בע"ה

שיחות עונג שבת מאת מו”ר הרב שמואל טל שליט”א | גיליון 245 | ט’ אב תשפ”ג

לאורו של דוד המלך - מזמור מד (א)

עונג שבת פרשת בהר בחקותי כד אייר תשע"ז

(א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל: (ב) אֱלֹקִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם: (ג) אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם תָּרַע לְאֻמִּים וַתְּשַׁלְּחֵם: (ד) כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם: (ה) אַתָּה הוּא מַלְכִּי אֱלֹקִים צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב: (ו) בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ: (ז) כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי: (ח) כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ וּמְשַׂנְאֵינוּ הֱבִישׁוֹתָ: (ט) בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ כָל הַיּוֹם וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה: (י) אַף זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ: (יא) תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי צָר וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ: (יב) תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ: (יג) תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם: (יד) תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ: (טו) תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד רֹאשׁ בַּלְאֻמִּים: (טז) כָּל הַיּוֹם כְּלִמָּתִי נֶגְדִּי וּבֹשֶׁת פָּנַי כִּסָּתְנִי: (יז) מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף מִפְּנֵי אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם: (יח) כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ: (יט) לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ: (כ) כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת: (כא) אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹקֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר: (כב) הֲלֹא אֱלֹקִים יַחֲקָר זֹאת כִּי הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב: (כג) כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה: (כד) עוּרָה לָמָּה תִישַׁן ה’ הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח:

“אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם… תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ…” – המסר המחזק של כיבוש הארץ לשנות הגלות הקשות

קושי בהבנת החיבור בין כיבוש הארץ לצרות הגלות

מזמור זה נאמר באופן מובהק בנבואה. בזמן דוד המלך ובני קורח עוד לא יצאו ישראל לגלות ולא התקיים בהם “ובגוים זֵרִיתָנוּ” (פס’ יב). גם המציאות הקשה ש”עליך הֹרַגְנוּ כל היום, נחשבנו כצאן טִבְחָה” (פס’ כג) ו”דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תנים” (פס’ כ) לא התרחשה בתקופת דוד והמקדש אלא מאוחר יותר, בגלות המרה. אם כן, זהו מזמור נבואי שנאמר על שנות הגלות הקשה שעם ישראל עתיד לעבור בין הגויים.

תוכן המזמור לכאורה ברור: עם ישראל נמצא בגלות, סובל ומתבזה מאוד מהגויים, ובכל זאת אינו שוכח את ה’ וזועק אליו שיקום להושיעו. אולם למעשה העיסוק בגלות מתחיל רק באמצע המזמור, ועד אז מתוארים ניסי כיבוש הארץ. נראה שהמזמור עוסק בשני נושאים, וצריך להבין מה הקשר ביניהם.

אם מטרת החלק הראשון היא להזכיר ניסים שהיו בעבר כדי שנתחזק באמונה שגם כיום ה’ יכול להושיענו ולא נתייאש, היה מתאים יותר לספר על מצבים שבהם ה’ הושיע אותנו מצרות ומאויבים, מאשר לספר על כיבוש הארץ ולהדגיש שהוא נעשה בעזרת שמים ולא רק בכוח הזרוע שלנו; שהרי השאלה שעומדת על הפרק אינה האם אנו יכולים לסמוך על ה’ כשנכבוש עכשיו איזו ארץ, וגם לא האם לייחס את ההצלחות לעצמנו, אלא האם בכלל נצליח לשרוד את הגלות הקשה הזו.

אמנם אפשר למצוא קשר חיצוני כללי בין השניים: כיבוש הארץ מראה שה’ שולט במלחמות ויכול לעשות מה שהוא רוצה, ולכן הוא גם יכול להושיע אותנו מצרינו. אך הקשר אינו מהותי ומשמעותי כל כך, וכמעט באותה מידה היה אפשר לציין את השליטה של הקב”ה בגרמי השמים וברוחות ובגשמים, ואת היותו “מעלה נשִאים מקצה הארץ, ברקים למטר עשה, מוצא רוח מאוצרותיו” (תהילים קלה, ז). ואם המטרה היא להתמקד בגבורתו וכוחו של הקב”ה דווקא מול אנשים ואויבים, היה מתאים יותר לספר על ישועות דוד במלחמותיו נגד אויביו. המזמור לוקח אותנו אחורה אל כיבוש הארץ שהיה “בימי קדם” (פס’ ב), ומדגיש במיוחד שלא נשענו אז על כוחנו ועוצם ידינו, וכל זה לכאורה אינו רלוונטי לזמן הגלות.

