים, היכלי השן וזהב אופיר. אך למרות שבימי שלמה הגיע העושר לשיא שאין כדוגמתו, עד שכסף לא היה נחשב בימיו לכלום (מלכים א’ י, כא), נראה שגם אצל דוד המלך היה לפחות פאר בסיסי, ואף הוא ישב בכבוד ב”בית ארזים” (שמואל ב’ ז, ב).

נראה שהמזמור עוסק במלך המשיח

לקראת סיום המזמור מופיע פסוק שממנו נראה שאפשר להכריע שלא מדובר בדוד המלך: “תחת אֲבֹתֶיךָ יהיו בניך תשיתמו לשרים בכל הארץ” (פס’ יז). בפסוק זה נאמר למלך שאת המלכות שהוא קיבל מאבותיו הוא יזכה להוריש לבניו. דוד המלך לא ירש מאבותיו את המלכות, ולכן לא יתכן שעליו נאמר המזמור.

מאותה סיבה נראה גם שלא מדובר בשלמה. שלמה אמנם ירש את המלכות מאביו, אך לא מאבותיו. אבותיו של שלמה לא היו מלכים, ודוד אביו הוא זה שהחל את שושלת המלכות. גם בניו של שלמה לא שלטו “בכל הארץ” כלשון הפסוק, כי המלכות נתפצלה לאחר מותו. בנוסף, גם הפסוק הבא לא מתאים להיאמר על שלמה: “אזכירה שמך בכל דֹּר וָדֹר” (פס’ יח). כיון ששלמה חטא בסוף ימיו, אנו לא נוהגים להזכיר את שמו בכל דור ודור כדי לעורר עלינו זכויות כפי שאנו מזכירים את אבות האומה ושאר הצדיקים[3].

לפיכך נראה שהמזמור עוסק במלך המשיח. אמנם מסתבר מאוד שהמשיח לא יילחם בחרב וחיצים כפי שמתואר במזמור, אלא בכלי מלחמה שיתאימו לזמנו; וכן מסתבר שבמקום פאר והדר של שן וזהב אופיר יהיה פאר אחר שיתאים לזמנו; אך הפרטים הללו אינם מבטלים את השייכות המובהקת של המזמור למלך המשיח. יתכן שהמזמור משתמש בעולם הדימויים שהיה נהוג בעת שנכתב, ויתכן גם שחרב וחיצים הם מושג מורחב לכל כלי משחית באשר הם, כמו בפסוקים: “כי חִצֶּיךָ נִחֲתוּ בי” (תהילים לח, ג), “וחרב לא תעבור בארצכם” (ויקרא כו, ו), “ואשר חרב גאותך” (דברים לג, כט) ועוד רבים.

לא לקנא במשיח

עתידה להיות קנאה במשיח, גם אצל מי שמאוד רוצה שהוא יבוא

אחרי שהבנו שהמזמור מדבר על מלך המשיח, ולפני שנעבור לביאור פסוקי המזמור עצמם, ניתן את הדעת לבירור שאלה לא שגרתית שאולי נשמעת קצת מוזרה – אך היא שאלה אמיתית וחשובה.

ישעיה הנביא מתנבא שאחד הדברים הטובים שיקרו בימות המשיח הוא שתיפסק הקנאה של אפרים ביהודה: “וסרה קנאת אפרים… אפרים לא יקנא את יהודה” (ישעיה יא, יג). אך מדוע אפרים מקנא ביהודה? האבן עזרא מבאר: “שלא יקנא אפרים בעבור שהמשיח הוא ממשפחת יהודה” (שם). האלשיך הקדוש מסביר גם הוא: “אחרי אומרו מִשְׁלוֹם הבריות לעתיד, ראה והנה לא תיבצר קנאה ממשיח בן אפרים על משיח בן דוד, כאשר היתה בין רחבעם ובין ירבעם, מדאגת ירבעם פן תיסוב המלוכה לזרע דוד” (שם, י). וכן מבואר בספרים הקדושים  שעתידה להיות קנאה במשיח (ראה אור זרוע לצדיק (לרבי צדוק הכהן מלובלין), עניין גלות מצרים אות ו’ ד”ה וזכו; אבני זכרון סי’ רלא; ועוד) ועתידים לעמוד מבני ישראל להילחם נגדו [זוהר ח”ב ז’ ע”ב].

צריך להבין מהי הקנאה הזו. אנחנו מתפללים כל כך הרבה שהוא יבוא, האם לא נתמלא רק בשמחה גדולה כשזה סוף סוף יקרה? אך האמת צריכה להיאמר: לכל אחד מאיתנו עלולה להיות נקודה פנימית של התנגדות למשיח, שיושבת עמוק בלב. מצד אחד אנחנו מאוד רוצים את המשיח, אבל מצד שני מסתתר בתוכנו קול שמתנגד למשיח ואינו רוצה שהוא יבוא. כחלק מההכנה שלנו לביאת משיח צדקנו חשוב מאוד שנזהה את הנקודה הזו ונגדיר אותה בדיוק, כי רק כך נוכל בעזרת ה’ להתנקות ממנה.

לא יכול להיות שיהיה ‘צדיק האמת’ שתופס לאחרים את המקום

כהקדמה לעיסוק במשיח, נברר תחילה סוגיה קרובה – ‘צדיק האמת’. צדיקים רבים העמיד הקב”ה ברחמיו לעמו, וכולם טהורים קדושים ואמיתיים, איש איש בדרכו המיוחדת. חז”ל עסקו רבות במעלתם של הצדיקים ועבודתם, וסוגיה זו תפסה נפח גדול גם בתורת החסידות. אולם לאחרונה מושמעת תפיסה מסוימת שהתגבשה בעיקר בדורנו, שבכל תקופה יש רק צדיק אחד שהוא ‘צדיק האמת’, הוא הצדיק העליון ביותר ואין בלתו ותורתו היא האמיתית ביותר, ואשרי הזוכים להידבק בו כי שאר הצדיקים בהכרח פחותים ממנו ואינם מסוגלים להגיע למדרגתו.

לגישה הזו אין שום בסיס ושום אחיזה במקורות ובמציאות[4], ומלבד זאת היא גם בעייתית מצד עצמה ונוגדת את עקרונות התורה והיהדות. לא יתכן שבקשר שלנו עם ה’ תהיה בחינה של ‘כל העמדות תפוסות’, שיש מדרגה שאי אפשר להגיע אליה בגלל שהיא כבר תפוסה על ידי מישהו אחר. אם לגבי כתר תורה נאמר: “הרי הוא מונח ועומד ומוכן לַכֹּל… כל מי שירצה יבוא ויטול” (רמב”ם הל’ תלמוד תורה ג, א; ע”פ יומא עב ע”ב), וההתעלות של האחד בתורה לא באה על חשבון השני, בוודאי שזה נכון לגבי קרבת ה’ וצדיקות[5].

צריכה להיות לנו הנחה פשוטה וברורה שכולנו בנים של ה’, כולנו יכולים להגיע לקרבת ה’ הגדולה ביותר, ואף אחד לא תופס לנו שום מקום. כשרואים מישהו שהוא עניו וצדיק ועובד ה’ ומתקן את מידותיו וכו’, זה בשום פנים ואופן לא מערער לנו את היכולת להגיע לאותן דרגות ואף למעלה מהם. אדרבה, יש לנו מה ללמוד ממנו, אפשר להתחזק ממנו, להתייעץ איתו איך הוא הגיע למדרגה זו, מה השיטות שלו להתמודד בהצלחה עם נסיונות שגם אנו מצויים בהם. הוא לחלוטין לא מהווה גורם שמעכב אותנו להיות מי שאנחנו, ולא אמור לגרום לנו חולשה וספקות ביכולת שלנו לקרב את עצמנו לה’ יתברך.

אין לנו תחרות עם אף אחד, וקנאה בהישגים רוחניים של אחרים היא שקר גמור

היסוד שהתבאר הוא המענה הפשוט והאמיתי לקנאה רוחנית. קל להבין שקנאה גשמית היא שקר מוחלט; הרי ברור שאם יש למישהו אחר כסף או חכמה שאין לי, או אישה וילדים שנראים כביכול יותר מוצלחים וכדומה, זה הבל הבלים. כי עיקר המבחן שלנו הוא איך אנחנו משתמשים בכל מה שה’ נתן לנו כדי להתקרב אליו ולהידבק בו; זה התפקיד שלנו וזה מה שצריך להיות חשוב לנו, ואין שום משמעות לשאלה כמה ומה יש לנו לעומת האחרים[6]. הקנאה ברכוש והישגים גשמיים שיש לאחרים היא פשוט שקר גמור ביסודה[7].