יתירה מזו, קשה להבין כיצד הפסוקים שבתחילת המזמור אמורים לחזק אותנו בזמן הגלות: “בך צרינו ננגח בשמך נָבוּס קמינו” (פס’ ו) – כשאנו נתונים למשיסה בגויים אין מה לדבר בכלל על ניגוח צרינו והבסת הקמים עלינו; “כי לא בְקַשְׁתִּי אבטח וחרבי לא תושיעני” (פס’ ז) – אין שום חשש שנבוא לסמוך על חרבנו וקשתנו בזמן הגלות, בגלל שלא היו לנו כאלה. ואדרבה, החרב והקשת שימשו תמיד נגדנו, לפגוע בנו ולהרוג אותנו.

הזכרת כיבוש הארץ נועדה להזכיר לנו ששלטון הגויים חולף

ראשית כל, נראה שיש בתחילת המזמור אמירה מיוחדת שנועדה לחזק את עם ישראל בשנות הגלות. בשני המזמורים הקודמים למדנו בהרחבה שלא מספיק רק להתפלל ולזעוק לה’, אלא חשוב מאוד גם להיות מלאים באמונה אופטימית בישועת ה’. כדי להצליח להאמין שאפשר לצאת מהתהומות הנוראיים של צרות הגלות המתוארות במזמור, מוכרחים לרענן ולהדגיש את האמת ששלטון הגויים הוא בר חלוף. האחיזה והכוח שיש להם אינם עובדה נתונה ובלתי משתנה, אלא מציאות זמנית בלבד. כיבוש הארץ מזכיר לנו שגם גויים שמושרשים בארצם ולאומים שנטועים באדמתם הקב”ה יכול להוריש, לשלח ולנגח: “אתה ידך גוים הורשת וַתִּטָּעֵם תָּרַע לְאֻמִּים ותְּשַׁלְּחֵם” (פס’ ג). כל מה שצריך לשם כך הוא “צַוֵּה ישועות יעקב” (פס’ ה), ברגע שה’ רק יצווה תבוא הישועה, ולא משנה כמה חזקים ויציבים נראים הגויים. 

כיבוש הארץ גם מזכיר לנו שקשיי הגלות מכוונים מאת ה’

בנוסף, כיבוש הארץ מעורר אותנו לזכור שכל מה שקורה לנו בגלותנו אינו רק משום שהגויים הם רעים, וגם לא משום שיש להם כוח עצמאי שמאפשר להם להשתולל ולעשות לנו מה שהם רוצים. כמו שהקב”ה הביס את עמי כנען בכניסתנו לארץ, כך הוא עכשיו עושה לנו. כמו שבעבר לא היתה זו חרבנו שהורישה את חרבם, אלא הקב”ה היה זה שחולל את ניצחוננו עליהם, כך היום הוא זה ששם אותנו תחת ידם. “אתה ידך גוים הורשת” (פס’ ג), ואתה הוא גם זה ש”זנחת ותכלימנו” (פס’ י), אתה נותן אותנו כצאן מאכל וזורה אותנו בגויים ואתה זה שמוכר אותנו ושם אותנו לחרפה.

אנו מבקשים לעורר את השותפות המופלאה שלנו עם ה’, שאנו עדיין נאמנים לה

אולם נראה שעיקר מטרתו של החלק הראשון במזמור הוא להזכיר לפני ה’ את זכויותינו הגדולות ואת חיבתנו הראשונה לפניו. אנו מסַפרים לפני ה’ – אתה היית זה שמושיע, שמראה את אור פניך, “אתה הוא מלכי” (פס’ ה)! ואף אנו, כשנלחמנו ידענו שזה לא אנחנו אלא אתה. בך ניגחנו את צרינו, לא בטחנו בחרבנו וקשתנו, ואותך היללנו כל היום. אתה בירכת את מעשינו, ואנו היללנו אותך והודינו לך ואת כל מלחמותינו עשינו בשמך. ומודגש במזמור שאת כל זה שמענו באוזנינו ואבותינו סיפרו לנו, כלומר, אין כאן ניתוח שלאחר מעשה, ואיננו ממציאים ומפרשים ומבינים שכך זה היה בזמן כיבוש הארץ; אלא זה מה שקיבלנו במסורת מאבותינו, הם מסרו לנו מה שהיה. אבותינו השרישו בקרבנו את המסר שאתה הוא זה שפעלת, ידך הורישה גויים, ואתה “הושעתנו מצרינו ומשנאינו הֱבִישׁוֹתָ” (פס’ ח).

היתה בינינו שותפות מופלאה. היה חיבור כל כך עמוק. וכל זה מתקשר בעוצמה רבה להמשך המזמור – כי עד היום אנחנו ממשיכים להיאחז בשותפות הזו ואנו נהרגים על קידוש שמך, “כל זאת בָּאַתְנוּ ולא שׁכחנוך ולא שקרנו בבריתך” (פס’ יח). לכן כל כך כואב לנו שאתה מסתיר את פניך וכביכול ישן – “עורה למה תישן ה’, הקיצה אַל תזנח לָנֶצַח” (פס’ כד-כה). ומתוך זכרון השותפות המיוחדת והברית שהיתה לנו, שעליה אנו שומרים בנאמנות ולא שוכחים אותה, אנו מתפללים ומייחלים: “קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך” (פס’ כז).

“כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם” – מסירות הנפש של עם ישראל שונה מהותית מזו של הגוים

בני אדם אינם מוסרים נפשם דווקא על האמת, אלא בעיקר מתוך נאמנות קבוצתית

אחד הטיעונים המרכזיים שבשמו כנסת ישראל מבקשת במזמור זה שה’ יראה בעוני שלה ויפדה אותה מן הגלות הוא: “כי עליך הֹרַגְנוּ כל היום” (פס’ כג). אך לכאורה היו עמים רבים שנהרגו בגלל הדבקות שלהם בדת שהאמינו בה. בין הנוצרים למוסלמים היו מלחמות דת רבות שבהן קיפחו מיליונים את חייהם, במזרח הרחוק נהרגו רבים בגלל כל מיני אמונות אליליות שונות ומשונות, ועד ימינו אנו רואים את מלחמת הדת שבין הסונים והשיעים (פלגים מוסלמים) בעירק, אירן, סוריה ועוד, שבה הם נלחמים אחד בשני בחירוף נפש ונהרגים בהמוניהם על אמונתם[1]. האם יש משהו מיוחד במסירות נפשו של עם ישראל לה’ אלוקיו[2]?

התשובה היא שמסירות הנפש של עם ישראל למות על קידוש ה’ שונה מהותית מהמוכנות של כל עם אחר למות על אמונתו. העובדה שאנשים נהרגים עבור דבר-מה אינה נובעת בהכרח מתוך בירור שזוהי האמת ואינה מעידה על מחויבות נעלית לאמת. אחת התכונות האנושיות היא נאמנות קבוצתית – היכולת להתמסר לגמרי אל הקבוצה. יש למשל קבוצות כדורסל וכדורגל שיש להן אלפי אוהדים שמוכנים להילחם למענן, וחלקם אף מסוגלים להיכנס לעימותים אלימים שיש בהם סכנת חיים. אין כאן אמת עמוקה שלמענה ראוי למסור את הנפש, אלא נאמנות קבוצתית, שגדול כוחה לגרום לבני אדם להקריב את נפשם גם עבור שטות והבל.

בעת החדשה נשפכו נהרות של דם במלחמות פטריוטיות שלא הועילו מאומה. גאווה לאומית גרמה ללוחמים מכל הצדדים לשעוט לשדות הקרב ולהכות אלו באלו למען המולדת. הנאמנות הקבוצתית והלאומית היו מושרשות עמוק בלב ההמון וגבו הרבה מאוד דם מיותר, וכנגדה היו ממש בודדים שניסו לקרוא תיגר וללכת נגד הזרם. אחד המפורסמים שבהם היה סופר רוסי בשם טולסטוי, שזיהה היטב את הנטייה של מיליונים רבים ללכת שולל אחרי גאווה לאומית מטופשת ולהרוג ולהיהרג ללא שום תועלת, והתריע מפניה. אפשר לומר שזו נקודת האמת שיש בתנועות הפציפיסטיות[3] שיש כיום בעולם: אין שום הצדקה להרוג מיליוני בני אדם ולצעוד אל המוות בשביל ‘חזון’ שבעומק שלו הוא שקר והבל גמור[4].