אבל קנאה רוחנית עשויה לפעמים להיתפס כדבר מוצדק. מי שיותר עניו ממני, יותר מלא בדבקות בה’, באהבת ישראל, בעין טובה וכו’, לכאורה מתקדם יותר ממני בדברים שהם כן חשובים ואמיתיים; למה שלא אקנא בו? התשובה היא כמו שהתבאר, שגם בעבודה הרוחנית “זה מעשה שלו וזה מעשה שלי” (סיפורי מעשיות לר’ נחמן מברסלב, מעשה מחכם ותם), וכל אחד מאיתנו מקבל כוחות וכלים מיוחדים לעבודתו את ה’ יתברך, ויכול לעלות בעזרתם ולמלא את תפקידו ולהתקרב אל ה’ בקרבה מקסימלית. 

אין לנו תחרות עם אף אחד. אין ציר דמיוני של קרבת ה’ שכולם מתחרים ביניהם מי יתפוס בו מקום יותר טוב, ולכן אין מציאות של אדם שעוקף  את חברו ובכך חוסם אותו מהתקדמות. לכל אחד יש ציר פרטי משלו, על כל אחד הקב”ה מסתכל בנפרד מכל השאר. יכול להיות מישהו שנולד עם מידה מקולקלת, למשל גאווה גדולה, והצליח לעבוד ולהקטין אותה שתהיה ברמה בינונית; והנה הוא מסתכל בקנאה על חברו הצדיק, שאצלו מראש הגאווה היתה קטנה למדי ובעבודתו הוא הצליח להעלים אותה כמעט לגמרי. הקנאה הזו היא שקר! זה לא משנה כמה אתה עכשיו ביחס למישהו אחר, אם עשית עבודה והתקדמת זה מה שחשוב! בשמיים לא מודדים תוצאות, שם מעריכים את ההשתדלות והמאמץ שלך להתקדם על הציר האישי שלך.

אך מה נאמר בראותנו מישהו שמצליח לעבוד ולהתאמץ יותר מאיתנו? כאן כבר לא יעזור שנאמר לעצמנו שהוא על הציר שלו ואנחנו על הציר שלנו ואין כאן תחרות, כי אחרי הכל אנו רואים שהוא עושה עבודה יסודית ומתאמץ ומתקדם על הציר שלו, ואנחנו בקושי מצליחים להתקדם ולהעמיק ולתקן את מידותינו – האם זו לא סיבה לקנא בו? הרי לכאורה ה’ יתברך מעריך אותו יותר! אפילו אם התוצאות שלנו טובות יותר כי התחלנו ממקום טוב יותר, אבל העיקר זה המאמץ והעבודה, ובזה אנו רואים שהיכולות שלו גדולות משלנו! התשובה הפשוטה היא שהקב”ה מתחשב גם ב’נפח המנוע’ שהוא מעניק לכל אחד. לאדם אחד ה’ נותן מנוע חזק מאוד וכוחות נפש כבירים, ולשני ה’ נותן פחות כוחות – אך ממילא מצפה ממנו לפחות התקדמות. ה’ רוצה שנרצה ונשתדל לעובדו בכל לבבנו, ואם התפוקה של ההתקדמות קטנה משל אחרים בגלל ש’נפח המנוע’ שה’ נתן לנו קטן יותר מאשר שלהם, זה בסדר גמור בעיניו, אנו רצויים ואהובים לפניו[8]. כמו שה’ יתברך לא עוסק בהשוואות לא הוגנות ולא הגיוניות בין בני אדם, כך גם אנחנו צריכים לחדול מהם, וממילא להפסיק לקנא[9].

קנאה במעלות של אחרים עשויה להחליש גם אם לא לגמרי מודעים אליה

הדברים נוגעים לחיינו עד מאוד. לפעמים בחור נכנס ללמוד בבית המדרש, ומיד כשהוא מתיישב הוא מרגיש שכל החשק ללימוד תורה פרח ממנו. הוא מנסה לגשש: אולי אני עייף? אולי הספר הזה לא מתאים לי? אולי להחליף מקום? אבל לא מצליח להניח את האצבע על הבעיה. הרבה פעמים מה שקרה הוא שבדרך אל המקום שלו הוא ראה את המתמיד של הישיבה, זה שיושב ולומד בפינה ללא הפסקה. בעקבות הראיה הזאת, נגמר לו החשק ללמוד. הרי מה הוא לעומתו? איפה הוא, עם כל הקשיים שלו בלימוד והתמדה, ואיפה המתמיד המוצלח הזה? בלי לשים לב נכבה לו המנוע, והוא מתיישב ללמוד עם מנוע מכובה.

לפעמים אישה מתחילה את היום והולכת לשים את הילדים בגן, וכבר היא מרגישה שאין לה כוח לכלום. היא עוד לא הספיקה שום דבר ממה שהיא אמורה לעשות היום, אבל היא כבר מרגישה ‘גמורה’. מה קרה? בפתח הגן היא פגשה את  חברתה שאצלה הכל תמיד מאורגן למופת, והילדים שלה תמיד מסודרים ומחייכים. רגע אחד כזה של השוואה בתוך הלב, של הרגשת אפסות וחוסר ערך, והמנוע שלה נכבה. היא אינה יודעת למה אין לה כוח עכשיו, אבל אם תשב ותשחזר לפרטי פרטים את הבוקר הקצר שעבר עליה, היא תוכל לזהות את הרגע הזה שכל כך השפיע עליה.

חשוב שנעקור מתוכנו את ההשוואות המיותרות והשקריות הללו, ונהיה חדורים באמת הפשוטה שאין לנו יכולת להעריך ולדעת את המדרגה האמיתית של שום אדם. אין באפשרותנו לשקלל את כל הגורמים הפנימיים של עצמנו ושל אחרים, לדעת מי יכול יותר ומי פחות, מי מתאמץ בכל כוחו ומי מוותר לעצמו, ממי ה’ דורש יותר וממי פחות. לכן כל ההשוואות והתוויות שאנו מדביקים על עצמנו ועל אחרים, שהוא פחות ממנו והיא יותר ממנה וכו’, עשויות להיות ממש מוטעות מהיסוד.

לכאורה במשיח מוצדק לקנא, כי תהיה לו עדיפות מוחלטת עלינו ברוחניות

לאחר שהתבאר שאין דבר כזה ‘צדיק האמת’ בלעדי שכביכול תופס לכל האחרים את המקום, ושכל אחד מאיתנו יכול גם כן להיות ‘צדיק אמת’, נחזור לעסוק במשיח. הצדיק רבי יחזקאל משינאווא זיע”א סיפר שפעם היה החוזה הקדוש מלובלין בשמחה גדולה, ואמר שהוא רואה ברוח קודשו שהגאולה קרובה מאוד. לאחר זמן קצר בכה החוזה בכי גדול, ואמר שיצא כרוז בשמים שהגאולה נדחית בגלל מנהיגי הדור, שכל אחד מהם אומר “אני אמלוך” (אבני זיכרון סי’ רלא, בשם לקוטי דברי תורה). סיפור זה מלמד שאת ביאת המשיח מעכבת בעיה גדולה: סביר שמנהיגי הדור בזמנו של החוזה הקדוש לא רצו למלוך סתם כך בשביל כבוד ושררה חיצוניים; הרצון שלהם למלוך נבע ממקום עמוק יותר: המשיח לכאורה כן אמור לתפוס לנו את המקום בקרבת ה’! הוא כן אמור להיות אחד יחיד ומיוחד שעיני כל ישראל נשואות אליו בכל הדורות, ומדרגתו היא “מעל מדרגת כל בני אדם” (איגרת תימן לרמב”ם, מהד’ שילת עמ’ קנה)[10]. ויש בתוכנו קול שמתקומם ולא מוכן שיתגלה אדם שתהיה לו עדיפות מוחלטת עלינו בתחום הרוחני. אם כן, מה אמור למנוע אותנו מלקנא במשיח?