המוסלמים הורגים אלו את אלו בגלל ויכוח מטופש וחסר משמעות

גם הדת הפכה להיות מוקד להזדהות קבוצתית עמוקה. אנשים מוסרים את נפשם כביכול בשם הדת, בלי שיש להם מושג על מה הם נלחמים. מה שמניע אותם זו המחויבות הקבוצתית בלבד, והם אפילו לא מנסים להבין את השקר שלמענו הם רוצחים ונרצחים. אין מה להעריך מסירות נפש כזו, כי היא מיוסדת על טירוף חושים והזדהות חסרת בסיס.

הסונים והשיעים, למשל, הספיקו להרוג אלו מאלו באכזריות מיליוני ‘מאמינים’, ונראה שהמלחמה ביניהם אינה עומדת להסתיים בקרוב. אך על מה הם נלחמים בכל כוחם? שניהם פלגים מוסלמים כל כך דומים, על מה הם שוחטים את אחיהם ונשחטים בעצמם? סלע המחלוקת ביניהם הוא השאלה מי היה אמור להיות היורש של מוחמד: השיעים טוענים שבן דודו וחתנו עלִי הוא היורש, ואילו הסונים טוענים שמקורבים אחרים של מוחמד היו צריכים להחליף אותו. זה הכל. אין כאן שום אידאולוגיות עמוקות על היחס לאלוקים או עיקרי האמונה וכדומה, אלא מחלוקת שהיתה בעבר הרחוק על שלטון ושררה. כיום אין למחלוקת הזו שום השלכה מעשית! אם הייתה היום שושלת מזרעו של אותו עלי, היה אפשר לומר שהם נלחמים אם המנהיג כיום יהיה היורש מזרעו או לא. אולם אין כזו שושלת, משום שבערך מאה שנה אחרי שעלי נרצח, רצחו בשיטתיות גם את כל צאצאיו. יש רק דיון חסר משמעות מה היה אמור להיות לפני יותר מאלף שנה, ועל זה הם הורגים ונהרגים בלי סוף. זאת אומרת שבעצם ‘מסירות הנפש’ שלהם איננה על מימוש ערכי אמת אלוקיים אלא על הנאמנות הקבוצתית בלבד[5].

מסירות הנפש של עם ישראל היא גילוי טהור של הברית שלנו עם ה’

לעומת פראי אדם אלו, מסירות הנפש של עם ישראל לה’ יתברך אינה מבוססת על נאמנות קבוצתית הזויה, אלא על הברית התמידית שלנו עם ה’. מסירות נפשנו לאורך כל הגלות לא היתה מנותקת ממה ששמענו מאבותינו, מהמסורת שבידינו, מצדיקי האמת שזכינו לראות את השכינה שורה עליהם בכל דור ודור. לא נהרגנו בגלל פטריוטיות קבוצתית, אלא “עליך הֹרַגְנוּ כל היום”.

שקר יאמר מי שיטען שעם ישראל הוא ככל העמים במסירות נפשו. ה’ יתברך יודע תעלומות לב, וטהרת לבבו של עם ישראל במסירות נפשו גלויה לפניו: “הלא אלוקים יַחֲקָר זאת כי הוא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לב – כי עליך הֹרַגְנוּ כל היום” (פס’ כב-כג).

מסירות נפש של “כצאן טבחה”, בלי שלהוב יצרים של מלחמה, היא גילוי טהור של הברית

ישנו הבדל מהותי נוסף בין המוכנות של הגויים למות בעבור דתם לבין מסירות הנפש של עם ישראל. הגויים מסרו את נפשם למען דתם במלחמות נגד בעלי דתות או אמונות אחרות. במלחמה תמיד יש לכל צד אשליה שהוא בוודאי ינצח והצד השני הוא זה שימות, והאשליה הזו נותנת ללוחמים כוח להילחם בכל כוחם. אנחנו לא מסרנו את נפשנו במלחמה כזו, אלא “נחשבנו כצאן טִבְחָה” (פס’ כג). על אף הייסורים הנוראים, על אף הכאבים והבזיונות, ההתעללויות והרציחות, המשכנו לדבוק במצוות ה’ ולעסוק בתורתו הקדושה, באופן שממש אי אפשר לתפוס[6]. זו אמנם המציאות הכי ‘גלותית’ שיכולה להיות, אבל היא מבטאת בצורה השלמה ביותר את הברית שלנו עם ה’ אלוקינו. לא מסרנו את נפשנו מתוך שלהוב יצרים של פורקן חייתי להילחם ולמות, ולא מתוך פטריוטיות קבוצתית שקרית וחסרת טעם, אלא מתוך זיכוך וטהרה של הברית שלנו עם ה’. “ולא שקרנו בבריתך” (פס’ יח).