הקושי לקבל את העליונות של המשיח נוגע עד עומקי הנפש

הקושי הפנימי הזה לא נוגע רק לגבי המשיח. אנחנו רואים כמה אנרגיות שליליות אנשים מוציאים אפילו בבחירות למועצות מקומיות וכל שכן להנהגת מדינה. קשה לנו לקבל על עצמנו מרות ועליונות של מישהו אחר. למרבה הצער זה קורה גם בקרב יראי ה’. לפעמים בניו של המנהיג הרוחני בזרם כלשהו נעשים יריבים מרים ו’חרב איש באחיו’ בגלל שכל אחד מרגיש שלא שייך ששושלת ההנהגה תעבור למישהו אחר ולא אליו.

זהו גם ההסבר להתנגדות העזה שהתעוררה, בלי שום סיבה הגיונית, כלפי הרבה צדיקים אמיתיים במהלך הדורות שהתפרסם עליהם שיש להם רוח הקודש ושהם עושים מופתים. קינאו בהם, כי אם השכינה אכן שורה במעשי ידיהם ורואים שהדרך שלהם היא אכן רצויה בעיני ה’, אז כביכול זה מטיל דופי בדרכים האחרות, ומגלה שמי שלא הולך בהן פחות רצוי בעיני ה’. אנשים ממש נפגעו, כמו קין שכל כך חרה לו שה’ קיבל את מנחתו של הבל, עד שהוא קם ורצח אותו. יש כאן משהו שנוגע במקומות מאוד עמוקים וכואבים בנפש.

אך כל זה כאין וכאפס לעומת הקושי מול המשיח, שמגיע לשיא העומקים. כי המשיח הוא לכאורה אדם שאמור להיות יותר מאיתנו בדברים הכי חשובים ובאופן מוחלט. ולכן מה שקורה הוא שמצד אחד אנחנו רוצים שהמשיח כבר יבוא, אך מצד שני אנחנו לא רוצים שזה יהיה ממש אדם מסוים. לכל היותר מוכנים שהמשיח יהיה מישהו מ’אנשי שלומנו’, מהמגזר והחוג שלנו, למרות שמן הסתם גם בתוך החוג המצומצם יהיו מחלוקות. קשה לעכל את האפשרות שהמשיח יהיה מקבוצה אחרת. הרי אם המשיח יהיה מחסידות פלונית זה בעצם מוכיח שחסידות אלמונית לא הלכה בדרך הנכונה, או לפחות לא בדרך הנכונה ביותר. זה אומר ש’הם’ צדקו, ועכשיו ‘הוא’ (המשיח) נמצא מעלינו.

זו מחשבה בלתי נסבלת, וכשהיא נמצאת במעמקי הלב (גם אם לא לגמרי מודעים אליה) היא מקשה עלינו לייחל ולהתפלל באמת לביאת המשיח. בדיחה עממית מספרת על יהודי שחזר לביתו בעיירה בהתרגשות וסיפר לאשתו שהרב הודיע בבית הכנסת שהמשיח יבוא בקרוב וכולנו נעלה לארץ ישראל. האישה נבהלה ושאלה בדאגה: אם נעלה לארץ ישראל, מי יאכיל את העיזים והתרנגולות שלנו? מאין נתפרנס? הלא מהן כל מחייתנו! שקע האיש בהרהורים, ולבסוף הרגיע: אני חושב שהרב לא באמת התכוון לומר שהמשיח עומד להגיע, אלא רק שצריך להתפלל שהוא כבר יבוא, אבל אין מה לפחד שזה יקרה בקרוב…

האמת היא שהמשיח לא מעכב אף אחד מאיתנו מלהתקרב עוד ועוד אל ה’

אנחנו צריכים להכין את עצמנו לקבל את פני המשיח באהבה וברצון. כדי שנוכל לנקות מלבנו את מה שמפריע ומונע אותנו מלהתחבר לאורו של המשיח, עלינו לזהות את השקר הגדול שמסתתר כאן.

ידועים דברי הרמב”ם על מעלתו הנשגבה של המשיח: “אותו המלך שיעמוד מזרע דוד – בעל חכמה יהיה יותר משלמה, ונביא גדול הוא, קרוב ממשה רבינו” (רמב”ם הלכות תשובה ט, ב). אולם האם משמעות הדבר היא שאנו מוגבלים תחתיו ביכולת להתקרב אל ה’? לא ולא! בהחלט אפשר להתקרב לה’ עוד ועוד עד בלי סוף. ב’תפילה לפני התפילה’ מדריך אותנו רבי אלימלך מליז’נסק להתפלל שנזכה לבוא למעלת אבותינו הקדושים והטהורים, אברהם יצחק ויעקב – משום שכל יהודי יכול לבוא למעלות הללו, ושום דבר אינו חוסם את ההתעלות האינסופית שבאפשרותנו להתעלות, גם לא המשיח. אמנם הרמב”ם אמר על המשיח שמדרגתו תהיה מעל מדרגת כל אדם (כמוזכר לעיל), אך אם נחפש במקורותינו נמצא שביטויים דומים כמו “מבחר המין האנושי” נאמרו גם על עם ישראל בכלל (הקדמת ספר החינוך, הערת המחבר; שם בהר, מצוה שמז; מאמר העיקרים לרמח”ל, “בגאולה”), על האבות הקדושים (שו”ת הרשב”א ח”א סי’ תכג), משה רבינו (האמונה הרמה לראב”ד בעל סדר הקבלה, מאמר ג; איגרת תימן לרמב”ם, מהד’ שילת עמ’ קמה; מאירי אבות סוף פ”ה; הקדמת הבית יוסף), אליהו הנביא (מאירי שם), רבי יהודה הנשיא (הקדמת כנסת הגדולה או”ח), חכמי המשנה והתלמוד (ראשון לציון משלי ג, א), ועל עוד אישים כמו הרמב”ם (נוסח מצבת קבורתו), הרשב”א (מנחת קנאות, פז) ועוד.

הכוחות האלוקיים שיהיו למשיח לא יקטינו מערכנו. אמנם רק המשיח יזכה לכך ש”ונחה עליו רוח ה’, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה’, והריחו ביראת ה’… והכה ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע” (ישעיה יא, ב-ד); אך קרבת ה’ אינה נמדדת לפי מתנות וכוחות אלוקיים שה’ נותן, אלא לפי מיצוי כוחותינו בעבודתו יתברך. ולכן גם אדם ששכלו גס ויצר הרע בוער בקרבו יכול לזכות למדרגה גבוהה ביותר של קרבת ה’, מעצם זה שהוא כובש את יצרו ומתמודד ונאבק. זה הדבר החשוב באמת, ואת זה אף אחד לא יכול לקחת לנו, ולכן אף אחד לא מאיים לתפוס לנו את המקום בעבודת ה’. כל שנשתדל להידבק בה’ ונתאמץ לכבוש את יצרנו עוד ועוד, כך נזכה להתקרב אליו יתברך יותר ויותר.

כדי להמחיש את התובנה הזו, שקרבת ה’ של אדם אחד אינה סותרת את זו של זולתו, ניתן לומר שכולנו כאילו נמצאים במעגל מסביב לקב”ה[11]. לכל אחד יש קו, שמתוח מהמקום שבו הוא נמצא על פני המעגל אל הקב”ה שבמרכז; עבודת חיינו היא להתקדם על הקו הזה, מנקודת המוצא שלנו (דהיינו המצב הרוחני ההתחלתי שלנו) אל הקב”ה. כל אחד מתחיל במרחק אחר מהמרכז, כל אחד מתקדם בקצב אחר, וגם בקו האישי של כל אחד עשויים להיות חלקים של התקדמות איטית וחלקים אחרים של התקדמות מהירה. בסופו של דבר, כל אחד יכול להגיע הכי קרוב למרכז, ואין שום סתירה בין ההתקדמות של אחד להתקדמות של חברו.

חשוב שנתחזק בכך במיוחד בדור הזה. כתוב בספרים הקדושים שבעקבתא דמשיחא, ממש לפני התגלות המשיח, יבואו לעולם נשמות שמצד אחד תהיינה מגושמות לאין ערוך מנשמות שהיו קודם לכן, אבל מצד שני מעלתן תהיה גבוהה לאין ערוך. הנשמות בדורנו שפלות וחלושות מאוד, אך דווקא עובדה זאת, לצד הקשיים שאנו מתמודדים איתם והריחוק שאנו מרגישים מה’, יוצרים בעצמם את הקירבה הגדולה שלנו לה’. “מרחוק ה’ נראה לי” (ירמיה לא, ב), כשאדם מרגיש רחוק מה’, משמעות הדבר היא שהוא קרוב, וכשהוא חושב שהוא כבר קרוב משמעות הדבר היא שהוא עדיין רחוק (תולדות יעקב יוסף קדושים ד”ה הוי; אור תורה (המגיד ממעזריטש) תולדות ד”ה ויאהב; נועם אלימלך שמות ד”ה ותתצב; תניא איגרת הקודש פ”ב; אבני זכרון שט, בשם באר משה).