נקודה זו חוזרת ומקשרת אותנו אל מה שביארנו בחלקו הראשון של המזמור. הקשר שלנו עם הקב”ה הוא קשר של ברית, שותפות מופלאה, חיבור עמוק. איננו מתפארים במוכנות שלנו להיהרג למען ה’ רק כדי להראות כמה אנחנו גדולים או צדיקים. אנחנו בעיקר מציינים זאת משום שזה מבטא את עוצמת הברית החזקה והעמוקה שבינינו לבינו. אנחנו מראים בזה שהעם היהודי אכן מממש את תפקידו לגלות את מלכות ה’ בעולם. וכמו ש”באלוקים הִלַּלְנוּ כל היום ושמך לעולם נודה סלה” (פס’ ט), ייצגנו אותך ושמך נקרא עלינו, כך גם במהלך גלותנו אנחנו מייצגים אותך. “עליך הֹרַגְנוּ כל היום” (פס’ כג), המוכנות שלנו למסור את נפשנו למענך נקראת “עליך” בעיקר משום שאנחנו מייצגים אותך בעולם הזה.

 

 

[חלקו השני של ביאור המזמור, שעומד גם בפני עצמו, פורסם כבר במטל השמים – גיליון 204.]

 

 

[1] צריך לשים לב ולהודות לה’ יתברך על חסדו העצום אלינו, שאויבינו נלחמים זה בזה ומחסלים זה את זה ועושים עבורנו את המלאכה.

[2] בביאור המזמור הבא, מזמור מה, יבואר שמעשים מקבלים את משמעותם על פי האמת העומדת ביסודם. לפיכך אם אדם נהרג עבור ערך שקרי, אין זו מעלה אף אם הוא עושה זאת במסירות נפש. קורבנות האדם שהוקרבו בימי קדם למולך הן דוגמה למסירות נפש למען האליל, וברור שזהו מעשה שלילי לחלוטין. מכל מקום, כעת יתבארו הדברים מזווית נוספת, שמצד האמת יש הבדל מהותי בין ישראל והאומות גם בפעולת מסירות הנפש עצמה.

[3] תנועות שמתנגדות לכל מלחמה באשר היא.

[4] על השקר הגדול שיש בתנועות האלו בעצמן הרחבנו בביאור מזמור כד (בביאור הפסוק “שאו שערים ראשיכם”). אגב, טולסטוי עצמו הזדעזע מאוד מהפרעות שהיו באותה תקופה כנגד היהודים ברוסיה, ופעל לטובתם. על היהודים הוא כתב: “היהודי הוא אותו יצור עלוב, שהורד מאש התמיד הבוערת בשמיים, והאיר בו את העולם כולו. הוא המקור, האביב והמעיין (משחק מלים ברוסית) ממנו שאבו שאר האומות כולן את אמונותיהן ואת דתיהן. היהודי הוא החלוץ לפני המחנה בראשה של החירות. היהודי הוא החלוץ לפני המחנה בראשה של התרבות האנושית. היהודי הוא סמל הנצחיות”.

[5] גם ספר הדת של המוסלמים, הקוראן, משקף חוסר דעת מוחלט. זהו ספר פרימיטיבי לגמרי שמלא בטעויות בסיסיות ועיוותים שמשקפים בורות מוחלטת. דוגמה בולטת מאד לאורך הספר, שהוא מודה בפה מלא שהתורה של עם ישראל היא אמת לאמיתה, וחלק גדול מהספר הוא הטפת מוסר על כך שלא שומרים את התורה; הוא אף כותב: “אם יש לך ספק כלשהו בדבר מה (מן הקוראן) שהורד אליך שאל את (בני ישראל) שקיבלו ולמדו את הספר לפניך” (סורה 10 פסוק 94 .(אולם כאשר הוא מסכם בלשונו את מה שכתוב בתורה, זועקים לשמיים הטיפשות וחוסר ההבנה והטעויות הבסיסיות כל כך, שזו ממש בושה לאינטליגנציה האנושית.

[6] ראה דוגמאות והרחבה בחלק א’ עמ’ שא-שד.

גלילה לראש העמוד