הבחירה במשיח אינה מוכיחה שהדרך שלו רצויה יותר מהדרכים האחרות

נקודה נוספת שצריך להבהיר היא שהבחירה של הקב”ה באדם מסוים להיות המשיח לא מוכיחה כלל וכלל שהדרך שלו עדיפה על פני דרכים אחרות. אם המשיח יהיה חב”דניק או ברסלב’ר זה לא אומר שכל אלו שעובדים את ה’ בדרכים אחרות צריכים לומר “שקר נחלו אבותינו”, חס ושלום. יש שבעים פנים לתורה, יש דרכים רבות להגיע אל ‘מרכז המעגל’, וכולן טובות ואהובות ורצויות לפני ה’. בשביל להיות משיח זקוקים לתכונות מסוימות ולנתונים מסוימים שיימצאו דווקא במשיח, אך אין זה אומר שיש פגם בכל שאר עובדי ה’.

למשל, המשיח חייב להיות משבט יהודה. האם זה אומר ששבט אפרים פחות רצוי בעיני ה’? בהחלט לא! לשבט אפרים יש תפקיד חשוב בעולם, לכל אדם יש תפקיד חשוב בעולם. המשיח גם אינו יכול להיות כהן או לוי או אישה, וברור שאי אפשר לומר בגלל זה שהכהנים פחות רצויים בעיני ה’, או שיש טעות באופן שבו הם עובדים את ה’.

הבנת הנקודה הזו היא שתבטל את הקנאה במשיח – “וסרה קנאת אפרים… אפרים לא יקנא את יהודה” (ישעיה יא, יג). הקנאה לא תסור בכך שאפרים יתגלה כטעות אך יתגבר ולא יקנא; אלא בכך שכל אחד יאמין שאף אחד אינו מאיים לו על המקום שלו לפני ה’, וכל שערי שמים פתוחים לפניו באהבה וברצון.

מתוך כך נוכל להשתוקק בכל מאודנו לביאתו של מלך המשיח, ולקבל עלינו את עול מלכותו ללא כל חשש והסתייגות פנימית, בהכנעה והקשבה עמוקה לתורתו ועבודתו המיוחדת שתתגלה במהרה בימינו. אור ה’ יזרח עלינו והדרכים אל ה’ תיסללנה ביתר בהירות מתוך הארת דעת גדולה, ונזכה כולנו לקרבת ה’ ודבקות הולכת וגדלה.

[1] דבריו מתאימים לאפשרות שהוזכרה לעיל שהמזמור עוסק בתלמיד חכם.

[2] בפסוק זה ברור במיוחד שאין מקרא יוצא מידי פשוטו: גם אם מבינים שהמזמור כולו נאמר על התורה ותלמידי חכמים, והחרב היא רק משל לדבר שמעניק הוד והדר, אפשר ללמוד מעצם המשל שהחרב היא תכשיט ולא גנאי.

[3] בביאור מזמור כ”ו (בביאור הפסוק: “בחנני ה’ ונסני”) עסקנו בהרחבה במשמעות שיש להזכרת שמות הצדיקים לדורי דורות.

[4] גם הניסיון לייחס אמירות כאלו לרבי נחמן מברסלב זיע”א אינו נכון, ובדבריו בעניין ‘צדיק האמת’ נראה שלא לכך כוונתו, ואכמ”ל.

[5] המחשבה שיש רק אחד שהוא ‘צדיק האמת’ מעוותת גם את המושג ‘ביטול לצדיק’. הידבקות בצדיקים היא דבר נצרך ומבורך, ויש אפילו מימד של התבטלות אליהם שגם הוא טוב (והעמקנו להגדיר אותו בביאור הפסוק: “ואת יראי ה’ יכבד” (טו, ד)); אולם לא מדובר במחיקת העצמיות והתאפסות בפני הצדיק. כאשר חושבים שהצדיק יושב על משבצת של קרבת ה’ שעכשיו אנו כבר לא מסוגלים להגיע אליה כי היא תפוסה על ידו, וכל שכן שאיננו יכולים לעקוף אותו, עולה מזה המסקנה השגויה שאין לנו ברירה אלא לבטל את המציאות שלנו אליו ולהיות ממש חלק ממנו, ורק כך נוכל להיות קרובים לה’ כפי שהוא קרוב. המכשלה הזו מצויה במיוחד אצל מי שמרגיש חלש ברוחניות או שנופל הרבה, וממילא יותר קל לו להתחבר לאמירה שאין ביכולתו להיות באמת צדיק ויש מישהו אחר שהוא ‘צדיק האמת’. חשוב לדעת ולהיזהר מטעות כזו, משום שהתבטלות לא נכונה לצדיק עלולה להיות סוג של עבודה זרה (ואף בזה הרחבנו בביאור מזמור טו שם)

[6] על השקר הגדול שבמידת הקנאה הרחבנו גם בטל חיים (ימים נוראים ח”א עמ’ קלא-קלב, קלה-קלו).

[7] כמובן, כדי לעקור בפועל את מידת הקנאה לא מספיק לומר לעצמנו שיסודה בשקר, אלא נדרשת עבודת התבוננות, כפי שפירטנו בטל חיים ימים נוראים שם.

[8] פעם שאל בחור אחד את החזון איש מדוע התשובה שאנו עושים לפני יום הכיפורים איננה בגדר “אחטא ואשוב”, שהרי אנו יודעים שאין ביכולתנו להימנע במשך השנה הבאה מחטאים, ומסתבר שעד יום הכיפורים הבא שוב נחטא. וענה החזון איש שהקב”ה ברא אותנו בכוונה עם חולשות וחסרונות שלא תמיד נצליח להתגבר עליהם, ומה שחשוב ויקר בעיניו הוא שנחזור בתשובה בכל פעם מתוך רצון אמיתי שלא לחטוא עוד, ואז אין זה “אחטא ואשוב” (מעשה איש ח”ה עמ’ קכא-קכב). מי שמתאמץ בעבודת ה’ כפי יכולתו, אך כוחותיו המוגבלים אינם מאפשרים לו ברגע זה לתקן כל מיני דברים הצריכים תיקון אצלו, איננו דחוי ומאוס בעיני ה’ – כל עוד הוא שב בתשובה ואיננו רוצה בחטא. לפיכך בוודאי שמי שמנסה כפי כוחו להיפטר ממידת הגאווה, למשל, אך לעת עתה הצלחתו חלקית ולצערו נשארה בו עדיין גאווה מסוימת, אין הוא בגדר מה שנאמר: “כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב”ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם” (סוטה ה’ ע”א).

[9] יש לציין שאדם שבזבז את כוחותיו וביטל את זמנו, וחש קנאה בחברו שהצליח למנף את עצמו ולנצל את כוחותיו להתעלות, צריך לדעת בראש ובראשונה שביכולתו לעשות בכל רגע תשובה אמיתית וכנה על העבר, וברגע אחד להפוך את הזדונות לזכויות ולזכות לקרבת ה’ מקסימלית כאילו לא בזבז את כוחותיו וזמנו מעולם (ביסוד זה הרחבנו בביאור מזמור טז). אולם חשוב להדגיש – זהו הפתרון למצבו הרוחני, אך לא הפתרון לקנאה. המטרה של התשובה אינה ‘להחזיר אותו לתחרות’ ולעודד אותו שלא אבדה תקוותו לעקוף את חברו או להשתוות לו. עצם ההשוואה לחבר היא טעות גמורה, בין לפני התשובה ובין לאחריה.

[10] לפעמים שומעים על כל מיני תמהוניים ו’בּאבּות’ למיניהם שמכתירים את עצמם כמשיח. מלבד העובדה שזו אמירה מגוחכת, יש בה עלבון גדול כלפי כל צדיקי וגאוני הדורות. איך אפשר בכלל לדמיין את הגאון המופלא רבי עקיבא איגר זיע”א במעמד רוחני פחות מאיזה ‘בבא’ שבקושי יודע לקרוא?!

[11] על פי מאמר חז”ל: “עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר: ‘ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה’ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו’ (ישעיהו כה, ט)” (תענית לא ע”א).